הגאון הגדול רבי אהרן סימן טוב שליט”א
ראש כולל “באר מים חיים” ת”א, ומח”ס “נתיבות החיים” ה”ח, “נתיבות התורה”, ועוד
ספדי והלילי תורה
הספד ליום השנה הראשון של מרן גאון ישראל, פאר החכמים, ונזר הנבונים, מבחר המין האנושי, אור העולם, הראש”ל ונשיא מועצת חכמי התורה רבנו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק”ל.
כבר עברה שנה תמימה מיום המר והנמהר ג’ לחודש מר חשון מאז נלקח לבית עולמו ארון האלקים הגאון הגדול ראב”ד מקודש סבא דמשפטים מרן הראשון לציון זיע”א. למעשה אין אני הקטן והפעוט יכול לשאת דברי הספד על מאורן של ישראל, ואיך יעלה ויבא קרח אל מקום שלהבת, ואני אנא אני בא, והדבר ראוי לגדולים. אמנם חז”ל אמרו (שבת קה ע”ב) כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, אמרו כל המתעצל, ומשמע אפי’ קטן שבקטנים, אין לו להתעצל בהספדו של חכם, וע”כ אזרתי מותני, והיה הקצר אמיץ.
הפסוק אומר ירמיה (כב. י) אל תבכו למת ואל תנודו לו, ואמרו חז”ל במס’ מו”ק (כז ע”ב) אל תבכו למת יותר מדאי, ואל תנודו לו יותר מכשיעור, הכיצד שלשה ימים לבכי, ושבעה להספד, שלושים לגיהוץ ותספורת, מכאן ואילך אמר הקב”ה אי אתם רחמנים יותר ממני. והנה דברי חז”ל הנזכרים נאמרו על אדם פשוט מן השורה, אך לגדולי ישראל, אין שיעור לבכיה, ויש לבכות עליו ללא גבול ומידה, וכמו שמובא בתנא דבי אליהו זוטא (פט”ז י) חכם שמת ואין לנו תמורתו ראוי לכל ישראל להתאונן עליו לעולם ולעולמי עולמים ע”כ. והיינו חכם שמת ואין לנו תמורתו, צריך להיות במצב של אנינות (לא אבלות), לעולם ולעולמי עולמים, והיינו להרגיש הרגשה כאילו זה עתה מטתו מונחת לפנינו, שזאת השעה הכואבת והקשה ביותר.
על רבנו הגדול ניתן לומר ללא ספק חכם שמת ואין לנו תמורתו, וע”כ חובה מוטלת עלינו להתאונן לעולם ולעולמי עולמים. ועיין בעיון יעקב מהרי”ף שכתב להסביר לפ”ז את המשך הפסוק בכוּ בכוֹ להולך, והיינו לאדם שהוא בגדר הולך, לא עומד על עומדו אלא הולך ומתעלה, [כמו שנאמר על משה רבנו וילך משה וידבר, ופי’ המפרשים דמי שהוא בגדר הולך מחיל אל חיל, הוא יכול לדבר], יש לבכות עליו בכיה אחר בכיה. ולפ”ז מתבארים הפסוקים כמין חומר אל תבכו למת, והיינו אדם שהוא מת, אל תבכו עליו יותר מדאי, אך אדם שהוא הולך, דהיינו שהוא חי ומתעלה, בכוּ בכוֹ, יש לבכות בכיה כפולה ללא הפסק.
בגמ’ ב”ב (צא ע”א) אמר ר”ח בר רבא אמר רב אותו יום שנפטר אברהם אבינו מן העולם עמדו כל גדולי אומות העולם בשורה ואמרו: אוי לו לעולם שאבד מנהיגו, ואוי לה לספינה שאבד קברניטה, וכבר עמדו המפרשים על כפילות הענין, וביאר המהרש”א שהיה אברהם שלם במעלות השכליות ומידות, והיה מודיע לבריות מציאותו ברוך הוא, וגם הורה להם דרך ישרה במידות, כמו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן, וע”ז הספידוהו אוי לו לעולם, דהיינו הבריות, שאבד מהם המורה להם על מנהיגו של עולם שיש לעולם מנהיג, ועוד ספדו לו במעלות מידותיו שדימה העולם לספינה, וכמו שא”א לה לספינה שאבד קברניטה המדריכה דרך ישרה שלא תכשל, כך אוי להם לבריות שאבד מהם מי שהיה מדריך להם דרך הישר במידות ע”ש.
רבנו הגדול זיע”א ניחון בשתי תכונות אלו, אשר כידוע לכל עוד בימי צעירותו שהיה מכתת רגליו ממקום למקום ומעיר לעיר ממדינה למדינה להרביץ תורה ויראה, ומודיע לעולם כולו את מציאות ה’ יתברך, ואת חוקי האלקים ואת תורותיו, והכל במתק לשונו והיו הדברים מתוקים מדבש ונופת צופים, שפתותיו שושנים באהבה וחיבה יתירה לכל אחד ואחד, ועליו יומלץ ורבים השיב מעוון, וביודעי על אנשים שהיו רחוקים מתורה ויהדות כרחוק מזרח ומערב, ורק כאשר ראוהו, היה לבם נמס כמים לעשות כל מה שיחפוץ. ומאידך הייתה לרבנו הגדול אצילות נפש, מידות נעלות, כולו סולת נקיה, התיחסותו לכל אדם ואדסּם באשר הוא, הן קטן והן גדול, הייתה מן המפורסמות, לבו היה פתוח לכל סובל ונדכה. וכדי לספר על מרן זצ”ל על הרבצת התורה ועל מידותיו הנאצלות, יכלה הזמן והוא אך למותר, וכבר יצאו עד היום למעלה משלושים! ספרים (חזון בלתי נפרץ) על יחודיותו של רבנו הגדול, ועוד היד נטויה. אמנם לפוטרו בלא כלום אי אפשר, ואצטט כאן ב’ גרגירים, שעדיין לא ראו אור, כדי לתת זוית הסתכלות מסוימת וצהר קטן לראות את גודל אחריותו למען כלל ישראל, ומאידך במעלות מדותיו התרומיות שהיה דואג לכל אדם באשר הוא.
סיפר מנהל חינוכי לבנות בצפון הארץ, שהייתה לו בסמינר תלמידה אחת מיוחדת במינה בכל מידה נכונה, אצילת נפש מיוחדת, יראת שמים טהורה. והנה פעם אחת הייתה אותה תלמידה צריכה לחזור לביתה, בשעה מאוחרת בלילה, והמנהל הנ”ל לקחה במכוניתו, עד צומת מסויימת, ומשם אביה יבא לקחתה, והנה עוד קודם שהגיעו לאותו הצומת, המנהל שומע את התלמידה מדברת במכשיר הנייד שלה עם אביה ואומרת לו בתחנונים, אבא! תגיע לצומת מהר כי אני פוחדת להיות לבד בשעה מאוחרת בלילה, וכששמע זאת מנהל הסמינר, אמר לה: בתי אל תדאגי, לא אשאיר אותך כאן לבד, ואפי’ אם היה אור יום לא הייתי משאיר אותך לבד, וכ”ש שלא אשאיר אותך כאן בלילה לבד, אני אמתין עד שאביך יבא לקחתך, והנה כאשר אך הגיעו לאותו צומת, מנהל הסמינר רואה מבעד לשמשה מכונית גדולה ומפוארת, ויוצא משם אדם ענק מימדים, גופו חשוף לגמרי, למעט מכנסים קצרים לכסות את מותניו, כולו מלא קעקועים, לרגע קט המנהל פחד לראות דמות כזו בלילה, למרות שהוא איש חזק כלשונו, והנה הוא רואה שאותה תלמידה יוצאת מרכבו של המנהל, המנהל אמר לה לאן את יוצאת? ולהפתעתו, אמרה לו התלמידה: זה אבא שלי! המנהל נדהם, וקיבל אומץ לצאת ממכוניתו לכיוון האיש הלזה, וכאשר ניגש אליו המנהל ברכו בערב טוב, ושאלו שאלה מתבקשת: תאמר לי איך זכית לבת מיוחדת כזאת? ואותו ברנש החל לספר לו שהוא היה גר במושב נידח בצפון, מושב שתושביו הם מעוטי יכולת, וכמעט לא רואים שום מכונית, והנה לפתע אנו רואים מסוק בשמים קרוב ממש ליד המושב שלנו, והמסוק נוחת היישר לתוך מרכז המושב, מספר מיודענו שכל המושב באו לראות מחזה מיוחד, מסוק נוחת למושבם, והנה הוא רואה שיוצא מן המסוק אדם נמוך קומה, לבוש בלבוש רבני מיוחד, הלא הוא מרן זיע”א, ואך כשראהו אותו אדם את הרב, לבו נמשך לקבל ברכה מהרב, ובלבו (כך הוא מספר) גמלה ההחלטה שכל מה שיאמר הרב הזה אני מקיים, אך בתוך לבו אמר רק שלא יגיד לי להניח תפילין או לשמור שבת, והנה הוא ניגש לרב ברעדה, אך הרב אמר לו משפט קצר “תן חינוך טוב לילדים שלך”, והדברים נתקבלו ברצון, וע”כ מספר אותו אדם הכנסתי את ביתי לסמינר שלכם. אותו מנהל הסמינר מספר שהתלמידה הזאת הקימה בית לתפארת עם בחור ת”ח, ויש להם בנים צדיקים יראי שמים, והתלמידה הנ”ל היא מורה מוצלחת ומבוקשת באזור הצפון. אותו מנהל זעק מנימי נפשו: מי יודע עוד כמה נפשות כאלה מרן הרב עובדיה עשה בעולם.
ומאידך כאמור הייתה לרבנו הגדול אצילות נפש, מידות נעלות, התייחסותו לכל אדם ואדם באשר הוא, הן קטן והן גדול, לבו היה פתוח לכל סובל ונדכה. ובדידי הוה עובדא שפעם אחת ביום שישי ואני עוד רגע קט כמימריה מתכונן לקרוא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ולפתע מצלצל הטלפון בביתי, ומעבר לקו מבקשים לדבר איתי, בני הבית אמרו שעכשיו הוא אינו יכול לדבר, והקול מעבר השני אומר: הרב עובדיה מבקש לדבר, ואני בשומעי זאת לבי נתחלחל בקרבי, הרב עובדיה יסף? שמא מי שהוא חומד לצון לי, אך להפתעתי הגדולה אכן הרב עובדיה יוסף על הקו, והתחיל לשאלני בשאלות נימוס: רבי אהרן איך אתה מרגיש?, היכן אתה גר? איך אתה מסתדר בכולל? וכהנה שאלות, ואני בתוך לבי מהרהר ומתרגש, “מה הרב רוצה ממני”? ואז הרב אומר לי בנעימות וברוך: ר’ אהרן יש בחורה אחת שפגשה את אחד מקרוביך ושמעתי שאתה מתנגד לשידוך זה, תדע לך היא בחורה טובה, יש לה ציונים טובים, והיא חרוצה וכו’ וכו’. התחלתי לחשוב, הרב שהוא עסוק כל כלו בתורה ולא מבטל אפי’ רגע כמימריה ממש, ובכ”ז אם בחורה באה אליו ביום שישי (שזה היה זמן קבלת קהל שלו) ורוצה להשתדך, והרב עם כל משא העם שנושא על כתפיו מתפנה לעזור לבחורה (שאינו מכירה כלל) שרוצה להקים בית. הנשמע כדבר הזה? מרן זצ”ל האיר פנים לכל אחד ואחד, וכל אברך וצורב שהיה רוצה להוציא את חיבורו, הרב מעודדו ומחזקו, ולא לחינם רוב ככל מחברי זמנינו, היה מעטר את ספריהם בהסכמה נלהבת, וכל זה כדי לעודד ללמוד ולכתוב.
כידוע היה מרן זצ”ל מופת השקדנים, מן המפורסמות הוא שלא כבה נרו, לילה כאור יאיר כחשיכה כאורה, ולמרות כל העומס שהיה מוטל על כתפיו במשך כל שעות היום להשיב לשאלו דבר, וכל עיני ישראל נשואות אליו לדעת את חוקי האלוקים ואת תורותיו, והיה כאמור מכתת רגליו ממקום למקום בכל העולם כולו, ובכל זאת כשהיה חוזר לביתו לאחר נסיעות ארוכות, מיד כשהיה פושט את גלימתו, היה מיד יושב וממשיך ללמוד בעיון מעמיק, וכעדות בנו הראש”ל שליט”א שעדיין הגלימה הייתה עליו ופשט רק השרוול של יד אחת, ועדיין השרוול של היד השנייה הייתה על ידו, מיד היה מעיין בספר. איזו התמדה! איזו אהבת התורה! איזו עמל התורה! וכל זה חסרנו בעונותינו הרבים, וע”ז יומלץ מה שפתחנו בתחילת דברינו, חכם שמת ואין לנו תמורתו, ראוי לכל ישראל להתאונן עליו לעולם ולעולמי עולמים. וע”כ ראוי לכל ישראל להתאונן, והיינו להיות באנינות כאילו מתו מוטל לפניו.
דרך מרן בהלכה משתקפת יפה ביצירתו המפוארת, ספריו יביע אומר, טהרת הבית, חזון עובדיה, יחוה דעת, ועוד, שבו הרב דן בשאלות אקטואליות, הן מעוררי השתאות, בבקיאות עצומה בכל ספרי המפרשים והשו”תים, לרוב תשובותיו מצטיינות בכחא דהיתרא, ואינו ירא מפני איש, אמיץ לבו בגבורים, מנתח כל שאלה בסדר מופתי, כל מלה מדויקת כל נקודה ופסיק מסודרים להפליא, והכל בהגיון בריא ומוצק בראיות חותכות כתער שאין להרהר אחריהן, והדברים מאירים ובהירים כנתינתן מסיני, והכל מתוך יסודות נאמנים, החל מהגמ’ ראשונים ואחרונים עד אחרוני האחרונים, וברוב ענוותנותו הגדולה לא חשך להביא בספריו מחברים צעירים, ומפלפל בדבריהם כאילו הם ספרים מדורות קדומים, והכל בענות צדק, ומשלב בתשובותיו שיטת חכמי ספרד עם חריפות גאוני אשכנז, ועליו יומלץ את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה, מצד אחד הרב היה בבחינת יורה דעה, להורות לעם את הפסיקה ההלכתית, ומאידך הרב היה בבחינת יבין שמועה, להבין ולרדת לעומק הסוגיא בעיון אמיתי ונוקב, עד שההלכה הייתה יוצאת בהירה כשמש.
דוד המלך ע”ה בהספדו על אבנר בן נר, “הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל”, ומרן זיע”א הקשה, מה הוא העניין שאמר דוד “הלא תדעו”, הרי כולם יודעים שאבנר בן נר היה שר וגדול בישראל, ומרן זיע”א כתב דיש שני סוגים של שר צבא, יש אחד שמרוב כישוריו במלחמה וברוב חכמתו וחריצותו שיודע טכסיסי מלחמה, עולה ומתעלה עד שהמלך ממנהו לשר צבא. ויש שאינו יודע בטיב המלחמה ואין כישוריו עומדים לו לדעת לנהל מלחמה, אך עושרו הגדול, והאנשים המקורבים אליו, הם ממליצים עליו אל המלך, והמלך ממנהו לשר צבא לא מחמת כישוריו, אלא מחמת עושרו וקשריו עם אנשים, וע”ז דוד מספיד את אבנר “הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל” להודיע שאבנר שר הצבא הוא היה עולה בכישוריו הרבים ובחכמתו הגדולה וטכסיסי מלחמה להשיב מלחמה שערה, ולא מחמת עושרו וקשריו עם אנשים ע”ש.
דברים אלו שכתב הרב זיע”א בספרו (מאור ישראל דרושים) ראויין הן למי שאמרן, מרן זצ”ל עלה ונתעלה בכוחות עצמו בלבד, ברוב כישוריו הגדולים, וזכרונו הנדיר, ומעל הכל התמדתו המופלגת בתורה וביגיעתה, וזאת לדעת שמעולם מרן לא סמך על כשרונותיו המבורכים וזכרונו הנדיר, אלא נתגדל בעיקר מכח התמדתו הגדולה לנצל כל רגע כמימריה, וע”כ נעשה שר צבא לוחם במלחמתה של תורה, ולפני מלכים יתייצב (מאן מלכי רבנן). רבנו הגדול לא גדל מכוחם של אחרים, מרן לא היה ממשפחות רבנים, את הכל הוא בנה מעצמו מן המסד ועד הטפחות, עד שעלה ונתעלה והיה רבן של כל בני הגולה, וכל העולם חיכו למוצא פיו.
חז”ל אומרים (ילקוט שמעוני ירמיה רפה) על גבורתו של אבנר שאמר “אילו היה לארץ מקום לאחוז בו הייתי מזעזעה”, ובודאי זה מראה על כחו וגבורתו הגדולה, אך לדעתי יש כאן עומק גדול במידותיו של אבנר, ואמרו חז”ל (הובא בספר מעם לועז שמואל ב. ג. לח) שבשעה שהכהו יואב על השל בערמה וראה את עצמו מוכה מכת מות, אחזו [אבנר] בשתי ידיו ביואב לחובטו בקרקע להמיתו, (ובמק”א איתא שתפסו ליואב וכפתו כפקעת של צמר), ובכל כחו של יואב לא היה יכול להמלט ממנו, עד שבאו כמה מישראל ובכו לפניו שיניחהו, שהרי כל ישראל צריכים לו שמוראו על פלשתים, ואז הרפה ממנו ונפל מידו לארץ ומת ע”כ. הנה בגבורת עוז כאשר דמו של אבנר מתבוסס, ועוד רגע קט הוא הולך למות, כפי שאמר לעם ישראל “הוא כבה נרי”, ובכ”ז לא נקם ולא השיב מלחמה נגד יואב שהיה יכול להורגו מיד, זו גבורה עילאית שאין לתארה, זהו שליטה אדירה על מידותיו הגדולות. וזו הייתה גבורתו הגדולה של אבנר כמאמרם ז”ל (אבות ד. א) איזהו גיבור הכובש את יצרו, האדם לא נמדד בכישוריו הגופניים, הגבורה האמיתית של האדם, היא היכולת שלו להיות שליט ברוחו וביצרו. ולענ”ד זהו אומרו שאם היה לארץ מקום לאחוז בו הייתי יכול לזעזע את העולם כולו, דהיינו שהיה לו כה כ”כ גדול לשלוט על יצר הנקמנות ליואב, רק כדי שעם ישראל לא יהיו ללא שר צבא. והדברים מבהילים למתבונן. ולדעתי זה הפירוש בהספד אדונינו דוד המלך באומרו “הלא תדעו” כי שר גדול נפל היום בישראל, ומרן זצ”ל הקשה מהו אומרו “הלא תדעו”, כנ”ל, אמנם אפשר לומר הלא אתם יודעים, ששר גדול נפל היום בישראל, ואתם ראיתם בעיניכם את גבורתו של אבנר שהיה יכול להרוג את יואב במחי יד, אך בעבורכם ולמענכם לא השיב מלחמה שערה, והתגבר על מידותיו ושלט שליטה ללא מיצרים על יצר הנקמנות הטבועה באדם בעת כזאת.
מרן זצ”ל היה כידוע גדול הדור במידות, אשר לא אחת קמו עליו בצעירותו בטענות שוא, שחולק הוא על רבינו הבן איש חי, והן בפסיקותיו בכחא דהיתרא, והן כביכול בהשקפותיו, והרב נשא את הכל בדומיה, והיה יכול להשיב מלחמה שערה נגד כל הקמים עליו, אך מרן זצ”ל אחז בפלך השתיקה וקיים בעצמו ואני כחרש לא אשמע, ולמען עם ישראל כולו לא השיב מלחמה שערה, וסוף הכבוד לבא שבהלווייתו השתתפו קרוב למליון איש מכל החוגים והעדות, וביכו על פטירתו כאדם הבוכה על פטירת אביו, וכאן ראו אות מן השמים את גדולתו ותפארתו.
רבנו הגדול ז”ל היה לו בית יד לאחוז את העולם כולו ולזעזעו, ואכן זעזע את כל העולם בחזונו הגדול, ועשה מהפכה רוחנית בכל העולם, הוא הגבר אשר שינה את כל היהדות בכלל, ושל בני ספרד בפרט, הוא הרים את קרנה של היהדות כולה, הוא הרים את קרן ישראל בכל העולם, ובפרט את קרן יהדות ספרד המעטירה, הוא החזיר עטרת תפארת יהדות ספרד ואצילותה למקומה הטבעי, ובפרט במידותיו התרומיות. דומה שמרן זצ”ל החזיר את תור הזהב של יהדות ספרד מימות דון יצחק אברבנאל, בכל שטחי היהדות, אם זה בפסיקותיו בכל מכמני התורה, אשר כמעט כל העולם הולך אחר פסיקותיו והלכותיו, ונעשו כנכסי צאן ברזל. ואם זה בהקמת ישיבות רבות, ומוסדות חינוך, ואם זה בהעמדת דורות דורות של רבנים ואברכים ובחורי ישיבה, ואשר מי יודע איך היה נראה העולם בלי מרן זצ”ל, הוא הגבר אשר הוקם על כל הדור, והיה כמלאך המכה על קדקודינו ואומר לנו גדל! מרן זצ”ל היה כאמור מעודד לכל בני התורה להתמיד ולעמול על התורה, להורות הוראות בהלכה, לכתוב חידושי תורה ופסקי דינים, וע”כ אין זה פלא כלל שרואים היום בני תורה למדנים מופלגים, מורים הוראות בישראל, דיינים, ראשי ישיבות, מחברי ספרים, וכל זה מכחו הגדול. זאת ועוד מרן הרב זצ”ל, לפני מלכים יתייצב בכבוד ובגאון, גדולי אומות העולם שמעו על שומעו הגדול וכחו הנדיר, ואפים ארצה השתחוו בפניו, הוא האיש מרגיז ממלכות, המליך ראשי מדינות, והכל היה על פיו. אוי מי יתן לנו תמורתו, ומי יתן לנו חליפתו, ומעתה חסרה כבוד תורה, חסרה התמדת התורה, חסרה עמלה של תורה, חסרה מידות טובות ואצילות, ואנו עתה כצאן ללא רועה, יתומים היינו ואין אב.
וכבר מלתי אמורה מה ששמעתי מהגאון הגדול רבי יהודה צדקה זצ”ל, על מה שפתחנו בריש דברינו, שבאותו היום שנפטר אברהם אבינו ע”ה, עמדו כל גדולי אומות העולם ואמרו: אוי לו לעולם שאבד מנהיגו ואוי לה לספינה שאבד קברניטה, מהו כפל הענין, והיינו שכאשר נפטר מנהיג הדור בעולם, למרות שהדבר קשה מאוד, אך אפשר להמשיך בחיים עד שיבא מנהיג אחר, אמנם ספינה שנמצאת בלב ים והים כולו הולך וסוער, ולא רואים שום ישוב, ומכל הצדדים רואים רק ים, וכל יושבי הספינה סומכים על הקברניט, אך כאשר הקברניט מת, אין מה לעשות, אין מי שינהיג את הספינה להשיבה אל היבשה, כי הים הולך וסוער בלב הים והגלים הולכים וגואים. בפטירת מרן זצ”ל אנו חשים כספינה בלב ים, ובפרט בזמן הזה שהחושך יכסה ארץ וערפל לאומים, וגזירות מגזירות שונות באות על העם היושב בציון, וגלי החיים מאיימים להטביע את ספינת יהדותינו וקיומנו הרוחנית, לאן נפנה לעזרה ומי יעמוד בפרץ.
אוי מי לנו תמורתו מי יתן לנו חליפתו.
