הציפייה לגאולה – המקור הטעם והגמול

 

מה המקור לכך שצריך לצפות לגאולה

בגמרא בשבת דף ל’. איתא, אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו, נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? וכו’.

כלומר אחת השאלות הראשונות החשובות ששואלים את האדם כאשר מגיע הוא לשמים היא, האם ציפית לישועה לגאולה למשיח.

מה העניין הגדול לצפות לגאולה? לכאורה עניין זה אפילו לא כתוב בתורה, לא בעשרת הדיברות ולא בתרי”ג המצוות, מה אם כן כל כך חשוב שנצפה לגאולה, ומהיכן מקור החיוב בכך.

גם הנביא ישעיה אומר בישעיהו ל’ י”ח “אשרי כל חוכי לו” כלומר אשרי אדם המחכה למשיח.

חמור מכך כותב הרמב”ם בהלכות מלכים פרק י”א הלכה א’ ‘כל מי שאינו מאמין במשיח או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו הוא כופר’.

מזעזע, מי שלא מחכה למשיח, גם אם הוא מאמין שהמשיח יבוא, אם הוא לא ‘מחכה’ מייחל ומצפה לביאת המשיח הרי הוא נחשב כופר בתורה ובמשה רבינו.

הדברים מתמיהים מה העניין לחכות למשיח? כשהוא יבוא אני מבטיח לשמוח ולקבל אותך יפה בשמחה רבה, מה עניין לחכות לו, היכן בתורה כתוב לחכות לו, עד כדי כך שמי שאינו מחכה לו כאילו כופר בתורה.

 

הציפייה לגאולה נובעת מהדיברה הראשונה – אנוכי ה’ אלוקיך

תשובה לשאלה זו ניתן ללמוד מדברי הסמ”ק מצווה א’ שכתב בזה”ל:

לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובד’ רוחות כדכתיב (שמות כ’) אנכי ה’ אלהיך וגומר, וכתיב (דברים ד’) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. אכן הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם כולו ברוח פיו. והוא הוציאנו ממצרים ועשה לנו כל הנפלאות ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה שנאמר (תהילים ל”ז) מה’ מצעדי גבר כוננו.

ובזה תלוי מה שאמרו חכמים (שבת דף ל”א) ששואלים לאדם לאחר מיתה בשעת דינו צפית לישועה. והיכן כתיב מצוה זו, אלא ש”מ בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך וגומר. ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה’ אלהיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב (דברים ל’) ושב וקבצך מכל העמים וגומר, ע”כ.

מבואר בדברי הסמ”ק שבדיברה הראשונה אנוכי ה’ אלוקיך, טמונה החובה האלוקית לצפות לישועה, מכוח האמונה באנוכי ה’ אלוקיך. שכשם שהקב”ה רוצה שיאמינו בו שהוא הוציא את עם ישראל מארץ מצרים כך רוצה הוא שנאמין בו שהוא עתיד לקבצנו ולהושיענו.

 

אולם עדיין צריך ביאור, היכן זה כתוב במילה אנוכי ה’ אלוקיך וכו’, היכן כתוב במילים אלו הציפייה לגאולה, היכן כתוב שכשם שהקב”ה רוצה שנאמין בו שהוא הוציאנו ממצרים, כך הוא רוצה שנאמין בו שהוא יגאל אותו בעתיד.

לענ”ד נראה לבאר בדברי הסמ”ק כך. כי היות ונצטוונו להאמין כי אנוכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אם כן היות והקב”ה הוא בעל הכוחות כולם ובעל היכולת, שהוציאנו מארץ מצרים ובחר בנו להיות לעם סגולה, על מנת שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלוקים. לפיכך לא יתכן בעולם כי המצב בו אנו עם ישראל שפלים ונרדפים בין האומות, הוא המצב האמיתי והטבעי של עם ישראל, לא יתכן בעולם שזהו המצב האידיאלי לעם בו בחר בורא העולם בעל הכוחות כולם.

אם אנו מאמינים שאנו העם הנבחר של בעל הכוחות כולם, חובתנו להאמין שהמצב הזה הוא בהכרח זמני, בהכרח תבוא הגאולה שתרים את עם ישראל לראש התורן שיהיה ניכר לעין כל כי עם ישראל הוא העם הנבחר של בעל הכוחות כולם.

לכן הציפיה לגאולה וישועה טמונה בחובת האמונה, כי אם אנו מאמינים באנוכי ה’ אלוקיך, אנו לא יכולים לקבל את המציאות הזאת שעם ישראל נרדף ושווה לכל האומות, מוכרח שהמצב הזה הוא זמני, והציפיה לגאולה צריכה להיות מתבקשת. חייב להיות שהמצב הנוכחי של הגלות, הוא מצב זמני המהווה תיקון וזיכוך שעם ישראל צריך לעבור, עד שיגמר לו המצב הלא טבעי והזמני הזה שחייב להגמר על מנת להחזיר את כוח התגלות השכינה ולראות את גודלו וחוזקו של ה’ יתברך.

זוהי התשובה היכן כתובה המצווה לצפות לישועה, זוהי התשובה מהיכן המקור והחובה לחכות ולצפות לגאולה, כי מי שלא מחכה שיחלוף לו המצב הנוכחי, חסר לו באמונה האמיתית שבורא העולם הכל יכול הוציאנו מארץ מצרים ובחר בנו להיות לו לעם נבחר.

 

לא גילה הקב”ה את הקץ – על מנת לתת שכר למחכה לגאולה

וכי תאמר מדוע הקב”ה יצר את המציאות כך, שאנו לא יודעים מתי הגאולה וצריכים לחכות לה ולייחל לבואה. מדוע לא גילה הקב”ה לעם ישראל את הקץ כך שנהיה רגועים ובבוא הזמן נתכונן לקראתה כראוי.

תשובה לכך ניתן ללמוד מדברי הגמרא במסכת סנהדרין דף צ”ז: שם מבואר כך:

תניא רבי נתן אומר מקרא זה נוקב ויורד עד תהום, “כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר”… מאי ויפח לקץ ולא יכזב, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן תיפח עצמן של מחשבי קיצין שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא, אלא חכה לו שנאמר אם יתמהמה חכה לו.

שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה, תלמוד לומר ולכן יחכה ה’ לחננכם, ולכן ירום לרחמכם, [מפרש רש”י שהקב”ה עצמו מחכה ומצפה למשיח]. שואלת הגמרא, וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה מי מעכב? מדת הדין מעכבת. וכי מאחר שמדת הדין מעכבת אנו למה מחכין? לקבל שכר שנאמר אשרי כל חוכי לו, ע”כ.

כלומר הסיבה שהקב”ה יצר כך את המצב שאנו נחכה ונמתין לגאולה ולמשיח כל רגע ורגע, היא על מנת להרבות שכר לעם ישראל שיקבלו שכר על כל רגע ורגע שהם מחכים.

 

הציפיה לגאולה מקרבת את ביאת המשיח

יתר על כך יבואר להלן, שהציפייה לגאולה לא רק מזכה את המחכים לשכר, אלא הציפייה עצמה גורמת לבואה של הגאולה.

בילקוט שמעוני איתא, ‘יש דור שהוא מצפה למלכותי, מיד הן נגאלין’. מבאר החיד”א שגם אם עם ישראל עדיין אינו ראוי לגאולה, עצם הציפייה היא הזכות הגדולה שתביא את הגאולה, שבזכות הציפייה עצמה נזכה להיגאל.

החפץ חיים זצ”ל ידוע היה בציפייתו למשיח, הוא היה אומר, שהמשיח יושב בשמים ומחכה לרגע המיוחל שתינתן לו רשות לרדת ולגאול את עם ישראל ולהביאם לארץ ישראל. יותר ממה שאנו מצפים לו, הוא מצפה לנו, אך הוא לא יתגלה אלא רק כאשר עם ישראל יחכה באמת ובלב שלם לבואו.

כפי שאנו ראינו בדברי הגמרא בסנהדרין, לא רק המשיח עצמו מחכה, אלא הקב”ה עצמו יושב ומחכה לגאול אותנו, כמו אבא טוב שמחכה לקרב את בנו לחיקו לתת לו חיבוק אוהב. אבל הוא הקב”ה צריך את הרצון שלנו צריך את התפילות שלנו לגאולה, כי כך הקב”ה ברא שהגאולה תתקרב רק בזכות הציפייה לגאולה ההשתוקקות לגאולה.

על פי דרך זו, ראיתי שמבארים את פירוש המילים בברכת מצמיח קרן ישועה שאנו אומרים כל יום בתפילת שמונה עשרה, את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך – כי לישועתך קווינו וציפינו כל היום. כלומר אנו מבקשים את הישועה, שתבוא בזכות כך שאנו מקווים לה ומצפים לה כל היום.

 

כך גם ראיתי שמסבירים ומבארים את הפיוט הקדוש, ידיד נפש, בבית השלישי “ותיק יהמו רחמיך וחוסה נא על בן אהובך, – כי זה כמה נכסוף נכספתי לראות בתפארת עוזך. כלומר אנו מתפללים שיהמו רחמיו של ה’ יתברך ויחוס עלינו ויגאלנו, עקב כך שנכסוף נכספנו לראות בתפארת עוזו…

 

כמה סיפורים מגדולי הדורות על גודל ציפייתם למשיח

ידוע הסיפור שכאשר ראשי הקהל של העיירה בריסק הגיעו אל מרן הבית הלוי, הגאון רבי יוסף דוב סולובייצי’ק זצ”ל לבקש ממנו שישמש רב בעירם, סירב רבי יוסף דוב לכך. פנה אליו אחד מחברי המשלחת ‘כיצד יכול הרב לסרב לנו, הלא עשרים וחמשה אלף יהודים מחכים לך’! הזדעזע הרב ממילים אלו, ניגש אל הרבנית ואמר לה נא הזדרזי לארוז מהר מזוודות. אני חייב ללכת, עשרים וחמשה אלף יהודים מחכים לי. אסור לי להניח לקהל כזה של יהודים להמתין לי לשווא.

כששמע החפץ חיים סיפור זה, נאנח מעומק לבו, ואמר: ‘אם רבי יוסף דוב נעתר להפצרות ומיהר כל כך, משום שלא יכל להישאר אדיש לציפייה של עשרים וחמשה אלף יהודים המצפים לו. תחשבו, אם המשיח היה יודע שכמה עשרות אלפי יהודים מחכים לו, אבל באמת מחכים לו, הוא היה יכול לסרב?

אם אנו נחכה לו באמת, הוא יבוא באמת שהוא יבוא, רק שנוסיף את הציפייה לו.

 

מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל בסרטון מפורסם באחד משיעוריו, אירח את פרופסור שוסהיים שהקים וייסד את אגודת אפרת למניעת הפלות, הרב עובדיה יוסף שיבח ודיבר בשבח מניעת ההפלות, וגרם למחיאות כפים רמות וחזקות. מיד כאשר ראה הרב עובדיה את מחיאות הכפים הנלהבות, הפנה את הנושא לביאת המשיח ושאל את הקהל אתם רוצים משיח? והקהל שאג כן, ואז כפל את דבריו ואמר לציבור תגידו כן, הקהל שאג כןןןןן. ואז אמר הרב עובדיה זצ”ל כפיים, והקהל מחה כפים בכל כוחו, ואז פנה מרן הרב עובדיה זצ”ל ואמר אדוננו מלך המשיח אתה שומע אותי, תראה את כל הכפיים תראה את הקהל הזה כולו מחכה לך ומצפה לך, למה אתה מחכה, בוא כבר!!!

הסיפור הזה ממחיש לנו מה היה הדבר החשוב ביותר למרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל, מיד כאשר זיהה הרב עובדיה יוסף זצ”ל הזדמנות של קהל נלהב וגדול, הפנה זאת לציפייה לגאולה ולקריאה למלך המשיח, בקריאה שיצאה מליבו הטהור, אדוננו מלך המשיח כולנו מחכים לך למה אתה לא בא.

הקריאה למשיח הציפייה למשיח היא זו שתגרום לו בסוף לבוא. כי כאמור יותר ממה שאנו מחכים לו הוא מחכה לנו, אלא שהוא צריך שנחכה לו יותר, ובאמת יותר ולא רק מהשפה ולחוץ. לא רק לומר בפה, אם יתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא, אלא באמת לחכות לו.

הרה”ק רבי משה טייטלבוים זי”ע, מחבר ספר ‘ישמח משה’, היה ידוע בגודל ציפייתו לגאולה. קודם פטירתו אמר, “אם הייתי יודע בימי נעורי שאזדקן כך ועדיין לא יבוא המשיח, לא הייתי יכול לחיות מרוב צער ונפשי היתה פורחת ממני. רק בטחוני הגדול ותקוותי החיו אותי עד היום”.

 

סיפור ששמעתי על אחד מניצולי השואה הצדיקים, שזכה לשרוד במחנה אושוויץ עד סופה של המלחמה, שסיפר כי הרגע הכי קשה היה לו, רגע השחרור! מדוע?

כי את כל הכוחות שהיו לו להחזיק את עצמו כל המלחמה בתנאים התת אנושיים שהיו, מול המוות והמחלות הרעב והקור, שאב אך ורק מדבר אחד, מהידיעה והאמונה הברורה והוודאית, שמכאן רק המשיח מוציא אותו, הוא ידע בוודאות ששווה לו לשרוד הכל אך ורק בשביל לפגוש את המשיח שיגאל אותו מן המוות הזה, שיוציא אותו יחד עם כל עם ישראל לגאולת עולמים.

דווקא משום כך, הרגע הקשה ביותר היה עבורו, כאשר הגיעו החיילים האמריקאים לגאול אותו ממחנה ההשמדה. ברגע הזה הוא התעלף, כאן הוא כבר לא היה יכול יותר, בשביל זה חיכיתי כל כך…

 

מדוע איננו מספיק מצפים לגאולה

מדוע באמת אנחנו לא מספיק מצפים לגאולה, לא מספיק מחכים לה מכל הלב כמו שאנו מחכים אפילו לקרוב משפחה שמגיע מחו”ל וכדו’.

התשובה לכך היא, כי אנחנו לא מספיק מבינים מה חסר לנו, לא מספיק יודעים מה מצבנו אמור להיות ואיננו, לא מודעים לכל הטוב שהפסדנו.

להמחיש זאת היטב, אספר לכם, על מעשה שהיה בזמן מלחמת העולם השניה, שיהודים רבים היו מפוחדים והסתתרו בבונקרים ובמחסני תבואה מאימת המלחמה.

באחד הבונקרים הסתתרו אב ובנו בן הארבע, הילד בן הארבע נולד חודשים ספורים קודם למלחמה הנוראה, בחלוף עשרה חודשים בלבד מלידתו – אמו נעלמה וכנראה לא שרדה. אביו החליט לברוח עם בנו יחידו מחמל נפשו לבונקר המוחבא היטב באחד השדות הסמוכים לכפר הסמוך. את פתח הבונקר הסתיר היטב בשיחים וצמחים, רק ממש מעט אור חדר לבונקר החשוך, בבונקר הסתתרו האב והבן במשך כשלש שנים, כאשר בשעות הלילה הקטנות כאשר בנו היה נם את שנת הלילה הטרופה, היה האב יוצא לבדו למצוא מעט מזון מים ודבר מאכל כל שהוא להאכיל את עצמו ואת בנו.

בבונקר לימד האבא את בנו לדבר, לאכול וכן גם לשחק, הוא ידע לאלתר לו שלל רב של צורות מהבוץ הסמיך שהיה בבונקר, הוא אפילו לימד אותו לצייר ולחרוט על פיסות עץ, ודאג גם להסביר לו על עונות השנה קיץ חורף סתיו ואביב. אבל כמה אפשר להסביר לילד קטן בבונקר חשוך.

האב ידע להנחיל לבנו את הציפייה לקיצה של המלחמה שתבוא, ואז יוכלו שניהם לצאת מהבונקר החשוך לעולם טוב יותר מאיר יותר ושמח יותר. אולם את העולם הזה הבן אף פעם לא ראה, וכמובן לא זכר כלום ממה שראה בעת שהיה בן כמה חודשים ספורים.

והנה לאחר שחלפו להם שלשת השנים הקשות הללו, כאשר כמעט ונטרפה דעתו של האב עליו, התבשר האב על סופה של המלחמה, באותה העת לא היה מאושר ממנו. בשמחה רבה העיר את בנו עם אור ראשון של הבוקר, במרץ נעורים סילק האב את כמה צמחים שהסתירו את הכניסה לבונקר ואור גדול החל מפציע לתוך הבונקר.

אולם אז הגיעה ההפתעה הגדולה, האב בשמחה אמר לילדו הקט בוקר טוב, המלחמה הסתיימה, הילד שמח וקיפץ לו והחל מזמר בקולו המתוק בלחש ובשקט כפי שהורגל תמיד על ידי האב, המלחמה הסתיימה המלחמה הסתיימה. האב ארז את מעט כליו ומטלטליו שהיו בבנוקר, לתוך שק קטן. הרים את בנו הקט על כתפיו והחל לטפס מעלה לפתח הבונקר.

אולם בראות הילד את קצהו של הבונקר, את האור שבחוץ את האנשים את הרכבים ואת התבואה ועוד, החל הילד מתנגד וצועק בקול רועם, לא רוצה לצאת לא רוצה החוצה, רוצה הבייתה, רוצה הבייתה.

כמה ששכנע האב את הבן, היה זה ללא הועיל, האב לא הצליח האב להסביר לבן כי בחוץ הם החיים האמיתיים, הבונקר הוא זמני הוא חשוך וטחוב הוא לא בריא ולא נחמד, אין בו אפילו תנאים מינימליים, ובעצם אין בו כלום. וכשנאלץ האב להשתמש ממש בכוח רב לתפוס את בנו ולהוציאו החוצה לסתום את הבונקר ולגרום לו להבין שאין לו כבר יותר בית. הילד הקטן בכה ובכה בחושבו שהבית שלו נהרס, כשהבין שאין לו יותר בית…

מדוע לא הצליח האב להסביר לילדו כי הבונקר הוא לא הבית האמיתי, בבונקר אין אלו חיים מאושרים ושמחים, בבונקר לא קיימים כל האפשרויות שהעולם הגדול נותן, מדוע? כי הילד לא הכיר אף פעם עולם אחר, הילד אף פעם לא ראה עולם אחר. למרות כל הסיפורים של האבא על עולם יפה ומושך בו כל האפשרויות קיימות, בו אפשר לדבר בקול גדול לצחוק ולשיר ולא רק לללחוש בשקט, בו אפשר להסתובב חופשי ולא רק בתוך ד’ האמות של הבונקר, עולם בו השמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב. למרות כל הסיפורים וכל התיאורים, הבן אף פעם לא ראה את זה בעיניו, עבורו המרחב הטבעי והבטוח הוא הבונקר.

מורי ורבותי, אתם יודעים מדוע אנו לא מצפים מספיק לגאולה? למשיח? ולבניין בית המקדש?, כי נולדנו בבונקר, נולדנו לעולם בו אנו לא מכירים את העולם האמיתי לאחר הגאולה, איננו מכירים את המצב הטבעי כפי שהוא אמור להיות. נולדנו למצב בו אנו בבונקר, לא רק בבונקר הרוחני, אלא גם בבונקר הגשמי. נולדו למצב בו עם ישראל הוא עוד עם שנאלץ להתגונן לפחד ולהגן על עצמו כל העת, נולדנו לעם בו אנו צריכים להיזהר שלא להבליט את עצמו מידי, נולדו בלי לדעת מה הפירוש שאנו העם הנבחר שכל העולם רוצה להיות כמוהו, נולדו בלי להבין שאנו בעצם פסגת המין האנושי, בלי לראות את כבודו של ה’ יתברך בעולם בגלוי, נולדו בבונקר…

זוהי הסיבה שאיננו מספיק מחכים ומצפים, כי אנו לא יודעים למה לחכות ולצפות, אף פעם לא ראינו מה זה הגאולה השלימה מה זה החיים שלאחר המשיח, לא ראינו את העולם כפי שהוא אמור להיות כאשר כל העמים יכתירו אותנו לאומה הנבחרת ירצו לשרת אותנו וללמוד ממנו. מורי ורבותי זה לא שאנו לא יודעים אנו לא מרגישים, גם הילד ידע שהעולם בחוץ הוא העולם היפה יותר, אבל הוא הרגיש שמרחב הביטחון שלו המרחב המוכר והאהוב לו היה הבונקר.

 

הדרגה האמיתית היא לצפות לגאולה על מנת להגיע להשגות רוחניות גבוהות

הרמב”ם חותם את ספרו היד החזקה, בשני סעיפים אלו בזה”ל:

לא נתאוו הנביאים והחכמים לימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח.  אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.

ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר.  ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה’ בלבד.  ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר “כי מלאה הארץ, דעה את ה’, כמים, לים מכסים” (ישעיהו יא,ט).

 

מי שיש לו השגות רוחניות גבוהות כמו הרמב”ם יודע, שכל השפע הגשמי האדיר שיהיה לאחר הגאולה, בימות המשיח. למרות היותו שפע נשגב, כפי שכתב הרמב”ם שבאותם הימים לא יהיה רעב או מלחמה ולא קנאה ותחרות, הטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר. אין זה כאין וכאפס לעומת השפע הרוחני אליו יש לצפות ולקוות, השפע הרוחני שיהיה העולם כולו עסוק רק לדעת את ה’ בלבד, ויהיו חכמים גדולים היודעים דברים סתומים ועמוקים וישיגו את דעת בוראם, כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים.

על דרך זה ראיתי לבאר את דברי שלמה המלך בשיר השירים, שאומר בפרק ה’ פסוקים ז’ – ח’:

מְצָאֻ֧נִי הַשֹּׁמְרִ֛ים הַסֹּבְבִ֥ים בָּעִ֖יר הִכּ֣וּנִי פְצָע֑וּנִי נָשְׂא֤וּ אֶת־רְדִידִי֙ מֵֽעָלַ֔י שֹׁמְרֵ֖י הַחֹמֽוֹת: הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם אִֽם־תִּמְצְאוּ֙ אֶת־דּוֹדִ֔י מַה־תַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ שֶׁחוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי.

כלומר למרות שמצבי הוא שהכוני השומרים הסובבים בעיר ופצעוני, ונשאו את רדידי מעלי, לא בגלל זה אני מחכה וממתין לגאולה לראות את דודי, אלא בגלל שחולת אהבה אני, בגלל שמשתוקק אני לראות את דודי ולזכות לקרבתו, לזכות להשגות הרוחניות בקירבה לה’ יתברך.

לא בגלל המכות והטובות הגשמיות אנו מחכים למשיח לגאולה, אלא בשביל להשיג את ההשגות הרוחניות הגבוהות שיתגלו בימות המשיח.

 

על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה

מי הם השומרים שהפקיד הקב”ה על חומותיך ירושלים, אלו הן השומרים המצפים ומייחלים לבניין בית המקדש. אם אנחנו נכניס את עצמנו להיות מצפים לבניין בית המקדש, נהיה בכלל השומרים שמפקיד הקב”ה על חומותיך ירושלים.

כי התואר שומרים תרגומו מצפים וממתינים, כפי שאומרת התורה שכאשר שמע יעקב את החלומות שסיפר בנו יוסף לאחים, “ואביו שמר את הדבר”, פירש רש”י שמר פירוש היה ממתין ומצפה מתי יבוא.

כפי שאמר גם דוד המלך בתהילים נפשי לה’ משומרים לבוקר שומרים לבוקר, ופירש המצודות, שומרים עניין תקווה וציפיה. כאשר כוונת דוד המלך ע”ה לומר נפשי מצפה לה’ ומייחלת לו, כמו שהשומרים משמרת לילה וכמעט נרדמים, ונאבקים עם עצמם, ממתינים לבוקר שיגיע כבר הבוקר שיגיע, כך אם נצפה לבניין בית המקדש, אם נצפה לבניינו ולהשראת השכינה נזכה להיות השומרים שמפקיד אותנו ה’ על חומותיך.

ומה נרוויח שנהיה אנו המופקדים על החומות, שנזכה אנו להיות הראשונים שנזכה לראות את הבניין, אולם לא רק התזמון לא רק הטיימינג להיות הראשונים, אלא נהיה אנחנו הראשונים שנהנים מהבניין, הראשונים לקבלת השפע מבניין בית המקדש והשראת השכינה.

כאשר האדם יודע שמישהו מחכה לו ומצפה לו ולא מתייאש, כאשר הוא מגיע, הראשון שהוא פונה אליו הוא למי שחיכה לו וציפה, לא למי ששכח ממנו והתייאש. נתאר לעצמנו איזה אדם עשיר שנאלץ להכנס למאסר לכמה שנים בכלא, חבריו הטובים הספיקו לשכוח אותו עם הזמן, אולם חבר אחד נותר נאמן, לא שכח אותו כל השנים, התקשר ושלח מתנות ואספקה… טרח לחזק אותו לחכות לו להמתין לו לדבר איתו. כמה טבעי ופשוט שכאשר יצא העשיר מבית הסוהר, ישמור לו אמונים, יתן לו ממה שהוא יכול ויחזיר לו טובה.

על אחת כמה וכמה שהקב”ה בוחן ליבות וכליות יודע מי חיכה לו, יודע למי באמת כאב ריחוק השכינה, צער השכינה, גלות השכינה, למי באמת כאב הנתק הריחוק של ה’ יתברך מעם ישראל. מי באמת התפלל ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו. מי באמת חיכה וקיווה וציפה.

נוסף לכך אמר החפץ חיים, שברוחניות הכל הולך לפי המחשבה, כשם שמצאנו לגבי המן שניתן לעם ישראל במדבר, שהטעם היה לפי המחשבה, כך גם לגבי המשיח מי שחיכה לו כל הזמן חשב עליו כל הזמן, יזכה לקבל את השפע שלו ביתר שאת ביתר עוז לפי המחשבה שדמיין וחיכה לו, כי ברוחניות הכל הולך לפי המחשבה.

 

לסיום:

אשרי כל חוכה לו,

בחישוב מתמטי פשוט נבחין, כי מצווה זו הנובעת כאמור כחובה מכוח האמונה מכוח המצווה הראשונה בעשרת הדיברות, זמנה קצוב. שהרי יודעים אנו כי העולם הזה מוגבל לששת אלפים שנה, בחישוב פשוט נבחין כי אנו נמצאים בשלהי המאה השמינית של האלף האחרון, כך שבכל מקרה ימי הגלות ספורים, תיכף אוזלת לה ונעלמת לה תקופת ההמתנה והציפייה לגאולה, תיכף כבר נהיה עמוק בתוך הגאולה, ואז כבר יהיה מאוחר בשביל להתחיל לצפות, אז כבר נהיה בשלב בו נקבל את השפע בהתאם לגודל ציפייתנו לגאולה. עכשיו זה הזמן לחכות ולקוות להתפלל ולייחל, ובזכות זה נזכה לשפע האמיתי הגשמי והרוחני שיבוא במהרה בגאולה הקרובה.

 

נוסף על כך, בזכות הציפייה האמיתית לגאולה, בזכות התקווה וההשתוקקות לגאולה השלימה, נזכה לקרב את ביאת המשיח ולהביא לקיצה את גלות השכינה, לראות מהרה את כבוד ה’ יתברך נגלה לעין כל, בבניין בית הבחירה במהרה בימינו אמן.