Fontes:
בענין מה שכתבנו שיש כאלו שנהגו שאין הקרובים מניחים עפר בקבר, כך מביא בנטעי גבריאל אבלות ח”א פרק ע”ז הערה ו’ שכך שמע “מכמה בני חברא קדישא” עיי”ש, אלא שאין לזה שום מקור בהלכה ואף לא מצאתי מקור בספרי המנהגים השונים.
ואולם אצלנו בני עדות המזרח, אין המנהג כן, אלא באותם המקומות שנוהגים שהבנים רשאים ללוות את המיטה על לקבורה (וכן לענין קבורת אמא), הבנים גם מכסים בעפר. ולא עוד, אלא שהיה המנהג בהרבה מקומות שהבנים הם הראשונים לכסות בעפר את הקבר (שהרי הם המחוייבים העיקריים בקבורת אביהם ואמם), כמו שכתב במעבר יבק שפת אמת פרק כ”ז, וכ”כ בספר רחיצת המת דף י”ד ע”א שכן היה מנהג שאלוניקי, וכ”כ בהנהגות החברא קדישא בגדאד (תרנ”ג) דף י”א ע”ב. וגם אצל אחינו האשכנזים כך היה המנהג, כמו שמצינו בספר מנהגי וורמייזא ח”ב עמ’ צ”ח, וכ”כ בספר מות וחיים ביד לשון דף כ”ב ע”א: “כפי מנהג האשכנזים, הבנים חייבים לזרוק העפר תחלה בקבר.” עכ”ל. וכן הוא בעוד ספרים.
וכל זה כמובן מלבד ענין כיסוי העיניים בעפר, דבזה מפורש בחז”ל שהבן הוא המכסה, ועיין בזוה”ק ויחי דף רכ”ו ע”א, ואכמ”ל.