אש של מערכה רבוצה כארי, [גחלת שנפלה מן השמים בימי שלמה והיתה על המזבח עד שבא מנשה וסילקה, היתה דומה לארי רובץ]. רבוצה כארי? והתניא אמר רבי חנינא סגן הכהנים אני ראיתיה, ורבוצה ככלב! לא קשיא; כאן במקדש ראשון, כאן במקדש שני. [יומא כא:].
מפני מה היתה האש על המזבח בבית ראשון רבוצה בדמות אריה ובבית שני בדמות כלב?
ביאור א'
בית ראשון בנאו שלמה שנמשל לאריה ובית שני נבנה על ידי מלכות פרס שנמשלה לכלב
המהרש"א (יומא כא:) מבאר שבית ראשון כיון שנבנה על ידי שלמה המלך משבט יהודה שנמשל לאריה כמו שנאמר "גור אריה יהודה" לכך רבצה בו האש על המזבח כאריה, אבל בית שני כיון שנבנה על ידי מלכות פרס, לכן לא היה אש רובץ בו רק ככלב, ומצינו בו שנדמה לכלב כמ"ש בגמרא (פ"ק דר"ה ד.) והשגל יושבת אצלו כלבתא.
וכן פירש מדנפשיה האדמו"ר מגור בעל הפני מנחם זצ"ל (פרשת מקץ עמ' של"ב ועמ' שנ"ב) שהקשה כאמור למה נקטו חז"ל לשון כזו מגונה על אש המזבח, שהיתה רבוצה ככלב, ופירש שיתכן שהכוונה לכורש שהחמיץ, שנמצאו בו תאוות מגונות, כלבתא, שעל ידי זה פגם בקדושת הבית, וממילא לא היתה האש של מעלה באופן הראוי.
ביאור ב'
בבית שני נתמעטו הלבבות והיו דלים בתורה ומצוות ביחס לבית ראשון
רבינו הרמ"א בספרו תורת העולה (ח"ג עמ' ט"ז) מבאר שבמקדש ראשון שהיו בו צדיקים גדולים והיו המקבלים רבים, היתה רובצת האש כארי הדורס ואוכל שמזונותיו מצויים. אמנם במקדש שני שנתמעטו הדורות, היתה האש רבוצה ככלב, דלה ועניה ממזונותיה, והמשילו דבר זה לכלב כמו שדרשו רבותינו (שבת קנה:) "יודע צדיק דין דלים" (משלי כ"ט ז'), יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטים, שאין דל בבהמות במזונותיו ככלב.
ביאור ג'
בבית שני היתה האש רבוצה ככלב מפני בעלי לשון הרע שהיו בו
יש מבארים שבבית שני היתה האש רבוצה ככלב, מפני שבית ראשון חרב מפני ג' עבירות עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים חרב מפני שהיתה בו שנאת חינם, (יומא ט:). והיינו שחטאו בעוון לשון הרע, וכמו שמצינו במעשה דקמצא ובר קמצא (גיטין נו.) שהטיל מום בקרבן ששלחו הרומיים 'בניב שפתים', דבר שלנו הוי מום ולהם לא הוי מום, ופירש המהרש"א שזה רמז לבעלי לשון הרע שהיו באותו הדור, וגם הרי על ידי מלשינות זו חרב הבית. והרי אמרו רבותינו (פסחים קיח.) שכל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, ועוד אמרו (פסחים קיג:) שלושה שונאין זה את זה, וא' מהן כלבים. ועוד איתא בספרים הקדושים (מדרש תלפיות אות ג', גלגולים) שהמספר לשון הרע סופו שיתגלגל בכלב, ולכן היתה האש בבית שני רבוצה ככלב, להורות שזה היה עיקר חטאם.
ביאור ד'
אם היה הקרבן נעשה כראוי ונחת רוח להקב"ה היתה האש רבוצה כאריה ואם לאו ככלב
בחי' עין אליהו (יומא כא:) מפרש על פי דברי הזוהר הקדוש (פרשת צו) שכשהיו מקריבים קרבנות בבית המקדש, אם היה הקרבן לנחת רוח להקב"ה, היתה יוצאת אש לקבל הקרבן, עד שהיה נראה כדמות אריה רובץ על הקרבן, אבל אם ח"ו לא נמצאו ישראל זכאים, או מפני שלא היה מקריב את הקרבן כראוי, היה דמות של כלב רובץ על הקרבן, ובזה היו יודעים שלא התקבל הקרבן לרצון לפני השי"ת, אלא נמסר לכלבים, ולכך היה נראה דמות דיוקן של כלב על גבי המזבח. והנה הרי אמרו רבותינו (ברכות ד. סוטה לו. סנהדרין צח:) שראויים היו ישראל שיעשה להם נס בביאה שניה בימי עזרא, כשעלו לארץ ישראל, כמו שנעשה להם בביאה ראשונה בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא. הרי שבבית שני לא היו זכאין ולפיכך לא שרתה השכינה בבית שני ולכך היתה האש רבוצה ככלב.
ביאור ה'
בבית שני היתה האש רבוצה ככלב להזהירם לבל ישובו לחטוא
הגאון רבי יוסף קאנוויץ זצ"ל בספרו דברי יוסף (כרך ב' עמ') מפרש שהאש שהיתה על המזבח, היתה לסמל ההשגחה האלוקית, ולכן במקדש ראשון היתה רבוצה כארי, להראות שבני ישראל מושגחים מהשי"ת כארי ששואג בשביל גורותיו. אבל במקדש שני היתה האש רבוצה ככלב, להזכיר להן תמיד את חטאיהם בבית ראשון, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, שהן בבחינת כלבים צועקים, ולהזהירם לבלי יכשלו שוב בעבירות אלו.
ביאור ו'
בבית ראשון היו צדיקים והעמידו הדת על תילה ללא משוא פנים לכך נמשלו לאריה
הגאון רבי חיים סופר זצ"ל בעל שו"ת מחנה חיים בספרו אשכול הסופר (יומא כא:) מבאר בדרך הדרש שדורות ראשונים אשר היו קדושי ה' וקרובי עליון היו צפונים ביראתם, יושבים בסתר ועוסקים בתורה, אולם כאשר התחילו לעשות דבר לכבוד שם ה', לא נשאו פנים מפני דל או עשיר, קטן או גדול, והיו בבחינת האריה שהוא מלך החיות שטבעו לשכון במסתרים במעונו, ואמנם כאשר חמתו בוערת דורס וטורף ואין מידו מציל.
לא כן דורות אחרונים בעוה"ר הצדיקים ישוועו ויצריחו בשבט לשונם כאילו למען ה' ותורתו, רק קול רעש גדול וחזק ולבסוף תשקוט רעשם בעבור עשיר ונגיד שיתמוך בהן, בבחינת כלב אשר יחרוץ לשונו מפני עוברים ושבים, ואם אדוניו יתן לו אוכל ויקרץ בעיניו, ישוב אחור ולא ישמע קולו עוד.
ורמזו זאת חז"ל באש המערכה, אש הלבבות שבמקדש ראשון רבוץ היה כארי, ראשיתו מצער דומם בלתי נשמע קולו, אבל כאשר החל לעשות לה' אז לא חת מפני כל, כך היו המנהיגים הראשונים בבית ראשון. אבל בבית שני, מנהיגי דורות האחרונים, היו ככלבים אשר מריעים ומצריחים ושואגים בקול, אך רק עד שיקרצו להם הנדיבים והקצינים.
כיוצא בדבר פירש בספר עלי תמר (על הירושלמי, פ"ב דתענית ה"א) שבמקדש שני שהיו עושים מעשה רשע למכור את הכהונה גדולה בכסף (כמבואר ביומא ח.), היו פניהם כפני כלב שנכנע לאדונו מטבעו ומשועבד לו בכל עניניו, על שהיו נכנעים למלכות בשימוש בכהונה גדולה. (ליישובים נוספים עיין ס' זכר יהוסף, תהלוכת האגדות, פ"ה דף ו' ע"א. ס' טללי אורות, שנים מקרא, פרשת נח, עמ' צ"ה. ס' לחם חקי ח"ג סי' קל"א עמ' רס"ב).
רבינו "לא ישא פנים ולא יקח שוחד"!
את גודל טהרתו וצדקותו של רבינו לא ניתן לשער ובודאי שלא לתאר. כגדולתו בתורה כך היתה גדולתו בטהרת הלב, בצדקות מופלאה, וללא שום נגיעות. יכול היה להיות בקשרי ידידות עמוקים עם תלמידי חכמים וגדולי ישראל, ויחד עם זאת לחלוק עליהם בתוקף בהלכה או בהנהגה, כי האמת תורה דרכו, ולא היה מרחיק עדותו או משקר בדעתו בשביל להחניף לאיזה גדול, חשוב וידיד ככל שיהיה, 'לא ישא פנים ולא יקח שוחד'.
באחת הפעמים שחלק רבינו על איזה גדול שהיה עימו בקשרי ידידות, ודבר זה עורר סערה, נשא רבינו את הדברים הבאים: "עליכם לדעת, בעניני הלכה, כל האהבה והידידות בכף אחת, אך ההלכה לא תשתנה בשום אופן, כדברי רבותינו (קידושין ל:) על הפסוק 'כי ידברו את אויבים בשער' מאי את אויבים בשער? אמר רבי חייא בר אבא, אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר 'את והב בסופה', בשעת הלימוד כל אחד צועק ומביא ראיות לשיטתו, אך סופם להיות ידידים, כיון שאין כוונתם לקנטר חלילה, אלא לשם שמים. בתורה אסור לשאת פנים לאיש, כדברי הגאון מוילנא שבתורה אין משוא ופנים, וכל אחד צריך לומר את דעתו. אפילו אני ידיד ואוהב ללא מיצרים, אך התורה למעלה מהכל, אין מחניפים בה לשום אדם, לא הידידות ולא האהבה קובעת, אלא האמת תורה דרכה".
פעם אחת עלתה על שולחנו של רבינו מקרה של חשש ממזרות למשפחה שלמה. אחרי שחקר ודרש פסק לאסור, והעלה שכל אותה משפחה יש להם דין ממזר רח"ל. בעקבות כך התקבצו כל בני אותה המשפחה, מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, ועלו מכל עריהם להפגין מול ביתו של רבינו בהיותו מתגורר בפתח תקוה. כשהבחין רבינו בכל המהומה שמתרחשת, ירד אליהם, והחל לבכות באומרו אליהם: "אני מצטער, מה אעשה, רציתי להתיר אתכם, משמשתי בכל כלי, בראשונים ובאחרונים, בדברי הפוסקים, וחיפשתי למצוא פתח והיתר, אבל לא עלה בידי, על פי דין תורה במקרה זה אי אפשר להתיר". כשנוכחו בני אותה משפחה לראות את גודל מידת האמת ועדינותו של רבינו, שיחד עם רצונו העז להתירם מכבלי ממזרותם, לא ישא פנים ולא יקח שוחד, לא ירא היה מהפגנתם וקולות הרעש וההמולה, החלו לבכות יחד עימו, ובקשו את סליחתו.
מספרים שפעם בחג הפורים הגיע לביתו של רבינו יהודי מעוטר בפאות ארוכות ובידו משלוח מנות מקורי, שני תרנגולי הודו חיים, בניו של רבינו, הילדים הרכים שמחו וצהלו. אבל רבינו סירב בכל תוקף לקבלם וציווה להחזירם לנותן תיכף ומיד. רק כשעזב האיש את הבית הסביר רבינו מה ראה על ככה לסרב לקבל את תרנגולי ההודו: "יהודי זה משמש כשוחט, וכיון שמצאתי שסכין השחיטה שלו פסול, פסלתיו מלשחוט, אם אקח ממנו מתנה זו חוששני שהשוחד יעוור את עיני, לכן נמנעתי מלקבל את תשורתו"!.
אחת הדוגמאות לכך שרבינו לא נשא פנים בשום צורה ואופן, ניתן ללמוד מהעובדה הבאה, היה זה בשנת תשל"ט כשהחל ויכוח סוער סביב הנושא אם מותר להחזיר שטחים מארץ ישראל תמורת שלום אמיתי, נשא אז רבינו את משנתו הידועה כיום, בדבר היתר החזרת שטחים מארץ ישראל במקום פקוח נפש, הנאום נמסר בהיכל ישיבת מרכז הרב בירושלים, אשר רבניה ותלמידיה דוגלים בניגוד לשיטתו זו, וכנדפס גם בספר משא עובדיה (עמוד של"א) היוצא לאור על ידי מוסד הרב קוק. רבינו שהיה רגיל לשאת את המשא המרכזי בכנס השנתי הארצי המתקיים בישיבתם, לא הסתיר את דעתו ומשנתו בזה, ונשא ונתן והרחיב היריעה להורות לפניהם ולפני כל העדה כי על פי דין תורה, אין איסור בהחזרת שטחים מארץ ישראל בשביל שלום אמיתי, [יש לציין שהיתר זה עתה אינו נוהג ואדרבה מסירת שטחים מארצינו הקדושה גורמת לסכנת נפשות, כלשון רבינו במכתבו בעצם כתי"ק לתושבי יש"ע, מתאריך כ"ג שבט תשס"ג].
רבינו לא הסתיר את תוכחותיו לקהל מרעיתו ותלמידיו, הגם שהרעיפו עליו אהבה רבה וכבוד עצום, עד אין קץ ותכלית. עם כל זה, עמד בשער והוכיח כדת וכדין, גם את קרוביו וכל אחד ואחד שבא עימו במגע, וראה בו שצריך לתקן איזה דבר.
בשעה שישב שבעה על בנו בכורו, כחצי שנה לפני פטירתו, באה אצלו לנחמו אחותו שלא ראתהו כבר זמן רב. מיד כשהתיישבה לפניו, פתח עמה בדברים בשלומה, ואחר כך שאל: "האם הנכדים שלך לומדים בתלמודי תורה? היודעת את את מעלתם של אלו שבניהם לומדים תורה"? והחל להציע בפניה דברים נעלים אודות הזכות של אלו שבניהם לומדים תורה. כשסיים להרצות את דבריו, פנה לאחותו ושאל האם יש לך קשר עם אחותינו פלונית? משנענה כי יש רק מעט קשר, החל שוב: "אנא ממך, דברי על ליבה שנכדיה ילמדו בתלמודי תורה, כי מה יקרים ומה נעלים אותם שזוכים שבניהם לומדים תורה"…