"ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ושיברו לנו משם ונחיה ולא נמות" (מ"ב, ב')
למה לא בראו השבטים מזון על ידי ספר היצירה?
"ויבא יוסף את דיבתם רעה", שהיה מגיד לאביו שאוכלים אבר מן החי, ומזלזלים בבני השפחות לקרוא אותם עבדים, והיו חשודים בעריות (ב"ר פפ"ד ס"ז).
ושמעתי שנמצא בקובץ ישן, שאברהם אבינו עשה ספר יצירה ומסרו ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב לא מסרם לבני השפחות אלא לבניו בני הגבירה היותר מיוחסים, כי אין מוסרין סתרי תורה כאלה אלא לצנועין ומיוחסי ישראל בכל דור ודור (עי' קדושין עא. לענין שם המפורש). ומצינו בגמרא (סנהדרין סהJ שרב חנינא ורב אושעיא בראו עגל משולש בכל ערב שבת על ידי עסק ספר יצירה בצירוף השמות, ובודאי אינו צריכה שחיטה, ומותר לאוכלו בעודו חי, וכך עשו השבטים. ויוסף היה סבור שאותה בהמה נולדה מאב ואם, לכך הביא דיבה זו אל אביו שהשבטים אוכלים אבר מן החי, אך הם כנים היו ועשו כדין.
עוד איתא בגמרא (שם) רבא ברא אדם ושלחו לפני רבי זירא, ופירש רש"י (ד"ה ברא גברא) שבראו על ידי שמות ספר יצירה. והנה יש שמות שמצירופם נברא זכר, ויש שנברא נקבה. ואפשר שבראו השבטים בספר היצירה נקבה, והיו מטיילין עימה, ויוסף היה סבור שהיא מאב ואם, ובא והודיע לאביו שהם חשודים בעריות.
וכן כשעסקו השבטים בצירוף סודות אלו ורצו להתחבר אליהם בני השפחות, אמרו השבטים אתם בני השפחות, וכוונתם היתה לשם שמים שלא נמסרו אלו העניינים אלא למיוחסים שבדור. ויוסף סבר שמזלזלים בכבוד אחיהם לקוראם עבדים, ובא והגיד לאביו, [השל"ה הקדוש פרשת וישב, דרך תוכחת מוסר, אות נ"ז].
על פי דברים אלו, יש להקשות למה הוצרכו השבטים לרדת למצריים הטמאה לשבור אוכל, והרי היו יכולים לברוא מזון על ידי ספר יצירה, ועל ידי זה לחסוך מעצמם נסיעה מפרכת זו?
יישוב א'
השבטים לא רצו להתחכם עם גזירתו יתברך
כשהצעתי קושיא זו קמיה דרבינו הגדול מוהר"ר משה צדקה שליט"א ראש ישיבת "פורת יוסף" השיבני כי על פי הפשט הקושיא מעיקרא ליתא, דהנה יש להקשות כיון שאמרו בגמרא (עבודה זרה י:) שקטן שבתלמידי האמוראים והתנאים יכול היה להחיות מתים, ואם כן למה לא החיו מתים?, אלא מפני שלא רצו להתחכם נגד מעשיו של הקב"ה, שכיון שהקב"ה המית לאותו אדם, רצונו הוא בכך, ולכן לא עשו היפך רצונו. וכך גם כאן כיון שראו השבטים שבא רעב על העולם, לא רצו להתחכם נגד מעשיו של הקב"ה, לברוא מזון בדרך פלא על ידי ספר היצירה. ולכן גם אם יבראו, כיון שהקב"ה חפץ ברעב, יכול הוא לסובב שלא יועילו מעשיהם, ולכן השתדלו בדרך הטבע, ודפח"ח.
לאור זה, יש להוסיף לבאר שעל ידי שהשבטים נאלצו לטרוח להביא טרף לביתם, דבר זה עורר עליהם רחמים, כי אז הקב"ה יחוס ויחמול עליהם מחמת שהשבטים הקדושים נאלצים להתבזות ולהתייגע בשביל מאכלם, – על ידי זה יסיר מעליהם חרפת הערב.
יישוב ב'
דווקא ביום שלישי אפשר לברוא מזון ותבואה על ידי ספר היצירה ובריאה זו מחזקת רק יום אחד
נראה ליישב בס"ד על פי מה שכתב בשו"ת הרשב"א (סימן תי"ג) שרב חנינא ורב אושעיא היו בוראים עגל משולש על ידי ספר היצירה דווקא בערב שבת, דביום אחר אי אפשר לברוא בהמה על ידי ספר היצירה, כיון שהבעלי חיים נבראו ביום שישי, ולכן רק באותו יום אפשר לברוא בהמה על ידי ספר היצירה.
וישוב כזה יש על דברי הגמרא (ברכות מזJ מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושיחרר עבדו והשלימו לעשרה. וקשה למה רבי אליעזר לא ברא אדם על ידי ספר היצירה וישלימו לעשרה, ולא ישחרר עבדו, דאם רבא יכל לברוא כל שכן שרבי אלעזר שקדם לו יכול היה לברוא.
דהנה בשו"ת חכם צבי (סי' צ"ג) הסתפק אם אדם הנברא על ידי ספר היצירה מצטרף למניין, והביאו גם רבינו החפץ חיים במשנה ברורה (סימן נ"ה סק"ד), אך בשו"ת שאילת יעב"ץ (סימן פ"ב) כתב שהנברא על ידי ספר היצירה אינו אלא כבהמה בצורת אדם, ובודאי שאינו מצטרף לעשרה, וכן כתב בספר עיקרי הדט (שציין לדבריו המשנ"ב הנ"ל), ועל כל פנים לדברי החכם צבי אם אדם הנברא על ידי ספר היצירה יכול להשלים מניין, למה לא ברא רבי אלעזר אדם והיה משלימו לעשרה?
ותירץ בספר פלאות עדותיך (ח"ב סי' י') על פי דברי הרשב"א הנזכרים שאפשר לברוא בהמה דווקא בערב שבת כיון שהבעלי חיים נבראו ביום שישי, לפי זה גם אדם אי אפשר לברוא על ידי ספר היצירה אלא ביום שישי, שאז נברא האדם, ומעשה דרבי אלעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה לא היה ביום שישי, ולכך הוכרח לשחרר את עבדו, ודפח"ח. [וע"ש שתירץ קושיא זו בעוד כמה וכמה אופנים].
אחר הדברים האלה יש לומר שמטעם זה לא בראו השבטים הקדושים אוכל ומזון על ידי ספר היצירה, שכיון שביום שלישי בשבת קודש ברא הקב"ה עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי לכן דווקא ביום שלישי אפשר לברוא מזון ותבואה על ידי ספר היצירה. ואין לומר שאם כן היו בוראים תבואה ומזון ביום שלישי לכל השבוע שהרי כתבו המפרשים (ספר גן רוה דף לב בשם וימהר אברהם, ובן יהוידע סנהדרין דף ס"ה, ועיין בשו"ת הרי יהודה ח"א בהקדמה אות ו') שעגל ואדם הנברא על ידי ספר היצירה מחזיק רק יום אחד, ומשמע דלאו דווקא עגל ואדם אלא כל דבר הנעשה על ידי ספר היצירה.
יישוב ג'
הבריאה בספר היצירה נעשתה על ידי צירוף שמות הקודש ומותרת לצורך מצוה
נראה עוד ליישב בפשיטות שכיון שהבריאה על ידי ספר היצירה, נעשתה על ידי צירוף שמות הקודש, ממילא רק לצורך מצוה מותר לברוא בהמה או מזון וכל כיוצא בזה על ידי ספר היצירה, ומה שבראו השבטים בהמה וכדומה פעם אחת או יותר על ידי ספר היצירה, היה להם איזה צורך מצוה, אבל בשביל מאכל האדם לקיום גופו החומרי, כיון שיכולים היו לירד למצרים ולהביא משם אוכל ומזון, פשוט שלא ישתמשו בשמות הקודש להנאת וקיום גופם.
ומטעם זה גם משה רבינו שהוצרך לבשר לכל בני דורו כמאמר הכתוב (במדבר י"א י"ג) "מאין לי בשר" לא ברא עגלים וכל כיוצא בזה על ידי ספר היצירה, ואברהם אבינו ירד מצרימה מפני הרעב, וכן יצחק הוצרך ללכת לפלשתים מפני הרעב, ולא בראו מזון ומאכל על ידי ספר היצירה, מהטעם האמור כי חלילה מלהשתמש בשמות הקודש לדברי חולין.
ואף שנפסק בשו"ע (יור"ד סימן קע"ט סעיף ט"ו) שמותר לעשות מעשה על ידי ספר היצירה. כוונת השו"ע להורות שאין בזה שום חשש איסור של מעונן ומכשף וכל כיוצא בזה, אבל בודאי לא שיהיה מותר סתם להשתמש בשמות הקודש. [וידוע המעשה בתלמידי האריז"ל שפעם אחת בלכתם במדבר השתמשו בשמות הקודש להנצל משודדי ממון, והאריז"ל אמר להם שחטאו במעשה זה חטא גדול, וכפרתם שבפעם הבאה כשילכו במדבר יבואו עליהם שודדים ויהרגום, ולא יצילו עצמם על ידי שמות הקודש].
וכן ראיתי להש"ך (שם סקי"ח) שדקדק כאמור בשם הלבוש שדווקא לצורך מצוה מותר, כי השי"ת נתן בהם כח שיוכלו לפעול על ידיהם החסידים והנביאים, והפועל בהם מראה גדולתו וגבורתו של השי"ת אך שיתעסקו בהם בקדושה ובטהרה ולצורך קדושת השם "או לצורך מצוה רבה", אשר לא נמצא זה בדורות הללו בעוה"ר ואפילו בזמניהם מצינו שנענש ישעיה על זה, וכל שכן בזמן הזה שאי אפשר לנהוג בטהרה ובקדושה ורחמנא ליבא בעי. והוסיף הש"ך שכן נמצא כמה מחברים דורשי רשומות שאין להשתמש בשמות הקדש אלא לצורך מצוה גדולה ודאשתמש בתגא חלף ושכן כתב הרמ"א (סי' רמ"ו סוף סכ"א) שיש אומרים שזה המשתמש בשמות הקודש, ושגם בספרי המקובלים מבואר שעוון גדול הוא המשתמש בשמות הקודש, על כן הנמנע מזה יבורך.
ועל פי זה ביארו עוד המפרשים מה שכתב רש"י (סנהדרין סהJ גבי רבא שברא אדם על ידי ספר היצירה: "על ידי ספר יצירה שלמדו צרוף אותיות של שם". ומדוקדק מלשונו של רש"י שרבא ברא לאותו אדם דרך לימודו, ולא כפשוטו שהשתמש בספר היצירה לברוא אדם. וכן מדוקדק עוד ברש"י (שם דף סזJ גבי רב חנינא ורב אושעיא שבראו עגל משולש בכל ערב שבת: "עסקי בהלכות יצירה וממילא אברו להו עגלא תלתא" ומפורש ברש"י שלא התכוונו לברוא את אותו עגל בכל יום שישי, אלא תוך כדי שקיעותם והתעסקותם בלימוד ספר יצירה נברא אותו העגל. וכן דקדק בשו"ת דברי חן (סימן י"ט), ובחי' תורת חיים שאף לצורך מצות עונג שבת לא עשאוהו כי אינו טעם מספיק בשביל להתיר שימוש בשמות הקודש, אלא היה נברא דרך לימודם. ועל כן יש לומר שגם השבטים מה שבראו לאותה בהמה וכדומה, היינו על ידי ההתעסקות והלימוד בספר היצירה.
יישוב ד'
מאכל שעל ידי ספר היצירה אינו מזין ואין בו טעם ואי אפשר להאכילו לקטנים ולקיים בו עונג שבת
עי"ל בס"ד על פי מה שכתב מרנא ורבנא קודש הקודשים רבינו יוסף חיים זצ"ל (בן יהוידע סנהדרין סהJ דבגמרא (סנהדרין נטJ הקשו היאך דרש רבי יהודה בן תימא שאדם הראשון היה מיסב בגן עדן והיו מלאכי השרת צולין לו בשר, והלא אדם הראשון נאסר באכילת בשר? ומתרצת הגמרא שהיה אוכל בשר היורד מן השמים, כאותו מעשה ברבי שמעון בן חלפתא שהלך בדרך ופגעו בו כמה אריות ושאגו לעברו לטורפו, פתח בתפילה "הכפירים שואגים לטרף" (תהלים ק"ד), ומיד הורידו מהשמים שני יריכות שמנות של בשר, אחת מהם אכלו האריות ואחת הניחו, לקחו לבית המדרש ושאל אם זה טמא או טהור? אמרו לו אין דבר טמא יורד מן השמים, ואפילו ירדה דמות חמור, טהור, דאין דבר טמא יורד מהשמים.
ומקשה רבינו יוסף חיים זצ"ל למה לא מתרצת הגמרא שהיה אדם הראשון בורא בהמות על ידי ספר היצירה ואוכלם, כאשר היו עושים רבי חנינא ורבי אושעיא?
ולכאו' י"ל בפשיטות שמלשון הגמ' שהיו מלאכי השרת צולין לאדם הראשון בשר, משמע מזה שהיו בהמות כבר מזומנות, ורק היו מביאים אותם לפני אדם הראשון, ולא היה טורח בהבאתם כלל. ואם כן למה להם לברוא, יותר נקל לומר שהיו מביאים מהשמים, וזה כוונת הגמ' שהיה אדם הראשון אוכל בשר היורד מן השמים, ועוד שהרי היה זה בגן עדן. ויל"ע עוד אם בכלל מלאכים יכולים לברוא בהמה על ידי ספר היצירה. ולכאו' עי"ל שכיון שספר היצירה מיוחס לאברהם אבינו, עדיין לא היה אדם הראשון בקי בה.
ורבינו יוסף חיים זצ"ל מתרץ שאכילת בשר הנברא על ידי ספר היצירה אינו משביע, שאינו עושה דם בגוף האוכלו, ובודאי גם אינו מרגיש בו טעם הנאה של אכילה. ועל פי זה מיישב גם היאך רב חנינא ורב אושעיא בראו עגל משולש ואכלוהו ונהנו ממעשה ניסים, כיון שלא היה להם הנאה מאכילתו, [ויש להוסיף שאדרבה נתקדשו באכילתו יותר על ידי שלא הרגישו טעם המאכל]. ועל פי זה מיישב גם מה שמצינו לאליהו הנביא זכור לטוב (מלכים א' י"ז ו') שהיו מביאים לו העורבים לחם ובשר, ולא ברא איזה בהמה על ידי ספר היצירה, כי אין בשר זה משביע וזן את הגוף.
אחר הדברים האלה מיושב היטב גם הטעם שהשבטים הקדושים לא בראו בהמות ודברי מזון על ידי ספר היצירה כי אין מאכל זה מזין, ובשלמא יום או יומיים אפשר להתקיים על ידי מאכל כזה, אבל אי אפשר להתקיים בתמידות על ידי מאכל כזה. ועוד שאי אפשר להביא לקטנים מאכל כזה, שאז לא יאכלוהו. ועוד דכיון ששמרו את השבת לא יכולים היו לקיים מצות עונג שבת באכילתו, אחרי שאין בו טעם.
ועל פי זה יש להוסיף ביאור נפלא, שרב חנינא ורב אושעיא היו אוכלים כבר ביום שישי להעגל שבראו על ידי ספר היצירה, להכנס לשבת כשהם מצד אחד לא רעבים, ומצד שני מעונים מצד ההנאה, ובזה יצאו ידי כל השיטות שהרי השו"ע (או"ח סי' רמ"ט ס"ד) פוסק שדרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת, ומצד שני המגן אברהם (שם סק"ז) הביא דברי הב"ח בשם הפוסקים והירושלמי שאסור להתענות בערב שבת כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה, ע"ש. וממילא כאן שהיו רב חנינא ורב אושעיא אוכלים בכל ערב שבת רק מאותו העגל שבראו על ידי ספר היצירה, מצד אחד לא נכנסו לשבת מתוך תענית, ומצד שני נסתגפו והחזיקו עצמם שלא להתענג אלא בשבת.
יישוב ה'
על ידי אכילת בשר בהמה הנבראת על ידי ספר היצירה לא שייך לעשות בירור באכילתה
יש ליישב עוד על פי מה שהקשה רבינו יוסף חיים זצ"ל בבן יהוידע (סנהדרין נטJ למה הוצרך אליהו הנביא לצוות לעורבים להביא לו בשר מטבחי אחאב (מלכים א' י"ז ו') ולא הורידו לו בשר מן השמים, כמו שהורידו לרבי שמעון בן חלפתא? ותירץ שרצה הקב"ה שאליהו הנביא יאכל בשר בהמה ממש כדי שיעשה בירור באכילתו, כי בבשר היורד מן השמים אין בו בירור.
והביא עוד (בריש נטJ מרבינו האריז"ל בספרו שער המצוות (פרשת עקב) שביאר שאין יכולים לעשות בירור באכילה אלא רק בבשר בעלי חיים הטהורים שהקדושה בהם רבה על חלק הקליפה, אבל בהמות טמאות אי אפשר לברר כי חלק הרע חזק ביותר ומרובה על חלק הטוב, והאוכלם מלבד שאינו מברר באכילתו אלא אדרבה תאחז ותידבק בו קליפת הטומאה שבהם, ותסתלק הקדושה ממנו. (וע"ש עוד שלאדם הראשון הותר לאכול מהצמחים והאילנות דווקא כיון שלא קרא להם שמות לכן לא נתבררו אלא על ידי אכילתו. וצ"ע דלפי פשוטו בירור אכילה הוא תיקון נשמות נידחות שנתגלגלו במאכל, כמאמר ברכת בורא נפשות רבות, ואם כן איזה בירור היה שייך בתחילת מאכלו של אדם הראשון).
אחר הדברים האלה מיושב היטב הטעם שאחי יוסף השבטים הקדושים בדווקא ירדו מצרים להעלות אוכל ומזון לאביהם ולהם, ולא בראו על ידי ספר היצירה, כי על ידי אכילת בשר בהמה הנבראת על ידי ספר היצירה לא שייך לעשות בירור באכילתה, ואין מעלה כל כך באכילה, מה שאין כן באוכל רגיל. וידוע שהצדיקים עושים כוונות גדולות באכילתן לעשות בירור לתקן המאכל.
יישוב ו'
ירידת השבטים מצרימה לשבור אוכל היתה כדי שלא להראות בעיני הכל שיש להם אוכל בעת הרעב
אבי מורי ועט"ר נזר ההלכה רבי רחמים שליט"א השיבני שהרי באותה שעה שיעקב ביקש מבניו שירדו למצרים להביא תבואה ומזון, היה לשבטים מה לאכול, וכמו שפירש רש"י "למה תתראו" למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשיו כאילו אתם שבעים כי באותה שעה עדיין היה להם תבואה. וכן איתא בגמרא (תענית יJ ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין הרי זה מתענה עמהן, שכח ואכל ושתה אל יתראה בפני הצבור, ואל ינהיג עידונין בעצמו, שנאמר "ויאמר יעקב לבניו למה תתראו", אמר להם יעקב לבניו אל תראו עצמכם כשאתם שבעין לא בפני עשיו ולא בפני ישמעאל שלא יתקנאו בכם.
ולכן כיון שכל ירידתם מצרימה לשבור אוכל היה רק מטעם שלא להראות עצמם בעיני הכל שיש להם אוכל גם בעת הרעב, לכן לא היה מועיל אם היו בוראים אוכל על ידי ספר היצירה.
ויש להוסיף בזה את מה שכתב השפתי חכמים שיעקב אבינו נתכוין לומר לשבטים שאם אתם מראים עצמיכם בפני בני ישמעאל ובני עשיו שאתם שבעים ויש לכם תבואה, כיון שהם קרובים שלנו אזי יבואו אלינו לבקש ליתן להם האוכל, לכך לכו וקנו אוכל כדי שיסברו שאין לנו אוכל, אבל באמת בזמן הזה היה להם אוכל.
יישוב ז'
כיון שנסתלקה שכינה מבית יעקב לא היה בכוחם להשתמש בשמות הקודש לברוא מזון בספר היצירה
בספר הנפלא אוצר פלאות התורה (עמ' תקמ"ט) מתרץ על פי מה שכתב רש"י (מ"ה כ"ו) "ותחי רוח יעקב אביהם" שנסתלקה השכינה מיעקב במשך כל השנים שהיה מתאבל על יוסף. ועל כן כיון שנסתלקה השכינה מבית יעקב, לא היה בכוחם להשתמש בשמות הקודש לברוא מזון על ידי ספר היצירה.
אך לכאו' יש להעיר כי הבריאה על ידי ספר היצירה אינה על ידי רוח הקודש ומכוח השראת שכינה, אלא מכח הלימוד ועשיית צירוף שמות הקודש, ודוחק לומר שמפני כן נסתלק מהם שמות הקודש שהיו גלויים בזמן האמוראים ואפילו בדורות האחרונים, כמו שהעיד בשו"ת חכם צבי (סימן צ"ג) שזקינו ברא אדם על ידי ספר היצירה, וכידוע עוד ועוד.
יישוב ח'
כיון שהאחים הקדושים ראו שעל ידי התעסקותם בספר היצירה נמכר יוסף ונגרם צער ליעקב קיבלו על עצמם שלא להתעסק יותר בספר היצירה באופן שיברא על ידי זה איזו בריאה
עי"ל בס"ד שכיון שהאחים הקדושים ראו שעל ידי ההתעסקות בספר היצירה נגרם שיוסף הוציא כביכול דיבתם רעה ועל ידי זה מכרו את אחיהם יוסף וגם גרמו ליעקב אבינו צער גדול ונורא עד שמיאן להתנחם כל הימים, נצטערו ונתחרטו על מכירתו וקיבלו על עצמם בקבלה גמורה שלא להתעסק יותר בספר היצירה באופן שיברא על ידי זה איזו בריאה. וכמו שמצינו בגמרא (שבת קלט.) וברש"י (בראשית מ"ג ל"ד) "וישתו וישכרו עמו" שמיום שמכרוהו לא שתו יין ולא הוא שתה יין, ואותו היום שתו.
יישוב ט'
כיון שחטאו האחים בחטא מכירת יוסף נתבטל מהם הכוח לברוא אותם בריאות על ידי ספר היצירה
תלמידי הבה"ח ישראל מזושן נר"ו השיבני שכיון שחטאו האחים בחטא מכירת יוסף נתבטל מהם לפי שעה הכוח לברוא בריאות על ידי ספר היצירה, ודפח"ח. ויש להוסיף שמצינו קצת כעין זה בגמרא (מכות יא.) שאליהו הנביא היה מצוי אצל רבי יהושע בן לוי בכל יום, ופעם אחת אירע שאכל אריה לאיזה אדם בשכונתו של רבי יהושע בן לוי במרחק של שלוש פרסאות, ומפני כך לא הזדמן אצלו אליהו הנביא למשך שלושה ימים, שנחשב לו דבר זה לאיזה עוון קל כביכול, למה לא הגנה זכותו שלא יארע דבר כזה במקומו. ורואים שהחטא מונע מהאדם מלהשיג מה שיכול היה להשיג קודם החטא, והדברים ידועים.
יישוב י'
אכילת השבטים היתה בבחינת מצוה וחיזרו אחרי קנייתה כמו שמחזרים אחרי קניית שאר צורכי מצוה
עלה בדעתי ליישב עוד בס"ד על פי מה שכתב רבינו הרמב"ם (פ"ג מהלכות דעות ה"ג): אם ישן כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל עניין זה ציוו חכמים ואמרו "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", והוא שאמר שלמה בחכמתו "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".
וכיוצא בזה כתב בהגהות אשרי (סוכה פ"ב ט') והביאו המגן אברהם (או"ח סי' תר"מ סקי"ד) לעניין שלוחי מצוה שפטורים מסוכה, שאם כשנחין וישנים בלילה להנאתם יכולים למחר לעסוק במצוה יותר, גם מה שישנים הרי זה בכלל עוסקים במצוה, ולכן גם בלילה פטורים מהסוכה.
ובודאי השבטים הקדושים כל מגמתם באכילתם ומעשיהם היה באופן זה שיהיה להם כוח לעבודת השי"ת, נמצא שהאכילה עצמה היה להם למצוה גמורה, וכמו שכתבו הרמב"ם וההגהות אשרי, ולכן כאשר חיזרו אחרי קניית תבואה ומזון, היה זה אצלם כמעט כמו שמחזרים אחרי קניית צורכי מצוה.
ומפני כך ירדו בדווקא למצרים להביא תבואה ומזון, כי מצוה הנעשית על ידי טירחה מעלתה וערכה פי כמה וכמה ממצוה שנעשית בקלות, ולכן לא רצו לברוא בהמות וכדומה על ידי ספר היצירה, כי אדרבה רצו לטרוח במצוות. וכמו שמצינו כעין זה בגמרא (קידושין מא.) שיש מצוה שיעשה האדם את המצוות לכתחילה בעצמו ולא על ידי שליח, ופירש רש"י כי על ידי זה גופו טורח במצוות ומקבל יותר שכר, ונמצא שיותר חביב אצל הקב"ה כאשר האדם טורח ומתייגע בשביל קיום המצוה.
אכילתו של רבינו היתה חפצא של הכשר מצוה הכרחית כאמצעי לקיום הגוף בלבד!
מה שמצינו אצל אחי יוסף – מצינו בהשתלשלות הדורות אצל גאוני וצדיקי ישראל. שאכילתם ושינתם היו בבחינת דברי הרמב"ם (פ"ג מהלכות דעות): "וכן כשיאכל וישתה לא ישים בליבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך, אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד". ומבואר עוד בהמשך דברי הרמב"ם שהמכוין כך נמצאת אכילה ושתיה שלו מצוה!
וזכינו בדורנו לדמות אש לאות ולמופת זו – שגם האכילה והשינה קודש הם – היה זה רבינו הגדול זצוקל"ה אשר באהבת התורה שגה תמיד, גם בעת אכילתו ובעת שינתו, לא התנתק מהחמצן הרוחני – לימוד התורה הקדושה!
כמה נאה להמליץ על רבינו את יישוב הבית יוסף (או"ח סי' ר"ח) לקושיית הטור (שם) היאך יש אומרים בברכת מעין שלוש "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" והרי אין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים מצוות התלויות בה?
ומיישב הבית יוסף שהאומרים כן, אין תכלית אכילתם בשביל הנאת האכילה, אלא לתכלית מה שאומרים מיד אחר כך "ונברכך עליה בקדושה ובטהרה" שעיקר הישיבה בארצינו הקדושה ואכילת פירותיה להיות ניזונים מקדושת השכינה וטהרתה!
ידוע המעשה ברבינו שבאחת הפעמים כאשר היה שקוע בתורה, לעת ערב הגישה לו הרבנית ע"ה ארוחת ערב דשנה לחזקו ולאמצו. הרבנית ע"ה המתינה עד אשר יסיים את הסוגיא בה היה עוסק ואז יסעד ליבו, אך משראתה כי חולפת שעה ועוד שעה, והשעה מתאחרת ועוד מעט תזרח השמש, הפנתה את תשומת ליבו של רבינו למאכלו המונח על שולחנו ופנתה ללון מעט לצבור כוח ליום המחר.
בערב היא באה ובבוקר היא שבה, ולעת הבוקר שאלה את רבינו אם אכל מאשר טרחה והגישה לפניו וגם היאך היו אותם מטעמים? ורבינו לא איחר להשיב: "ודאי שאכלתי, וטעמו היה כצפיחית בדבש"!
סרה הרבנית להדיח את הקערות והמזלגות, ולתדהמתה גילתה כי מאכלו וכלי ארוחתו של רבינו מונחים כבראשונה, כאבן שאין לה הופכין. פנתה הרבנית מיד לרבינו והראתה לו כי לא אכל מהאוכל שהניחה לפניו מאומה. רבינו הביע פליאה גדולה: "בודאי ללא ספק אכלתי, וגם היה טעמו כטעם לשד השמן, טעים ומשובח"!
ואמנם כאשר פנתה הרבנית להלבין ולכבס את הבגדים גילתה את צלחת ה"עמילן" שאמש השרתה במים ריקה, או אז הבינה כי רבינו מרוב שקיעותו בתורה לא הרגיש, ובמקום לאכול את המאכלים הערבים והמתוקים שהניחה לפניו, סעד רבינו פיתו בעמילן!
אכן לא רק משום כבודה של הרבנית השיב לה כן. אלא כי באמת הרגיש כך, וזאת מפני שבאותה שעה שרבינו הטביל את פיתו בעמילן היה בדעתו מקשה ומתרץ, מפלפל ומחדש בדברי התורה שהם ערבים ושמחים כנתינם מסיני. אמנם בידיו הוליך והביא לפיו את מאכלו, אבל ליבו דעתו וכל חושיו ורגשותיו היו נתונים בדברי התורה הערבים והמתוקים מדבש ונופת צופים, אם כך היאך לא ירגיש מתוק לחיכו!
מספרים כי פעם אחת בימי בחרותו של רבינו, ניגש לארוחת הצהרים יחד עם אחיו, ישבו סביב שולחן ערוך, וכשאחיו החלו לסעוד את ליבם בפת, רבינו עדיין היה אוחז בידו איזה ספר ושקוע בלימודו. בנתיים הספיק אחד האחים כבר לסיים את מאכלו, והבחין ברבינו שהיה אז צעיר לימים כי הוא עדיין שקוע בלימודו, עלתה בדעתו מחשבת שובבות וחפץ להשתעשע מעט, מבלי משים לב בהיות רבינו שקוע בספרו, החליף את הצלחת שלו הריקה בצלחת של רבינו המונחת לפניו והמתין לראות מה תהיה תגובתו של רבינו. אחרי זמן מה סגר רבינו את הספר, ומשהביט בצלחת וראה שהיא ריקה מתוכן, אמר כמשיח לפי תומו: "אוי, כבר אכלתי", ופנה לסור לבית המדרש…
בספר הנפלא "מלך ביופיו" (עמוד 101), מסופר: בצעירותו של רבינו, כשהיה גר ברחוב אלקנה בירושלים, היה מסתגר בבית המדרש הסמוך לביתו בימי שישי ויושב שם שעות על גבי שעות ומקדישם לכתיבת תשובות ומערכות בהלכה. מידי שבוע היתה הרבנית ע"ה באה בשעה 12:00 בצהרים להגיש לפני רבינו את ארוחת הצהרים, וגבאי בית המדרש שהיה מגיע בקביעות להכין את ספרי התורה לשבת, נוהג היה להחזיר את הצלחת לבית רבינו.
לאחר זמן מה כשהבחינה הרבנית שהאוכל בצלחת מסתיים עד הפירור האחרון, החלה להוסיף עוד ועוד, אבל התפלאה מאד כי רבינו בהיותו בבית אינו אוכל הרבה. בשבוע שלאחר מכן הוסיפה בצלחת פי שנים מהרגלה, ויהי הדבר לפלא, גם בשבוע זה שוב האוכל הסתיים עד הפירור האחרון, וכך נשנה הדבר מידי יום שישי שוב ושוב.
הפנתה הרבנית את תשומת ליבו של הגבאי, שיואיל נא בטובו לעשות עימה חסד ולבדוק אם אכן רבינו אוכל בעצמו את האוכל. שבוע לאחר מכן הקדים הגבאי ונכח בבית המדרש מרגע שהגישה הרבנית לרבינו את האוכל.
בטרם כילתה הרבנית להגיש לרבינו את מאכלו, ויהי אך יצאה מבית המדרש, נוכח הגבאי לראות כי מהחלון נכנסים כמה חתולים, עולים על שולחנו של רבינו, כרגילים ובקיאים במלאכתם, מרוקנים את כל אשר בצלחת עד תומה, והולכים כלעומת באו, ורבינו הגדול זצוקל"ה צולל במים אדירים, בהוויות דאביי ורבא, בכתיבת התשובות, כשמימינו ומשמאלו ומלפניו ערימות ספרים, ואינו מרגיש בבואם ובצאתם של החתולים…
בצעירותו, קודם שבתו על כס הרב הראשי, היה רבינו מקליט את עצמו כשהוא קורא תהלים ושאר פרקי תנ"ך בנעימה, ובשעה שהיה יושב לאכול היה משמיע לאוזניו הקלטות אלו, כדי שלא להסיח דעתו מן התורה, גם בעת אכילתו. וכן בעת שהיה לומד בישיבה, בשעה שהיה אוכל ביקש מחבריו שיקראו לפניו משניות, כדי לחוס על ייקרת הזמן, פעמים היה זה הגאון רבי שלום הכהן שליט"א ראש ישיבת "פורת יוסף" שהיה יושב וקורא משניות לפני רבינו.
בעשרת ימי תשובה שנת התשס"ז הידרדר מצבו הבריאותי של רבינו זצוקל"ה עד אשר הובהל לבית החולים, כאשר התעורר רבינו מן ההרדמה שביצעו הרופאים לאחר טיפול מתמשך, ביקש ראש המחלקה לבדוק את עירנותו וצלילותו של רבינו, פנה לרבינו ושאל: "אולי יואיל כבוד הרב לומר לי מה אכל אתמול בצהרים"?
ורבינו השיב: "לא, אינני זוכר"!
חוורו פניו של ראש המחלקה! – ירא היה לנפשו שמא חלילה אירעה איזו פגיעה במוחו וזכרונו של רבינו הגדול זצוקל"ה.
בניו הגאונים של רבינו ששהו כל העת לצידו של רבינו, הניחו את דעתו של ראש המחלקה, ואמרו "הניח לנו ונשאל אנחנו את רבינו". פנה אחד הבנים לרבינו ושאל: "אבא, היכן מקור מאמר פלוני"? ורבינו משיב על אתר: "בתורת החיד"א בספרו טוב עין", המשיך הבן והקשה כבוד רבינו, אבא, מתי ראית את זה בפעם האחרונה? ורבינו השיב בפשטות: "לפני שישים ושלוש שנה"! וראש המחלקה הבין שזכרונו של רבינו איתן כבתחילה, אלא ששאלתו היתה בדברים שאין לרבינו שייכות בהם מעיקרא…
וכך חזר הדבר על עצמו כמה וכמה פעמים, – באחרית ימיו של רבינו זצוקל"ה, כשנה לפני פטירתו, הובהל רבינו לבית החולים, שם שהה כמה ימים. הרופאים חששו לפגיעה בזכרונו של רבינו מפני אירוע קל שעבר.
אחד הרופאים הבכירים ניגש לרבינו וביקש רשות לבדוק את טיב זיכרונו והכרתו את סובביו וקרוביו, משנענה רבינו בחיוב שאל הרופא לרבינו: "כמה ילדים יש לרב, ומה שמותיהם"? ועוד שאלות מן הסוג הזה, נענה רבינו ואמר: "העיקר זה התורה, הנה יש כאן גמרא בבא קמא, תקרא שורה היכן שתרצה ואני אמשיך ואומר לך באיזה דף זה כתוב".
אותו הרופא שהיה רחוק מתורה ומצוות, אחרי שבחן את רבינו כאמור, הופתע לגלות עד כמה התורה למעלה מן הכל, ונוכח להכיר מקרוב מקצת גדולתו של רבינו בתורה. הימים היו ימי ערב הבחירות לכנסת – הבחירות האחרונות בחיי רבינו, הפטיר אותו רופא בכיר ואמר: "אני מעולם לא סייעתי ולא תמכתי בתנועתו של הרב, אבל מעתה אעשה כל מה שהרב מורה ובא, ואתמוך ואסייע לתנועתו הקדושה"…
רבינו בשקיעותו בתורה ההביל את כל עניני העולם הזה, וגם בעת אכילתו ושתייתו היה שקוע בתורה, ומפני כך היה מאחר לאכול, עד שפעמים היתה הרבנית ע"ה נאלצת לכבות את האור בחדר הלימוד כדי שרבינו יאלץ למעט מעיונו ומחשבותיו בלימוד ויסור למטבח לאכול לחזק את ליבו לבל יתמוטט חלילה.
בנו של רבינו הגאון רבי משה יוסף שליט"א סיפר כי לאחר פטירתה של הרבנית ע"ה היה הדבר קשה שבעתיים היאך לנתק את רבינו מלימודו לכמה רגעים בשביל שיסעד את ליבו בפת. רק הרבנית ע"ה אשת חבר כחבר, יכולה היתה להפציר ברבינו ופעמים גם לאלצו לקום לאכול, אך אחרי פטירתה לא יכול היה שום אדם בעולם לאלץ את רבינו לאיזה דבר שיהיה, קטן כגדול, ואפילו לטובתו. טיכסו עיצה, ושינו את סדר התפילות בבית רבינו, במקום להתפלל מנחה סמוך לערבית לפני השקיעה, כפי שהיה נהוג בבית רבינו במשך שנים, הקדימו את תפילת מנחה לצהרים, כדי שמיד אחרי תפילת מנחה יסור רבינו לסעוד את ארוחת הצהרים, הואיל וכבר הפסיק את לימודו לצורך התפילה.