איך מסתדרים עם אנשים "טיפשים"?

אקדים כי הטרמינולוגיה "טיפשים" איננה ראויה לכתחילה. ההגדרה נושאת עמה ניחוח של התנשאות ומאידך גנאי בלשון לא ראויה, ולעיתים משקפת יותר את חוויית התסכול של המתמודד מאשר את המציאות האובייקטיבית של האדם שמולו. עם זאת, כיון שזו הלשון בה נשאלה השאלה – נתייחס אליה במסגרת התשובה.

לא פורט בשאלתכם, האם כוונתכם כיצד ניתן להתמודד עם התסכול הנפשי שנוצר במפגש עם אנשים הנתפסים בעינינו כ"טיפשים" (כלומר: בעלי קושי להבין עומק, להפעיל שיקול דעת, או לתפקד באופן עצמאי ומדויק), או האם התכוונתם לשאול כיצד ניתן לנהל תפקוד תקין וחכם בתוך מציאות משותפת עם אנשים מהסוג שהגדרת. ועל כן נציע בזה בקצרה מענה לשני האפשרויות (ואם כי האפשרות השניה איננה ענין כל כך לבמה תורנית, מ"מ נראה שגם בזה יש לתורה מה ללמד אותנו).

התמודדות רגשית (תסכול וכעס) מול אנשים בעלי יכולת קוגניטיבית נמוכה

לזכור שהטיפשות היא גזירת הקב"ה על האדם ולא ענין של בחירה

באופן כללי, הדרך העיקרית להתמודד עם התסכול (וכל שכן הכעס) מול המצב המוגדר בעינינו כ"טיפשות", הוא לזכור ולהפנים שהמוגבלות השכלית איננה ענין של בחירה אלא מגבלה מולדת, כמו שאמרו חז"ל במסכת נדה דף ט"ז ע"ב:

"דריש ר' חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקדוש ברוך הוא, ואומר לפניו: רבש"ע, טיפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק – לא קאמר, כדר' חנינא; דא"ר חנינא: הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'." ע"כ.

והיינו שרק הבחירה החופשית של האדם הינה בתחום אחריותו, משא"כ היותו "טיפש" הוא גזירת הבורא יתברך על האדם כבר מעת יצירתו. ולכן הכעס מול אדם "טיפש" הוא בעצם תגובה לא הגיונית, וע"י ההתבוננות יכול האדם (ובפרט זה שרואה את עצמו כחכם כל כך) להגביר את ההבנה ההגיונית על הרגש הבלתי הגיוני.

במקום לבוז, נסה לחמול. זה אינו סלחנות רכה – זו הבנה עמוקה של גבולות האנושות. ותפנים: לא כל אדם מסוגל לחשוב כמוך — ולא כל אדם אמור לחשוב כמוך. הבנה זו היא קריטית עבורך לחיי חברה תקינים.

ונכון שישנם גם אנשים שנראים "טיפשים" לא רק כי הם לא מבינים — אלא כי הם מתעקשים לא להבין. הם אוטמים את עצמם, חוזרים על מנטרות שטחיות, מגיבים בגסות או בביטחון עצמי מופרז — וזה מה שגורם לכעס. לא עצם חוסר ההבנה, אלא השילוב של בורות עם ביטחון עצמי. וכבר אמרו חז"ל בפסחים דף קי"ג ע"ב: "ארבעה אין הדעת סובלתן, אלו הן: דל גאה וכו'." ע"כ. חוסר ההכרה במוגבלות, כשהיא באה משולבת עם הרגשת עליונות, הוא דבר שמקומם את הדעת. במקרים כאלו, העבודה האישית שלנו עלולה להיות קצת יותר קשה, מפני שיש כאן פינה של "אשמה", אבל סוף סוף, אם חבירו בחר להתנהג בטיפשות, היא החלטה שגויה שלו שמזיקה לעצמו יותר מאשר לאחרים, ואחרי הכל האדם הזה הוא בסך הכל "מסכן" תחת המגבלות שיצר לעצמו, ואין סיבה אמיתית הגיונית לכעס.

ולעיתים יש תועלת גם לנסות לזהות את מקור התסכול באופן מדוייק יותר, וע"י העלאת הנושא למודע יכול האדם יותר בקלות לתת שליטה להגיון הישר ובכך להסיר את התחושות השליליות, וכדלהלן:

זיהוי מקור התסכול: בין תחושת עליונות לתחושת חוסר אונים

ובאמת צריכים להבין: למה בעצם אדם נורמטיבי או חכם מתעצבן ממפגש עם מי שנתפס בעיניו כ"טיפש"? מה כל כך מרגיז בזה? הרי מדובר באדם מוגבל, לעיתים תמים — אז מדוע לא מתעוררת חמלה, אלא דווקא תסכול או כעס?

להלן כמה הסברים אפשריים, שמאירים את התגובה האנושית הזו מכמה כיוונים, ובהתאם לכך דרכי הפיתרון.

1. תחושת עליונות שמתנגשת עם הערך העצמי של הזולת: כשהאדם השני מתעקש על שטות, או בטוח בעצמו למרות שהוא אומר דברי הבל, או אפילו כשאדם השני מרגיש שותף בשיחה או בפעולה איתנו והוא בעצם מפגין יכולות נמוכות — זה מרגיש כמו פגיעה באינטליגנציה שלנו, כאילו אי מי חושב או עלול לחשוב שגם לי יש שייכות לרמה כזו. (וכל שכן כאשר מדובר בבן הזוג…). כך שתחושת הכעס בזה היא תגובה מצד יצר ה"אגו", לאו דווקא מודעת כמובן. במקרים כאלו, על האדם לעצור ולהפנים שמגבלותו של השני איננה ציון ליכולותיו הוא, ולכן אין כל סיבה לכעוס. וגם השתדל לעבוד על מידת הגאוה, ע"י הלימוד בספרי מוסר בנושא זה כגון ספר אורחות צדיקים ועוד. ותזכור מאמרם ז"ל במשנה באבות פרק ד' משנה ג': "אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום." ע"כ.
2. איום סמוי על תחושת הסדר או ההיגיון: הטיפשות פוגעת בתחושת הסדר הבסיסית של העולם. אנחנו רגילים שדברים מסתדרים בהיגיון, וכשאדם מתנהג בצורה לא־שפויה, לא רציונלית או ילדותית — זה מטלטל את ההבנה הבסיסית שלנו איך המציאות אמורה להתנהל. אנחנו מגיבים בכעס, כי החוויה היא של כאוס. ההתבוננות והתובנה ש"הכל בסדר" ו"לא קרה כאן כלום" בשל העובדה שהזולת "טיפש" – עשויה להועיל מאוד להסיר הרגשות הבלתי רצויות.
3. השלכה (projection): תסכול פנימי שמתלבש על הזולת. לעיתים האדם שמתעצבן על "הטיפש" ממולו — משליך עליו את תחושת הכשלון או חוסר השליטה שלו עצמו. לדוגמה: אם אתה לחוץ, מותש, מרגיש עומס — והאדם שמולך פשוט "לא מבין אותך" — אתה עלול להתפרץ עליו, לא כי הוא כל כך גרוע, אלא כי אתה עצמך מוצף. התבוננות כנה בעצמך עשויה להביאך למקום טוב יותר.

ולעיתים באמת התסכול או הכעס אינם תוצאה מעצם האישיות המוגבלת של ה"טיפש", אלא מהמצב שנגרם לנו בהתנהלות התפקודית. לדוגמא:

1. חוסר אונים: כעס הוא מסכה לתחושת חוסר אונים. כעס — במובנים רבים — הוא תגובת מגן על תחושת חוסר שליטה. במפגש עם אדם לא־רציונלי, אתה פתאום מרגיש שאין עם מי לדבר, אין דרך "לשדר לו", אין איך להפעיל השפעה — ואז הכעס מתעורר. הכעס הוא לא על האדם – אלא על התחושה שאין כלים להתמודד.
2. הפער בין השקעה לתוצאה: כשאתה משקיע אנרגיה בשיחה, הסבר, שיתוף פעולה — ואתה מגלה שהצד השני לא מבין, לא מקשיב, לא קולט או מפרש בצורה מוזרה — נוצרת חוויית תסכול. במקרים אלו, התסכול באמת אינו תוצאה מאישיותו ויכולותיו של הזולת, אלא של המצב שבו אנחנו נמצאים מולו.

במקרים כאלו, תיאום ציפיות פנימי יפחית תסכול. ולהלן יבואר ג"כ דרכים להתמודד במובן התפקודי מול אנשים אלו, ואם כך נעשה ממילא לא תהיה סיבה לתסכול.

ובאופן כללי, מומלץ להסתכל במאמר "כיצד לא לכעוס".

התמודדות תפקודית – איך עובדים עם אנשים "טיפשים"?

א. חלוקת תפקידים לפי יכולת

במקום לצפות מהאדם להבין דברים שהוא לא מסוגל להם, יש למקד אותו במה שהוא כן יכול לבצע. לא כל אדם צריך להוביל או לשפוט. לעיתים, אדם כזה יהיה מצוין במשימות חזרתיות, טכניות או לוגיסטיות. תן לו משימה מוגדרת, כתובה, מדידה, עם תוצאה ברורה.

לעיתים נדרשת שותפות פורמלית עם אדם שלא תורם רבות. הפתרון: שלב אותו באופן סביר כדי שלא ירגיש מבודד, אך אל תתן לו לקבוע מהלכים מהותיים.

ב. בניית מערכת עם מרווח ביטחון

כשמערכת תלויה באדם מוגבל, הסיכון גבוה. לכן נדרשת תכנון נכון:

• לא לסמוך על שיקול הדעת שלו במקומות קריטיים
• ליצור מנגנוני גיבוי ובקרה
• לוודא שכשיש כשל – הוא לא יפיל מערך שלם

ג. הפחתת עימותי אגו

כאשר אדם חש שמבזים אותו או מתנשאים עליו, הוא ננעל, וגם פועל בהתאם למוגבלויות שמייחסים אליו. דווקא מתן כבוד, מילה טובה ומחמאות כנות, ומעל הכל הסתכלות חיובית, עשוי לפתוח שיתוף פעולה. לא מתוך זיוף – אלא מתוך הבנה שכולנו זקוקים להכרה.

ויש לשנן דברי הספר מסילת ישרים פרק כ"ב:

"החלק הרביעי, הוא חילוק הכבוד לכל אדם, וכו', ועוד שנינו (אבות פ"ד): הוי מקדים בשלום כל אדם, ואמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי שלא הקדים לו אדם שלום מעולם ואפילו גוי בשוק. ובין בדיבור ובין במעשים חייב לנהוג כבוד בחבריו, וכבר ספרו ז"ל (יבמות ס"ב): מכ"ד אלף תלמידי ר"ע שמתו על שלא היו נוהגין כבוד זה לזה. וכמו שהבזיון הוא דבר מתיחס אל הרשעים, כדבר הכתוב שזכרנו, בבוא רשע בא גם בוז, כן הכבוד מתיחס אל הצדיקים, כי הכבוד שוכן עמהם ואינו מתפרש מהם, ואומר (ישעיה כ"ד): ונגד זקניו כבוד." ע"כ.

ולסיום: תובנות מכל האמור

מפגש עם אדם הנתפס בעינינו כ"פחות מבין", הוא הזדמנות לעבודה פנימית: על ענווה, חמלה, שליטה רגשית וראיית הטוב שבזולת. ההבנה כי השונות הקוגניטיבית היא גזירת שמים ולא תולדה של בחירה רעה — מפנה את המקום מכעס לרחמים, מהתנשאות להבנה, ומפגיעה עצמית להסתכלות בוגרת ושלמה. התורה מלמדת אותנו שהשכל אינו תנאי לכבוד האדם, אלא "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג' י"ד), והרגישות לזולת היא חלק מהותי בעבודת המידות. גם במישור המעשי — דווקא ההתמודדות עם השונה חושפת את עומק כוחותינו: ביכולת להכיל, להציב גבולות, ולבנות מערכות שכוללות גם את מי שאינם חושבים, פועלים או מבינים כמונו.