ציון מרן הרב עובדיה יוסף

מרן הרב עובדיה יוסף (בן גרוג’יה) נטמן ב”בית העלמין סנהדריה”, בתוככי עיר הקודש ירושלים. להלן פרטי ההגעה ופרטי נוספים לרוצים להשתטח על הציון הקדוש.

דרכי ההגעה

הכניסה לבית העלמין סנהדריה היא ברח’ הרב בלוי 1, ממוקמת ב”צומת מרן” (לשעבר: “צומת בר אילן”, שם הצומת השתנה לאחר שנטמן שם מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל). צומת מרן היא צומת רח’ בר אילן ועם רח’ שמואל הנביא – אחד מהמקומות המרכזיים ביותר בירושלים מפני שמחבר בין שכונות הצפון (מצד בר אילן) לרמות (כביש גולדה מאיר שהוא המשך ישיר מרח’ שמואל הנביא) לעיר העתיקה (רח’ שמואל הנביא). למגיעים מכיוון רח’ בר אילן, ברמזור בסוף הרחוב פונים שמאלה ומיד לאחר מכן פונים ימינה בסמטה (מאחורי הקיוסק, לכיוון  רח’ בלוי), ושם מצד ימין היא הכניסה לבית העלמין. כמעט ואין חניה באיזור ולכן ההמלצה היא להגיע בתחבורה ציבורים. מהתחנה המרכזית קו אגד מס’ 52, 3א, 67, 64, 68, 65, קווים אחרים: , 16, 36, 226, ועוד.  (כעת עובדים על תשתיות לרכב קלה במקום).

להלן מפת “גוגל מפס”:

אחרי שנכנסים רגלית לבית העלמין, להיכן לפנות?

מיד כשנכנסים לבית העלמין (רגלית, כי אין אפשרות בלי רכב אם לא באישור מיוחד), פונים שמאלה עד סוף בית העלמין, ויורדים במדרגות הקטנות (כ-4 מדרגות), ושם אפשר לזהות מתקן גדול להדלקת נרות מצופה שיש, וליד שני קברים, קבר הרבנית מרגלית יוסף זצ”ל, וקברו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל. למרגלותיו לקברו של מרן זצ”ל (במרחק של 2 קברים, בצד השני של המדרגות) נמצא קברו של חכם שלום כהן זצוק”ל ראש ישיבת פורת יוסף.

שעות פתיחה

מדרגות בכניסת לבית עלמין סנהדריה
כניסה לבית העלמין סנהדריה, ירושלים

בית העלמין פתוח כל יום מ-07:30 עד 24:00, ובערבי שבת וחג עד שעתיים לפני כניסת שבת וחג (למעשה עפ”י המקובלים, בערבי שבתות וחגים עדיף להשתטח לפני חצות היום – לפי שעות זמניות). בליל ההילולא של מרן (ג’ מר-חשוון) בית העלמין פתוח במשך כל הלילה.

מיקום לנשים, ולכהנים

קברו של רבינו עובדיה יוסף זצ”ל הינו סמוך למדרכה במקום שאין שם קברים, עם מעקה של ברזל המפריד בין הקברים. עפ”י מכתב שפירסם מרן הראשון לציון הרה”ג ר’ יצחק יוסף שליט”א, על הנשים לעמוד ליד המעקה, ולא לרדת לקברו ממש, כדי שתהיה הפרדה בין נשים לגברים, ובכך לשמור על גדרי הצניעות במקום הקדוש הזה. (ואולם מידי שנה ביום ההילולא מקימים הפרדה על הקבר עצמו, ואז גם הנשים יכולות לרדת לשם).

להלן נוסח מכתבו (“קריאת קודש”) של הראש”ל שליט”א מתאריך ד’ שבט תשפ”ב, לאחר שהביא הגמ’ בסוכה דף נ”א ע”א אודות ההפרדה בין גברים לנשים בבית המקדש, ומה שפסקו בזה הרמב”ם פ”ו מהל’ יו”ט הכ”א והשו”ע או”ח סי’ תקכ”ט סע’ ד’, שהוסיף על זה בזה הלשון:

“ועל כן הנני פונה בזה בקריאה נרגשת אל נשות ישראל העולות לפקוד את ציונו של מרן [הגרע”י] זיע”א, שבכדי לשמור על קדושת המקום, כל עוד שלא תסודר מחיצה כראוי, יש לנשים להתפלל רק במתחם העליון שמימין לציון בחלקו הפנימי (לפני המעקה ברזל לכיוון הגדר ברח’ חטיבת הראל) ולא ירדו להתפלל על הציון עצמו. ומובטחני שבזכות שמירת גדרי הצניעות והקדושה, מרן זיע”א ימליץ טוב בעדן בשמים שתתקבל תפילת ברחמים וברצון, ותתברכנה בכל הברכות הכתובות בתורה, ויזכו לכל מילי דמיטב, ויתמלאו כל משאלות לבן לטובה ולברכה. וה’ יחזיר בתשובה את כל אלה שיש להם דעות שונות ומשונות נגד ההשקפה האמיתית, שבדברים כגון אלו כל המוסיף קדושה יתקדש מן השמים.”

גם כהנים יכולים להיכנס לבית העלמין ולפנות ימינה ולהגיע עד למקום עם המעקה הנז’, ובכך לזכות להתפלל כמה מטרים מקברו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל, ללא חשש.

עוד מאמרים שכדאי לראות למי שרוצה להשתטח ולהתפלל על קברו של רבינו הגדול רבינו עובדיה יוסף זצ”ל:

נוסח ההשטחות על קברו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל

מה כדאי לעשות ביום ההילולא של מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל?

בתמונה: קברו של רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל

 

וכיון שהאתר שלנו נועד לתשובות הלכתיות, לפניכם שאלה מעניינת מאוד בענין קברו של מרן:

האם מותר לבקר בקבר מרן הרב עובדיה יוסף, עם פאה נכרית?

(הרב המשיב: הרב יוסף חי סימן טוב שליט”א)

הרב יוסף חי סימן טוב משיב כהלכהשאלה: אשה החובשת לראשה פאה נכרית, האם רשאית לעלות על ציונו הקדוש של רבינו הגדול מאור הגולה רבינו עובדיה יוסף זצוקל”ה, כיון שזה ממש בניגוד המוחלט לדעתו בהלכה, או שמא אין בזה חשש?

תשובה: שאלה זו נכונה לגבי העלייה על ציונו של כל חכם, האם בעת העלייה על קברו או בעת הלוויתו מותר לנהוג היפך דעתו.

  • מעיקר הדין, חכם שכבר נקבר, אין חשש לעולים על קברו לנהוג היפך דעתו, אם נוהג כפי ההלכה הפסוקה, או לפי מה שקיבל מרבותיו.
  • אף בעת הלוויית חכם, מסתבר שמן הדין אין בזה חשש לנהוג היפך דעתו, אם לא שאותו החכם הוא רבו והרי הוא נוהג היפך דעתו, שודאי אינו מן הראוי.
  • אם עושה דבר על קברו של החכם, בשביל החכם עצמו שמת, בודאי אין ראוי לעשות זאת, דלא גרע מלועג לרש. אך אם עושה מעשה בינו לבין עצמו מסתבר שאין בזה חשש בהלכה.
  • לעניין פאה נוכרית, בהיות ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל כידוע התנגד לזה בכל תוקף ובחומרה רבה, והרבה מהפאות הנפוצות בזמנינו, אין שום רב בישראל שמתיר אותם. בודאי אין מן הראוי לעולים להתפלל על קברו, לעלות בפאה נוכרית, שלא יהיה חלילה בבחינת אין קטגור נעשה סנגור, אלא ע”י כיסוי ראש כדת וכדין, ואז בודאי היא סגולה וסנגוריא גדולה שתתקבל התפילות ושיעתיר בשמים לקבלת התפילות.

מקורות:

הנה תחילה יש להקדים שיש שורש וסברא בשאלה זו, שהרי מצינו בכל מקום בחז”ל שיש אחיזה גדולה לנשמת הנפטר במקום קבורתו, ואף לאחר זמן רב. וכמבואר במגילה (כט.), ת”ר בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש, אין מרעין בהן בהמה, ואין מוליכין בהן אמת המים, ואין מלקטין בהן עשבים, מפני כבוד מתים. ואם אין שום שייכות בין הרוח והנשמה לגוף, אם כן איזה חשש קלות ראש יש בזה. וכן מצינו עוד דין לועג לרש בבית הקברות, ומפני כך אסור לקיים מצוות תוך ד’ אמות של המתים, כמבואר בברכות (יח:), וכן אדם שחטא לחבירו ומת מביא עשרה אנשים ומעמידן על קברו ומבקש סליחתו (יומא פז.). ומצינו עוד בכמה מקומות בחז”ל שיש רווח והצלה למשתטח על קברי צדיקים, ומבואר מכל זה שיש שייכות גמורה בין הרוח והנשמה לגוף גם אחרי פטירת האדם, ואף שעבר זמן רב.

ואשר על כן יש מקום לדון אם מקום ציונו ומנוחתו של החכם נידון כביתו ובית מדרשו של החכם שצריך לנהוג בהן כדעתו, כעין מה שמצינו במסכת שבת (קל.) שבמקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים בשבת לעשות פחמים לעשות מהן ברזל לאיזמל של המילה, לפי שסובר שמכשירי מילה דוחים את השבת, ובמקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. ואיתא עוד במגילה (כה:) מעשה באדם אחד שהפטיר לפני רבי אליעזר בהודע את ירושלים ואת תועבותיה,  אמר לו עד שאתה בודק בתועבות ירושלים צא ובדוק בתועבות אמך, בדקו ומצאו בו שמץ פסול, ובירושלמי (פ”ד הל’ י”ב) מבואר שמצאו בו פסול ממזרות, והנה אותו אדם עשה מעשה כהלכה כדברי כחכמים שהודע את ירושלים נקרא ומתרגם, ומכל מקום במקומו ובפניו של ר’ אליעזר היה לו לשתוק ולא לתרגם, כדעת ר’ אליעזר, וכדפירש שם הריטב”א שבמקומו של ר’ אליעזר היה לו ליזהר לשאול פיו במה יפטיר, ולכן הקפיד עליו ר”א.

ואשר על כן כמו כן יש לחקור גבי השוהים בציונו של חכם ופוסק, אם באותה עת צריכים לחשוש לשיטותיו בהלכה, ויש בזה הרבה נפק”מ לדינא.

והנה אף שמסברא ודאי יש חילוק גדול בין היות החכם בחיים חיותו לבין אחרי מותו, מכל מקום כיון שמצינו שיש שייכות לנשמת הנפטר במקום קבורתו לכמה וכמה דינים, כמו כן יש מקום לחקור אם צריך להזהר על קברו לנהוג כדעתו, ושלא לעשות היפך דעתו בהלכה. צא ולמד ממה שהאריך הראש”ל הגאון הגדול רבי יצחק יוסף שליט”א בספרו עין יצחק (ח”ג סעיף ו’ בהערה), להוכיח מדברי הגמרא והפוסקים שיש דין מרא דאתרא אף לאחר מיתה, והיינו משום כבודו של החכם כמבואר שם בארוכה. וממילא בנידון דידן שבודאי אין לכל פוסק שמת דין מרא דאתרא על כל הארץ וגלילותיה, כיון שלא נתפשטו כל הוראותיו, מכל מקום עדיין יש לחקור לעניין המקום שקבור שם אם יש בו דין מרא דאתרא כבפניו, או שמא אין זה כבפניו ואין למת דין מרא דאתרא אף במקום קברו.

ענף א’

ידון מדברי הגמ’ במו”ק שרב חסדא אסר להניח ס”ת על מטתו של רב הונא מחמת דעתו בהלכה

והנה מצינו במסכת מועד קטן (כה.), שבשעה שרב הונא נפטר רצו תלמידיו להניח ספר תורה על מיטתו, לומר קיים זה מה שכתוב בזה, אמר להם רב חסדא, דבר שרב הונא בחייו לא סבר שמותר לעשותו, עתה אחרי פטירתו אתם מבקשים לעשות לו, שהרי בחייו נזהר שלא לשבת על מיטה שמונח עליה ספר תורה, ומפני זה לא הניחו ספר תורה על מיטתו. ולכאו’ רב חסדא לא בא בטענה שעל פי הדין אסור להניח ספר תורה על מטתו, אלא רק מכח שכך היה רב הונא סובר, וצ”ע דכיון שרב הונא כבר נפטר ממילא אין לו דין של מרא דאתרא, ויכולים לסבור כדעת החולק, שהוא כעת המרא דאתרא, אלא מוכח מכאן שבתוך ד’ אמות של החכם חייב לנהוג כדעתו.

ויש לדחות ראיה זו בכמה אופנים, חדא שגם רב חסדא בעצמו סבר שאסור להניח ספר תורה על מטתו של אדם, וכדמשמע בפוסקים שאין בזה מחלוקת, דגבי חזקיהו המלך מצינו שהניחו ספר תורה על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה, כמבואר בב”ק (יז.) ולא ביארו הפוסקים שיש בזה מחלוקת, אלא שיש חילוק דחזקיה מלך יהודה הרביץ תורה בישראל מאד עד שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו איש ואשה תינוק ותינוקת של היו בקיאין בדיני טומאה וטהרה, (סנהדרין צד.). ומה שרב חסדא הטעים להם שרב הונא בעצמו כך היה סובר, י”ל שכדי להוסיף ולחזק דבריו אמר להם כן, כדי שיקבלו דבריו, ואה”נ לדעתו אצל כל חכם אין להניח ס”ת, וכמו שבאמת נפסק להלכה בשו”ע (יור”ד סימן שנ”ג) שאין מניחין ספר תורה על מטתו של חכם.

ועי”ל שרב חסדא הוסיף לומר להם כן, מפני שאף אם ע”פ ההלכה אין בזה חשש, מכל מקום מסתבר שעל כל פנים על מטתו לא יהיה ראוי לנהוג הפך דעתו, כעין מה שאמרו במסכת נדה (נב.) דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו, ע”ש.

עוד נראה לדחות, דאין להביא ראיה ממעשה זה של רב הונא שבאו להניח ס”ת על מטתו, כי בזה באו להתעסק במטתו והלווייתו שלו ולא בינם לבין עצמם, דכיון שבאו להתעסק בצורכו, ראוי לנהוג כדעתו, כיון שהיה פוסק בהלכה, אבל אין להביא ראיה מזה לאם מתעסק בינו לבין עצמו בפני חכם שמת או במקום קבורתו שיצטרך לנהוג כדעתו.

עוד יש לחלק דאף אם היה מקום לומר שרב חסדא אמר כן דוקא מפני שלרב הונא היו מבקשים להניח הספר תורה, מכל מקום עדיין יש לחלק בין לפני קבורה לבין אחרי הקבורה, כיון שכל זמן שהמת אינו נקבר ומתעסקין במיטתו ודאי ראוי יותר לנהוג כדעתו, ומצינו לעניין כמה דברים שכל זמן שהחכם לא נקבר, הרי הוא נידון כחי, והארכתי בזה במקו”א, וכמו שמצינו במו”ק (כז.) לרבי יהושע, והלכה כדבריו, שדין כפיית המטה ואבלות חלה רק משעה שייסתם הגולל, הרי שכל זמן שלא נקבר דנים למת כאילו הוא חי. עוד יש להביא בזה ממה שאמרו בגמרא ביבמות (נה:), שבא הכתוב למעט משמש מתה, דסד”א הואיל לאחר מיתה האשה עדיין נקראת כלפי הבעל שארו לכן יתחייב עליה משום אשת איש, קמ”ל. וצ”ע כיון שכבר מתה איזה הו”א יש שעדיין תחשב שארו לעניין חיוב עריות, ושמא י”ל כאמור, דכיון שעדיין לא נקברה חשוב כאילו חי, [ויש עוד להוסיף בזה מ”ש בירושלמי (ע”ז רפ”ג) שהמת שומע קילוסו כמתוך חלום, וכל מה שאומרים עליו בפניו, יודע, עד שיסתם הגולל]. וממילא יש לומר שמטעם זה, כל זמן שעסוקים בהלווית המת ומתעסקים במטתו מחוייבים לנהוג כסברתו.

ענף ב’

יבאר דברי הגמ’ בכתובות שביום שנפטר רבי הכריזו שכל מי שיאמר שנפטר ידקר בחרב

לאור מה שנתבאר שיש חילוק בין קודם הקבורה לבין אחרי הקבורה, נראה לבאר מאמר חז”ל במסכת כתובות (קד.), שבאותו יום שנפטר רבי גזרו תענית וביקשו רחמים ואמרו שכל מי שיאמר שרבי נפטר ידקר בחרב, ומקשים העולם דכיון שמת מה בכך שיאמרו שמת, ולמה בשביל זה ידקר בחרב מי שיפרסם האמת, ויש בזה כמה ביאורים נפלאים והארכתי בזה במקו”א ואכמ”ל. ברם לפי מה שנתבאר יש לומר בפשיטות שנתכוונו לומר שאף אם ימות, עדיין נחשב דלא נח נפשיה עד שעת הקבורה, ויכולים עוד לברך עליו ברוך שחלק, וחכם ארזים, ולקבל ממנו עיצה ותושיה, כעין מה שמצינו עם רבי אלעזר בר רבי שמעון שאחרי שמת כל אותם י”ח שנה ומעלה שלא נקבר והיה בעליית גג ביתו, כשהיו באים שנים לדין היו עומדים בפתח וכל אחד היה אומר את טענותיו והיה יוצא הקול ומכריז איש פלוני חייב איש פלוני זכאי. וכן השיבני מרן הגר”ח קנייבסקי זצ”ל שחכם שמתו מוטל לפניו, רשאי לברך עליו ברוך שחלק, ויש בזה הרבה אריכות, והארכתי בזה בחיבורי שו”ת אגרות יוסף ח”א.

ענף ג’

ידון מדברי הגמ’ בכתובות שהכריזה בת קול בהלוויתו של רבי שכולן מזומנים לחיי העוה”ב

והנה הגאון רבי יצחק אלחנן זצ”ל בפתח השער לספרו נחל יצחק (אות ו’), חידש אודות מ”ש בכתובות (קג:(, שבאותו יום דאשכבתיה דרבי יצאה בת קול והכריזה שכל מי שהיה בהלוויתו של רבי מזומן הוא לחיי העוה”ב, והקשה למה בשביל היותם בהלוויתו של רבי זכו לחיי עוה”ב, ועוד הקשה מדוע מצינו שיצאה בת קול לבשר כן דוקא בהלוויתו של רבי ולא מצינו זאת אצל שאר תנאים וחסידים.

ותירץ הנחל יצחק על פי המדרש בויקרא רבה שהכתוב הקיש מיתת שני בני אהרן ליום הכיפורים, לומר שכשם שיוה”כ מכפר כך גם מיתת צדיקים מכפרת, והרי קי”ל דיוה”כ מכפר רק אם עשה תשובה, וממילא גם מיתת צדיקים מכפרת דוקא כשעשה תשובה, אבל רבי סובר (יומא פה:) דעיצומו של יום מכפר ולא צריך תשובה, נמצא שלדעתו מיתת צדיקים שהוקשה ליוה”כ מכפרת גם בלא תשובה, ומשום כך באותו היום שמת רבי קבעה הבת קול שמי שהיה באשכבתיה יכופר לו עוונותיו בלא תשובה כדעתו של רבי, דלאותו זמן כיון דהוה מיתת רבי קבעו הלכה לאותה שעה כמותו, שיש כאן כפרה בלא תשובה. והנה היה מקום להביא ראיה מדבריו שבעת השהות סביב המת צריך לנהוג כדעתו, גם אחרי הקבורה, ואולם לפי מה שנתבאר שיש חילוק בין קודם הקבורה לבין אחרי הקבורה, ממילא אין להביא ראיה מדבריו כלל, ועוד יש לחלק דשאני אשכבתיה דרבי שבשמים נהגו הלכה כדבריו לעניין דיני שמים, ואין להביא מזה ראיה להלכה למעשה כאן בעולם המעשה, דלא בשמים היא.

ענף ד’

ידון מדברי הגמ’ שהיו חכמים מציינים מערותיהם של חכמים

והנה לעיקר החקירה אם יש לחכם במקום קבורתו דין כעין של מרא דאתרא, שאסור לנהוג בניגוד לדעתו, או לאו, יש קצת להביא ראיה ממה שמצינו במסכת בבא מציעא (פה:) שריש לקיש היה מציין מערתא דרבנן, ובמסכת בבא בתרא (נח.), מצינו שרבי בנאה היה מציין מערתא דרבנן, ורבותינו הראשונים, רבינו גרשום הרשב”ם התוספות הרמב”ן הריטב”א חי’ הר”ן והנמוק”י (בחי’ לב”ב שם) פירשו שר’ בנאה היה מציין מערתא דרבנן משום טומאת כהנים, וכן פירש רש”י (בב”מ שם), ולא מצינו לאחד הראשונים שיפרש שהיו מציינים מערתא דרבנן כדי שידעו המון העם איזה חכם קבור ולא יבואו לעשות היפך דעתו בהלכה תוך ד’ אמותיו.

ומתחילה עלה בדעתי לדחות שהראשונים לא פירשו שהיו מציינים מערתא דרבנן שלא יבואו לעשות תוך ד’ אמות הקבר של החכם היפך הוראתו, כיון שדבר זה אינו מצוי בבית הקברות שיבואו לעשות היפך הוראת החכם בתוך ד’ אמות לקברו, שהרי בבית הקברות אין אוכלים ואין שותים ולא עושים שום דבר מצוה משום לועג לרש, אלא רק מבקשין רחמים.

אך קשה שהרי מצינו שמקימים ישיבה על קברו של החכם לכבודו, כמבואר בבבא קמא (טז:), וע”ש בתוספות, ובשטמ”ק ביאר בשם הר”י מיגש שכיון שזה לכבוד הנפטר, אין בזה חשש איסור לועג לרש, וכמו שעשו מערה לכמה מחכמי ישראל ומתפללים ומקיימים שם מצוות ולא חוששים לדעתם בהלכה אלא נוהגים רק כפי שנפסק להלכה, ורש”י בסוף מסכת יבמות (קכב.) מביא מתשובת הגאונים שיום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם. ונמצא דעדיין שייך שיבואו בנקל לעשות היפך הוראת החכם תוך ד’ אמות לקברו, ולמה לא פירשו הראשונים שהיו מציינים מערתא דרבנן מפני כך.

ויש לומר שמכל מקום חשש טומאה ודאי הוי מצוי יותר, לכן פירשו הראשונים שמפני כך היו מציינים מערתא דרבנן, ואכן עיין ביעב”ץ וברש”ש (ב”מ פה:), שפירשו שהיו מציינים הקברים כדי שידעו אנשים ויבואו להתפלל על קברם של הצדיקים, ומודיעים להם על כל צרה שלא תבוא על הציבור, כמו שאמרו בסוטה (לד:), גבי כלב שהשתטח על קברי האבות, וכן פירש בכפתור ופרח (פרק י”א), הרי שיש טעם נוסף מלבד הטעם שכתבו הראשונים, וממילא אפשר לומר גם טעם זה.

ועוד יש לדחות שלא פירשו הראשונים שהיו ריש לקיש ורבי בנאה מציינים מערתא דרבנן כדי שלא יבואו לעשות היפך הוראתם במערתם, משום שבגמרא משמע שריש לקיש ורבי בנאה היו מציינים רק היכן יש קבר, ולא היו מציינים מי קבור באותו מקום, וממילא שייך רק הטעם שהיו מציינים מפני טומאת כהנים, ולא שייך לטעם שיהיו נזהרים שלא לעשות היפך הוראת החכם.

סוף דבר

למעשה נראה דודאי חכם שכבר נקבר, בודאי שוב אין חשש לנהוג היפך דעתו אף על ציונו אם נוהג כפי ההלכה הפסוקה, או לפי מה שקיבל מרבותיו, ואף בעת הלוויתו מסתבר דמן הדין אין בזה חשש, אם לא שאותו החכם הוא רבו והרי הוא נוהג היפך דעתו בעת הלוויתו או על מקום ציונו, דודאי מעשה זה אינו ראוי, אם לא שעושה דבר בשביל החכם עצמו שמת דאז נראה דאינו ראוי לעשות כן, דלא גרע מלועג לרש, אך אם עושה מעשה בינו לבין עצמו מסתבר שאין בזה חשש בהלכה, דודאי כיון שכבר מת אין זה כבפניו, וקוב”ה חדי בפלפולא דאורייתא, ובזכות זה נזכה בקרוב לגאולה השלמה, ורבים מישני אדמת עפר יקיצו לחיי עולם, קול יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה’ ציון.

בעיקר קושיית הנחל יצחק, הנה יעויין עוד בתוס’ בכתובות (שם, ד”ה מזומן לחיי עוה”ב), שהקשו איזו מעלה היתה בהכרזת הבת קול שכל מי שהיה בהלוויתו של רבי מזומן לחיי העוה”ב והלא כל ישראל יש להם חלק לעוה”ב ופירש הרב ר’ מאיר שכל היכן שאמר מזומן לחיי העולם הבא הכוונה בלא דין ובלא יסורין. אך בירושלמי כתובות (פרק י”ב ה”ג) איתא שהבת קול יצאה להורות לעם ישראל שלא חיללו את השבת, דרבי נתן בשם רבי מנא אמר מעשה ניסים נעשו לישראל באותו היום, ערב שבת היה, ונכנסו כל העיירות להספידו לרבי והניחוהו בי”ח קבוצות לעשות מעמדות ומושבות והתאספו להספידו, והורידוהו לבית שערים ששם נקבר ועמד להן השמש [כמו שכ’ בפני משה], ונתארך היום עד שהיה כל אחד מגיע לביתו וממלא חבית מים ומדליק הנר ואח”כ קרא התרנגול, ואז התחילו להצטער שמא ח”ו חיללו שבת וטעו בראות השמים, ויצאה בת קול ואמרה להם כל מי שלא נתעצל בהספידו של רבי יהא מבושר לחיי העולם הבא. הרי מבואר להדיא שיצאה בת קול באשכבתיה דרבי להכריז שמזומנים לחיי העוה”ב מפני שחששו על נפשם שמא חיללו את השבת ולא יזכו לנחול חיי עוה”ב, כיון שראו שלפי הזמן כבר שקעה השמש והדליקו את הנר ובישלו אחרי השקיעה, והיה להם ספק אם חלות זמן כניסת השבת לפי הזמן או לפי שקיעת החמה שנתעכבה אז מלשקוע, ואז יצאה בת קול ובשרה להם כי ודאי אזלינן בתר השקיעה, ונמצא שלא חיללו את השבת, ומזומנים הם לחיי העוה”ב, ועל פי זה מיושב היטב קושית התוספות והנחל יצחק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צור קשר

מזכירות:
הרב והאברכים בפתיחת ארון קודש

מוסדות ברכת אברהם

עורך עבורכם

פדיון נפש מהודר

על פי הקבלה

רבים נושעו מעל דרך הטבע!!!

לפרטים 058-443-6669

סגולת מרן החיד"א זצ"ל להרמת המזל

מוסדות ברכת אברהם עורכים עבורכם 

פדיון נפש מהודר

על פי קבלה

רבים נושעו מעל דרך הטבע!!!

לפרטים 

058-443-6669

הרב והאברכים בפתיחת ארון קודש