הרה”ג שלמה שרביט שליט”א – מלפנים ר”מ בקרית יערים – טלזסטון
“ככלים הראשונים לחפץ הא-להים” (כוזרי)
אמרו רבותינו ז”ל (עירובין יג:) אמר רבי, האי דמחדדנא מחבראי, דחזיתיה לר’ מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה, הוה מחדדנא טפי, דכתיב (ישעיה ל’ כ’) והיו עיניך רואות את מוריך. ע”כ. וע”ד הדרש יש מי שפי’ בכוונת רבי, שהיכולת לקבל תועלת מהרב תלויה בהתבוננות מעמיקה ככל האפשר על דמותו, וככל שזוכה התלמיד לגלות רובד פנימי נוסף בתכונות נפשו של הרב, בזה מתעצמים כליו של התלמיד להיות “מחדדנא טפי” וע”כ רבי השתבח בעצמו שראה קצת מגדלות נפשו הפנימית של רבי מאיר בבחינת דחזיתיה לר’ מאיר מאחוריה, ואם היה זוכה יותר בבחינת “חזיתיה מקמיה” הוה מחודד טפי.
ואכן כל מי שזכה להתבונן במרן זלה”ה הינו שותף בתחושה שראה שתורת א-להים מאירה בו, וכשהיה שמח היה זו שמחת התורה שנראתה בו, וכשהיה מראה פנים כועסות היה זה רצון הא-להים נראה דרכו, לדחות או לקרב, והיה הכל רואים דרכו מהו “אהבתי אתכם אמר ה'”, שהיה מרן זלה”ה אוהב את עם ישראל אהבה עזה, שאם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב את עם ישראל לדאוג להם בכל עניין פלא פלאים, בוז יבוזו לו.
ר’ יהודה הלוי הגדיר את תלמידי החכמים בספר הכוזרי (מאמר רביעי אות ג) “ככלים הראשונים לחפץ הא-להים וכו’ ולא ימרו מדברו מאומה ויראו המופתים על ידיהם” ונמצא בזה שאין המופת מקרי אצל התלמיד חכם, אלא מוכרח. דו”ק ותשכח. ונספר בזה מה שהיה עמנו, פלא פלאים, הסכת ושמע. נוות ביתי שתחי’ לפני כשש שנים הרגישה כאבים עזים שעוררו חששות כבדות שח”ו מקננת המחלה רח”ל, בעקבות כך הלכנו מתוך צפייה לבשורות טובות למכון שעורך בדיקות בנושא, ואכן נראה גוף זר ומחשיד, שגרם לחרדה רבתי. אשתי שתחי’ אמרה לרופא שמא זה “צ’יסטה” ואין מה לדאוג, אך הרופא הגיב בתנועת ביטול והוסיף שהדבר כפי הנראה מחשיד מאוד. בו במקום נלקחה דגימת “ביופסיה” מהגוש המחשיד ע”מ לשלחו למעבדה, ונאמר לנו שיהיו עמנו בקשר עם קבלת התוצאות. ימים אלו היו ימים נוראים בביתנו, שלא תקום פעמים צרה. ואכן לאחר עשרה ימים התקשרו לאשתי שתחי’ ואמרו לה שתוצאות המעבדה מראות שהגוש הזר הינו גידול רח”ל רק שאינם יודעים לזהות משום מה את סוג הגידול ולכן עליה להתייצב למחרת ללקיחת “ביופסיה” נוספת. ממש באותו היום, מתוך חרדה עצומה סיפרה אשתי שתחי’ לאביה מו”ח הגאון ר’ יעקב זמיר שליט”א (הראב”ד דנתניה) את פני הדברים. ומיד המליץ לנו להכנס אל הקודש פנימה, למרן זלה”ה, שיעתיר בעבורה לפני ה’ יתברך, אב הרחמים, וישועת ה’ כהרף עין.
בהיותנו לפני ולפנים, מרן זצ”ל ממש מירר בבכי, כפשוטו, מתוך כאב עמוק, וזעק מעומק ליבו הטהור לעורר רחמי שמים, הפלא ופלא, באריכות יתירה בלא להרפות מלהתחנן לבוראו ית”ש, כמי שבוכה ומתחנן על בִתו ממש, לא יאומן כי יסופר. התחושה שנתעוררה באותו מעמד, אי אפשר לתאר במילים. ביום המחרת התייצבנו במכון, כפי שנתבקשה אשתי שתחי’, והרופא הפעיל את מכשיר ה”אולטרא סאונד” ע”מ לאתר את הגוש הזר ע”מ שיקח ממנו את הדגימה, ולמרבה הפלא, הוא פשוט לא נמצא, הרופא המשיך לחפשו שוב ושוב, עד שהביא את הצילומים מהבדיקה הראשונה אולי כך יראה היכן לחפש, ולמעשה הגוש לא נמצא, והיה כלא היה, הרופא התעקש וניסה לבדוק עם מכשיר אחר שמא יש תקלה במכשיר הראשון, וברוך ה’, הגוש פשוט נעלם. הודו לה’ חסדו ונפלאותיו לבני אדם, הודו לה’ ששלח לנו מלאכיו עושי דברו כמרן זלה”ה שמתוך שנתקיים בו מאמר (הכוזרי) שתלמידי חכמים הם “ככלים הראשונים לחפץ הא-להים וכו’ ולא ימרו מדברו מאומה” מתוך זה נתקיים המשך מה שמגדיר את התלמידי חכמים “ויראו המופתים על ידיהם”, מי יספר גבורות ה’ ישמיע כל תהילתו.
ולהבין מתוקף המעלה שאפשר לזכות מכח ההתבוננות בתלמיד חכם כדוגמת מרן זלה”ה, גרסי’ בפסחים (כב: ועוד) שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה כיון שהגיע (דברים ו’, י”ג) “את ה’ אלקיך תירא” פירש, אמרו לו תלמידיו רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה עד שבא ר’ עקיבא ודרש “את ה’ אלקיך תירא” לרבות תלמידי חכמים. ע”כ.
ור’ יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר רביעי אות ג’) עמד בזה דקשה מאוד להבין מהו שאמר ר’ עקיבא, “לרבות תלמידי חכמים” שהרי ודאי מאי דמרבינן במילה “את” הוא דוקא בדבר הדומה למה שנאמר בסמוך, וא”כ מה שייך לדמות התלמיד חכם להבורא יתברך, והיא קושיא שאינה צריכה לפירוש, דהבורא יתברך “כולא קמיה כלא חשיבין” (הכל לפניו חשובים כמי שאינם) ואמרו ז”ל (תיקו”ז) דאיהו עִלאה עַל כל עִלאִין, סְתִימָא עַל כל סְתִימִין, דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, ולית דידע ביה כלל (שם), ועיי’ עוד ברמב”ם ביסודה”ת (פ”ב ה”ח-ט’).
וכעי”ז הביא הכוזרי (שם) במה שמצאנו שנקרא משה “איש הא-להים” שהוא תמוה כנ”ל, ובחז”ל מצאנו ששמו של ה’ יתברך נקרא על הברואים כ”שמים” או “ציון” וכדוגמת “יראת שמים” שהיה לומר “יראת ה'”, וכן” מן השמים ירחמו” (יבמות יב.) שודאי גם בהם נכונה השאלה הנ”ל שהרי הם ברואים המוגבלים בכח ובזמן (שיש להם ראשית ואחרית) ומוגבלים במקום (בעלי גבול) וכל חיותם נשפעת מהבורא יתברך, ותלויים הם בחסדו כל רגע ממש, שהם חסרונות גדולים שודאי לא יוצדקו בבורא ח”ו. וא”כ במה נתייחדו אלו הברואים שנקרא עליהם שם ה’. ובס”ד מיישובו העמוק של ריה”ל, נבין בעוצם דרגת התלמיד חכם ששם ה’ נקרא עליו, ויובנו הדברים בהקדמה דלהלן.
שאלו הקדמונים שאלה יסודית, דמאחר ומיסודי התורה היא הידיעה דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ולית דידע ביה כלל וכו’ כמאמר אליהו בתיקו”ז, כמו שכתב הרמב”ם ביסודי התורה (שם) שדבר זה שייך גם במלאכי השרת שמחשבתם וידיעתם לא תופסת ומשיגה בבורא, א”כ איך יפנה האדם לה’ יתברך בתפילתו, והיאך תהיה ההשגה בבורא שנצטווינו עליה כתכלית כל המעשים וכדכתב ברמב”ם.
ואכן תשובה לשאלה זו מתבררת בדברי אחד מרבותינו הראשונים3 בעל צידה לדרך וז”ל “..אין לו [להקב”ה] תאר מתארי הגוף ולא משיג ממשיגי הגוף, והתורה הזהירתנו בהרבה מקומות שלא נחשוב לו דמות ולא צורה שנאמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה, ואמר ותמונה אינכם רואים זולתי קול, והוא נמצא אתנו מפעולותיו ויש לידע כי הוא מצוי ואינו מושג כי אינו ממין השגתנו ולא ידיעתו ממין ידיעתנו ולכן כשיתפלל לפניו יכוין בלבו מצד מעשיו ופעולותיו וגדולותיו הנראות ויכוין לנפלאותיו שעשה עם אבותינו ולמעמד הר סיני ולשכינתו ששכנה בירושלים ולגבורותיו הנראות לעין כל, דבר יום ביומו, וכי הוא קרוב מצד פעולותיו ורחוק מכל רחוק מצד מעלתו, וכאשר לא נוכל להשיגו מחסרון ידיעתנו נשיגהו מצד דרכיו ופעולותיו התמידיות הנמצאות, ונודה ונאמין שאנחנו בתכלית הסכלות באמתת עצמותו, ואם ידענו שהוא מצוי ומשגיח מצד הנראה מחסדיו בעולם ההויה ובתכלית סדר ההנהגה, והנה (דוגמא להנ”ל) מצאנו (היינו שהשגנו) אמתת הנפש מבלתי שנשיג ממנו צורה ולא דמות אלא פעולותיה נראות ומעשיה ניכרים. וכן פעולת השכל (ר”ל שהשגנו את פעולת השכל) בלתי שנשיג לו דמות וצורה, כל שכן יוצר הכל אשר אין דומה לו אבל נודע שהוא הוא (מצד פעולותיו וכו’ כנ”ל) ולא נודע מה הוא וכו’ ע”ש.
והמתבאר שאין השגת המשיג בבורא יתברך אלא במה שמנהיג את העוה”ז והעולמות כולם במעשיו ופעולותיו וגדולותיו הנראות, כדוגמת נפש האדם שאנו משיגים אותה ע”י פעולותיה, שמכח הפעולות מתגלה הפועל (“ע” בצירי), שהוא הבורא הוא המרחם והוא המנהיג בריותיו בחסד או בדין, רופא חולים ומתיר אסורים וכו’. ולכן השמות הקדושים כולם מורים על הנהגות, כי זו תכלית השגתנו בו.
עוד מלמדנו ריה”ל, שיש מהנבראים שהנהגתם היא בידי הבורא יתברך בלבד, ופעולת ה’ נראית בהם בלא התערבות אמצעית, בלתי לה’ לבדו, בלא ריבוי סיבות, [שגם שאר הנבראים ה’ מנהיגם ע”י סיבות, שהוא יתברך סיבת הסיבות לכל הנהגת הנבראים, רק שהוא ע”י ריבוי סיבות], ואלו הנבראים מונהגים בלא ריבוי סיבות, כדוגמת השמים ותלמידי חכמים, ועל ידם אפשר להשיג תכלית ההשגה, כי כשמתבוננים בהם רואים את הנהגת הבורא, וחפץ ה’ נראה בהם, וע”כ ודאי יוצדק בהם האמור ששם ה’ יתברך נקרא עליהם.
ומסכם בכוזרי שתלמידי חכמים עליהם אמרו חז”ל “את ה’ לרבות תלמידי חכמים”, היינו תלמידי חכמים ששם ה’ נקרא עליהם, “ככלים הראשונים לחפץ הא-להים וכו’ ולא ימרו מדברו מאומה ויראו המופתים על ידיהם” (כלשון ריה”ל), יען כי כל הנהגתם הוא כרצון הבורא ברוך הוא, בלתי לה’ לבדו בכל תנועה דיבור ומחשבה, שכל גופם נע מחמת שכך הוא הרצון העליון, ואש התורה מניעתם, והרי הם דבוקים בהבורא ית’ בבחינת מה הוא אף אתה וכו’ באופן שאין בפעולתם שום דבר שאינו כפי הרצון העליון, עד שנמצא שהרואה אותם רואה הנהגה כרצון ה’, שפעולות ה’ נפעלות על ידיהם כי הם יודעים מה ראוי לפעול לפי רצון חי העולמים, ובטלו מעצמם כל רצון עצמי, ורצונם, הוא רצון הבורא, בבחינת עשה רצונך כרצונו, ונמצא, שגם בהם יוצדק לומר ששמו של הבורא יתברך נקרא עליהם. ובזה יובן מהו דשְכִינְתָא אִסְתָתָרַת בגוויְיהו.4 [ומטעם זה הנדבק בהם כמי שנדבק בשכינה, כי הרואה מעשיהם רואה הפעולות הרצויות לפני ה’]
וזה יסוד דברינו, שבלכת מרן זלה”ה מעמנו, אבדנו מי דשְכִינְתָא אִסְתָתָרַת בגוויְה, שעל כיוצא בו נאמר “כד חָמֵי בר נָש צַדיקַיא, או זַכאִין די בדָרָא, וְאִעֲרַע בהו (פי’ ופוגש בהם), וַדאי אִינון אנְפֵי שְכִינְתָא.
