"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק" (ט"ז, י"ח)
כל הדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית!
דרש רב חייא בר רב מדפתי (שמות י"ח) "ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב", וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כלו, תורתו מתי נעשית? אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית!. כתיב כאן "ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב", וכתיב (בראשית א') "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", [שבת י.].
בטעם שדיין שדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה, מבאר המאירי (שבת י.) שמקיים העולם מצד שהמקיים את היישוב והעמידו הוא משלים כוונת ממציאו.
והעולם מבארים שכל דיין שדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, מפני שהעולם עומד על שלושה דברים, ואחד מהם על הדין (פ"א דאבות) נמצא שהוא מקיים את העולם.
והטור (חו"מ הלכות דיינים סימן א') הוסיף לבאר שהקב"ה ברא את העולם להיות קיים, והרשעים שגוזלין וחומסין מחריבין אותו במעשיהם. וכמו שמצינו בדור המבול שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, דכתיב "כי מלאה הארץ חמס" ואחר כך נאמר "והנני משחיתם את הארץ". נמצא שדיין המשבר זרועות הרשעים ולוקח מידם טרף ומחזירו לבעלים, מקיים הוא את העולם וגורם להשלים רצון הבורא יתברך שמו שברא לעולם להיות קיים, והרי כאילו נעשה שותף להקב"ה בבריאה.
והקשה המהר"ל (בגור אריה, פרשת יתרו) שטעם זה שייך רק בדין של רשע הגוזל וחומס, אבל בשאר דינים שלא עוסקים בדיני גזלן ונגזל לא שייך טעם זה, ומדברי חז"ל בגמרא משמע שכל דיין הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית?
ומתרץ המהר"ל שכיון שרואים הרשעים שיש שופטים בארץ, ויש דין ויש דיין, הרי הם יראים ולא יגזלו, ולפיכך בכל דין שעושה הדיין, נעשה הוא שותף להקב"ה במעשה בראשית!
ועלה בדעתי לבאר עוד בס"ד הטעם שנעשה הדיין שותף להקב"ה במעשה בראשית, על פי מה שדרשו רבותינו (סנהדרין ח. ועי' רש"י) "כי המשפט לאלהים הוא" דהגוזל ממון מחבירו או שדן דין שקר לחייב לזכאי ממון, הרי הוא כאילו דן ומוציא ממון מיד הקב"ה, שהרי עליו להחזיר ממון לבעליו. אמר רבי חמא ברבי חנינא, אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שנוטלין מזה ממון ונותנים לזה שלא כדין, אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו.
וביאר המהרש"א בשם בעל יפה מראה שהטירחה שכביכול מטריחין להקב"ה שפעמים צריך לשדד המערכה להעשיר העני הנגזל, וזה לא נוח להקב"ה, כמו שאמרו (פסחים קיח.) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. ויש להוסיף שמטיחין להקב"ה לפי שצריך הקב"ה להשיב הגזלן לעולם בגלגול להשיב את אשר גזל לנגזל או ליורשיו, ובודאי זה טירחא להקב"ה, והיינו שכביכול הקב"ה מצטער שצריך נפש האדם לסבול ולחזור לעולם בגלגול, ובזה מיושב איך שייך טירחה להקב"ה. ומפורסמים דברי הזוה"ק בתחילת פרשת משפטים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" אלה סדר הגלגולים, וביאר הבעל שם טוב (ר"פ משפטים) דפעמים יוצא האדם חייב בדין תורה אף על פי שבאמת הוא יודע שהוא זכאי, דאפשר דחייב לו מעות מהגלגול הקודם, ולכן יצא דינו לחיוב להשיב אשר חייב לחבירו מגלגול קודם.
אחר הדברים האלה מבואר היטב הטעם שכל דיין הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי על ידי שדן דין אמת והציל העשוק מיד עושקו, לא מטריח הדיין להקב"ה להשיב את הנגזל בגלגול נוסף. וכן באופן שכבר השיב הקב"ה לגזלן בגלגול, על ידי פסק הדין שחייב הדיין לזכאי, מתוך שנתן כל כוחו וחילו לפסוק כאמיתה של תורה, הטו מהשמים את הדין לחייב הזכאי, שישיב אשר נתחייב לחבירו מגלגול קודם. נמצא הדיין שותף להקב"ה במעשה בראשית, שעתה יושלם תיקונו של הגזלן.
וכיוצא בזה ידועים דבריו המבהילים של הגאון מוילנא זצ"ל בביאור מאמר הכתוב במשלי (י"ד ט"ו) "מציל נפשות עד אמת, ויפיח כזבים מרמה" שעד אמת מציל ב' נפשות, הנגזל מעושקו, ונפש הגזלן מדינה של גיהנום, וזה מה שאמרו בגמרא (סנהדרין ז.) שמי שנטל ממנו חבירו את גלימתו בבית דין יזמר וילך, כי נטלו גזילה מידו והצילוהו מעוון גזל. ועוד אותו עד אמת זוכה להיות מציל נפשות, כי הגוזל מחבירו ולא החזירו עד כלות ימיהם מוכרחים שניהם לבוא בגלגול, הגזלן והנגזל, ולכך כשמחמתו תוחזר הגזילה לבעלים הוא מצילם מגלגול וזהו מציל נפשות. והנה ביותר יש לומר כן על הדיין וכאמור, שעל פיו נחתך הדין.
ועל פי זה מיושב גם מה שאמרו רבותינו "כל הדן דין אמת לאמיתו" והמפרשים עמדו לבאר מהו כפל הלשון 'לאמיתו'?, ואולם לאור האמור מיושב שאף על פי שאין הדין דין אמת ממש לפי מה שנעשה כאן בגלגול זה, מכל מקום הרי זה דין אמת 'לאמיתו' לפי מה שנעשה בגלגול הקודם.
ברם עדיין צריך להבין מה המשמעות והתכלית שכל דיין הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, דאיזה תועלת יש מזה לדיין?,
ואם להורות ששכרו גדול עד אין חקר מפני שותפותו במעשה בראשית, הרי כבר שנינו (פ"א דאבות מ"ג): אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא תהיו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם. ובודאי דיין הדן דין אמת לאמיתו, השגתו ודרגתו גבוהה, ואינו חושק בשכר, אלא רק בקיום המצוות לשמן!
ונראה לבאר בס"ד דשכר מצוה מצוה (פ"ד דאבות מ"ב), ושכרו של הדן דין אמת לאמיתה, שאין הקב"ה מביא פורענות לעולם לפני שנמלך בו, כיון שנעשה שותף במעשה בראשית, כדרך שנאמר (בראשית י"ח י"ז) "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה" ונאמר מיד אחר כך "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", והדברים נפלאים ככפתור ופרח, והיינו שהקב"ה נמלך באברהם אשר עושה, מפני שעתיד אברהם לצוות לביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט, לדון דין אמת לאמיתו, וממילא נעשה אברהם שותף במעשה בראשית, ולפני שמביא הקב"ה פורענות לעולם צריך להמלך בו תחילה, ומפני זה כוחו מעלתו וצדקתו של הדיין לבטל גזירות מעל ישראל ומעל העולם כולו.
רבינו שפט את ישראל, שימר ורומם את עולם הדיינות!
אילו זכינו שהיה נוהג "סנהדרין" בדורינו, ניתן לומר בוודאות כי רבינו הגדול זצוקל"ה היה "ראש הסנהדרין", שהרי כל פסקי הדין החמורים ביותר הונחו על שולחנו בצפייה דרוכה למוצא פיו, מממזרות ועד עגונות, ומנזקי שכנים ועד סכסוכי קהילות, על פיו יצאו ועל פיו יבואו. ורבינו זי"ע לא הסתפק בהכרעה יבשה, אלא שידד עמקים בעומק הדין כדי לדון דין אמת לאמיתו, אפס קצהו תראה בספריו "יביע אומר" חו"מ ואבה"ע, ולכך לא יצאה תקלה מתחת ידו. מתוך אלפי עגונות שהתיר לא נאסרה, אף לא עגונה אחת, מה שפסק לפי עיונו היה גם במעשה, כאשר פתר כן היה.
רבינו במרוצת ימי חייו, כיהן כדיין, אב"ד, ראב"ד בבתי הדין הרבניים, ואף נשא את משרת נשיא בית הדין הגדול, ולימים היווה בפועל חוד החנית של מערכת הדיינות בישראל, עמד בפרץ למנות דיינים הגונים ולבל יתמנו דיינים שאינם הגונים, והיה תל תלפיות לכל דייני ורבני ישראל בארץ ובתופצות לפשוט את כל השאלות הקשות והחמורות ביותר, בבחינת 'ואת הדבר הקשה יביאון אל רבינו עובדיה יוסף'!
כבר בשנת תש"ה בהיותו בגיל 24 בלבד החל לשמש כדיין! הדיין הצעיר ביותר בתולדות המדינה! הוי אומר כמה עמל ויגע רבינו בבחרותו ובצעירותו בלימוד התורה, לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, עד שנעשה כבר אז לבקי בכל חדרי תורה, חריף ובקי משנתו זך ונקי, ועל ידי זה נתמנה להיות דיין לצידו של מורו ורבו הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל ראש ישיבת "פורת יוסף".
בשנת תש"ז, בהיותו בגיל 26 נתמנה כראב"ד בבית הדין במצרים, ובשנת תשט"ז בהיותו בגיל 35 נתבקש על ידי רבה של פתח תקוה האב"ד הגאון רבי ראובן כץ זצ"ל לשמש עימו כדיין בבית הדין הרבני, לצידו של הגאון רבי שלמה קרליץ זצ"ל.
רבינו הולך מחיל אל חיל ובשנת תשכ"ה בהיותו בגיל 44, נבחר רבינו לכהן כדיין בבית הדין הרבני העליון יחד עם עמיתיו מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל והגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג זצ"ל בעל ה"ציץ אליעזר".
מעלים בקודש, ובשנת תשכ"ח נתמנה רבינו לכהן כרבה הראשי של תל אביב יפו וראש אבות בתי הדין, אחר כך בשנת תשל"ג נתמנה לתפקיד הרם הראשון לציון והרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין העליון.
כל אותם השנים פעל רבינו לרומם ולפאר את עולם הרבנות והדיינות, ובהצלחה רבה. גם לאחר פרישתו בשנת תשמ"ג המשיך לכהן כנשיא בית הדין העליון במשך שלוש שנים, עד שנת תשמ"ו.
מאז ועד יומו האחרון הוכתר בכתר תורה ומלכות, ונעשה לרבם של כל ישראל בארץ ובתפוצות בכלל, וליהדות תור הזהב בפרט. הנהיג את עם ישראל ביד רמה, והיווה תל תלפיות לכל מבקש דבר ה', ומביתו יצאה הוראה לכל ישראל ולכל בתי הדין בכל קצוות עולם.
בעת שכיהן רבינו בכל תפקידיו הרבים הללו, לא התמקד רק בעשיית הדין וחריצת המשפט, אלא השתדל בכל עוז ליישר את ההדורים, ועשה ככל יכולתו למנוע גירושין ולהשכין שלום בין איש לאשתו. ומעשה שהיה שהגיעו לפני בית הדין זוג בעלי תשובה בבקשת גירושין, כששמע רבינו את טענותיו של הבעל, הבחין שחסרה לו השקפה נכונה והבנה טובה בהנהגת הבית, לפי שאינו תופס את הדברים כראוי, ומרבה בחומרות יתרות ועל ידי זה מפר את שלום הבית. רבינו הורה למזכיר בית הדין לקבוע להם תאריך פגישה לעוד חודש, ובנתיים ביקש את מספר הטלפון של הבעל, קראו אצלו וישב עימו כמה פעמים והיה מדריכו כיצד לנהוג עד שהעלה אותם למסילה העולה בית אל, והכל בא על מקומו בשלום.
באחת הפעמים שנושא זה עלה על שולחנו של רבינו, אמר בחמלה ובכאב, [וראה עוד בספרו ענף עץ אבות עמ' מ"ה]: "בימינו אלה לשמחתינו רבו בעלי תשובה השבים בכל ליבם לתורה ולמצוות ולמעשים טובים, אך יש כאלה שהקצינו מאד, מן הקצה אל הקצה, ומפני חוסר ידיעתם בתורה, והתנהגותם בקיצוניות רבה, גורמים להפרת השלום בבית, ובפרט אלה שאין להם פנאי ללמוד הלכות כדת, ומתנהגים בחומרות יתירות. ולא זו הדרך ולא זו העיר. אשר על כן אנו אומרים בתפילה 'השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלמה לפניך' שרק על ידי לימוד התורה וההלכה יוכלו לכלכל דבריהם במשפט ויחיו בשלום ובמישור"!.
פעמים שהגיעו אצל רבינו זוגות בבקשת גירושין, ורבינו הבחין שעיקר הבעיה נעוצה מפני חוסר פרנסה, או אז היה טורח להשיג להם מקור פרנסה, מקום עבודה וכיוצא בזה, ובכך שב השלום בצל קורתם. ומי כמו רבינו הגדול זצוקל"ה, שלא דאג רק לרוחניותם ותורתם של ישראל, אלא גם לכלכלתם ופרנסתם!
מקרי גירושין רבים מנע רבינו בחכמתו ותבונתו, ובחוש ההומור בו ניחן. כאשר פעמים היה משקיט את כעסם ורוגזם של הבעל והאשה זה על זה. מתי שהיה רבינו מבחין שאחד הצדדים מספר לבני משפחתו על דברים שבינו לבין אשתו, והם מלבים את הרס המחלוקת, היה רבינו אומר בחן ובמתיקות: "נאמר בתורה, 'ויתרוצצו הבנים בקרבה… ותלך לדרוש את ה", כיון שהיתה לרבקה בעיה הלכה לבית שם ועבר, וקשה למה לא הלכה לחמיה, אברהם אבינו ע"ה? אלא ללמדך שכשיש בעיה לא פונים למשפחה כלל, אלא רק לאחרים"!
עוד מעשה מופלא על רבינו שפועל היה בכל עוז להשכין שלום בין איש לאשתו; ביושבו על מדין כראב"ד במצרים, הגיעו לפניו זוג לגירושין, הבעל החצוף נהג באלימות שלף סכין ואיים לעיני הדיינים שיסדירו לו גט לאלתר. רבינו חשש לגורלה של האשה, ובפקחותו הרבה השיבו: "תירגע, בסדר, אנו נסדר לך כעת גט"!. תחילה הורה רבינו בחשאי לסופר שישמיט את שם האשה מהגט, אחר כך קרא רבינו את נוסח הגט מהקלף לפני הבעל, ולפתע זעק: "רגע, יש כאן טעות חמורה, חסר שם האשה, אחר כך יאמרו שזה לא גט". רבינו שוב הורה לסופר לכתוב את גט מחדש, והפעם הורה בחשאי להשמיט את שם הבעל, אחר כך קרא רבינו את הגט והסביר לבעל שגם זה פסול, ולכן כדאי לדחות את כתיבת הגט לשבוע הבא, אז יכתבו ביישוב הדעת בטוב טעם ודעת, הבעל חש שרבינו בא לקראתו, ומיד הסכים לדבר. בינתיים חמת הבעל שככה, ורבינו החל לשכנעו ולדבר על ליבו לנסות להשיב את השלום לביתם, הלה נתרצה ומאז לא שב לבית הדין. לימים כששב רבינו לארץ ישראל פגש את הבעל כשהוא נפעם ונרגש באומרו: "רבינו בזכותך שב השלום לביתנו, והנה אלו ילדינו הצדיקים שבאו לעולם בזכותך"!…
גם בערבי חגים וזמני חופשה, לא משה ידו של רבינו מבית הדין. היה מזרז את הענינים לסיימם כראוי, מבלי לעשות סחבת ולגרום עינוי למתדיינים. לכן כשראה לנכון שראוי להעתר לבקשת הזוג, לא היסס וקידם את הליך הגירושין, בבחינת יפה שעה אחת קודם.
מסירות נפשו של רבינו לפסיקת הדין לרבים לא ידעה גבולות, בכל רגע ורגע מחייו, בערבי חגים ערבי שבתות. דוגמא לזאת אנו מוצאים בארכיון בית הדין בפתח תקוה, שם נמצאו פרוטוקולים מזמן שרבינו כיהן שם כדיין. באחד הפרוטוקולים מצויין התאריך: 'יום חמישי י"ג ניסן' ערב בדיקת חמץ, בפרוטוקול אחר מצויין התאריך: 'י"ד בניסן ערב שבת ופסח', הוי אומר שבזמנים לחוצים אלו ישב רבינו בבית הדין, קיבל את הבעל והאשה, דן בטענותיהם, בירר את שמותיהם, קיבל עדויות, עשה להם גט, ונוסף לכך כתב בעצמו את הפרוטוקול בכתב ידו, עקב העדרותו של הספרא דדיינא!.
ידוע על מקרים רבים שסיים רבינו לכתוב פסק דין של היתר לעגונה בשלוש או בארבע לפנות בוקר, ומיד היה צועד לביתה של העגונה למסור לה את פסק הדין, באומרו שודאי כל רגע העגונה בצער, ומן הסתם לא תקפיד מפני נקישות על דלת ביתה בשעה זו, כאשר המדובר בבשורה חשובה וגורלית כזו. רבינו היה עייף ומותש, אך מאושר שזכה להגיע לחקר האמת, דופק על דלת ביתה של העגונה, וכשהדלת היתה נפתחת הוא היה אומר: "מתנצל על השעה, הנה התיק שלך, יש בתוכו את התשובה ההלכתית. הרי את מותרת לכל אדם"… ושוב מיהר לשוב לביתו, עוד מעט יאיר השחר ושוב ממתין לו יום עמוס…
היה זה כחמש עשרה שנים לפני פטירתו, בעת שהובהל רבינו לבית החולים עקב כאבים עזים שחש בליבו, הרופאים קבעו כי רבינו זקוק לעבור צינתור מיידי. אך רבינו התעקש לשוב לביתו למשך שלוש שעות, וכל כל למה?, על כך נאלץ רבינו להשיב בעצמו: "עומד אני בעיצומה של כתיבת תשובה הלכתית בעניין היתר עגונה אחת, וטרם סיימתי לכותבה, הן צנתור דבר לא פשוט הוא, ומי יודע אם אזכה לקום משולחן הניתוחים, לכן שומה עלי תחילה לסיים את התשובה ולהגישה לעגונה האומללה ואחר כך אשוב לבית החולים"…
בעקבות מלחמת יום הכפורים, נתבקש רבינו לדון ולפסוק בקרוב לאלף תיקים של חללי צה"ל הי"ד, שהיו נשואים והשאירו אחריהם אלמנות צעירות לימים. רבינו בספרו הגדול יביע אומר (ח"ו אבה"ע סימן ג') כותב: "אף על פי שיודע אני בעצמי כי קטונתי ונפשי יודעת מאד גודל האחריות שבדבר, אולם נתתי אל לבי מה שכתב הב"ח (בשו"ת ס"ס סד) בפסק דין להיתר עגונה, שעליה אמר שלמה 'ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם' שכל מי שמתיר עגונה אחת בזמן הזה כאילו בנה אחת מחרבות ירושלים העליונה. ובתשובת מרן הבית יוסף (אה"ע דיני גוי מסל"ת ס"ס י') השווה דין היתר עגונה לדיני נפשות. והפוסקים כתבו שמוטל על כל מורה הוראות בישראל לחפש ולבקש בספרי הפוסקים עד מקום שידו מגעת למצוא היתר לעגונות, וכל היד המרבה לבדוק למצוא פתח של היתר ולחזור על צדדים וצדי צדדים להתיר הרי זה משובח. לפיכך שמתי מבטחי בה' שיאיר עיני בתורתו, ונעתרתי לבקשת הרבנות הצבאית, וישבנו יחד במותב תלתא כחדא, ואחרי העיון והדיון בכל תיק בפני עצמו הוצאנו פסקי דין להתרת נשים מעגינותן".
זכה רבינו ומן השמים סייעוהו שלא תצא תקלה מתחת ידו, ולימים שח כדברים האלה: "ישבנו במשך ששה חודשים ודנו מבוקר ועד ליל בדרכים הניתרות להתירן, גבינו עדויות מחיילים שנכחו בשעת הלחימה, ודמעות נשפכו מעינינו כמים, בימים חיפשנו את ההיתרים ההלכתיים, ובלילות עלינו על יצוענו אבל כמעט ולא ידענו שינה. במשך לילות שלמים חלמנו חלומות ביעותים. במשך ששה חודשים אלו השקענו את ראשנו בקרוב לאלף תיקים, ותהילות לה' יתברך התרנו את כולן. עברו מאז יותר משלושים שנה ואף אחת מהעגונות שהתרנו לא כשלנו ב"ה, בעליהן לא שבו…".
הודות למסירות נפשו להעמיד משפט דין אמת לאמיתו, זיכוהו מן השמים לשלוט ביד רמה בכל מערכת המשפט היהודית, רבינו הכתיר דיינים, רבני ערים, ואף את הראשונים לציון והרבנים הראשים לישראל, על פיו ישק כל דבר. בתיאום עם עמיתו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ניפו וסילקו קוצים מכרם בית ישראל, ודאגו שרק דיינים ורבנים הגונים יתמנו למשרות רמות אלו, שתילי תילים של הלכות ודברים העומדים ברומו של עולם תלויים בהם.
באחת הפעמים שהתעורר הצורך למנות דיינים חדשים, עלו ובאו עסקנים רבים מכל עבר לביתו של רבינו לשבח ולקלס כל מיני דיינים הקרובים אליהם. רבינו ביקש לקרוא לאחד מהאנשים העוסקים בתחום הרבנות, וביקש ממנו שישיג לו את עותקי המבחנים של כולם, בכל תחומי ההלכה, הפטיר רבינו ואמר: "אני רוצה לראות ולדעת באמת, מי הוא תלמיד חכם ומי לא"!. רבינו לקח את עותקי המבחנים ועל פי זה החל לשרטט את רשימת הדיינים החדשים הראויים להיבחר, אלו שהם תלמידי חכמים אמיתיים ויראת ה' יוקדת בהם. אחר כך נטל רבינו את הרשימה וגנז אותה באחד מספריו, אחד התלמידים שאל את רבינו לפשר הדבר, ורבינו השיב: "עסקנים ופוליטיקאים רבים מבקשים לבוא אצלי להשפיע עלי אודות בחירת הדיינים, ורגילים הם לחטט בשולחן שלי, אבל בספרי הקודש הפוליטיקאים לא מעיינים"… כשנודע להם דבר הרשימה שעליה החליט רבינו, נדהמו לגלות שרבינו מעודכן טוב מהם אודות המעומדים שהם הציעו…
גם כששר המשפטים ט. ל. שר"י, [אביו של עוכר ישראל י. ל. שר"י], לחם כדי למנות דיינים לא ראויים, נענה רבינו ואמר: "הוא לא יזכה למנות, וגם לא דיין אחד"! עברו שלוש שנים ואכן גם דיין אחד לא התמנה. אחרי שיצא מתפקידו מונו 24 דיינים, ורבינו היה מאושר ושמח עד בלי די. הדיינים עלו ובאו לביתו של רבינו להתברך ולשמוע דברי חיזוק והדרכה לקראת המשימה הגדולה שהונחה על כתפיהם, באותה עת ביקש רבינו להצטלם עם הדיינים. עסקנים שונים ניסו להיכנס לתמונה, אך רבינו סירב, באומרו: "רק הדיינים"! התמונה צולמה ובה רבינו נראה שמח מאד, זו התמונה שבני משפחתו הגדילו ומסגרו לתלייה על הקיר, ומזה שנים רבות זו התמונה היחידה בחדר השינה של רבינו.
גם זמן קצר לפני פטירתו של רבינו, כשהתקיימו הבחירות למשרת הרבנים הראשים לישראל, כמעט והועמד צלם בהיכל, כאשר אחד המתמודדים לרב הראשי האשכנזי לישראל היה בעל דעות כוזבות, ונתמך מטעם עוכרי הדת. היתה מלחמה קשה, ורבינו עמד בפרץ ולחם ממש בכל כוחו נגד בחירתו, עד שגבר ישראל.
אחרי שנבחרו הרבנים הראשיים, הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א ועמיתו הגאון רבי דוד לאו שליט"א, שח רבינו לבנו הראשון לציון שכל חייו הוצרך לנהל מלחמות ומאבקים קשים, אך זו היתה המלחמה הקשה ביותר בחייו.
בעומדו להספיד את רבינו הגדול זצוקל"ה בעצרת השלושים, עמד מורנו ראש ישיבת "חברון" הגאון רבי דוד כהן שליט"א על נקודה זו שרבינו לחם את מלחמת התורה בדורינו, ולחם לשמר את מוסד הדיינות ומוסד הרבנות שלא יכניסו בהם אש זרה, כפי שזוממים רודפי הדת בכל עת ובכל שעה, ולה' הישועה.
רבינו השקיע רבות, לא רק למנות ולהכתיר דיינים הגונים, אלא גם להדריכם בנתיבות ההוראה והדיינות, ולעודדם ולחזק רוחם. בעת שכיהן בתוקף נשיא בית הדין הגדול בנוכחות רוב ככל הדיינים בישראל, התריע כנגד איזה נוהג שנעשה אז בכמה בתי דין, שאם אחד הצדדים או התובע איחר מהשעה הקבועה לדיון, נועלים הדלת בפניו, ודוחים את הדיון לשלושה או לארבעה חודשים, נענה רבינו ואמר: "כנראה למדו זאת מבית המשפט החילוני שנוהגים כן, אבל לא זו הדרך ולא זו העיר, ואל לנו ללמוד כן מנוהג נפסד זה של בתי המשפט החילוניים, אשר נאמר עליהם ומשפטים בל ידעום. אנו אין לנו אלא דברי חז"ל (סנהדרין ח.) "ואצוה את שופטיכם בעת ההיא" מכאן אזהרה לדיין שיסבול את הציבור, כאשר ישא האומן את היונק, ועל כן על בית הדין להיות סובלני עם ציבור המתדיינים, אף שיזקק לשבת בדין שעה או יותר מהשעות הקבועות". והיה רבינו הגדול זצוקל"ה מוסיף בעוד ועוד דברי הכונה והדרכה לדיינים, חלקם באו בספרו "מאור ישראל" דרשות.
רבינו לא שקט על שמריו והיה מעודד את הדיינים לבל ירפו ידיהם ממלאכת הקודש, וימשיכו להשתלם בלימוד התורה ובשאיפותיהם. באחת הפעמים כשהתאספו כמה דיינים צעירים בביתו של רבינו, פנה אל הדיינים ושאל: ״מי כאן מהדיינים, אינו רוצה להגיע לבית דין הגדול?״, כל הדיינים נדהמו לרגע מהשאלה, ואז הוסיף רבינו ואמר בהחלטיות: ״מי שלא רוצה להגיע לבית הדין הגדול, שיצא מהחדר. אני לא צריך דיינים ללא שאיפות!״. זו המורשת שהנחיל רבינו לדיינים, למורי ההוראות, לבני התורה ואף להמון העם!