מקורות ונימוקים:
תועלת התפילה והצדקה לעילוי נשמת הנפטרים
כתב השולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרכ”א סעיף ו’ בזה”ל:
נהגו לידור צדקות ביום הכיפורים בעד המתים. ומזכירין נשמותיהם, דהמתים ג”כ יש להם כפרה ביום הכיפורים.
מבואר בדברי השולחן ערוך כי הזכרת הנשמות מועיל לנשמות הנפטרים, וכן מצוות הצדקה בעד המתים.
כן מבואר בדברי הרמ”א בהגהתו לשו”ע יו”ד סימן רמ”ט סעיף ט”ז, מה שנוהגין לפסוק צדקה עבור מתים בשעת הזכרת נשמות, מנהג ותיקין הוא ומהני לנשמותיהם.
תועלת הזכרת הנשמות מובנת היא, כי תפילה היא לעילוי נשמת הנפטרים, וכל תפילה יש לה תועלת, וודאי לנפטרים שאינם יכולים להתפלל על עצמם, תפילת החיים מועילה להם.
בעניין תועלת הצדקה המקור לכך היא דרשת חז”ל בספרי דברים סי’ ר”י, על הפסוק בדברים כ”א ח’ “כפר לעמך אשר פדית” דרשו חז”ל ‘כפר לעמך’ – אלו החיים. ‘אשר פדית’ – אלו המתים. מלמד שהמתים צריכים כפרה”.
וביאר הבית יוסף או”ח סימן תרכ”א שהתועלת בצדקה ובלימוד תורה של החיים על המתים, נלמדת מהכתוב (שמות ל’, י’): “אחת בשנה יכפר”, וסמיך ליה (שם י”ב): “איש כופר נפשו”. ומה מועיל למת שהחי נותן צדקה עבורו? אלא ה’ בוחן לבות החיים והמתים, אם אותו המת בחיים היה נותן צדקה, ואם היה עני אותו המת אך לבו בטוב והיה נותן אם היה לו – אז מועיל לו קצת, כי החי יכול לבקש להקל דין המת”. דהיינו, כאילו המת בעצמו נתן צדקה, או כאילו המת בעצמו למד תורה אילו למד תורה בחייו.
כן כתב הפרי מגדים והביאו המשנה ברורה או”ח סימן תרכ”א ס”ק י”ט, שהתועלת כאשר תורמים צדקה לעילוי נשמת הנפטרים היא, הואיל ואמרינן אלו היה חי היה נותן ג”כ צדקה [ואפילו אם היה עני היה טהור לב ורוצה ליתן], אמנם בעבור רשע אינו מועיל. אלא”כ אם התודה קודם מותו די”ל דיש לו כפרה וכצדיק חשוב.
כמו כן כתב המשנה ברורה דמסתברא דאם הבן נותן בעד אביו בכל גווני מועיל להקל דינו דברא מזכה אבא, אפילו אם אביו לא היה נותן צדקה מעצמו.
כיצד מועיל מעשיהם של החיים לעילוי נשמת הנפטרים
ביאור תועלת מעשיהם של החיים לעילוי נשמת הנפטרים, מצאתי בספר חסידים סימן אלף קע”א שהתקשה בשאלה זו והשיב עליה בזה”ל:
כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ (דברים כ”א ח’) אמרו ראויה כפרה זו שתכפר אף על יוצאי מצרים כלומר על כל המתים שיצאו ממצרים ואיך יכול המעשה לכפר על מי שלא עשאה בחייו והלא חטאת שמתו בעלי’ למיתה אזלא שאין כפרה לאחר מיתה כי בחבלי מות האדם נתכפרו לו עונותיו.
אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא ברא מזכי אבא כגון שהאב חוטא ונותן את בנו ללמוד תורה ומעשים טובים הואיל וע”י האב זכה הבן ברא מזכה אבא ואם האבות צוו לבנים לעשות דברים לאחר מותן הרי כשעשו הבנים כאלו יעשו האבות.
מכאן תקנו שנודרין צדקה שייטב לאותן שכבר מתו ומצינו שהמתים מתפללין על הבנים שנאמר (שמות ט”ז י”ד) ותעל שכבת הטל פילול שכיבת שוכבי קבר. וכן מועיל למתים שהחיים מתפללים עליהם או צדקה שנותנים עליהם. וצדקה תציל ממות (משלי י”א ד’) ממות שבזה העולם וממות שלעתיד שהרי שמואל ביקש על לוי בברכות וכ”ש אם נותנים צדקה בשבילו כי מה לי תפלה מה לי צדקה.
ועיין עוד בשו”ת מהר”ם חלאווה סימן י”ז שהשיב בתוקף שאין מועיל עשיית מעשים טובים לעילוי נשמת הנפטרים, אולם גם הוא הסכים שמעשי הבנים מועילים לעילוי נשמת הנפטרים בגדר ברא מזכה אבא, שזה וודאי מועיל, וביאר העניין בזה”ל:
אין ספק בדבר כי לא יועיל ולא יציל מה שיעשה בשביל אדם אחרי מותו, כי כל אדם נדון לפי מה שהוא בעת מותו, כי לפי מעלתו והשגתו כשתפרד גופו מנפשו ישיג מעלה ויזכה לאור באור החיים, ואין לה תוספת מעלה ותועלת במה שיעשו אחרי כן להועילו ולהצילו מצרתו.
ומה שבא באגדת חלק אבא לא מזכה ברא ברא מזכה אבא, ומביא לשם אין מידי מציל, אין אברהם מציל את ישמעאל ואין יצחק מציל את עשו, שנראה מתוך זה שהבן מציל את אביו במקצת, וכמו שנראה במעשה דר’ עקיבא, וכמה שבא פ”ק דקידושין היה אומר דבר שמועה מפיו לא יאמר כך אמר אבא, אלא כך אמר אבא מארי הריני כפרת משכבו והני מילי תוך שנים עשר חדש וכו’. הרי שהצריכו לבן לומר כך מפני שימצא אביו תועלת בכך להקל ענשו, כל זה אמת ומשפט שהדין כך הוא נותן, כי אחר שהוא נטע צדיק עץ חיים עושה פרי, הצדיק יצדיק לרבים יש לו שכר אמת יצלנו מרעתו במקצת, כאשר תצילנו צדקה שנדר לתת אחרי מותו, אבל אין לו דרך אחרת של הצלה בכל מה שיעשה אחר בשבילו אחריו.
