הרה”ג דוד טולידאנו שליט”א – נכד מרן זצוק”ל – מו”ץ פעיה”ק ירושלים תובב”א. מח”ס “שערי דוד” ושו”ת “מנחת דוד”
“הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל”
כמעט שנה חלפה מיום בו נשבר גאון עוזנו, כבו המאורות וחשך עולם בעדנו, בהילקח מאיתנו מר סבי מאור הגולה, מלך בירושלים, ראש גולת אריאל, עטרת תפארת ישראל, רוח אפינו, אור עינינו וחיי נפשינו, מרן מלכא זיע”א, יתומים היינו ואין אב, וככל שעובר הזמן רואים יותר ויותר כמה גדולה האבדה, וכל בית ישראל צועקים במרה, אבא, אבא!!! על מי נטשת שארית הצאן…. “אל מי נזעק לעזרה, מי יהיה לנו סתרה”, “נסע הוא למנוחות, עזב אותנו לאנחות”, התורה מקוננת במרה “איכה חשכה אור ההלכה, והתלמוד כמו גלמוד מי יבונן. וסוד תורה היש מוציא לאורה. ומי הוא זה עלי הדור יגונן”…. “ואיפה עורכי תשובות לשואלים על סתריך, ולאלפים ולרבבות דורשי סדריך”. “כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'” (ויקרא י ו). “בנות ישראל אל שאול בכינה” (שמואל ב א כד). “כי גדול כים שברך מי ירפא לך” (איכה ב יג).
“הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל” (שמואל ב ג לח), אמר “תדעו” בלשון עתיד ואח”כ “היום”, וביארו האחרונים ובראשם מהר”ש ויטאל בס’ מקור חיים (דרוש ג’ לפרשת פקודי. דע”ג ע”ג) באריכות, כי ידוע הוא ומפורסם היטב שחיסרון הצדיק הנפטר מן הדור, איננו ניכר ואיננו נרגש תכף בשעת פטירתו, אלא באמצעות הימים הבאים אחריו מתחילים העולם להכיר חסרונו. וכפי זה הוא ראוי שהספד הצדיק לא יהיה לו גבול וזמן קבוע, האמנם כל מה שיתארך הזמן אחריו, אדרבה יגדל מספדו. ע”ש.
והרא”ש שרעבי בס’ דברי שלום (ד”ט ע”א) הוסיף שדוד היה רואה מה ששאר העם אינו רואה, והוא הרגיש תכף גודל החיסרון ושהשפע שיש לנו הכל היה ממנו, וידע שיבוא היום שגם הם יבינו איזה שפע חסרו, וע”כ יספידוהו מהיום. וכן אמרו בילקוט פרשת וילך שכיון שמת משה היה יהושע בוכה וצועק ומתאבל עליו ימים רבים עד שא”ל הקב”ה עד כמה אתה מתאבל והולך, וכי לך בלבד מת, והלא לי מת וכו’. הרי שאף שכלל ישראל בכו שלושים יום, יהושע שהיה גדול שבהם “ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו”, הוא הרגיש יותר מכל העולם.
ואכן רואים ב’ בחינות בפטירת מרן מלכא זיע”א, מחד, כבר בעת הפטירה כלל ישראל הכירו בגודל האבדה, בכו עליו, קוננו וספדו לו, אך מאידך, ככל שעובר הזמן רואים על כל צעד ושעל מה איבדנו, ואזי ראוי לנו לבכות שוב.
וצייר את הדברים הגאון ר’ אברהם נשר (אדלר) בספר פרחי שושנה (עמ’ רנח) בהספד גדול הדור הגרצ”פ פרנק זצ”ל, כי כשנפטר מכלכל הבית והשאיר משפחה שהייתה ניזונית על ידו, הנה בזמן שמשאיר אחריו איזה רכוש, לא מרגישים לפי שעה שחסר מפרנס הבית, כי הבית ממשיך להתנהל כרגיל, ורק כשאוזל הכסף מרגישים שהדואג לכלכלת בני הבית איננו. אבל אם ח”ו נפטר שכיר יום, שבחייו, רק ביום שהרויח היה מה לאכול וכשלא הרויח לא היה מה לאכול, א”כ תיכף למחרת פטירתו כשאין מי שיביא פרנסת היום הביתה, מתחילים להרגיש הרעב בחסרונו של בעל הבית.
מרן “יוסף הוא המשביר בר לכל עם הארץ”, הזן ומפרנס לכל הדור כולו בהנהגתו ובפסקיו –
בזמן – שקמו לפרוץ פרץ בחומת בית ישראל, חס רחמנא עלן והקים לנו את מרן, ובכל בעיה שעלתה על הפרק, הכל היו שואלים לדעתו, ואשר “יחוה דעת”, כל ישראל הולכים לאורו “מאור ישראל”.
בזמן – שצרות והרפתקאות עדו על בית ישראל, רבו העגונות ושאלות ביוחסין, שאלות בענייני רפואה, חס רחמנא עלן והקים לנו את מרן אשר בכל ענין “יביע אומר”, ופתר כל חמירא, “לוית חן” הם לראשך.
בזמן – שהתחדשה הטכנולוגיה בהמצאות שונות ומשונות, זה בא בכדו וזה בא בחביתו, ונבוכים הם בארץ הלעשות או לחדול, חס רחמנא עלן והקים לנו את מרן שפתר וסידר “הלכה ברורה” בכל ענין וענין, ועמד בפרץ על טהרת ישראל וטיהר “טהרת הבית”.
ובזמן – שנבוכים הם בארץ, זה בא מעירק וזה בא ממרוקו, זה בא מליטא וזה בא מרוסיה, מכל קצוות תבל, ונעשתה הארץ אגודות אגודות, איש לא מצא את ידיו ואת רגליו, חס רחמנא עלן והקים לנו את מרן אשר נשא את העול עליו, יזם את “ילקוט יוסף” והגשים את “חזון עובדיה” ואיחד את כולם לאגודה אחת תחת שרביטו, והיו כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, לפי מנהג המקום, אתרא דמרן הבית יוסף, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם.
ובכן, תורתו מכרזת עליו, בזכותו נעשו עדרים עדרים, דיינים ורבנים, ספרים וסופרים, ומלאה הארץ דעה את ה’, “הליכות עולם” לו, כי זכה להעמיד תלמידים גדולים ועצומים ששימשו אותו בכל חמירא, מפיהם ומפי כתבם, ועיני ישראל צופיות אליהם.
ובכל זה “אין עושים נפשות לצדיקים, דבריהם הן זכורנן”, כבעל הבית הזה שהשאיר מטמון גדול ומורשה קהילת יעקב, ואדרבה, מוסיפים חיילים לתורה לעסוק בתורתו, ועדיין אין ניכרת עצמת חסרונו.
אך במשך הזמן, כשמתחדשות שאלות ובעיות, ובת ציון שואלת אנה נפנה, אל מי ננוס לעזרה, מי יורה ויחוה דעה ומי יבין שמועה, אזי שוב “הלך ילך ובכה נושא משך הזרע”, איכה היה לאין מחמד כל עין. עד אנה בכיה בציון ומספד בירושלים, תקום תרחם ציון תבנה חומות ירושלים….
והנה מבואר בגמרא כתובות (קג רע”ב) בענין רבינו הקדוש, שציוה שיושיבו ישיבה לאחר שלשים יום, דלא עדיפנא ממשה רבינו, דכתיב: “ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום”, תלתין יומין ספדין ביממא וליליא, מכאן ואילך ספדו ביממא וגרסי בליליא או ספדו בליליא וגרסי ביממא, עד דספדי תריסר ירחי שתא. ע”ש. ופסקו הטוש”ע (יו”ד ר”ס שצד) אין מתקשין על המת יותר מדאי. וכל המתקשה עליו יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה, אלא שלשה ימים לבכי, שבעה להספד, שלשים לתספורת ולגיהוץ. במה דברים אמורים, בשאר העם. אבל תלמידי חכמים, הכל לפי חכמתם. ואין בוכים עליהם יותר מל’ יום, ואין מספידין עליהם יותר מי”ב חדש. ע”ש. וכן פסק אאמו”ז מרן מלכא הכ”מ בס’ חזון עובדיה (אבלות ח”א עמ’ רעא). ע”ש [וכן הורה לבני המשפחה הגאון ר’ אברהם יוסף שליט”א בהספד השלושים].
ואמנם המאירי פירש: ולעולם אל ימשכו הספדו “בביטול מדרש” יותר משלשים יום, שאין לנו יותר גדול ממשה רבינו ע”ה, שנאמר “ויבכו בני ישראל שלשים יום”. ומכל מקום רצו משלשים ואילך להספידו “בשעות קבועות עד שלא יתבטלו מבית המדרש מצד ההספד”, עושין כל שנים עשר חדש, והוא שאמרו כל תלתין יומין ספדי ביממא ובליליא מכאן ואילך ספדי ביממא וגרסי בליליא עד דספדי תריסר ירחי שתא. ע”כ. הרי דשרי להספיד אפילו אחרי השנה, ומה שאמרו שלא להספיד, הוא רק במקום ביטול ביהמ”ד.
אולם נראה דגם איסור בכיה אחרי שלושים, הני מילי אם הבכי הוא על הנפטר, משא”כ אם בוכה על עצמו שלא זוכה לקבל ממנו עוד תורה, ע”ז מותר לעולם. וכיוצא בזה חזינן בגמ’ סנהדרין (סח סע”א) שמסופר דברים נוראים על פטירת ר’ אליעזר הגדול, שהיה גדול הדור, אך בסוף ימיו נידוהו, ולא באו תלמידיו ללמוד אצלו. ומספרת הגמרא שנפטר בערב שבת, ולמוצאי שבת פגע בו (בר’ יהושע) רבי עקיבא מן קיסרי ללוד, היה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ, פתח עליו בשורה ואמר (מלכים ב ב-יב) “אבי אבי רכב ישראל ופרשיו”, הרבה מעות יש לי [להחליף], ואין לי שולחני להרצותן. [פרש”י: כלומר, הרבה שאלות יש לי לשאול, ואין למי לשאול]. וכתבו התוספות: ומשום “שרט לנפש” (ויקרא יט) ליכא, דמשום תורה קעביד, כדאמר הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן. ע”כ. והיינו שהאיסור דווקא כשעושה כן על המת, ועל המת אין להכות עצמו, כי הוא הולך לעולם שכולו טוב, משא”כ כשמכה עצמו על שחסר מעלות רוחניות ולא הספיק ללמוד ממנו כראוי.
וכן כתב ראש מקובלי בית א-ל הגאון ר’ וידאל קואינקה בס’ דרכי חיים (דף קפו) כתב: “אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכו להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו” (ירמיה כב י). ובגמרא מועד קטן (כז:) אמר “אל תבכו למת יותר משלשה ימים וכו’ בכו בכה להולך”. אמר ר’ יהודה להולך בלא בנים. ויש להקשות דלמה שינה הלשון ואמר להולך בלא בנים היה לו לומר למת בלא בנים.
ואפשר לומר שכוונת הפסוק הוא על דרך מה שידוע [עיין שבת (קה:)] שיש שתי פנים שהאדם בוכה למת, אחד הוא שבוכה אותו מצד שהוא קרוב לו או אוהבו, ואחד שאפילו שאינו קרובו ואוהבו בוכה אותו מצד שהוא תלמיד חכם וצדיק וחסיד. עוד אקדים מה שידוע שהצדיק אינו מת, שאפילו במיתתו נקרא חי. וזהו כוונת הכתוב “אל תבכו למת” שמי שאינו תלמיד חכם וצדיק נקרא “מת” ואתה בוכה אותו מצד קורבה או אהבה, לזה מזהיר הכתוב “אל תבכו” אותו יותר משלושה ימים. ואח”כ אמר ולמי אתה בוכה תדיר, לזה שהוא תלמיד חכם וצדיק שזה לא מת אלא חי הולך לעולם הבא, לזה מותר לבכות אותו תדיר, כמו שמצינו במשה ואהרן שבכו בני ישראל שלושים יום. וכן אמרו בזוהר (אחרי מות דנ”ז ע”ב) שביום כיפור בשעה שקוראים פרשת אחרי מות, יבכו על שני בני אהרן ויהיו עונותיו נמחלים, נמצא שלצדיק אין קצבה על בכי שלו, וזה אומרו “בכו בכו להולך” שהוא הצדיק. והובא במג”א (ר”ס תרכא) ובנו”כ שם. וע”ש כה”ח (סק”ג), ובמ”ש המט”א (סי’ תריט אות נא). ע”ש.
וכ”כ מו”ז הגאון ר’ שמואל עמאר זצ”ל בס’ שמע שמואל (עמ’ נט): “ויקרא ה’ אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד וגו'”…. ועוד נראה טעם להפיכת הסדר, שהוא לרמוז שאפילו אחרי ככלות ימי ההספד, יחזור לבכות עוד, מלבד הבכי שהיה לו קודם ההספד, והיינו משום שאדרבא ברבות הימים שיוכר חסרונו, יגדל צערו עליו, כי הגבול שגבלו חז”ל אינו אלא בשאר כל העם ולא בצדיקים וגדולי הערך, שאדרבא ראוי לבכות עליהם כל הימים, שאפי’ ברבות הימים אין לך יום שאינו ניכר חסרונם, וע”י כן יגדל הצער כחורבן בית אלקינו ממש, ובפרט לפי מה שאמרו (מדרש רבה בראשית ס טז) שכל זמן ששרה קימת נר דלוק מער”ש וענן קשור על האהל וברכה מצויה בעיסה, ומשמתה פסקו, דודאי בזוכרו תמיד מה שנחסר מאהלו במיתתה, ירבה יגונו ויבכה עליה, שאף שבביאת רבקה חזרו, לא חזרו אלא ליצחק, כדמשמע מקראי שם, ע’ פרש”י שם (בראשית כד סז) על פסוק “ויביאה יצחק האהלה וגו'”. ועל דרך זה בא בכ”ף זעירא לרמוז שאף שהגבול אינו לצדיקים, מ”מ לא יתקשה יותר מדי, ויבכה כימים ראשונים אלא בכי ממוצע. וכיו”ב היא מיתת כל הצדיקים, שבעוונותינו הרבים בהעדרם ממנו נעדרים אנחנו מכל טוב, אשר על כן צריכים אנחנו להתאבל ולבכות על חסרונם אפילו לאחר הגבול, ובכל יום ויום בזוכרנו מה היה לנו בחסרונם, יגדל צערנו, ואפילו על הקבלת פניהם שחסרנו ראוי לנו להתאונן ולבכות יותר מדי.
עוד כתב (עמ’ סא): מכל זה יש לנו להתאבל ולהתאונן על העדר הצדיקים גם באורך הזמן, וכ”ש לפי מש”כ הראשונים שעיקר ההספד אינו אלא לשוב מעברות שבידינו, יש לנו להרבות בהספדן של צדיקים, כי בזה עכ”פ אף שיש צער לצדיקים במיתה מצד שחסרו תורה ומצוות שהיו ראויים להוסיף באורך הזמן, עם כל זה כשיצא ממיתתם דבר טוב לבני דורם, שהוא תשובה ומעשים טובים, ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה. ועוד בה שמיתתן של צדיקים מכפרת והרי היא כקרבן כפרה, ואין קרבן בלתי וידוי ועזיבת החטא.
ומוח”ז מרן הגאון ר’ עזרא עטייה זצ”ל בס’ עלה עזרא (עמ’ רעח) כתב: חכם שמת אין לנו תמורתו (ירושלמי ברכות פ”ב ה”ח) וע”ז ראוי לבכות ולהספיד, והגם שאמרו חז”ל (מו”ק כז:) שלשה לבכי ושבעה להספד, זה לא נאמר אלא בסתם אדם, אבל בת”ח לא נאמר זה, וכמ”ש הטור ביו”ד (סי’ שצד). ובזה יתפרש כונת המקונן (איכה א טז) “על אלה אני בוכיה עיני עיני ירדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי היו בני שוממים כי גבר אויב”, דיש לדקדק דמאחר דאמר “על אלה אני בוכיה” למה הוצרך לומר “עיני עיני ירדה מים”, וגם למה כפל “עיני עיני”, וגם מהו אומרו “כי רחק ממני מנחם משיב נפשי”.
אמנם יתפרש דהפסוק מרמז על הצדיק, כי בחייו היה גורם להשראת השכינה, וגם שהיה מרביץ תורה בתלמידים, ובלי ספק כי נתפס בעוון הדור, וזה אומרו “על אלה אני בוכיה עיני עיני ירדה מים”, בא בכפל לומר שקשה כפליים כחורבן ביהמ”ק (עי’ איכ”ר א לט), וגם שיש לבכות עליו הרבה ולא כסתם בנ”א ג’ לבכי. ונתן טעם “כי רחק ממני מנחם משיב נפשי”, הוא הצדיק שגורם השראת שכינה, כי “נפשי” הוא רומז על הקב”ה כאומרו (איכה ג כד) “חלקי ה’ אמרה נפשי”. עוד אמר “היו בני שוממים” אלו התלמידים, וגמר ואמר “כי גבר אויב” לומר כי לא מת בעיתו. עוד ירצה אומרו “כי רחק ממני” לומר כי הצדיק לא מת, כמאמרם (ברכות יח.) צדיקים במיתתם קרואים חיים, וזהו כי רחק ממני. ע”ש. וראה עוד במחברת ההספדים לאאמו”ז מרן מלכא הכ”מ בכת”י בהספד הראש”ל הגרב”צ עוזיאל.
וכך שמעתי מאאמו”ז מרן מלכא הכ”מ כשהספיד את רעיתו, אמה של מלכות זקנתי הרבנית מרגלית ע”ה, ואמר כי כשהמרגלית קרובה, לא רואים את כל גודל יופיה, אך כשהיא רחוקה ומנצנצת למרחק, אזי יודעים להעריכה כראוי (ע”ע בס’ באשר תלך). וידוע כמה האריך אאמו”ז להתאבל עליה, ולא פסק מלהזכירה בהקדמות ספריו. ומי יבוא אחר המלך. אך גם אנחנו נענה אבתריה “קמו בניה ויאשרוה” אמת כי גם חסרונה היה ניכר בכל הדור, כי היה בכוחה לעמוד בפרץ ולשמור מה שלא היה בכוחם של אחרים.
כל בית ישראל שעו אל תחנוניו “תתפללו עלי שאני אהיה בריא ואוכל לעמוד לימין אביון”, הרבו בתפילות והתחזקו בתורה ובמצוות לרפואתו. אמי הרבנית תחיה סיפרה לסבא מרן הכ”מ, שהתעניתי עליו כמה וכמה תעניות. ואאמו”ז השיב לה “ענתי בצום נפשי” (תהלים לה יג) “ברזל באה נפשי” (ע”פ תהלים קה יח). כי אע”פ דבעלמא לא הייתה דעתו נוחה מכך שעי”ז מבטלים תורה והדורות נחלשו [א”ה, הארכתי בזה בכתבי, עיין תענית (יא.), טוש”ע (או”ח סי’ תקעא ס”ב). ואציין כעת למש”ב בשו”ת יחוה דעת ובספרו מאור ישראל (טבעת המלך) ואכמ”ל], מ”מ שאני בנ”ד דאמרינן בברכות (יב:) אמר רבא אם תלמיד חכם הוא שחולה, “צריך שיחלה עצמו עליו”. מאי טעמא? אילימא משום דכתיב (שמואל א כב ח) “ואין חלה מכם עלי וגולה את אזני”, דילמא מלך שאני? אלא מהכא (תהלים לה יג) “ואני בחלותם לבושי [שק, ענתי בצום נפשי ותפילתי על חיקי תשוב (ע”ש מהרש”א)]”. ע”כ. ומכ”ש בת”ח שהיה גם בגדר מלך. ורב גדול שליט”א הורה לנו שמותר לצום גם בחודש תשרי, והתחלנו לצום בה”ב, שהסתיימו בעצם יום הפטירה “כי ביום הזה יכפר עליכם” (ויקרא טז ל) מיתתן של צדיקים מכפרת (מו”ק כח.). וביום הפטירה ובתוך השבעה כשדיברתי בשבחו והלכתי להספידו, הייתי הולך ברחובה של עיר ובוכה על שברנו.
ותהי נחמתנו בעוניינו שזכינו להתחמם כנגד אורו, כי מיום שעמדתי על דעתי ונתגדלתי על ברכי יוסף, וילמדני דעת ודרך תבונות. ומרוב ענוותנותו פנה אל האזוב. זכיתי לחסות בצל כנפי האשל הגדול, לישא חן וחסד לפניו, הביאני המלך חדריו, וקרבני בעבותות האהבה, טיפחני וריבני, להיות סמוך על שלחנו שלחן גבוה, מלחמו האכילני ומכוסו השקני, ולימדני תורה, יראה ודעת. ומקטנותי הפריחני ועודדני לשים מעייני בתורה, ליגע בה, לחוקקה בעט ברזל, וקָנֶה לך חבר, ולהוציא לאור פרי מעמלי, לחבר ספרים ולזכות את הרבים. לקרב את ישראל לצור מחצבתם, להכניס ילדיהם לאהלה של תורה, ולחזק כח התורה ושלוחיה בארץ ישראל. לימדנו להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר ולקלס על כל דברי שירות ותשבחות. ועודדני לבוא עימו במחיצתו לשיעורי תורתו במוצאי שבתות, לכתוב את שיעוריו ולחזור עליהם ולשננם. וכמה פעמים העבירני בכור הבחינה, לתהות על קנקני, והחכימני בחכמתו העצומה ובעצתו הגדולה, ומידו כל אשר לנו, “נהרא מכיפיה מבריך” (שבת סה: בכורות נה:). ובסוף ימיו כאשר באנו לפניו בהיותו במיטת חוליו, ראינו אותו בצערו הנורא, שרנו יחדיו להעירו מתרדמתו “שר ישראל שר התורה…. תשמור עליו יושב שמים, כי לנו הוא מאור עינים, ובלעדיו אנחנו צאן ללא רועה….” ועינינו יורדות פלגי מים. ומרן זצ”ל, הביט בנו בעיניו הטהורות ומברכנו, נותן לנו כח להמשיך. מי יתן שתעמוד זכותו הגדולה לכלל ישראל, לתלמידיו, בני משפחתו ולכל המפעלים הגדולים שהקים בחייו, עד יראה ה’ בעניינו ויחיש לרחם ציון ובא לציון גואל בב”א.
