אינטואיציה לפי היהדות – יש דבר כזה? חוש טבעי או על טבעי?

שאלה מצויינת, והתשובה באמת אינה פשוטה, ואכתוב את אשר עלה בחקתי בעניי בזה בס"ד.

שתי סוגי אינטואיציה

ברשותכם טרם אענה בס"ד, אחדד את שאלתכם. תחילה וראש יש להקדים שלעצם המושג "אינטואיציה" ישנם שתי משמעויות (יותר מדוייק שתי גישות להבין מהיכן מגיעה כח האינטואיציה, אך אפשר להניח ששני הדברים הם נכונים כי יתכן שישנם שתי סוגי אינטואיציה, כדלהלן):

• המשמעות הפשוטה היא הרגשה על-טבעית של דברים שהאדם לא היה יכול לדעת אותם לפי החושים הגשמיים, על העבר או על ההווה או אפי' על העתיד.
• ואילו המשמעות השניה (אשר אליה מתכוונים אנשי מדע וכדומה כאשר מזכירים את המושג של "אינטואיציה") היא היכולת להבין "דבר מתוך דבר" בצורה לא מודעת (שהמוח דולה מגווני מידע מנסיון העבר ומגבש מסקנות שהאדם אינו מודע מהיכן עולים לו).

והנה המשמעות השניה הוא ענין גשמי וטבעי ואין בו ענין אמוני (והוא בדומה קצת למה שפירש בתפארת ישראל על המשניות פרקי אבות פרק ו' משנה ה' בענין "שכלות הלב", שהיא הבנת הלב בדברים שאי אפשר להגדיר בדיבור, וכגון זה יש "ניכרים דברי אמת" וכיו"ב), ולפי מה שאני מבין שאלתכם היא דוקא בהקשר למשמעות הראשונה, כלומר האם לפי היהדות קיימת תופעה שהאדם בהיותו בגופו הגשמי יכול להשיג מידע (אפי' על העתיד) ע"י חוש רוחני על טבעי?

הבדל בין נבואה, רוח הקודש, ואינטואיציה

ועוד יש להקדים לפני שניגש לתשובה, כדי להבהיר בדיוק על מה אנחנו עוסקים ולמנוע תערובת מושגים דומים:

דהנה כמובן שהיהדות מאמינה ב"נבואה" – שהם מסרים מאת הבורא יתברך שמו הישר לשכל הנביא, וכל התנ"ך הרי הם מלאכים במסרים מטיב זה, אלא שהנבואה פסקה בתחילת תקופת בית שני ותחזור רק בימות המשיח, ואיננה ענין לאינטואיציה.

וכמו כן היהדות מאמינה ב"רוח הקודש", שהיא דרגת נבואית פחותה, ולאו דוקא כ"מסר" שמיימי מילולי, אלא ידיעה "על טבעית", שהוזכרה בעשרות מקומות בחז"ל כגון בעירובין דף ס"ד ע"ב ועוד. והיא דרגה ששייכת אף בדורות המאוחרים יותר לאחר שכבר פסקה הנבואה, ולדעת רוב האחרונים שייכת גם בימינו אצל צדיקים נשגבים במיוחד, ועכ"פ לכל הדעות איננה נחלת הכלל, בניגוד לאינטואיציה.

וכמו כן ישנם פרשיות שלמות ואריכות דברים בחז"ל (ובפרט בגמ' בברכות) על אפשרות של גילויים וראיית עתידות באמצעות חלומות גם אצל בני אדם פשוטים שאינם צדיקים (ובמקום אחר הרחבנו על התנאים לדעת אם החלום הוא אכן מסר שמיימי אמיתי ולא חלום בעלמא), אך כמובן שגם ענין זה שונה  מאוד מ"אינטואיציה" שהיא הרגשה (ולא מסר ולא ראיית סיפור) בהקיץ ממש.

וכמו כן עוסקת התורה רבות בענין האפשרות של ראיית עתידות באמצעות כחות הטומאה, כגון אוב וידעוני (בפרשת שופטים י"ח א'), ונחלק הרמב"ם עם שאר הראשונים האם התורה אסרה דברים אלו למרות שאין בדברים האלו ממש או שבאמת דברים אלו מועילים לדעת עתידות אלא שהתורה אסרה אותם, וכפי שהבאנו מחלוקת זו במאמר אחר בנושא המחלוקת על אמיתות האסטרולוגיה. וכמובן גם זה אינו ענין לשאלה שלכם, שכן ה"אינטואיציה" איננה מכחות הטומאה כלל, אלא היא השגת השכל הגשמי מתוך דברים שהנפש הרוחנית יודעת.

ואילו השאלה שלכם היא בעצם האם קיימת כעין דרגה נבואית נמוכה מאוד מאוד (הרבה פחות מ"רוח הקודש") ששייכת אפי' באנשים פשוטים שאינם צדיקים וכן אף בגויי הארצות וכדומה, ולא מכח טומאה – והיא מה שמכנים היום "אינטואיציה"? (והיינו המשמעות הראשונה הנ"ל). עד כאן ביאור שאלתכם, אם הבנתי נכון.

מקורות תורניים לקיומה (או לא) של "אינטואיציה" על טבעית

ובכן, הנה בדברי חז"ל והראשונים ז"ל לא מצינו דברים מפורשים בענין האינטואיציה, רק ישנם קצת מקורות שאפשר לתלות ולומר שהכוונה היא לאינטואיציה [וכגון "מזליה חזי" (גמ' מגילה דף ג' ע"א)] אבל אינם דברים מפורשים ואפשר לפרש באופנים אחרים. ואף ביטויים שונים שמצינו בראשונים כגון מה שכתב רש"י עה"ת פרשת תצוה (כ"ח ד'): "אומר לי לבי", י"ל דהכוונה היא לאינטואיציה במשמעותה השניה שהזכרנו לעיל שהוא ענין טבעי ולא רוחני[1].

ויש מקום להבין בדברי הרמב"ן בפרשת ראה (י"ג ב'), שכוונתו לענין האינטואיציה, ששם נתקשה הרמב"ן על מה שמוזכר בתורה שיכול להיות מצב של אדם שהגיד עתידות והצליח ובכל זאת דינו כנביא שקר (כאשר אח"כ "התנבא" כביכול בשם ה' שיש לעבוד עבודה זרה ח"ו), דכיצד בתחילה כן הצליח להגיד עתידות מאחר ומתבאר שלא יתכן שהוא נביא אמת, דעל זה תירץ הרמב"ן וז"ל:

"ויתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני. ויקראו לו הפילוסופים כהי"ן, ולא ידעו סבת הענין אך הדבר נתאמת לעיני רואים. אולי הנפש (בחדודה) [בהתבודדה] תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו. והאיש הזה יקרא "נביא" כי מתנבא הוא, ועל כן יבא האות והמופת אשר יאמר אליך" עכ"ל.

וכיוצא בזה מצינו בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תקמ"ח וז"ל:

"כבר היו אנשים וכן רבים שכח דמיונם חזק או מתחלת תולדותם או שיתחדש בהם במקרה. ויראו חזיונות אמתיים וקראו אותם החכמים כהין. ושמעתי שהיו מהם שהיה בכחם כן זמן ואחר נפסק מהם או שלא היה להם מתחלתם ונתחדש בהם לאחר זמן. ולי ספר אחד מן החכמים ויהודי כשר ואמתי וחכם גדול היה כי בזמנו היה אחד במקום שהיה הוא. ויש אנשים שמתוך המקרה שרה בהם רוח וידבר ויודיע ענינים כמי שכפאם שד. ומאלו ראיתי אנשים נאמנים מגידים מפיהם לאזני דברים גדולים. ובעיר לארדה היה קטן אחד שאינו יודע ספר והיה אומר כמה מזמורים וכמה דברים." עכ"ל.

ואולם יתכן שאין כוונת הרמב"ן והרשב"א לאינטואיציה (שהוא כח המצוי בכל אדם, בשיעור זה או אחר, עכ"פ בדרגה נמוכה מאוד), אלא תופעה נדירה יותר (כפי שכתב הרמב"ן שהוא "בקצת אנשים"), כגון "מתקשרים" וכדומה, ולכן מכנה אותו הרמב"ן "כח נבואיי" אלא שאינו "נבואה" ממש, וגם הרשב"א שם בהמשך התשובה מסיק שכל עוד שאין האיש צדיק וחסיד וקדוש אין לתלות בו שום כח נבואי או דומה לזה גם אם בעינינו נראה אחרת.

ועל כן, כמדומני שהמקור התורני העיקרי שבו מצינו להדיא ענין האינטואיציה, הוא מדברי מוהר"ר פנחס אליהו הורביץ מווילנא זלה"ה (בן דורו של הגר"א) בספרו ספר הברית (חלק א' מאמר י"ז פרק י"ב, דף קל"ח ע"א), אלא שלאחר התיאור של אותו הכח (תיאור שמזכיר לנו כח רוחני על טבעי) הוא מבאר כדרך שמבארים אנשי המדע בימינו שאינו ענין רוחני אלא כח של השערה מהתת מודע הבנוי על מגוון ידיעות נשכחות, וז"ל:

"המשער הוא הכח אשר יקרה שיתנוצץ לפעמים באדם ידיעה פתאומית על העתיד או על העבר, כמו שיתדמה לאדם פתאום ויפול במחשבתו שפלוני עשה או יעשה כך וכך, ויהי כאשר פתר כן היה, מבלי שהיה לו שום ידיעה בתחילה בזה, והוא לא יודע בעצמו הטעם מאין ידע זה, וכשרואה אח"כ את הדבר ההוא בפועל, מתפלא בעצמו ומתמה על החפץ איך כי כמו שִער בנפשו כן הוא באמת. והנה זה הכח נמצא בכל אדם בדמיונו ובשערה דרכו, אפס שירבה באדם אחד יותר מהאחרים הבאים בשערים האלה, והוא בנביאים חזק מאד כנאמר וביד הנביאים אדמה (הושע י"ב). אמנם ההבדל בין כח המשער של הנביאים ובין יתר העם המשערים הוא זה, כי סיבת המשער של כל אדם הוא שנולד אצלו מן ההקדמות הצבורות בזכרונו והידיעות הכרוכים ומונחים בקרו זווית בדמיונו מכבר, אשר המה בדאין מצד עצמן מהם מופת על אותו דבר המשוער. אפס שבכח המשער יעבור השכל על כל אלה ההקדמה בסקירה אחת מבלי זמן לשום לב לסדרם ולחזור עליהם בעיון עד אשר יולד מהם הדבר המשוער. על כן נראה לו שהגיע הדבר אליו מבלי טעם, פתאום, על כי שערו הערה כרגע כל ההקדמות יחד. וכו'. אבל המשער אשר בנביא הוא בלתי הקדמות מכבר, אך בא לו מצד הודעת השפע האלקי אותו הדבר לו, או מצד הקדמות נודעת לו בעת הנבואה ההוא על ידי שפע האלקי והוא משער על ידם תיכף בעת הנבואה כרגע בכח שפע נבואתו ההוא. מה שאדם אחר וכל העם המשערים אין להם מבוא להגיע  לזה כלל". עכ"ל.

ולפי הנ"ל משמע שהאינטואיציה הוא ענין טבעית ותו לא. ולא עוד אלא יש שנקטו שהמושג של "בינה" היינו אינטואיציה כפי שהבאנו במאמר בנושא אינטואיציה נשית.

ואולם ישנם מספרי האחרונים (ובפרט אחרוני האחרונים), שנקטו שקיימת אינטואיציה אף לפי המשמעות של קבלת "תדר" רוחני על טבעי. וז"ל הגרי"ל בלוך זצוק"ל (אב"ד ור"מ דטעלז) בספרו שעורי דעת ח"א עמ' קי"ג:

"ובאמת יש אשר גם שלא בשעת החלום ירגיש האדם איזו ידיעה מהעתיד, ולבו אומר לו דבר מה, וזה שקוראים "אינטואיציה", וזה גם כן אי אפשר שתהיה ידיעת העתיד, שלזה זוכים רק נביאי ה', אלא כיון שהמציאות כבר ישנה, ורק חוש האדם לא יוכל להשיגה, כי לא התגשמה עדיין עד כדי ראיית החוש, לכן יש אשר הנפש מציצה מבעד לגדרי החומר ומרגשת דבר מה מהמציאות הקיימת למעלה מהחושים." עכ"ל.

והבט וראה בשו"ת וישב היום ח"ב סי' י"ג אות ד' נשאל בענין יהודי עם הארץ שנוהרים הרבה לפתחו "לשאול ממנו בדברים גלויים ונסתרים, ובתשובותיו קולע אל השערה ולא יחטיא" עכ"ל, וצידד שם שאפשר שזו אינטואיציה (אלא שלמעשה כתב להתרחק מהאדם הנ"ל מחשש שמא ידיעותיו באות מכחות הטומאה), וממכלול דבריו שם משמע שהבין שהאינטואיציה היא כח רוחני שבכל זאת נחשב כדרך הטבע כיון שהוא בעולם העשיה, עיי"ש היטב. וראה גם מש"כ הגאון הנאמ"ן זצ"ל בקובץ ויען שמואל ח"ד בחלק תורת משה עמ' ל"ו.

הערות:

[1] ותדע דהגאון החזו"א באגרתיו ח"ד אגרת קצ"ד, השתמש בענין זה של "לבי אומר לי" אף לענין פסיקת ההלכה, ויחס לזה כח של הכרעה ודאית, ובהכרח שהכוונה בזה היא להבנה טבעית ושכלית (כי הרי קיי"ל "לא בשמים היא" ואין לפסוק עפ"י השגות על טבעיות), וז"ל החזו"א שם: " ואמנם לבי אנסני ולבי אומר לי כי מדת אגודל בינוני אצלנו הוא שנים וחצי ס"מ, והוא דבר מורם מכל ספק, ואפשר להתיר אשת איש ולהוציא ממון במדת אמת כזה" עכ"ל.