מקורות:
בשו"ע (חו"מ שנ"ט ט') נפסק, שהכופה את חבירו למכור את שלו, אפילו נותן לו דמיו, אסור, ופסול לעדות מדרבנן. דעובר על גזל דרבנן של חמסנות, [מלבד איסור לא תתאוה ולא תחמוד, שלדעת כמה מהראשונים, וכן דעת השו"ע (שם י"ב), שייך גם בנותן דמים, אחרי שהרבה עליו רעים והפציר בו שימכרנו לו]. וכמ"ש הרמב"ם (עדות י' ד'), וכן כל העובר על גזל של דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם, כיצד החמסנים והם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון הבעלים אף על פי שנותנין הדמים הרי אלו פסולין מדבריהם. ואכן יל"ע אם גם הכופה את חבירו לקנות דבר, ג"כ עובר על איסור חמסנות דרבנן, וכמו בנידו"ד אם הנהלת העיתון, עברה על איסור חמסנות, במה שכופה את לקוחותיה להימנות על מנויי העיתון. ובספר פתחי חושן (ח"ה גניבה ואונאה פ"א, הערה כ"ו), הביא שראה מי שכתב שהוא הדין הכופה את חבירו לקנות ממנו יש בזה משום איסור חמס, וכתב שנראין דבריו ושיש להזהר בזה, שלפעמים מביאים את האדם במצב שאינו יכול לסרב, וגם זה מעין כפיה.
ועכ"פ בנידו"ד לכאו' ל"ש בזה איסור חמס במה שהכריחו העובדים להימנות על העיתון, כיון שעשו כן בהסכמת גדולי הדור, למען הרמת קרן התורה לחזק את העיתון המביא השקפה צרופה ודעת תורה לציבור, ובפרט לאור העובדה שעושים זאת כתנאי ומשא ומתן להמשיך לעבוד במוסדותיהם, והלא כל שוכר פועלים רשאי להתנות עמהם מראש שלוקח אותם לעבודתו, בתנאי כזה ואחר.
