מקורות ונימוקים:
אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן
במשנה בגיטין דף מ"ה. איתא "אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן".
עלינו לדון האם על פי דברי המשנה הללו, יהיה אסור לשחרר מחבלים רבים תמורת פדיון החטופים המוחזקים בשבי החמאס בעזה, שהרי מחיר גבוה כל כך של שחרור עשרות מחבלים על כל חטוף או חטופה, נחשב יותר מכדי דמיהן של החטופים.
מה נחשב יותר מכדי דמיהם?
אולם עלינו לדון מה נחשב יותר מכדי דמיהן של החטופים, שהרי בדיני נפשות עסקינן, וכי דמיהם של אלף מחבלים שבידינו שווה לדמיהן של אחינו ואחיותינו היהודים?
בעניין זה מצאנו לדברי הפתחי תשובה יו"ד סימן רנ"ב ס"ק ה' שהביא בזה לב' שיטות באחרונים כיצד לשער מה נחשב כדי דמיהן.
בתשובת מהר"ם לובלין סימן ט"ו כתב דפירוש כדי דמיו היינו כפי מה ששוה למכור בשוק כעבד, ואף על גב דבארצנו זה אין רגילות למכור עבדים ושפחות בשוק, מ"מ מאחר שלא מצינו בדברי שום אחד מהאחרונים שום גילוי דעת שבזמנינו ישתנה הדין מדין הגמרא, מסתמא גם בזמנינו צריכין להעריך דמיו כמה היה שוה למכור בשוק שמוכרין שם עבדים כגון בארץ ישמעאל ותוגרמה ע"ש.
אולם בתשובת רדב"ז החדשות סימן מ' כתב דפירוש כדי דמיהן הוא כמו שנפדים שבוים עובדי כוכבים ולא כעבד הנמכר בשוק. כלומר שלא ישלמו על שבויים יהודים יותר מכפי שמשלמים על שבויים גוים.
נמצאנו למדים כי בין לשיטתו של המהר"ם לובלין, בין לפי שיעורו של הרדב"ז לא ניתן לכאורה לשחרר מספר רב של מחבלים בתמורה לשחרור מספר מועט של מחבלים, אלא צריך להיות מספר שווה של משוחררים זה תמורת זה, כפי שמשחררים שאר המדינות, ולא לתת להם להבין שיהודים ישלמו כל מחיר על מנת להציל את שבוייהם.
טעם דין "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן"
בטעם דין "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן" מבואר במשנה בגיטין מ"ה. שהוא מפני תיקון העולם, והסתפקה הגמרא מהו טעם התקנה שתיקנו מפני תיקון העולם. זה לשון הגמרא שם:
איבעיא להו, האי מפני תיקון העולם משום דוחקא דצבורא הוא או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי? ת"ש דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב אמר אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד דילמא שלא ברצון חכמים עבד.
ספק זה אכן לא נפשט בגמרא, אמנם להלכה פסק הרמב"ם בהלכות מתנות עניים, וכן פסק השו"ע יו"ד סימן רנ"ב סעיף ד' כטעם השני, זה לשון השו"ע שם:
אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה. וכן לת"ח, או אפילו אינו ת"ח אלא שהוא תלמיד חריף ואפשר שיהיה אדם גדול, פודים אותו בדמים מרובים.
והנה לפי הטעם הראשון שבגמרא שהוא דוחקא דציבורא, נראה שאיננו שייך בנידון דידן, שהרי שחרור מחבלים איננו עולה כסף, אולי אדרבא מפחית את העלות הציבורית. ובפרט שעל מדינה בעלת משאבים ואמצעים נראה שלא שייך לומר דוחקא דציבורא, כי לא תגיע לכדי עניות, ורש"י פירש שדוחקא דציבורא הוא כדי שלא להביא את הציבור לכדי עניות.
אולם אם הטעם הוא דלא ליתו וליגרבו, כלומר שלא יתאמצו השובים לחטוף עוד שבויים, כאשר יראו את המחיר הגבוה אותם הם מקבלים, לכאורה דין זה שייך גם שייך בשחרור מחבלים תמורה לשבויים. אם כן מאחר ונפסק להלכה כטעם השני, מתבקש לכאורה שגם בנידון עסקת החטופים יהא אסור לשחרר מחבלים רבים יותר מהחטופים.
"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן" – גם במקום פיקוח נפש?
אולם עלינו לדון שמא נידון דידן שאני, שמא כל האמור בדברי המשנה והגמרא בגיטין איננו אלא במקום פדיון שבויים שנחטפו למכירה כעבדים וכדו', אולם בנידון דידן בו ישנה סכנת נפשות מוחשית העניין שונה, ויהיה מותר לפדות את השבויים ביותר מכדי דמיהן. שהרי קיימ"ל כי פיקוח נפש דוחה את כל התורה.
נראה לכאורה שבנידון זה נחלקו הראשונים דהנה בגמרא בגיטין נ"ח. איתא:
ת"ר מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו, אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל ומנו רבי ישמעאל בן אלישע, ע"כ.
ותמה התוס' שהרי קיימ"ל במשנה בגיטין מ"ה. שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן? ותירץ ב' תירוצים. תירוץ ראשון כתב, שכאשר יש סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן, בדומה למה שאמרה הגמרא שאם מכר האדם את עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים פודין אותו ביותר מכדי דמיהן, כ"ש במקום שיש חשש פיקוח נפש. תירוץ נוסף תירץ התוס', משום דמופלג בחכמה היה לפיכך רשאי לפדותו ביותר מכדי דמיו. נראה שסובר התוס' לב' התירוצים להלכה.
אולם הרמב"ן בחידושיו לגיטין מ"ה. כתב לחלוק על התירוץ הראשון של התוס' וכתב בזה"ל:
ואי קשיא הא דאמרי' בפ' הניזקין העבודה לא אזוז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עלי אמרו לא זזו משום עד שפדאו בממון הרבה… י"א דכל היכא דאיכא חששא דמיתה פודין אותן בכל ממון שיכולין לפדותן, ולא מסתבר דכל שבי כולהו איתנהו ביה… ומסתברא תלמיד חכם פודין אותו בכל ממון שבעולם וליכא משום דוחקא ולא משום איגרויי שאם אבדו ישראל ממון או מתו משונאיהם הרבה יש לנו כיוצא בהם ות"ח אין לנו כיוצא בו וקודם לפדות למלך כדאיתא במסכת הוריות (י"ג א') הילכך אין לחמוד כסף וזהב עליו, ור' יהושע משום שהכיר בו בוודאי שהוא תלמיד ותיק פדאו בממון הרבה.
נמצא בידינו מחלוקת ראשונים בנידון זה ואין בידינו הכרע. גם בדברי האחרונים לא מצאנו הכרע בדבר כפי שהביא הפתחי תשובה יו"ד סימן רנ"ב ס"ק ד' שנחלקו הפוסקים האם במקום פיקוח נפש אמרינן לדין זה שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן. שבספר אשל אברהם בשם שו"ת נחלה ליהושע כתב שבמקום דאיכא למיחש למיתה פודין אף ביותר מכדי דמיהן. אולם בתשובת יד אליהו סימן מ"ג לא כתב כן, אלא כתב שאפילו בעומד להריגה אין פודין יותר מכדי דמיו, ותירוצא קמא שבתוספת פרק הניזקין לא קאי אליבא דאמת ע"ש.
הכרעת הפוסקים בנוגע לדין 'יותר מכדי דמיהן' במקום פיקוח נפש
כפי שהבאנו נחלקו הראשונים והפוסקים, בנידון 'אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן' במקום פיקוח נפש, ואין בדבר הכרעה ברורה.
אכן להלכה בשו"ת יביע אומר חלק י' חו"מ סימן ו' כתב להכריע שיש לשחרר מחבלים בתמורה לשחרור חטופים, משום דחמירא סכנתא מאיסורא, והרי כל התקנה שלא לפדות הוא בגדר איסור וספק אם הוא קיים במקום פיקוח נפש. לפיכך כאשר מעמידים אנו ספק סכנה מול ספק איסור – חמירא סכנתא מאיסורא.
למרות שהר"ן כתב בגיטין מ"ה. שכיון שלא נפשט הספק בגמרא אם הוא משום דוחקא דצבורא או משום דלא לגרו בהו טפי, משום כך שב ואל תעשה עדיף. כתב בשו"ת יביע אומר שיש לומר דהיכא דאיכא סכנה ממש, עדיפא מדין סתם שבוי, וכמ"ש המאירי שהביא והרמב"ן הנז', ודמי למ"ש ג"כ שסכנה העומדת לפנינו עדיפא מהחששא של סכנה לעתיד דליגרבו ולייתו.
ועוד דכיון שמעיקר הדין צריך לפדות את השבויים בכל מחיר, אלא שתקנה עשו חז"ל שלא לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהן, כיון דאיכא ספק בתקנה האם היא נאמרה גם במקום פיקוח נפש או לא, אוקמא אעיקרא דדינא.
על פי שיקולים אלו הכריע מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל לעניין מבצע אנטבה שיש לשחרר את המחבלים בתמורה לשחרור בני הערובה, ושם בהערה נכתב שכן הסכימו הגריש”א והגרשז”א הגר”ב זולטי הגר”א גולדשמידט הגר”ש ישראלי והגרב”צ אבא שאול זצ”ל.
כן כתב גם בשו"ת שבט הלוי חלק ה' סימן קל"ז להכריע על פי דברי המאירי שיש לפדות במקום סכנת נפשות, והוסיף וכתב שהפוסקים שהביא הפתחי תשובה שנחלקו בזה, לא זכו לראות את דברי רבינו המאירי, שלמרות שפסק בפשיטות בגיטין מ"ה כטעם דלא לגרבו וליתי, מ"מ כתב דכל שיש חשש מיתה אין לדבר קיצבא, ואף על פי שאמרו ב"ב ח' ע"ב שבי כולהו איתינהו ביה מכ"מ שבי שעיקרו לממון אין בו חשש מיתה, ואח"כ תי' דצורבא מרבנן שאני, ויראה דיתכן דלדינא שני התי' אמת, ולכן נראה דקשה להחמיר במקום דאיכא חשש מיתה.
גם בספר דרך אמונה בפ”ח ממתנות עניים סקע”ח שבמקום שיש חשש שיהרגו אותו לכו”ע במקום נפשות חייבים לפדות אותם כמבואר בשו”ע סי’ רנ”ב ס”ו, ע”ש. לפיכך בנידון שלפנינו שיש חשש אמיתי שיהרגו המחבלים את השבויים, כאשר יתקרב אליהם כוח צה"ל, או שלא ישרדו החטופים בתנאים הקשים הללו, או שבשגגה כוחות הצבא יהרגו את החטופים על ידי הפצצת המנהרות, חשיב פיקוח נפש וניתן לשחרר את המחבלים בתמורה לשחרור החטופים.
אמנם יש שכתבו שאין היתר פיקוח נפש שייך במקום בו אפשר לשחרר את החטופים שלא על ידי שחרור מחבלים, אלא בדרך לחץ הומניטרי כגון ניתן החשמל וסגירת אספקת הדלק המים המזון והתרופות. כי הואיל ושייך שחרור בדרך אחרת איזה היתר יש לשחרר מחבלים. כן כתב בשו”ת משפט החושן ח”ב סימן עח אות י"ג.
אולם לענ"ד אין זה נחשב שיש אפשרות אחרת לשחרר את החטופים, כי מבחינה מעשית הרעיון הזה לא קיים, הואיל ואומות העולם לא יאפשר למדינת ישראל לעשות סגר שכזה על רצועת עזה. לכן לא ניתן לראות בזה אפשרות, וחזר הדין שבמקום פיקוח נפש של החטופים ניתן לשחרר מחבלים בתמורה לשחרור החטופים.
בנידון דידן לא שייך הטעם 'כי היכי דלא לגרבו ולייתי טפי'
סברא נוספת כתב מרן היביע אומר להתיר, משום שהמחבלים בלא"ה עושים כל מה שביכולתם לחטוף ולהרוג ולרצוח כדי לשבש מהלך החיים במדינת ישראל, ולכן לא שייך את הטעם דלמא לייתו וליגרבו טפי.
כן הביא גם הגאון הרב יצחק זילברשטיין בספר שיעורי תורה לרופאים חלק ב' סימן קל"ח, בשם מרן הגריש"א שאמר שבנידון המחבלים שחטפו את המטוס לאנטבה, יש לפדותם אף ביותר מכדי דמיהן כיון שלא שייך את הטעם דלא לייתו וליגרבו, שהרי בכל מקרה עושים כל שביכולתם כדי לחטוף כמה שיש באפשרותם.
אמנם יש לפקפק על נידון היתר זה, שהרי בלי ספק שחרור מחבלים פלסטינים גורם לעידוד המורל בקרב המחבלים וגופי הטרור להמשיך לנסות לחטוף, ואינו דומה ניסיונות החטיפה שלהם כאשר רואים הם עסקה למול עיניהם, לניסיונות החטיפה שלהם אם ידעו שלא יקבלו תמורה על כך.
אכן מאידך גיסא יש לומר שכיון שהם בכל מקרה מנסים לפגע, לפיכך גם אם הם לא יקבלו תמורה לחטופים, מכל מקום במקום לחטוף יהרגו, ואם כן צדקו דברי היביע אומר והגריש"א שבכל מקרה הם ינסו לעשות את המקסימום, ולא יגרום פדיון שבויים יותר מכדי דמיהן לנזק יותר.
"אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן" – רשות או חובה
עוד יש לנו להתבונן שמא כל דין אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן, איננו איסור, אלא סך הכל היתר שלא לחייב את הציבור להוציא ממון על כך, ופטור מדיני צדקה הוא, אך אם בכל זאת יחפצו הציבור לעשות כן, רשאים לעשות כן.
ונראה קצת להוכיח כך, מעצם הדבר שהוזכרו כל דינים אלו של פדיית השבויים יותר מכדי דמיהן, ברמב"ם בהלכות מתנות עניים, ובשולחן ערוך חלק יו"ד בהלכות צדקה, ולא בהלכות פיקוח נפש, בסוף חלק חושן משפט. אלמא אין הנידון אלא מדיני צדקה, וממילא דין אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן, רשות הוא שלא להוציא עליהן כסף, אך לא איסור לפדותם.
אולם מאידך יש קצת להוכיח שאף איסור הוא ולא רק פטור מדיני צדקה, שהרי בגמרא בגיטין מ"ה. לאחר שהסתפקה אם משום דוחקא דציבורא הוא או משום דלא לייתו ולגרבו טפי, הביאה הגמרא ת"ש מלוי בר דרגא שפדה את בתו בסכום גבוה, ודחתה הגמרא בזה"ל: אמר אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד דילמא שלא ברצון חכמים עבד, ע"כ. משמע לכאורה שהפודה את השבויים יותר מכדי דמיהן לא ברצון חכמים הוא, שהרי לא דחתה הגמרא שמא מרצונו עבד הכי ולא היה חייב בכך, אלא שמא שלא ברצון חכמים עבד הכי. וצ"ע עוד בזה.
בעת מלחמה – הכללים שונים
אולם עלינו לדעת כלל יסוד חשוב ונחוץ בכל הנוגע לנידון זה, דהנה הדבר ברור שלא יעלה על הדעת, לתת אספקה של נשק ותחמושת לאויבנו הקמים עליו לאבדנו, בתמורה לשחרור חטופים. לאמור: שהדבר ברור הוא שיש גבולות שאותם אין לעבור גם בנוגע לסוגיית פדיון שבויים, בפרט כאשר השיקולים הם ציבוריים וביטחוניים.
לפיכך גם בנידון שחרור מחבלים בתמורה לפדיון שבויים, כיון שלא ארעה החטיפה במסגרת ויכוח ממוני או במסגרת קהילתית מול עבריינים פליליים, אלא במלחמה עזה וכואבת בין עם ישראל לארגוני טרור, שבמעשה החטיפה האחרון הרימו את ראשם בחוצפה ובתעוזה שלא הייתה כמוה. עלינו לשקול את כלל ההיבטים הציבוריים הביטחוניים וגם המוראלים המהווים שיקול במעלה עליונה בכל הנוגע לאפשרות שחרור מחבלים בתמורה לשחרור החטופים. שהרי לא יעלה על הדעת להעניק לארגוני הטרור תמונת ניצחון במלחמתם בעם ישראל, ויתכן בהחלט ששחרור בפועל של כלל המחבלים בתמורה לשחרור החטופים מלבד עצם הסיכון הבטחוני שבדבר, יגרום לתמונת ניצחון אבסורדית לארגונים אלו, ועלול לעודד הלאה את ארגונים אלו להמשיך במעשיהם המזוויעים, דבר שבלי ספק אסור לעשותו. אשר על כן במלחמה ישנם כללים שונים, המאפשרים ופעמים רבות אף מחייבים לנהוג אחרת מן האמור במסגרת ההלכתית העוסקת בעת שלום.
כראיה לכך יש לציין לדברי הגאון הגדול הרב יעקב קמינצקי זצ"ל שהתנגד לתשלום כופר לשחרורו של הגאון הרב יצחק הוטנר זצ"ל, שנחטף עם נוסעי המטוס בשנת תש"ל בדרכו ממדינת ישראל לארה"ב. ולמרות שתלמידיו הרבים של הגאון הרב יצחק הוטנר גייסו סכום כסף רב על מנת לפדותו, ונימקו את מעשיהם על פי דברי התוס' שתלמיד חכם מובהק מותר לפדותו ביותר מכדי דמיו.
טעמו היה משום שדיני פדיון שבויים אינם שייכים אלא בשעת שלום, אבל בשעת מלחמה אי אפשר לומר שמחויבים להפסיק מללחום על מנת לפדות את השבויים בממון, שהרי על ידי כן נמצאים אנו מסייעים לאויב באמצע המלחמה, שהרי על ידי מתן כספים לאוייבנו, יוכלו לחזק עוד יותר את מצבם במלחמה. דברים אלו הובאו בספר, בעקבי הצאן, ירושלים תשנ"ז, עמ' ר"ו.
כך גם כאשר נשבה המהר"ם מרוטנבורג על ידי הקיסר הגרמני רודולף הראשון אספו בני קהילתו סכום עצום של עשרים אלף מארק שנדרש על ידי הקיסר. אולם כאשר באו לפדותו אסר עליהם המהר"ם לשלם את סכום הכופר הגבוה, למרות שהוא היה ללא ספק תלמיד חכם ואחד מגדולי הדור, ומותר לפדותו ביותר מכדי דמיהן. הואיל וסבור היה שלמרות שהכללים ההלכתיים מתירים לפדותו, טובת הכלל בהתאם לנסיבות אותה העת היה שלא להרגיל את הקיסרים שהם יכולים לשבות תלמידי חכמים ולקבל כופר מבני הקהילה, וכך נפטר המהר"ם מרוטנבורג בכלא, ורק שנים לאחר מכן הובא לקבורה.
על אחת כמה וכמה בנידון שלפנינו, בו המלחמה המוראלית הפסיכולוגית מהווה נדבך מרכזי וחשוב עליה שמים דגש בכל מהלך הלחימה מול גורמי הטרור השפלים, שבוודאי מעמדם הצבאי והכללי נחות עשרת מונים מכוחה ויכולותיה של מדינת ישראל, אלא כל מלחמתם היא ליצור מורך פחד ואימה שיגרמו לענות לדרישותיהם שוב ושוב. לכן בלי ספק ששחרור כלל המחבלים כרצונם תייצר תמונת כניעה לארגון הטרור, דבר שאסור להסכים לו. כמובן שמצד שני על הגורמים לקחת בחשבון גם את התמונה התודעתית המשקפת את מחוייבותם לאזרחי המדינה ובדגש על החיילים הנלחמים למען הגנת המדינה.
העולה מן האמור
עסקת החטופים במסגרתה מדינת ישראל משחררת עשרות מחבלים כנגד כל חטוף או חטופה, איננו אסור משום "אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן" מכמה טעמים:
ראשית משום שהחטופים נמצאים במקום סכנת נפשות, שנית משום שהמחבלים בכל מקרה מנסים לעשות את המקסימום האפשרי מבחינתם לחטוף ולהרוג כמה שיש באפשרותם. שלישית מפני שיתכן שאין ההלכה שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן איסור, אלא פטור מחובת הפדייה.
אולם כיון שמדובר בשחרור מחבלים המקיימים מלחמה על עצם קיומו של עם ישראל בארץ ישראל, לפיכך יש לשקול את כלל ההיבטים הציבוריים המלחמתיים הביטחוניים והתודעתיים, הואיל ודיני המלחמה שונים הן, ובעת מלחמה על מנהיגי הציבור לדאוג לאינטרס הציבורי, ואסור להם להיכנע ולשקול את צרכי הפרט כנגד צורך הכלל. לפיכך הדבר מסור בידי גדולי התורה שיכריעו בדבר.
נושאים קרובים במיזם "משיב כהלכה":
- חוק דין גזר מוות על המחבלים – בראי ההלכה, ודעת מרן הרב עובדיה יוסף
- הריגת חפים משפע לצורך הריגת מחבלים (מאת הרב אליהו ברכה)
- עוד בנושא הריגת חפים מפשע לצורך הריגת מחבלים (מאת הרב דוד אוחיון)
- מה קודם, להרוג את המחבל או להגיש עזרה לפצוע?
- שחרור מחבלים תמורת פדיון חטופים
