בס”ד
מקורות וביאורים:
הפקר אם פוטר מטבילה
א). כתב מרן השו”ע (או”ח סי’ שכג סעי’ ז’, וביו”ד סי’ קכ סעי’ טז), מותר להטביל חדש הטעון טבילה ויש אוסרים. וירא שמים יצא את כולם ויתן הכלי לאינו יהודי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו ואין צריך טבילה. והרמ”א בהגה כתב, דאם הוא כלי שראוי למלאכות בו מים ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה. ולכאו’ אם איתא דמהני הפקר, למה לא נתנו עצה פשוטה יותר להפקירו, שהרי גם לדעת השיטות דס”ל דלא מהני הפקר בשבת, עי’ בריטב”א (שבת קכ.), ובשער המלך (הלכות לולב פ”ח ה”ב), ובפרי חדש (סי’ תלד ס”ב), ובהגה’ רע”א לשו”ע (סו”ס יג) בשם הרמב”ן. מ”מ לצורך שבת נראה דשרי, שהרי לא גרע מנתינת מתנה שהתיר בזה השו”ע ליתנו לגוי ואע”ג דאסור ליתן מתנה בשבת דדמי למקח וממכר וכמ”ש במ”ב (סי’ שו ס”ק לג). וע”כ, דכל שהוא לצורך שבת שרי וכ”כ המ”ב (סי’ שכג ס”ק לג). וכן העיר בנד”ד הגרש”ז אויערבאך בשו”ת מנחת שלמה ח”ב (סי’ סו או’ טז).
אולם באמת אי משום הא יש לדחות בהקדים, דברי הירושלמי הובא בב”י (סימן תמח ס”ה) בפלוגתת ר’ יוחנן וריש לקיש גבי חמץ שהפקירו ואחר כן ביטלו האם מותר לאחר הפסח, דר’ יוחנן חייש להערמה שלא יפקירנו בלב שלם, וכדבריו פסקו הרא”ש והשו”ע (שם) דלא מהני והוי חמץ שעבר עליו הפסח שאסור באכילה.
ולכאו’ דברי השו”ע הללו צ”ע, שהרי בירושלמי שביעית (פ”ט משנה ד’) גופא מבואר, שמותר להפקיר פירות שביעית לאחר זמן הביעור ולחזור ולזכות בהם, ומרן בכסף משנה (פ”ז מהל’ שמיטה ויובל ה”ג) הביא לדברי הירושלמי הנז’ ושכן מנהג ודלא כהר”מ שהצריך לשורפם. וכן מצינו בשו”ע (חו”מ סי’ רעג (ס”ז) גבי הפקיר שדהו שפטור מן המעשרות. וכן מצינו בשו”ע (או”ח סי’ רמו סעי’ ד’) גבי הפקר בהמתו המושכרת או המושאלת לגוי.
ב). וראיתי לפרי מגדים (א”א סי’ תמח ס”ק ח’ ד”ה ולפי שיש לנו) וזה לשונו: כללא הוא כל שהפיו מכחיש הלב ממש, שאומר בפה הפך מה שמחשב בלב בכיון, דבריו שבפיו עיקר הם, ואם כן אם הוציא החמץ מרשותו ואומר בכיון בפה שמפקיר, הפקר גמור הוא, אף על פי שבלב חושב להיפוך, בתר פיו אזלינן, ואם זכה בו אחר קנה, וכהאי גוונא דלא עבר אף אדרבנן, שהוציא מרשותו לאחר הפסח שרי. אבל אם מונח ברשותו, אף על פי שמפקירו בפיו, כיון שלבו בל עמו, נהי דפיו עיקר מכל מקום חצירו קונה לו, ואף שאומר בפיו שלא יזכה לו חצירו לעולם מכל מקום אחר רגע בשדעתו בלבו עליו תו חצירו קונה לו אח”כ, שאז אין הפיו מכחיש המחשבה באותו זמן. ונהי כשהביטול בלב שלם אף מונח בחצירו שפיר דמי, כמו שכתב הב”י (ד”ה ומ”ש ואפשר), מה שאין כן כהאי גוונא וכו’. ומנא אמינא לה, מהא דירושלמי שביעית פרק ט’ משנה ד’ (דפוס אמשטרדם דף כ”א ב’) ר’ יצחק בר רדיפא הוה ליה עובדא (פירוש, פירות שביעית בזמן הביעור), אמר ליה חמי לך תלתא רחימין ואפקריה קדמיהון. קפודקאי דציפרין שאלין, אנן דלית לן רחמין איך צורכה למעבד, אמר להון כד תחמון ריגלא צלילא תהוון מפקין לשוקא ואפקריה וחזר זכיה ביה וכו’. שמעינן, אף על פי דהפקר לא היה בלב שלם אפילו הכי מהני, והטעם, דהפקר מדין נדר הוא, ובתר פה אזלינן, ומדאמר מפקין לשוקא הא בחצירו לא. עכת”ד.
הרי דס”ל דהיכא שיש הכחשה בין פיו לליבו בתר פיו אזלינן אא”כ נמצא בחצרו דאז מכיון שבליבו רוצה בדבר, זוכה בזה מדין קנין חצר. ובאמת שכעין דברים אלו ראיתי שכתב גם החתם סופר (יו”ד סימן שטז) גבי הפקר לענין בהמה מבכרת, דבודאי מהני לפוטרה מן הבכורה ושלא כמ”ש בשו”ת עבודת הגרשוני (סימן כה), אלא שכתב (ד”ה וליישב) דאינו הפקר כי אם דומיא דשמיטה ופיאה, והיינו שיוציאנו מביתו או לכל הפחות יהיה פתח פתוח ומופקר לכל הרוצה להיכנס וליטול. אבל אם היתה בביתו וברפת שלו וכורעת ללדת ואומר בפיו שמפקירה וסוגר הדלת בעדה, לא יועיל יעו”ש. ושו”ר להרדב”ז ח”ג (סימן תלו) שבתחילה כתב דאין ללמוד ממה שהחמירו בחמץ בפסח, דהתם משום חומרא דפסח וענוש כרת ואיכא משום ב”י וב”י, משא”כ בשביעית דקיל מהני הפקר. (וע”ע במהרי”ל הלכות ל’ יום קודם הפסח שכתב כעי”ז, לפי שחמץ הוא מילתא דקביעא חששו שמא אתי למיסרך). אלא ששוב כתב שם, שאינו רואה דרך להפקיר את החמץ בפסח, לפי שצריך להניח אותה במקום הפקר כל ימי הפסח, שאם יסגור עליו הדלת, אין זה הפקר וא”כ איך אפשר להניח אותו במקום הפקר שלא יטלוהו עכו”ם ולא יאכלוהו כלבים. ובשלמא גבי פירות שביעית דסגי בהפקר אע”ג שחוזר וזוכה מיד, אבל בחמץ בפסח לא מהני. ולפי”ז גם בנד”ד לא מהני אם יחזור ויכניסנו לרשותו לפי שתיכף יחזור ויזכה בו על ידי חצרו.
והיוצא מדבריהם, דאין עצה זו מועילה להיכא שהכניס הכלים לרשותו, ולפי זה א”ש מדוע השו”ע לא הביא עצה זו גבי מי ששכח לטבול כליו, דהתם מכיון שהדרך הוא להכניסם לאחר מכן לביתו ולרשותו, שוב זוכה בהם מדין קנין חצר ומתחייב בטבילה.
ג). ובס’ מנחת שלמה (שם) כתב דמה שהשו”ע לא הביא לדין הפקר גבי טבילת כלים, משום שע”י ההשתמשות הוא נראה כחוזר וזוכה בו. ומ”מ הסיק שבשעת הדחק יכולים גם בשבת להפקיר ולחזור ולכוין שמשתמש כל השבת בשל הפקר, ומכיון שאין לכלי בעלים אין חובת טבילה וממילא אין איסור השתמשות. וכן דעת מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל הובא במ”ב “דרשו” (סי’ שכג הע’ 29) דמותר בשבת להפקיר כלי ולהשתמש בו ללא טבילה. וכ”כ בספר ארחות רבנו ח”ג (או’ נג) בשם מרן החזו”א זצ”ל.
ד). וע”כ אע”ג שהמהרי”ל דיסקין בתשובותיו (קונט’ אחרון סי’ ה’ אות קלו) כתב, דלא מהני להשתמש בכלי ע”י הפקר, וגריר בתריה בשו”ת צי”א ח”ח (סימן כו). אלא דהתם דימהו למ”ש המג”א (סי’ יג סק”ח), דכתב גבי מי שאין לו ציצית בבגדו בשבת, דמותר לו משום כבוד הבריות ללובשו. ואמאי לא יתננו במתנה לאחרים ויחזור וישאלנו ובכה”ג הוי ציצית שאולה שפטורה מן הציצית. ותי’ דא”כ אף בחול יעשה כן ויעשה טצדקי למיפטר נפשיה מציצית. אולם לענ”ד לא דמי כלל, דהתם כיון שיש לו חיוב מצוות עשה הרי דיש לחוש שמא יפטור עצמו עי”ז, ואע”ג דאינה מצווה חיובית מ”מ נענשים ע”ז בעידנא דריתחא, אבל טבילת כלים מה בכך שייפטר. ועוד, שהרי כבר כתב המ”ב (סי’ יג ס”ק יד) בשם ספר דרך החיים, דאה”נ מצי להפקיר בכה”ג הטלית שעליו וייפטר.
ה). ואע”ג דבשו”ת הר צבי (חיו”ד סי’ קט) כתב לענין כלים שנפלו לידי צה”ל וברחו הערבים על נפשם, והסתפק שם הרב האם חייבים בטבילה, מכיון שבעת שברחו הרי נעשו הכלים הפקר, וא”כ לא נכנסו ישירות מרשות הגוי לרשות היהודי דרשות הפקר הפסיקה.
ובדרך דרוש יש להביא ראיה לזה, דהנה לא מצינו כלל שבני ישראל הטבילו את הכלים שלקחו מיד מצרים, וגם לאחר קבלת התורה מה שלא יכלו לאכול בכלים היינו משום שהיו בלועים מאיסור אבל משום טבילה לא היה בהם כל חשש ואכלו בהם מאכלים חלביים וכמבואר במ”ב (סי’ תצד ס”ק יב). ונראה דהיינו טעמא לפי שבני ישראל שאלו מיד מצרים כלי כסף וכלי זהב (שמות פרק יא, ב’) וכלי שאילה פטורים מן הטבילה, ולאחר מכן כשמתו המצרים על שפת היד הרי נעשו הכלים הפקר, וא”כ זכו בהם בנ”י מן ההפקר לפיכך לא היו צריכים להטבילם. ומ”מ אינו מוכרח. וגם הגרצ”פ הסיק, דקשה לחדש דהפסק בין הרשויות מבטל מצות טבילה, יעו”ש. ומ”מ לא דמי לנד”ד, דהכא על ידי ההפקר לא נכנס כלל לרשות היהודי, משא”כ התם.
