איך יש כופרים בעוד שהבריאה זועקת אמונה

הנה כל בר דעת, מביט ויודע, צופה ורואה שהבריאה והעולם כולו זועק אמונה בבורא יתברך ויתעלה שמו, כשם שהטלית מעידה על האורג, הדלת על הנגר, והבית על הבנאי, כך העולם מעיד על הקב"ה שבראו, וכמובא במדרש (בתי מדרשות ח"ב פ"ה) שהשיב כן רבי עקיבא לאותו המין.

וכבר כתב רבינו הרמב"ם (פ"ב מהל' יסוה"ת): "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול".

וא"כ צ"ע איך יתכן שיש בעולם כופרים, בעוד שהעולם כולו זועק אמונה, והרי כמו שלא יתכן שיכחיש האדם את מציאות השמש בשיא זריחתה וחוזק תוקפה, כך לא שייך לכפור בבורא יתברך?

ובספר חובת הלבבות (שער היחוד פ"ו ושער הבחינה פ"ד ופ"ו), כתב, יש בני אדם שאמרו שהעולם נהיה במקרה, מבלי בורא ויוצר שיצרו, ומן התימה בעיני, איך יעלה בדעת מדבר בעודנו בבריאותו מחשבה כזאת, הלא ודאי זה האומר כן, יכזב למי שיאמר כן על גלגל א' של מים שמתגלגל להשקות חלקה א' של שדה, שנתקן מבלי כוונת אומן. ואם ישפך דיו על נייר חלק, א"א שיצטייר כתב מסודר ויפה כמו בקולמוס, ואילו יאמר אדם שנשפך הדיו על הניר ונעשתה צורת הכתב מעצמה, הכל ימהרו להכזיבו על פניו. והלא תראה פלאי הבריאה, שכדור הארץ עומד באמצע העולם כנקודה בתוך עיגול, והמים סובבים את הארץ, והנם למעלה ממנה, והאויר מסבב את הים ואת היבשה, והאש למעלה מכולם, והכל עשוי במידה ובמשקל. וכן גוף האדם, אשר הוא עולם קטן. ובנוסף החכמה הנראית ביתר בעלי החיים מקוטנם ועד גודלם, ובצמחים ובאוצרות הטבע שבאדמה. וחכמת ה' הנראית בחכמות ובמלאכות. הרי סימני החכמה נראים בכל העולם, שכולן מחשבת חושב אחד, ומלאכת בורא אחד.

והמבי"ט בספרו בית אלוקים (שער היסודות פ"ג עמ' 90) כותב: סדר העולם ושלימות תכונתו, מעיד שלא נפל במקרה ובהזדמן, כי אם ע"י ממציאו ובורא יתברך שמו, שהרי מה שנעשה מעצמו בטבע שלא ע"י סיוע אדם כגון צמחים ופירות הגדלים בהרים וביערות, אינם שלמים במראיתם וטעמם, כצמחים ופירות שגדלים בישוב ע"י תיקון הקרקע בחרישה ובזריעה. וכשנשגיח בכל מה שיש בעולם, נמצא הכל בשלימות ובסדר נכון, והכל מוכן לתועלת ישוב העולם וקיומו. והבע"ח נוצרים בשלימות, והוכן לכל מין ומין מזונו כפי טבעו, זה מורה שנעשה הכל בכוונת פועל ויוצר שברא ועשה הכל בחכמה, והוא האל יתברך ויתעלה שמו.

ובספר יסוד ושורש העבודה (שער א' פ"ב) כתב: מבריאתו של עולם זה התחתון בלבד, יכול האדם להתבונן גדולתו ורוממותו וגודל טובתו ונפלאותיו של הבורא יתברך, כי יסד ארץ ומלואה, תבל וכל יושבי בה על מכוני הטבע מששת ימי בראשית, ועוד שמטפה סרוחה יתהוה במעי הנקבה ולד עם איברים חיצונים ופנימיים, אין זה אלא כי אם גבורות השי"ת.

וזה לשון הזהב של מרן החזון איש זיע"א בספרו אמונה ובטחון: אם האדם הוא בעל נפש, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שורשה והשערים ננעלו. וכשעדיין פצעיו לא חובשו, והנה הוכה הכה ופצוע, כי לבו ראה הרבה מעיון הבחינה אשר תחת השמש, אותן הבחינות המראות בעליל, כי העולם שלפניו, נבנה בתוכנית ובמחשבה מראש, ומהנדס חכם צייר לפניו העולם, ומרצו הגדול עמד לו לבוראו ולהסיר כל המכשולים אחת לאחת. ומה נהדר המראה, ומה נפלאה תוכניתו¹.

ומובא על הסבא מקלם שכששמע על אדם שהוא אפיקורוס, ענה בתימהון: קחוהו והשליכוהו לארובת הסוסים ויאכל תבן, כי ממש ליבו סתום כבהמה. ולהאמור צ"ב איך יש כופרים בעולם בעוד הבריאה זועקת אמונה???²

ביאור א'

אי אפשר להינצל מיצה"ר בלעדי עסק התורה

דע שכדי להגיע להשגת האל וידיעתו אי אפשר לולא קיום המצוות ולימוד התורה, שהם אספקלריא המאירה לדעת ולהשיג ידיעת האל, ומקרא מפורש הוא, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", וכתיב בתריה "והיו הדברים האלה על לבבך, שרק ע"י שיהיו הדברים של קיום המצוות ועסק התורה על ליבך, תשיג עיקר ותכלית הכל, ה' אלוקינו ה' אחד. וכן ראיתי במכתב הגר"א קוטלר זצ"ל שכתב שההתחלה של החיסרון הוא בחסרון העמלות בתורה, כמו שאמרו בתורת כהנים, עה"פ "אם בחוקותי תלכו" שתהיו עמלים בתורה, והיפוכו "אם לא תשמעו לי" להיות עמלים בתורה, הרי ההתחלה של החיסרון, בחסרון עמלות התורה. וכתב עוד, וידוע כי עם התרופפות לימוד התורה במדינות שונות התרופפו עמודי קיומו של עם ישראל בכלל, כי לאט לאט יבש המעיין שממנו יניקת החיות התורה ושמירת המצוות, כך הלכו ונחלשו הקשרים למקור ולמרכז החיות, עד שהגיעו לטעימה ולהתבוללות, רח"ל.

וטעם הדבר י"ל ע"פ מ"ש רבותינו ז"ל בש"ס שיצר הרע תקיף הוא מאד, כאומרם (קידושין ל🙂, קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע, שנא' (בראשית ח') "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", אמר רב יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנא' (בראשית ו') "רק רע כל היום". ואמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנא' (תהלים ל"ז) "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, שנא' "אלהים לא יעזבנו בידו", ובודאי האדם מצד עצמו, היה רוצה להינצל מיצה"ר, ולא היה עובר על חוקי התורה, אך עתה שיצה"ר תקיף מאד, כדי להנצל ממנו זה מותנה הדבר מותנה, במ"ש עוד שם, כך אמר הקב"ה לישראל, בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנא' (בראשית ד') "הלא אם תטיב שאת", ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו שנא' "לפתח חטאת רובץ", ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך. הרי לך שהתורה היא תרופה למכת יצה"ר, ולכן אפי' שהעולם והבריאה כולה תזעק אמונה, כל עוד ואין האדם נותן אל ליבו לעסוק בתורה, יצה"ר משתלט עליו, ומטשטש ממנו כוח האמונה, ומפילו במצודתו ובבארות שחת שלו.

וכה כתב הרמח"ל במסילת ישרים (פרק ה'), אם יעשה האדם כל התחבולות שבעולם, ולא יקח הרפואה שנבראה לו שהיא התורה, לא ידע ולא ירגיש בתגבורת חוליו, אלא כשימות בחטאו ותאבד נשמתו, שאין מי שמכיר בחולי היצר הרע ובכוחו המוטבע בו אלא בוראו שבראו, והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה.

וכן ביאר הגר"ח מבריסק זצ"ל על דברי הגמרא בעירובין (ק🙂, אמר רבי יוחנן אלמלי לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה, ודרך ארץ מתרנגול. והקשה שהרי אין בכל הבריאה כולה מרבבות האנשים שאינם שומרים תורה ומצוות אפי' אדם אחד שמתנהג בצניעות מחמת שלמד זאת מחתול, ולא אדם שזהיר בגזל לפי שלמד זאת מנמלה וכן כולם. ותירץ שכוונת רבי יוחנן אלמלי לא ניתנה תורה היינו למדין, כלומר כשעוד היה העולם בלי תורה, אז היה שייך ללמוד מהבע"ח, אבל אחרי שניתנה התורה אין שום שלימות והתקדמות אלא רק מהתורה. ועם יסוד זה ביאר את הפסוק בישעיה (פרק מ"ג), "ראות רבות ולא תשמור פקוח אזנים ולא תשמע ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", כלומר שהאדם יכול לראות הרבה דברים, להתבונן בבע"ח, ואלו הראיות לא ישנהו במאומה לשמור, ואפילו מטה אוזנו לשמוע לא יועיל לו, וישאר עם אותם מידות ודרכים, "כי חפץ ה' צדקו יגדיל תורה ויאדיר", ויגיע לשלימות צדקו רק ע"י יגדיל תורה ויאדיר. וכך הוה מרגלא בפומיה דמרן הגר"מ שך זצ"ל ראש ישיבת פונוביז' משמיה דרבינו החפץ חיים זצ"ל, שאחרי שניתנה התורה א"א להשיג שום דבר בלי התורה.

ביאור ב'

עבירות האדם מטמטמות נפשו וחכמתו

נראה עוד בס"ד שהדברים מפורשים בחז"ל במסכת יומא (לט.), תנא דבי רבי ישמעאל, עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנא' "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם", אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם. ופירש רש"י, אוטמת וסותמת מכל חכמה. הרי לך שלא פלא היאך האדם עלול להגיע לידי כפירה, כי ע"י שהאדם הולך אחר יצרו ועובר עבירות, סוף בא לידי כפירה, כי העבירות מטמטמות ליבו, ושכלו הישר מתקלקל ומתעוות, והרי הוא חולה שאינו מרגיש טעם מתיקות, וכסומא המהלך באפילה ואינו מבחין בשמש הזורחת, שהעוונות מולידות באדם חולי הנפש.

וכן מצינו תפילות הימים הנוראים, שמבקשים ומחלים: "אבינו מלכנו כלה דבר וחרב ורעה ושבי וביזה ומשחית ומגפה ויצר הרע וחולאים רעים מבני בריתך", וצ"ב מה ההקשר בין יצר הרע למחלות וחולאים ולמשחית ומגפה? אלא מבואר בזה, דאין לך חולי גדול ממי שיצר הרע שולט בו, לכן הכל בכלל, שכולם מטבע א' של חולי. ובמדרש (ויק"ר פרק ט"ז ח'), דרשו כן את מאמר הכתוב "והסיר ה' ממך כל חולי", אמר רבי אבין זה יצה"ר שתחילתו מתוק וסופו מר. ובמסכת קידושין (ל:), המשילו את יצה"ר למכה גדולה בגוף האדם. ובגמרא מגילה (יז:), ביארו את הפסוק (ישעיהו ו') "ושב ורפא לו", שאין הכוונה לרפואת תחלואים ומחלות, אלא רפואת סליחה על עוונות ופשעים. וכן היה מרגלא בפיו של הסבא מקלם זצ"ל, שמי שאין לו כנפיים כעוף לא יקרא חולה, כי אין באדם תכלית זו, אבל מי שאינו יכול לילך ברגליו, ואינו יכול לדבר בפיו, נקרא חולה, כי האבר אינו משתמש למה שהוטבע אליו. כך מאחר והאדם תכלית הבריאה, וכולם נועדו לשמשו (ברכות נח.), ותכליתו לקיים תורה ומצוות, אם אינו משתמש בדבר שהוטבע בו עליו, על אחת כמה וכמה שנקרא חולה גדול.

ונראה שזה עומק ביאור דברי רבינו הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ו ה"ג), שאפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפירעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעים ממנו התשובה ואין מניחים לו רשות לשוב מרשעתו כדי שימות ויאבד בחטאו שעשה. הוא שהקב"ה אמר על ידי ישעיהו השמן לב העם הזה וגו'. וכן הוא אומר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא. כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא. לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה. לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר הבא ונתחכמה לו. נתן הדין למנוע התשובה ממנו שנפרע ממנו. לפיכך חיזק הקב"ה את לבו וכו', להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו. ולאור האמור י"ל שאין זה רק עונש גרידא, אלא זהו פרי החולי שהביא האדם על עצמו, כמו אדם שיחתוך בגופו ויאבד דם רב, שא"א לו שלא ימות.

ביאור ג'

תאוות האדם משחדת לדבוק ברע ולכפור

הגאון רבי אלחנן ווסרמן זצ"ל הי"ד (בקובץ הערות סי' א' ושם אות ז'), התקשה כאמור, איך אפשר לבן דעת לומר על הבריאה כולה שנעשית מאליה, אחרי שאנו רואים על כל פסיעה, סימני חכמה עמוקה עד אין תכלית, וכמה חכמה נפלאה במבנה האדם, בסידור אבריו וכוחותיו, כאשר יעידו על זה כל חכמי הרפואה, ואיך אפשר לומר על מכונה נפלאה שנעשית מאליה בלי כוונת עושה?

וביאר שיסודי האמונה מצד עצמם פשוטים ומוכרחים לכל אדם שאינו שוטה, אמנם רק בתנאי שלא יהא משוחד, ויהיה חופשי מתאוות עוה"ז ומרצונותיו, כי סיבת המינות והכפירה, אין מקורה בקלקול השכל מצד עצמו, אלא מפני רצונו ללכת ולדבוק בתאוותיו, מטה ומעוור שכלו, ועל זה הזהירה התורה "ולא תתורו אחרי לבבכם", זו מינות, שהאדם מוזהר להניע ולשעבד רצונותיו, שיהא השכל חופשי מנטיות הרצון, וממילא יכיר האמת המוכרחת לכל בר דעת, שהקב"ה ברא את העולם, כמאמר רבי עקיבא שהעולם מעיד על הקב"ה שבראו, והכפירה אין לה שום מקום בשכל האדם, כי אם ברצונותיו ותאוותיו. על כן עוונו של האדם גדול מנשוא, שהגביר תאוותיו על שכלו, עד שלא יכיר אמת פשוטה זאת. ולכן המצוה להאמין, שלא יגביר תאוותיו על שכלו, והאמונה בוא תבוא ממילא.

והנה בזה ניחא למה כדי להשיג תורה צריך למעט מתאוות ותענוגי העוה"ז, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, ועל הארץ אתה ישן ובתורה את עמל, ואשריך וטוב לך. היינו הטובה שזוכה להשיג חכמת התורה וידיעת הבורא יתברך ויתעלה. וכן מצינו בתורה שהתאווה היא שגרמה לחוה לחטוא בעץ הדעת, שנא' "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל".

וכך כותב הגאון מוילנא בספרו אבן שלמה (פ"ד ט"ו), שפעמים האדם יודע שעובר על עבירה חמורה, ואחריתה מרה כלענה, אלא שקשה לו להינזר מתאוותו אשר הורגל בה. וכך כותב עוד (שם אות ד') שיצה"ר אין דרכו להפציר תחילה בעבירה, אלא מראה לו אהבה, ומסיתו לעשות מצוות שיש בהם הנאת הגוף כגון אכילה ושמחה של מצוה, וכאשר האדם רגיל בתענוגי מצוה, מתחיל להמשיכו אחר תאוות העוה"ז, ואומר לו למה תניח תענוגי העוה"ז בחינם, והלא בידך אח"כ לעשות תשובה מאהבה, ואז מתאווה ג"כ לעוונות חמורים שאינם בטבע האדם להתאוות להם. וכך כתב עוד בספרו אדרת אליהו (דברים כ"ט י"ח) עה"פ "למען ספות הרווה את הצמאה", שפי' רבינו הרמב"ן שיש דברים אשר האדם הישר זך בעיניו והוא רווה ממנה ואינו תאב אחריהם, כמו משכב זכור ודומיהם, וכאשר ילך אדם אחר שרירות ליבו הרע, אז יצמא ג"כ אל הדברים אשר היה רווה מהם, ויספה חטא על עוון לצמוא אחריהם. וי"ל דבכלל כל זה הוא עוון הכפירה, שכולל כל העבירות שבתורה.

ביאור ד'

חלק מכח הבחירה בטוב ורע

מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א הביא בזה מהמהר"ל, שאע"פ שהבריאה זועקת אמונה, מ"מ זה חלק מהבחירה והניסיון, שהיצר מקרר את האמונה, כמו בכל עבירה ומצוה שיש בחירה לאדם, כך גם מצות האמונה שהיא יסוד הכל, נתון בבחירת האדם.

ביאור ה'

שורשה בגאווה וגסות הרוח

מרן הסטייפלער בספרו חיי עולם (פרק כ"ח), האריך לבאר שכל הספיקות והבלבולים בענייני אמונה, אינם נמצאים אלא בהיות האדם מתגאה, שאז שכינה מסתלקת ממנו, כמ"ש בגמרא (סוטה ה.) כי מי שיש בו גסות, הקב"ה אומר אין אני והוא יכולין לדור, וע"י שהקב"ה מסתלק ומסלק פניו ממנו, בא האדם לידי כפירה. ועוד אמרו שם (ד:) כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד ע"ז, וכאילו כופר בעיקר, ומי שמתנהג בענוה מיד מסתלקים ממנו כל הספיקות, וכל ההרהורים בטלים ומבוטלים ונעלמים ואינם, ולכן מי שנופל בליבו הרהורים, ילמד בסה"ק במאמרים המעוררים את מידת הענוה, וכשיצייר האדם לעצמו ביטול חשיבותו ושפלותו, ויתנהג במידת הענוה, יתבטלו ממנו כל הבלבולים והספיקות המטרידים אותו, בדוק ומנוסה³. ובספר זכות אבות (פרשת בראשית) הביא שכ"כ גם בשיחות הר"ן (סימן רס"א), ובספר התניא (ליקוטי אמרים סוף פרק כ"ט), שעיקר הכפירה שבא לאדם ומבלבלין האמונה, הכל בא מגדלות וגסות הרוח. ונראה כי הדבר מפורש בתורה, שנא' (דברים ח') "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך", וכן נאמר (שם ל"ב) "וישמן ישורון ויבעט", הרי שהגאווה מביאה לידי שכחה וכפירה בבורא יתברך ויתעלה שמו.

1 הנה הרמב"ן (פרשת בראשית), הקשה על מ"ש במדרש ונזכר ברש"י, אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, אלא משום כח מעשיו הגיד לעמו, שאם יאמרו אומות העולם לסטים אתם שכבשתם לכם ארצות שבעה גוים, אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה, ונתנה ברצונו לאשר ישר בעיניו, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. והקשה הרמב"ן הרי צורך גדול להתחיל בבראשית, להורות שורש האמונה, שמי שאינו מאמין וחושב שהעולם קדמון, כופר בעיקר ואין לו תורה כלל? ולאור האמור י"ל שא"צ בראשית לעדות והכרזה לאמונה, שהעולם והבריאה כולה זועקת אמונה, ומי שבכל זאת מסמא עיניו וכופר, לא יתן ליבו גם למקראות. שו"ר בספר זכות אבות (בראשית) שכן תירץ בספר דרכי מוסר, והנאני.

2 אם התשובות לשאלה נוראה זו, נעוצה בדברי רבינו הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פ"ב), שחוסר האדם בהתבוננות ופיקוח אחר מעשיו, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון, הם בעוכרו, בלכתו כעוור באפילה, שזה מתחבולת היצר הרע ועורמתו להכביד עבודתו בתמידות על ליבות בנ"א עד שלא ישאר להם ריווח להתבונן בדרכם, כי איש מלחמה הוא ומלומד בערמומיות, וא"א להימלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה. מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה'), "תכבד העבודה על האנשים", שלא להניח להם ריווח כלל, לבלתי יתנו לב וישימו עצה נגדו. ולכן הגם שהעולם כולו זועק אמונה, אלא שהאדם לא שם זאת על ליבו, בהיותו רץ וטרוד אחר ענייניו ומעשיו, וההרגל נעשה טבע.

והנה כתב עוד המסילת ישרים, הנה ירמיהו היה מתאונן על רוע בני דורו מפני היותם נגועים בנגע מידה זאת, שהעלימו עיניהם ממעשיהם, בלי שימת לב והתבוננות במעשיהם, ועליהם אמר (ירמיה ח'), "אין איש נחם על רעתו לאמר מה עשיתי, כולו שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה". שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק על מעשיהם ודרכיהם, ונמצא שהם נופלים ברעה בלי ראות אותה. הוא מה שהנביא צווח ואומר (חגי א'), "שימו לבבכם על דרכיכם". ושלמה אמר בחכמתו (משלי ו'), "אל תתן שינה לעיניך ותנומה לעפעפיך". וחז"ל אמרו (מו"ק ה.), כל השם אורחותיו בעוה"ז, זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה. ואם האדם מתבונן ומפקח על מעשיו, הקב"ה יהיה בעוזרו להצילו מיצה"ר, אך אם האדם לא חס על עצמו, מי יחוס עליו.

וכן כותב האוה"ק עה"פ "ואהבת את ה' אלהיך", ללמד את בנ"י דרך שיתקבלו הדברים אצלם לאהוב ה', כי האהבה אינה מעשה שיכריח האדם רצונו לעשות מצות המלך, אלא הוא דבר שתלוי בלב, וכל שהלב לא ירגיש דבר שיפעיל בו החשק אינו אוהב, הגם שיכריחנו בכל מן הכרח. לזה באה העצה מאל יועץ ואמר "והיו הדברים האלה" וגו' "על לבבך", "שכשיתמיד שימת הדברים על ליבו, יולד בליבו חשק תאוה הרוחנית וירוץ ליבו לאהבת ה' בכל ציווהו", והיינו ע"י שיתבונן ויתן אל ליבו להשכיל ולהכיר את מי שאמר והיה העולם.

3 בהקדמה לספר חיי עולם כותב מרן הסטייפלער זצ"ל, דברים נפלאים בענייני אמונה, ולרוב חביבותם והעונג בהן, ומדין אל תמנע טוב מבעליו, הנני להביא תורף דבריו, כדלהלן: האם סבור הנך שהראשון שעלה על דעתך כזאת, וכי איזה כשרון גאוני צריך בכדי לשאול שאלת האמונה, מי אמר שיש בורא לעולם, הלא אתה תבין כי כל אלפי גאוני ישראל שבכל הדורות, לא נפלאת מהם שיעלה על דעתם כל צדדין וצדי צדדין, ספיקות ודיונים, ואעפ"כ היתה אמונתם שלימה בכל תוקף, וכולם עושים באימה רצון קונם, כי נפשם הטהורה ואור תבונתם ראו בבהירות אמיתות הדברים, מה אמת ומה שקר, מה מזוקק ומה מזוייף, וראו גם בחוש נוראות מנפלאותיו, וקבלות נאמנות רב מפי רב, וא"כ תוכל לסמוך על הרי"ף והרמב"ם הרמב"ן והרשב"א, הרא"ש והר"ן, הראשונים והאחרונים, ולמעלה בקודש התנאים הקדושים והאמוראים, הנביאים והזקנים, דור דור ודורשיו, דור אחר דור, כה לחי.