Quem toma emprestado sem o conhecimento do dono

אסור לשאול דבר ללא ידיעת ובקשת הבעלים, ונחלקו הפוסקים האם איסור זה מן התורה, ועובר על לא תגנוב, או שהוא אסור מדרבנן. ורבים נכשלים בזה, והוא מן הדברים הצריכים חיזוק, ועל כגון זה אמרו חז”ל (בבא בתרא קסה ע”א) שרוב העולם נכשלים באיסור גזל.

מתארח ובמקום ציבורי

אולם יש דברים שרשות הבעלים נתונה מראש, ולכן מותר להשתמש ללא בקשת רשות, כי המתארח אצל חברו, בשעה שהכניסו אל ביתו, פירושו שמרשה לו להשתמש בכל חפצי הבית הגלויים והשימושיים. אולם לחטט בארונות, לא הרשה לו, ולכך צריך רשות מפורשת. ולכן גם הבא אל מקום ציבורי, השימוש בדברים שמיועדים לציבור, אינו צריך בקשת רשות, כי הרשות נתונה ועומדת מעיקרה.

שואל שלא מדעת שכשיוודע לבעלים יסכים

נחלקו הראשונים והאחרונים במי שיודע שאם יבקש מאת רעהו רשות ישאילו בשמחה, מחמת האהבה שביניהם, או מחמת שאינו דבר יקר, והבעלים דרכו להשאיל דבר כזון זה לכל מבקש ודורש, האם מותר לשאול את הדבר ללא בקשת רשות, או שאסור הדבר משום שואל שלא מדעת, ולהלכה יש להחמיר. [לא מבעי לסוברים ששואל שלא מדעת אסור מהתורה,, ועל כן ספקו להחמיר, אלא אף לסוברים שאיסורו מדרבנן, כיון שרוב הפוסקים מחמירים, כן עיקר.]

בדבר שאין חשש קילקול

במה דברים אמורים, בשואל דבר שיש בו בלאי או כילוי או חשש קילקול, כגון פרי לאכילה, או כלי שיש בתשמישו בלאי, או חשש קלקול, אזי אסור לשאול שלא מדעת, אף שיודע שאם יבקש רשות ישמח הבעלים להשאילו, אולם בדבר שתשמישו הרגיל אין בו חשש קילקול, כגון פטיש או מברג וכדומה, בזה כשיודע שאם יבקש הבעלים ירשהו מותר לשאול את הדבר ללא בקשת רשות. וכמובן שההיתר הוא להשתמש בו בדרך שאין בה חשש קילקול דוקא. וגם בתנאי שמשתמש במקומו ואינו נוטלו למקום אחר, שאם יבקש הבעלים את הדבר לא ידע היכן הוא. [טעם ההיתר הוא היות ובדין זה נמצאו סיעת אחרונים הסוברים שאף האוסרים דלעיל, יודו כאן להקל, יש להקל מכח ספק ספיקא, שמא הלכה כראשונים המקלים בשואל שלא מדעת, שיודע שהבעלים ירשוהו, ואם תמצי לומר שהלכה כאוסרים, שמא הלכה כסיעת המתירים בשימוש שאין בו חשש קילקול וכילוי. בפרט לסוברים ששואל שלא מדעת איסורו מדרבנן, הרי שהוא ספק ספיקא באיסור דרבנן וקיל טפי.]

כשמבקש מרשה אך בלא בקשה אינו מרשה

יש לסייג היתר זה, שאף שיודע שכשיבקש מהבעלים ירשהו, ואף ישמחו בדבר, אולם אם יטול ללא רשות, אינו מרשה, בזה לכל הדעות אסור לשאול בלא רשות מפורשת. [אף שאין בו חשש קילקול וכילוי. כיון שלשאול ללא רשות אינו מרשה, אזי הרשות אינה נתונה.]

גמחי”ם וכדומה

מצוי הדבר בגבאי בית הכנסת שרגיל להשאיל כסאות ושולחנות לשמחות וגיל, אולם מקפיד שהשואלים יודיעו לו על כך, שאף שלכל מבקש משאיל בשמחה, מקפיד על שאילה ללא בקשת רשות, כיון שלא תהיה לו דרך לעקוב אחר הכסאות, ויפסד ממון הקדש. וכן כיוצא בזה הוא ברוב הגמחי”ם, שאף שכל מבקש ירשוהו בלב שמח, ברם מקפידים על הבקשה, ופעמים רושמים פרטיו למעקב, וכן כל כיוצ”ב.

דבר שדרך העולם כולו לא להקפיד לכו”ע שרי

ישנם דברים רבים שלכל הדעות מותר לשאול שלא מדעת, ואף לכלות את הדבר מותר, והוא כל שיש אומדנא ברורה שדעת כל האנשים שלא להקפיד על כך, ולכך נפסק בשלחן ערוך (ריש סימן שנט ס”א) ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה שרי, כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצות בו שיניו, ואף זה אוסר בירושלמי ממדת חסידות. עכ”ל. דהיינו בזמנם היו מצויות חבילות של קש, ומותר ליטול מהחבילה ללא רשות הבעלים שביב קש להשתמש בו כקיסם שינים, וכן מותר ליטול שביב עץ, מגדר עץ פרטית. [ואף בזה יש מדת חסידות שלא לעשות כן, וכאמור.] וכן נמצאו עוד הלכות רבות על זו הדרך.

שימוש בחדר מדרגות

ולכן אדם שנכנס לחדר מדרגות להגיע אל דייר פלוני, מותר לו להשתמש באור ובמעלית, ואף שהדייר שבא לבקרו אינו יודע מבואו, ואפילו אם כלל אינו מכירו ולא ידעו, מותר.

ואפילו זר שנכנס לחדר מדרגות לשל בנין לצורך עצמו ולא לצורכו של דייר פלוני, כגון לבקש צדקה וכדומה, מותר הדבר, משום שכן המנהג ועל כן דעת העולם, להתיר מעיקרה שימוש כזה בחדר המדרגות, ואין צריך תחילה לבקש רשות שימוש מהדיירים. ולכן גם מותר לאדם זר להכנס לחדר מדרגות של בנין מפני הגשמים וכדומה, כל שעושה כן בדרך עראי ואף מותר לו להדליק את החשמל וכדומה, דכולי האי לא קפדי אינשי, אולם זה תלוי במקום ובזמן, שיש מקומות ששמים שומר בכניסה וכדומה, והאומדנא צריכה להיות ברורה שכן דעת אנשי המקום שלא להקפיד בכך, ורק אז יהיה מותר.

ילדים לתת צדקה לעני או להשאיל לשכנים דברים

ויתירה מכך, אף בדבר שידוע שדעת הבעלים להתיר מעיקרא רק לפלוני ומקפיד על אחרים, מותר לפלוני להשתמש ללא בקשת רשות, ודין זה הוא לכל הדעות אף לסיעת האוסרים דלעיל.

ולכך נפסק בשו”ע (יו”ד סי’ רמח) שמותר לבני הבית לתת מעט פת וצדקה משל בעל הבית, ורק דברים גדולים אסור. ואף שהאב לא אמר בפירוש שמסכים מותר, וטעם ההיתר הוא משום שכן דרכו להרשותם מעיקרה. ולכן גם מותר לילדים להשאיל לשכנים ללא בקשת ההורים, דברים שדרך להשאיל בין שכנים כגון ביצים חלב וכדומה.

ולכן שותפים שרגילים להשתמש בשל רעו ואינם מוחים זה בזה, אחר שרגילים הם לנהוג שימוש זה בשל זה, הרשות נתונה מעיקרה, ויכולים להשתמש ללא בקשת רשות, כמו שכתב תשובת הר”י מיגש (סי’ כ, והובאה בשיטמ”ק ריש השוכר את האומנים דף פא ע”ב) בשותפים, שכל אחד מהם הכניס לשותפות את בהמתו, ורגילים הם להשתמש בבהמות אף לצרכיהם הפרטיים, דשרי לכתחילה, ולא הוי שואל שלא מדעת, ע”ש.

שימוש במטען מפצל וכדומה בבית המדרש

קל וחומר בדבר שידוע שדעת הבעלים להרשות לכולם את השימוש בחפץ פלוני, מותר הדבר, כיון שהרשות נתונה מעיקרה, ואין זה דין שואל שלא מדעת, ולכן אדם המשאיר בבית המדרש מטען לפלאפון בשקע, או סטנדר מתקפל על גבי השלחן, או מפצל חשמלי, או כבל מאריך וכיוצ”ב, אם לפי צורת ההתנהגות שם, ברור שמרשה מעיקרא, מותר להשתמש בזה בלא בקשת רשות. וכן אם ברור שדעתו להתיר לכולם וכגון שרגילים רבים להשתמש בשלו, ואינו מוחה, או ששמעוהו מגיב מספר פעמים בתמיה על באי בית המדרש מדוע לא השתמשת במטען שלי והוא מונח כאן… או בסטנדר וכדו’, וכן כל כיוצא בזה. ברם אומדנא זו צריכה להיות ברורה שאין בזה ספק, כי הדבר משתנה בין אדם לאדם, ובין מקום פלוני לאלמוני.

בדבר מצוה

גם שואל שלא מדעת בדבר מצוה מותר, מפני שדעת האדם נוחה שיעשו מצוות בממונו [ב”מ (כט ע”ב), ושו”ע (או”ח סי’ יד סעיף ד), ויתירה מכך שנינו בפסחים (ד ע”ב) דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממונו, אף שנחסר ממונו, ונפסק כן בשו”ע (סי’ תלז סעיף ג), ועיין בזה להלן (אותיות ה, ז).] והכל תלוי בדעת האנשים, כי היום רבים מקפידים על שימוש בטלית ותפלין שלהם, להיפך מזמן חז”ל שלא היו מקפידים האנשים בכך [שו”ת לב חיים (ח”ב סי’ קמב ד”ה ועוד נראה) בן אישר חי (לך לך סעיף ו), ושם העיד על עצמו שהוא מן המקפידים, ערוך השלחן (סי’ יד סעיף יא), ועוד.] ועל כן אסור יהיה כיום לשאול שלא מדעת טלית ותפילין, אף שהם חפצי מצוה. ואילו ספרי קודש שכיום מחירם פעוט, האנשים אינם מקפידים, בשונה מזמן חז”ל, ועל כן תותר שאילתם שלא מדעת לעיון מועט, משום שהוא שימוש לדבר מצוה (ערוך השלחן שם סעיף יג ועוד), וגם לזה יש את הגדרים שנאמרו בדינים אלו (שם או”ח סי’ יד ד) שבשו”ע התנה שישוב ויקפלו, ובנושאי הכלים (שם) שישתמש רק במקום, ובזהירות, ושישיבהו למקומו, ורק כשלא ידוע שהבעלים מקפידים, ואין כאן מקומו.