דיני בדיקת חמץ

• קודם ליל ארבעה עשר בניסן צריכים לנקות ולכבד את חדרי הבית והחצר בניקוי יסודי, כדי שלא ישאר שום חשש חמץ ברשותם בימי הפסח. (חז”פ עמ’ ל’ב)

• יש לבדוק בכיסי הבגדים ובייחוד בכיסי בגדי הילדים ובילקוטי בית הספר שלהם, פן נשאר שם חמץ. ושוב אין צריך לבודקם בליל י”ד לאור הנר. (חז”פ עמ’ ל’ב)

• בתחילת ליל ארבעה עשר בניסן בודקים את החמץ לאור הנר. וזמן בדיקת חמץ הוא אחר צאת הכוכבים תיכף ומיד. דהיינו כעשרים דקות לאחר שקיעת החמה. ומיהו בדיעבד אם בדק החמץ אחר השקיעה קודם צאת הכוכבים, יצא ידי חובה. ונכון לחפש ולבדוק החמץ עוד זמן מה בליל י”ד. (חז”פ עמ’ ל’ג)

• צריך לבדוק בחורים ובסדקים בכל פינות הבית, לרבות המרפסות, וחדר המדרגות, והגינות, ובייחוד יש לבדוק במזנון ובמקרר ובכל יתר המקומות שמצניעים שם מאכל ומשקה שיש בהם חשש חמץ. לפיכך כל חדרי הדירה צריכים בדיקה. אף על פי שברור לו שמעולם לא אכל שם חמץ. (חז”פ עמ’ ל’ה)

• הספרים אין צריכים בדיקה. (חז”פ עמ’ ל’ה)

• כשיש שם ילדים קטנים בדירה, יש צורך לבדוק גם תחת הארונות ותחת המטות שמא הכניסו שם חמץ. ואפילו אם תהיה לו טירחה רבה בבדיקה קפדנית כזאת אל יקוץ בבדיקתו. כי כבר אמרו חז”ל: לפום צערא אגרא. (חז”פ עמ’ ל’ה)

• נוהגים לתת חתיכות קטנות של פת, כל אחת פחות מכזית, עטופים בניירות, בארבע פינות הדירה, והבודק מחזר אחריהם למוצאן ולבערן עם יתר החמץ אשר ימצא בזמן הביעור. ועל פי הקבלה יש להניח עשר חתיכות. ואף על פי שאין מנהג זה מעכב, מכל מקום נכון לקיימו שמנהג ישראל תורה הוא. ואם לא מצא חתיכה אחת מהחמץ אין צריך לבדוק כל הדירה היטב עד שימצאנה, ויסמוך על ביטולו שמבטל אחר כך החמץ. (חז”פ עמ’ ל’ו, ל’ח)

• הבדיקה צריכה להיות לאור נר של שעוה, אבל נר אבוקה פסול לבדיקה, מפני שאינו יכול להכניסו לחורים ולסדקים, ועוד שהוא מתיירא פן תפרוץ דליקה ויתלקח כל אשר בבית, ונמצא לבו טרוד ואינו מכוין דעתו לבדיקה. ואם עבר ובדק לאור האבוקה צריך לחזור ולבדוק בנר כשר, אך לא יברך שנית. ושתי נרות קלועות ששלהבתן נוגעת זו בזו דינם כאבוקה. אבל אם הפתילות נוגעות זו בזו, נחשב לנר אחד כשר, ודוקא כשהפתילות מחולקות ומפורדות זו מזו ורק השלהבת נוגעת אחת בשניה, נחשב לאבוקה. (חז”פ עמ’ ל’ח)

• פנס כיס קטן שיכול להכניסו לחורים ולסדקים, וכן נר חשמלי קטן שאפשר לטלטלו בכל פינות הבית, מותר לבדוק בהם בשעת הצורך שאין לו נר אחר כשר. ויכול גם כן לברך עליהם. ואין זה דומה לאבוקה. (חז”פ עמ’ ל’ח)

• אין לבדוק החמץ על ידי נר חֵלֵב, מפני שהבודק חושש פן יטיף על כלי-המטבח ויאסרם, ואינו שם לבו בבדיקתו כראוי. וכן אין לבדוק בנר של שומן, מפני שחושש פן יטיף על כלי החָלב, ויאסרם משום בשר בחלב. וכן אין לבדוק בנר של שמן שחושש פן יטיף על בגדיו, וגם לא יוכל להכניסו לחורים ולסדקים, ובדיעבד אם בדק בשלשה אלה, חלב, שומן, שמן, יצא ידי חובת בדיקה. (חז”פ עמ’ מ’)

• הנרות של פראפין המצויים כיום כשרים לבדיקה. (חז”פ עמ’ מ’)

• פתילת צמר גפן טבולה בשמן דינה כנר של שעוה. (חז”פ עמ’ מ’)

• אין צורך לכבות את אור החשמל הדולק בבית בעת בדיקת החמץ. (חז”פ עמ’ מ’)

• אם בדק בליל י”ג לאור הנר, אין צריך לחזור ולבדוק בליל י”ד. (חז”פ עמ’ מ’)

• אסור לאכול סעודה של פת או עוגה יותר משיעור כביצה בלי קליפתה, קודם בדיקת החמץ, החל מחצי שעה קודם זמן הבדיקה. אבל לאכול פת עד שיעור כביצה בלי קליפתה, כחמשים גרם מותר. (חז”פ עמ’ מ’א)

• פירות וירקות מותר אפילו יותר מכביצה, וכן תבשיל אורז וכיוצא, מותר, וכל שכן שמותר לשתות כוס קפה או תה. (חז”פ עמ’ מ’א)

• אסור להתחיל בשום מלאכה חצי שעה קודם זמן הבדיקה. (חז”פ עמ’ מ’ב)

• אסור להתחיל ללמוד משעה שהגיע זמן בדיקה עד שיבדוק. אבל אם התחיל ללמוד בהיתר לפני זמן הבדיקה אין צריך להפסיק. וכל זה ביחיד הלומד בינו לבין עצמו, אבל שיעור הנאמר ברבים בכל יום בערב, אפשר לקיימו גם בליל י”ד קודם הבדיקה, אף על פי שנמשך שעה או יותר, משום שהרבים מזכירים זה את זה ואין לחוש שישכחו לבדוק כשילכו לבתיהם. ומכל מקום טוב שעם סיום השיעור, יכריז ויזכיר השמש שהמשתתפים בשיעור ילכו לבדוק החמץ. אלא שגם ברבים לא התירו אלא פסקי הלכות, או דף יומי, או שיעור משניות, בלי פלפול, כנהוג בזה לבעלי בתים, אבל פלפול לא, שמא ימשכו אחרי הפלפול, וישכחו לבדוק. ואם יודעים בבירור שאין חשש ביטול תורה, וכולם חוזרים אחר הבדיקה, עדיף טפי להקדים הבדיקה. (חז”פ עמ’ מ’ב, מ’ג)

• אם עדיין לא התפלל ערבית והגיע זמן הבדיקה, יקדים להתפלל ערבית ואחר כך יבדוק. ואם יש שם איש אחר, יאמר לו שיזכירהו לבדוק מיד לאחר תפילתו. (מאור ישראל פסחים ד. בד”ה אמר אביי)

• קודם הבדיקה צריך לברך: “בא”י אמ”ה אשר קדשנו במצותיו, וצונו על ביעור חמץ”. )ואם אמר “לבער חמץ”, יצא ידי חובה. מה שאינו מברך על “בדיקת” חמץ, לפי שכל הבדיקה אינה אלא לצורך הביעור. (שו”ת חזון עובדיה סימן ל)

• אסור לדבר בין הברכה לבדיקה, ואם עבר ודיבר דברים שאינם מעניין הבדיקה צריך לחזור ולברך. ובאמצע הבדיקה רשאי לדבר בכל מה שיש בו צורך לעניין הבדיקה, אבל לא ישיח בדברים אחרים כלל, אפילו כבר התחיל בבדיקתו, שיש אומרים שצריך לחזור ולברך גם באופן כזה, ועוד שעל ידי זה אינו נותן לבו לבדוק כראוי. ומכל מקום אם עבר ושח אפילו בדברים בטלים אינו חוזר לברך. שספק ברכות להקל. (חז”פ עמ’ מ’ד)

• מותר לענות אמן ויהא שמיה רבה, באמצע הבדיקה. וכן אם שמע קול רעמים, יברך. וגם ברכת אשר יצר אם הוצרך לכך, יברך באמצע הבדיקה, כי יש לחוש שמא ישכח לברך אחר הבדיקה. (חז”פ עמ’ מ’ה)

• אין לברך ברכת שהחיינו על מצות בדיקת חמץ. ומכל מקום הואיל וכמה פוסקים כתבו שצריך לברך שהחיינו על בדיקת חמץ, וכן הסכים הגאון בעל פרי חדש, נכון להשתדל להשיג פרי חדש, ולהניחו לפניו בשעת הברכה “על ביעור חמץ” שלפני הבדיקה, אך יברך שהחיינו אחר שיתחיל קצת בבדיקה, כדי להסתלק מחשש הפסק, ואחר שיגמור הבדיקה יברך ברכת הנהנין על הפרי ויאכלנו. אבל אין זה אלא ממידת חסידות. (חז”פ עמ’ מ’ה)

• בברכה אחת שמברך על הבדיקה, יכול לבדוק כמה בתים או חנויות, ואפילו אם הם רחוקים קצת זה מזה, אין ההליכה נחשבת להפסק. ומכל מקום, אם הם רחוקים ממש, יכוין בשעת הברכה “על ביעור חמץ” שמברך לפני בדיקתו בבית, שאינו רוצה לצאת ידי חובת הברכה אלא רק על הבדיקה שבביתו, ואז יוכל לברך שנית על הבדיקה שבחנות. (חז”פ עמ’ מ’ז)

• אם בעל הבית רוצה יוכל להעמיד אצלו מבני ביתו או ממכיריו עושי רצונו בשעה שהוא מברך על הבדיקה, והם יתכוונו לצאת בברכתו ויענו אחריו אמן, ואחר כך יתפזרו לבדוק איש איש במקומו על סמך הברכה שבירך בעל הבית. ואם לא עמדו אצלו בשעת הברכה, אין ראוי שיבדקו, שנמצאים עושים המצוה בלא ברכה. ומצוה שגם בעל הבית ישתתף בעצמו בבדיקת החמץ, וכמו שאמרו (בקידושין מא.) מצוה בו יותר מבשלוחו. (חז”פ עמ’ מ’ח)

• אם אין בעל הבית בודק כלל, וממנה שליח לבדוק החמץ במקומו, אחד מבני ביתו או ממכיריו, לא יברך בעל הבית על הבדיקה, אלא יברך השליח שעושה את המצוה. (חז”פ עמ’ מ’ט)

• אף בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה על ידי הגבאי או השמש של בית הכנסת שהם האחראים עליהם ושומרי משמרת הקודש, מפני שהתינוקות מכניסים שם חמץ בבואם להתפלל עם הוריהם, ומה גם בזמן הזה שרגילים לעשות סעודות מצוה בבית הכנסת ואוכלים שם חמץ. ואף על פי שמכבדים ומנקים את בית הכנסת ביום י”ג בניסן, צריך לכתחילה לחזור ולבדוק החמץ שם בליל י”ד לאור הנר כפי תקנת חכמים. ומכל מקום לא יברכו על בדיקה זו, אלא יפטרוה בברכה שמברכים קודם לכן בבדיקת החמץ שבביתם. (חז”פ עמ’ מ’ט)

• חדר שנותנים שם החמץ ודעתם למכרו לגוי על כל אשר בו ביום י”ד שחרית אינו צריך בדיקה בליל י”ד, הואיל וסופו להמכר לגוי. (חז”פ עמ’ נ’א)

• יש מקומות שנוהגים שהבודק את החמץ מוליך עמו קערה שיש בה פרוסת לחם חמץ, וכשמגיע זמן ביעור חמץ למחרת, שורף את החמץ שבקערה. (חז”פ עמ’ נ’א)

• מי שיש לו מכונית פרטית, צריך לבדקה בליל י”ד לאור הנר, כמצות חז”ל. ואף על פי שמנקים היטב את המכונית לפני ליל י”ד. ואפילו אינו רוצה להשתמש במכונית בכל ימי הפסח, צריך לבדוק אותה מן החמץ. (חז”פ עמ’ נ’ב)

• בעלי אוטובוסים ציבוריים ומטוסים של חברות תעופה ישראליות חייבים לבדוק החמץ. (חז”פ עמ’ נ’ב)

• ומכל מקום כשבא לבדוק במכונית אין לו לחזור ולברך “על ביעור חמץ”, אלא די במה שבירך בביתו בשעת הבדיקה, ועל סמך ברכה זו יחזור ויבדוק החמץ במכוניתו. ואף על פי שיש מרחק מסוים ביניהם, אין ההליכה נחשבת הפסק. (שו”ת יחוה דעת חלק א סימן ה)

• אחר הבדיקה יבטל את החמץ ויפקירנו, ויאמר: “כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא” – בלשון הקודש: “כל חמץ ושאור שישנו ברשותי שלא ראיתיו ושלא ביערתיו יתבטל ויהיה כעפר הארץ. וצריך לומר הביטול בשפה המובנת לו, כדי שיבין שעיקר כוונתו לבטל החמץ עד שיהיה בעיניו כדבר שאינו חשוב כלום וכדבר בטל לגמרי, אבל אם אומר הביטול בין בלשון הקודש בין בארמית ואינו מבין שהוא מבטל החמץ, אלא חושב שאומר תחנה ובקשה בעלמא, לא יצא ידי הביטול, וצריך לחזור ולבטלו בלועזית בשפה הידועה לו. (חז”פ עמ’ נ’ב, נ’ד)

• נוהגים לומר הביטול ליתר חיזוק שלש פעמים. וטוב שעל כל פנים באחד מהם יוסיף ויאמר: ליבטיל ולהוי “הפקר” כעפרא דארעא. (חז”פ עמ’ נ’ד)

• בעל הבית שמצוה לשליח לבדוק חמצו ולבטלו, לכתחילה צריך שבעל הבית יאמר את הביטול, ובדיעבד אם ביטלו השליח בלבד שאמר: “כל חמירא דאיכא ברשות פלוני ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא”, והזכיר שמו של בעל הבית שולחו, ביטולו ביטול. (חז”פ עמ’ נ’ו)

• אם אין האיש בביתו יכול לבטל בכל מקום שהוא נמצא בו, ואם אינו ידוע שעושה כן מוטב שתבטל אשתו את החמץ, ואפילו לא ציוה אותה על כך בפירוש. ותאמר בביטולה: “כל חמירא דאיכא ברשות בעלי ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא”. ואם אינה מבינה לשון תרגום, תאמר הביטול בשפה המובנת לה. (חז”פ עמ’ נ’ו, נ’ז)

• כל מה שנשאר מן החמץ לצורך אכילתו בליל ארבעה עשר ובשחרית של יום ארבעה עשר, יצניענו במקום מיוחד, שלא יתפזר אנה ואנה, ובפרט יש להזהר כשיש ילדים קטנים בבית ולהשגיח עליהם שיאכלו בפינה מיוחדת ולא ישוטטו בשעת אכילתם, כדי שלא יצטרך לבדוק שוב החמץ אחריהם. ולמחרת היום בהתקרב זמן איסור הנאת החמץ יבערנו וישרפנו, לקיים מצות תשביתו שאור מבתיכם. (חז”פ עמ’ נ’ז)

• אף הנשים מצוות על מצות תשביתו. ולכן אם אין האיש בביתו שהוא טרוד במלאכתו, תזהר האשה לבער החמץ לפני זמן איסורו, והבעל יבטל החמץ ביום י”ד בכל מקום שהוא נמצא, ואם אין הבעל עושה כן תבטל האשה את החמץ ביום י”ד. וביטול החמץ ביום הוא בנוסח זה: “כל חמירא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה דביערתיה ודלא ביערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא”. והביטול יהיה אחר הביעור, כדי לקיים ביעור חמץ ושריפתו בחמץ שלו. (חז”פ עמ’ נ’ז, נ’ט)

• תינוק שנכנס לבית בדוק וחמץ בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורין, אינו צריך לחזור ולבדוק, ואפי’ אם לא היו הפירורים כשיעור החמץ. לפי שחזקתו שאכלו ואלו הפירורין נפלו ממנו בשעת אכילה, שדרך התינוק לפרר בעת אכילתו. ואם לא מצא פירורין כלל, והתינוק יש לו דעת, ואומר שאכלו, נאמן ואין צריך בדיקה. (חז”פ עמ’ נ’ט)

• חמץ משש שעות ולמעלה ביום י”ד אסור מן התורה בין באכילה בין בהנאה, וחכמים אסרו החמץ באכילה שתי שעות קודם לכן, ולכן אסור לאכול חמץ ביום י”ד מסוף ארבע שעות ומעלה, דהיינו שליש היום, וחושבים השעות בשעות זמניות מעמוד השחר עד צאת הכוכבים. ועמוד השחר הוא שיעור שעה וחומש קודם הנץ החמה, ולא כמו שחושבים בלוחות הנפוצים בארץ זמן עמוד השחר שעה וחצי קודם הנץ החמה. ומסוף ארבע שעות עד סוף חמש מותר בהנאה, ורשאי למוכרו לגוי, או להאכילו לבהמה חיה ועוף, ובלבד שיעמוד אצלם לראות שלא יצניעו החמץ, ויבער כל מה שישיירו ממנו. ומתחילת שעה ששית עד סופה אסור החמץ בהנאה מדברי סופרים. לכן יזדרז לבטל החמץ לפני כן, שמשעה שנאסר בהנאה אין הביטול מועיל. (חז”פ עמ’ נ’ט, ס’)

• תושב ארץ ישראל שיש לו חמץ בארצות הברית, ולפני ערב פסח ביקש מהרב המקומי למכור לו את החמץ לגוי, והרב מכר את החמץ בערב פסח לפני זמן איסורו שם, אבל לפי שעות ארץ ישראל, היה זה בשעות אחר הצהרים, שכבר נאסר החמץ בארץ ישראל, נחלקו האחרונים אם יש ללכת בזה אחר מקום המצאו של החמץ, או אחר מקום בעליו של החמץ. ומכיון דהא דקיימא לן חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה הוא רק מדרבנן, משום הקנס שעבר על בל יראה, בכהאי גוונא שלא יצא הדבר מכלל ספק, הוי ספק דרבנן ולקולא. והחמץ מותר לאחר הפסח. וטוב שיבטל אותו ברוב חמץ שנמכר כדת. (חז”פ עמ’ ס’ב)

• יש לנקות השיניים ולהדיחם היטב לאחר גמר סעודת שחרית ביום ארבעה עשר, דשמא ישאר משהו חמץ בין שיניו, וכשיאכל אחר כך יפרד אותו משהו חמץ ויאכלנו בזמן איסורו. (חז”פ עמ’ ס’ג)

• אלה שיש להם שינים תותבות צריכים לרחצם ולשפשפם היטב בין החריצים עד שלא ישאר בהם שום חמץ בעין ואפילו משהו. אולם אין צורך להגעילם ברותחים, והרוצה להחמיר יערה עליהם רותחים מכלי ראשון. (חז”פ עמ’ ס’ג)

• כיצד מצות ביעור חמץ? שורפו או פוררו לפירורים דקים וזורהו לרוח או זורקו לים. שנאמר: “תשביתו שאור מבתיכם”, בכל דבר שאתה יכול להשביתו והמנהג לשורפו, ולכן טוב שיפרסנו לפני שישרפנו לפרוסות דקות כדי שתשלוט בו האש היטב עד שישרף לגמרי כפחמים. ואם אינו עושה כן, ישפוך עליו נפט הרבה כדי שימאס לאכילה. (חז”פ עמ’ ס’ד)

• אסור להתחיל במלאכה כשמגיע זמן שרפה עד שישרוף החמץנא(. וישרוף ויבטל לפני תחילת שש שעות. (חז”פ עמ’ ס’ה)

• קודם זמן איסורו יכול להשליכו בחצר במקום שעופות מצויים שם, ואם מצאו אחר זמן איסורו, שלא אכלוהו העופות, אף על פי שהמקום אינו משתמר לא יניחנו שם אלא יבערנו. (חז”פ עמ’ ס’ה)

• אם הפקירו ונתנו בפח האשפה ברשות הרבים או בצדי רשות הרבים קודם זמן איסורו, אפילו מצאו אחר כך שם לאחר זמן איסורו אין צריך לבערו מן הדין, והמחמיר לבערו תבא עליו ברכה. (חז”פ עמ’ ס’ה)

• כל המשהה חמץ ברשותו בימי הפסח, ביטל מצות עשה, שנאמר “תשביתו שאור מבתיכם”, ועבר על לא תעשה, שנאמר “לא יראה לך חמץ”. לפיכך קנסוהו חכמים ואמרו: חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. והחמץ הזה נאסר בהנאה בין לו בין לאחרים. ואפילו אם לא ידעו אותם אחרים שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, היודע חייב להודיעם ולהפרישם להצילם ממכשול שלא יאכלו ממנו. (חז”פ עמ’ ס’ט)

• וכל הירא את דבר ה’ לא יקנה שום מצרך שיש בו חמץ, לאחר הפסח, בין מאכל בין משקה כגון בירה, אלא מבעלי מכולת וצרכניה יראי שמים שמכרו את החמץ שלהם לגוי, על ידי הרבנות המקומית כנהוג, או על ידי תעודה מתאימה, כדי שלא יכשל בחמץ שעבר עליו הפסח. אבל אסור לקנות מיהודי לא דתי שאינו שומר תורה ומצות, שיש לחוש פן לא מכר חמצו לגוי על ידי הרבנות המקומית, קודם לפסח, כנהוג, ואפילו הוא אומר שמכר חמצו קודם הפסח, אין לסמוך על דיבורו, מאחר שנהוג לתת תעודה מתאימה מהרבנות המקומית בתאריך של אותה שנה המאשרת דבר המכירה, לפיכך אין להאמינו עד שיראה את האישור הנ”ל. (שו”ת יחוה דעת חלק ג סימן כח)

• אפילו מי שבדק החמץ בארבעה עשר בניסן כדת, וביטלו אחר כך באמירת “כל חמירא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה”, אסור לו מדברי סופרים להשאיר חמץ בעין ברשותו בימי הפסח, ואפילו חמץ על ידי תערובת אסור להשאירו ברשותו, אלא ימכרנו לגוי כדת באמצעות הרבנות הראשית המקומית שעושים את המכירה לגוי כדין תורה, או יבערנו לגמרי. ואם נשאר החמץ ברשותו הרי הוא אסור בהנאה, כדין חמץ שעבר עליו הפסח, שקנסוהו חז”ל על שלא ביערו מרשותו, מפני שחששו חכמים וגזרו שמא לא יפקירנו כדת, ויערים ויאמר שהפקירו. או שמא לא יפקירנו בלב שלם. (חז”פ עמ’ ע’)

• אפילו השאיר את החמץ ברשותו באונס אם לא ביטלו נאסר בהנאה. ויש אומרים שאפילו אם ביטל החמץ וגם היה אנוס או שוגג במניעת ביעורו, אף על פי כן נאסר בהנאה. ויש חולקים ומתירים כשיש שני צדדי היתר, דהיינו כשביטלו, וגם היה אנוס בדבר. ואם יש הפסד מרובה יש מקום לסמוך על דעת המתירים. והכל לפי ראות עיני הדיין. (חז”פ עמ’ ע’א)

• ויש מגדולי הפוסקים הסוברים שאם הוציאו מרשותו לגמרי והפקירו באופן ברור מותר לחזור ולזכות בו אחר הפסח, ויש חולקים. ואם היו עדים בעת שהפקיר החמץ וביטלו, באופן שאין לחוש להערמה, מותר לחזור ולזכות בו אחר הפסח, אם יש הפסד מרובה בדבר. וטוב שירבה עליו חמץ אחר המותר באכילה ולבטלו ברוב אחר הפסח. (חז”פ עמ’ ע’ד)

• אם יש ספק בעיקר חימוצו, יש להקל גם בלי הפסד מרובה. לפיכך קמח מחיטה לתותה, שמחמת שכחה לא נמכר לגוי קודם הפסח כדת, ועבר עליו הפסח, אם ביטל החמץ קודם הפסח, יש להתיר הקמח אחר הפסח. (שו”ת יביע אומר חלק ט חאו”ח סימן לט)

• המוכר את חמצו לגוי, לא ימכור את הכלים של החמץ כדי שלא יצטרך להטבילם במקוה טהרה לאחר הפסח, כדין הקונה כלים חדשים מן הגוי. ואם עבר וכלל הכלים בשטר המכירה יש להצריכם טבילה בלי ברכה, ואם רוצה למכור חנותו לגוי ביחד עם החמץ שבתוכה, יעשה שאלת חכם. (חז”פ עמ’ פ’)

בדיקת חמץ כשערב פסח חל בשבת

• ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, בודקים את החמץ לאור הנר בליל שלשה עשר בניסן ויברך לפני כן “על ביעור חמץ”. ומבטלים את החמץ באמירת “כל חמירא” וכו’, ונזהרים בחמץ הנמצא בבדיקה ובחמץ שמשאירים לאכילה להניחם במקום צנוע ושמור, ולמחרת היום בערב שבת בתחלת שעה חמישית מבערים את כל החמץ ומשיירים רק מזון שתי סעודות, לליל שבת וליום שבת שחרית, ואין צריך לבטל החמץ שנית בשעת הביעור שביום השישי, אלא יבטלנו ביום השבת בבוקר לפני זמן איסורו. וביום השבת ישכימו קום ויתפללו כותיקין, ולא יאריכו בתפלה, כדי שיוכלו לסיים סעודת שחרית של שבת קודם שליש היום, שמיד לאחר מכן נאסר החמץ. ואחר הסעודה ינער המפה שאכלו עליה מן הפירורים ויכבדו במטאטא את הבית לנקותו מכל חשש משהו של חמץ. ולא יבשלו לשבת זו תבשיל סמיך וכיוצא בזה, מפני שאין מדיחין הכלים בשבת שלא לצורך השבת. וסעודה שלישית שזמנה אחר המנחה אי אפשר לעשותה בחמץ, מפני שכבר הגיע זמן איסורו, ואי אפשר לעשותה במצה רגילה מפני שאסור לאכול מצה בערב פסח, וכמו שיתבאר להלן, לפיכך יש לעשות סעודה שלישית במצה עשירה, ויסעד קודם שעה עשירית, דהיינו שלש שעות קודם צאת הכוכבים בשעות זמניות. כדי שיוכל לאכול בלילה את המצה לתיאבון. ולכתחילה יאכל יותר מכביצה ממצה עשירה ויברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ויותר טוב לעשותה במצה מבושלת או מטוגנת, ומכיון שיש עליה צורת פת יברך עליה בתחילה “המוציא לחם מן הארץ” כשיש בה כזית, ולבסוף יברך ברכת המזון. ומי שאין לו מצה מבושלת יעשה סעודה שלישית בבשר או דגים. (חז”פ עמ’ ס’ו)