מפני מה הוצרך הקב"ה לצוות את נח לעשות חלון לתיבה ומדוע הוצרך להיכתב ציווי זה בתורה?
יש לשאול מפני מה הוצרך הקב"ה לצוות את נח לעשות חלון לתיבה וגם מדוע הוצרך להיכתב ציווי זה בתורה יותר משאר ענינים שנעשו בה?
ביאור א'
עשיית החלון נעשתה כדי להאיר להם את התיבה לאחר כלות הגשם וחסרון המים
האבן עזרא מבאר שעשיית החלון נעשתה כדי להאיר להם בתיבה, וכן פירש הרד"ק שנח נצטוה שיעשה חלון בתיבה כדי שיכנס ממנו האורה לאחר כלות הגשם וחסרון המים. אך לפי זה צ"ב למה בשביל זה צריך ציווי מאת השי"ת? ושמא לולא שהיה הקב"ה מצוה את נח לעשות בה חלון, לא היה רשאי לעשותה, למרות כל ההכרח שבדבר, כי היה מוכרח לעשות הכל כפי שציוהו הקב"ה.
ביאור ב'
למאן דאמר שנח היה צדיק נעשה חלון בתיבתו שיזכה לראות במפלתן של רשעים
הנה העולם מוסיף להקשות על המחלוקת שהביא רש"י שיש אומרים ש"צוהר" הכוונה חלון ויש אומרים אבן טובה – מה נפקא מינה אם היה בתיבתו של נח חלון או אבן טובה?
ומתרצים שאותה מחלוקת תלויה במחלוקת הידועה אם נח נדרש לשבח או לגנאי, כמו שהביא רש"י על הפסוק "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" שיש הדורשים אותו לשבח שהיה צדיק בדורותיו וכל שכן בדורות אחרים, ויש שדורשים אותו לגנאי, כי בדורותיו דווקא היה צדיק ולא בדורות אחרים. והרי רק לצדיקים מותר לראות במפלתן של רשעים.
ועל כן מי שדורש שנח היה צדיק גמור סובר שהיה בתיבתו חלון, שיזכה לראות במפלתן של רשעים, אבל מי שסובר שנח לא היה צדיק גמור סובר שלא היה חלון בתיבתו, אלא אבן טובה שהאירה להם, כי לא היה נח ראוי לראות במפלתן של רשעים, [וראה מה שכתבתי בזה בכרם יוסף עמ"ס מגילה עמ' ש"ה]. ואפשר שללמד חידוש זה נכתב הדבר בתוה"ק.
ביאור ג'
משום מה שאמרו חז"ל אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות
עלה בדעתי לתרץ בס"ד על פי מה ששנינו בגמרא (ברכות לד:) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות, כמו שמצינו בדניאל (פ"ו פסוק י"א) שנכנס לביתו להתפלל וחלונותיו היו פתוחים לו בעליתו לכיוון ירושלים, ופירש רש"י (בגמרא, שם) שצריך להתפלל במקום שיש חלונות מפני שגורמים לו שיכוין ליבו, שהוא מסתכל כלפי שמים וליבו נכנע. (ועיין גם בשו"ע סימן צ' סעיף ד' ובמשנ"ב).
ואשר על כן גם כאן גבי נח יש לומר שציוהו הקב"ה לעשות חלון בתיבה, כדי שיתפללו נח ואשר איתו בתיבה במקום שיש בו חלון, כאמור.
הכרתי אדם שהיה עובד בחיל הים, ואחרי שהפליג ושהה בלב ים במשך שנים רבות, כשהיה מביט בים ובשמים נכנסו בליבו הכנעה והרהורי תשובה, עד שחזר בתשובה, ונעשה ירא שמים בתכלית.
ביאור ד'
כדי שגם נח וסיעתו יהיו שותפים וחשים את הצער שיש בעולם
זכורני שבימי בחרותי בלומדי בישיבה גדולה, באחד הבקרים של שבוע פרשת "נח" נכנס להיכל הישיבה איזה עילוי מפורסם, שכידוע הולך מחיל אל חיל, מישיבה לישיבה ומפלפל בלימוד עם הבחורים. ניגש והתיישב ומיד שאל באיזו סוגיא אנו עוסקים, והחל לפלפל עמנו כבקי ורגיל בלימוד המסכתא והסוגיא, צולל במים אדירים ומעלה פנינים וחידושים בחכתו.
כאשר סיים להתפלפל עמנו בלימוד, פנה ושאל למה הוצרך הקב"ה לצוות את נח לעשות חלון בתיבה, – איזו תועלת תצמח לנח שיהיה חלון בתיבתו?
כל אחד מבני החבורה ניסה לתרץ איזה פשט, אך העילוי דחה דברינו, והעצים הקושיא עוד ועוד. לפני שפנה ללכת, ביקשנו ממנו שיאמר את תירוצו. או אז פנה הסביר בקול נרגש, שהתירוץ פשוט מאד, אבל טמון בו יסוד גדול:
"נח היה מחוייב לעשות חלון בתיבה, שלא לנתק עצמו מצערם של הכלל, – על האדם מוטל לחוש ולהשתתף בצער הזולת, לא להיות ספון רק בתוכו ולחזר תמיד אחר הנאותיו האישיות, להביט קצת לצדדים, לראות היאך ובמה יכול לסייע לאחרים, להיות שותף עימם ברגשותיהם, בשמחה וגיל וגם בעתות צער ומשבר" – בשביל זה הוצרך נח לעשות חלון בתיבתו!
בהקשר לזה יש להביא מה שמצינו אצל משה רבינו "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" ופירש רש"י "נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם", ויש לפרש "ויגדל משה", שמשה גדל והתעצם מפני שנתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם!
ואמרו עוד בחז"ל (תענית יא. ובמדרש שמות י"ז) "ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה", וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליהן? אלא כדי להצטער בצערן של ישראל! מכאן בזמן שהציבור בצער לא יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי, אלא ישתתף בצערן של ציבור, שכל המשתתף בצערן של ציבור, זוכה לראות בנחמת ציבור, והפורש מהציבור אינו רואה בנחמת ציבור.
צוהר בליבו לאהבת ישראל ולחוש בצערן!
בתוך ליבו של רבינו זצוקל"ה היה כמין חלון ענק ממנו צפה וחש בצערן של ישראל – רבינו שייר מקום בליבו הרחב לכל אחד ואחד מישראל – כל צער ותוגה שפקדו יהודי, חש רבינו כאילו אותו הצער או התוגה פקדו אותו. כשמחט דקרה בגופו של יהודי, חש רבינו כאילו ננעצה בבשרו!
את כל עם ישראל אהב, יותר מאהבת אב לבניו. חוץ משונאי הדת הגדולים אותם שנא בתכלית השנאה, כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קל"ט) "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתוקטט". אך את עם ישראל, דתיים וחילוניים, אהב אהבת נפש!
יכול היה רבינו בגדולתו העצומה להסתגר בתוך ד' אמותיו – לא להביט ימינה ושמאלה אל אחיו בית ישראל, וכביכול להתעלות עוד ועוד – אך רבינו דבק במידותיו של הקב"ה ויחד עם התמדתו העצומה, עיסוקו במפעל חייו, הלא הם כתביו וחיבוריו, גאונותו הענקית, משרותיו הרמות – "בכל צרתם לו צר" – חש בצערם וסבלותם של ישראל!
לפני כחמישים שנה, לאחר השיעור ניגש רבינו לאחד מהמשתתפים, ודרש בשלומו, משנענה בחיוב, רבינו לא הרפה עד שיאמר את האמת, באומרו: "בשבוע האחרון שמתי לב שאתה לא כל כך שמח. היום סיפרתי סיפור, כולם צחקו, ואתה אפילו לא חייכת"… נענה אותו התלמיד וחשף בפני רבינו שהוא שבור ורצוץ שמאז שאשתו ילדה כבר חצי שנה שחלתה בחולי הדיכאון. רבינו השתתף בצערו, עודדו ופייסו בדברים, וביקש לעלות לביתם, והחל לברר אצל האשה, האם נזהרת לכסות ראשה כראוי ומקפידה בהלכות הגורמות פחדים למי שאינו נזהר בהם (ראה שו"ע או"ח סי' ד' סעיף י"ח), אחרי שרבינו הורה לה להזהר בכל אלו הדברים כראוי, החל לברכה תוך כדי שהוא מוסיף כל מיני פסוקים המסוגלים נגד פחד, ומאז הופעתו של רבינו בביתם שבה לאיתנה כבראשונה.
בכל פעם שהיה נודע לרבינו על כל יהודי שנפצע או נהרג ח"ו היה יושב וממרר בבכי. כשהיה שומע שהצבא יוצא למבצע צבאי או למלחמה, היה יושב ובוכה ומרבה להתפלל שלא יינזק אף יהודי ולא יישפך חלילה דם נקי. רבינו בקע רקיעי שמים בתפילותיו על עם ישראל!
אחד מבאי ביתו של רבינו סיפר: "פעם אחת נכנסתי לחדרו של רבינו, ובדיוק נודע לו על חייל שנהרג בפעולה צבאית. רבינו בכה במשך 10 דקות תמימות, ולאחר מכן ביקש שיבררו עבורו את שם החיל ושם אימו, כי ברצונו להקדיש את לימודו באותו היום לעילוי נשמתו"!
מעשה שהיה בעת קבלת קהל אצל רבינו. אנשים רבים המתינו בתור לזכות לרגע המיוחל והמאושר לזכות לחזות בזיו פניו של רבינו, להתברך ולקבל עיצה ותושיה. פעם אחת היה עומס יוצא דופן, ותור ארוך של שאלות קשות, רבנים דיינים ועמך בית ישראל, היתה שם גם אשה אחת שביקשה להכנס, ומשהבינה מהגבאים שאינה יכולה להכנס לרבינו, פרצה בבכי תמרורים, "מה אני רוצה בסך הכל? ברכה שהילדים שלי יהיו צדיקים"! לכולם דחקה השעה, והתור הארוך לא איפשר זאת.
עם התפרצותה בקול בכיות ושבר, דלתו של רבינו נפתחה, וקבלת הקהל נעצרה לכמה רגעים, כשרבינו יוצא בכבודו ובעצמו לברר את פשר קול הבכי שנשמע בית יוסף!
אותה אשה ניגשה לרבינו, וסיפרה לו את מבוקשה, מיד החל רבינו להרעיף עליה ברכות שתזכה לבנים יראי שמים, תלמידי חכמים, גדולי ישראל, תוך כדי שהיא נרגשת ובוכה. לא נותרה שם עין אחת יבשה, כולם בכו שם היאך לא נהגו ברגישות כלפי אשה שבסך הכל ביקשה ברכה על ילדיה, ורק רבינו הגדול חש בצערה – כמין צוהר בליבו שצופה ומרגיש בצערן של ישראל – ויצא מיד להשקיט את ליבה!
וכך בכל יום היו עולים לביתו של רבינו אנשים רבים ומתנים בפניו את צערם, רבינו היה לוקח הכל לליבו, ופעמים אף יותר מהאנשים עצמם. ולמרות שהיו נשמעים באוזניו בכל יום ויום סיפורי צרות רבים, בכל זאת לא היה ליבו גס בצרות, היה מתרגש בכל מקרה מחדש, באשר הוא.
וכשהיה רבינו זצוקל"ה מסיים את קבלת הקהל היה מותש מאד, והיה אומר "אין לי כח יותר" והיה ממשיך לבכות על צרותיהם של הפונים, עד שרופאיו של רבינו הזהירו את בני ביתו שלא יכניסו יותר מידי אנשים עם צרות לפני רבינו, כי הדבר בנפשו וממש מסכן אותו!
סיפר אחד המבקרים בביתו של רבינו: "זיכרון מרגש ומיוחד יש לי מאחת הפעמים האחרונות בהם ביקרתי בביתו של רבינו זצוקל"ה, בעודי ממתין בפתח חדרו, שמעתי קולות בכי – התקרבתי אל הדלת הפנימית והבחנתי שקולות הבכי בוקעים מתוך חדרו של רבינו, כשנפתחה הדלת ראיתי את רבינו בוכה בדמעות שליש יחד עם אשה אחת. מתוך סקרנות רבה שאלתי את אחד ממשמשיו של רבינו, האם מדובר בבת משפחה? התברר לי שהיתה זו אשה אלמנה שבאה לבקש ברכה, אך כלל וכלל אינה קרובת משפחתו של רבינו"!
שח הגאון רבי רפאל כהן שליט"א ראש מוסדות יתד התשובה: זכורני רק לפני כשנה וחצי מעת פטירתו של רבינו, כשנכנסנו אל הקודש פנימה, באנו לפניו שיברך את הילדה רחל אפרת אטיאס תחי' הילדה הקטנה שניצלה מהתאונה הקשה, ונותרה לבדה לפליטה מכל משפחתה אשר נספתה באסון בדרך לטבריה. מצמרר היה לראות את ליבו הרגיש של רבינו בשעה שליטף וניחם את הילדה רחל אטיאס. איזה לב רחום, איזה לב חם ואוהב. אי אפשר לשכוח את התמונה הזו, של הלב הגדול והענק של נשיא ישראל, שנקרע אל מול הילדה הקטנה וחסרת הישע. מעבר לגאונות הנדירה, להתמדה בלתי נתפסת, לזיכרון בלתי אנושי, מעבר למנהיג, נשיא מועצת החכמים, היה גם רבינו החנון והרחום עם הלב האדיר שיצא אל עם ישראל, נשא את משאם, כאב את כאבם ובכה יחד איתם, נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם.
סיפר הרב ישראל גליס: בקיץ של השנים תשל"ב – תשל"ח, אבי זצ"ל ארגן "ירחי כלה" בישיבת "קריית נוער" בשכונת סורוצקין, רבינו היה נושא את השיעור המרכזי, הוא היה מגיע לפתוח את ה"ירחי כלה". כשאבי הגיע להזמין את רבינו, הוא פנה לאבי וביקש להתעניין "איפה האנשים ישנים"? "איזה אוכל הם אוכלים"?.
פעם אחת כשבאתי בשליחות אבי לסכם עם רבינו על סידרת שיעורים, רבינו אמר לי: "תגיד למר אביך המכובד, שאני רוצה לתת להם שיעור אחרי שינת צהרים, ובתנאי שיתנו להם עוגות ופירות טריים לפני השיעור ואז כולם יבואו" הרעיון התקבל, וראיתי אז מה זה אהבת ישראל אצל רבינו! הבאתי לו כוס תה, והוא שאל מיד "איפה העוגות והפירות בשביל האנשים"…
יום אחד קרתה שריפה בבית אימו של ר' ציון יחזקאל הי"ו, שהיתה גרה קומה אחת מעל ביתו של רבינו זצוקל"ה – וכך הוא סיפר – "אימי הצטערה על זה מאוד, אף שלא קרה שום דבר מיוחד, אבל בגילה זה היה קשה לה מאד. רבינו ששמע על זה רצה לחזק את רוחה ולעודדה. אימי ע"ה שמעה לפתע דפיקות בדלת ביתה, היא ניגשה לפתוח ונדהמה לראות אל מול עיניה את השקדן הגדול שכל רגע חשוב לו – רבינו בכבודו ובעצמו, שללא שהות החל להרעיף עליה ברכות וניחומים על השריפה שאירעה. למרות השכנות, אימי היתה המומה ולא האמינה למראה עיניה שרבינו שהיה עוסק ברומו של עולם, ימצא זמן לעלות בעצמו כדי לשמחה ולהפיס את דעתה.
פניתי לרבינו ואמרתי לו "בני המשפחה מודים מאד לרבינו שטרח והצליח לעודד ולרומם את אימנו". אך רבינו לא הבין על מה כל השירים וההודאות, והשיב בפשטות: "הרגשתי שאני יכול לעזור במה שהוא, ולכן עליתי"!.
מתוך אהבת ישראל הגדולה ששכנה בליבו של רבינו זצוקל"ה היה דואג ומתפלל לשלומם ברוחניות ובגשמיות כאחת, ומפני כך גם פעל השתדל והמריץ את שלוחיו לפעול ולעשות למען כל יהודי ויהודי באשר הוא, לקרב את ליבותיהם של ישראל לאבינו שבשמים, וגם שיהיה לכל אחד ואחד די מחסורו!
בכל ערב חג היה מאריך בשיעוריו בשבח נתינת הצדקה, תוך כדי שהוא מתחנן שכל אחד ואחד יתן צדקה כפי יכולתו לעניי עירו – קולו הנרגש ותחנוניו הרבים למען עניי ארץ ישראל העלה הרגשה כאילו מדבר רבינו בשביל אחיו – כי אכן צוהר היה בליבו והרגיש קרוב לכל העניים ועמך בית ישראל!
באחרית ימיו כשהוכרח לעבור על כותרות העיתונות החרדית בבית הכסא, היה מחזר ומחפש אחרי אותן משבצות קטנות שרובם מדלגים עליהם, ואפילו לא מבחינים בהם – אותם משבצות קטנות המודפסות בתחתית העמוד – בקשות צדקה לעניים אלמנות ויתומים, וליבו הרחום והחנון של רבינו מבקש דווקא את אותן משבצות, ותיכף היה שולח את נהגו למסור סיוע לאותם משפחות, ומשדל גם אחרים שיסייעו להם.