"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (י"ב א')
גודל מעלת המכתת רגליו ומרביץ תורה לרבים
אמר רבי אבין למה היה אברהם אבינו דומה? לצלוחית של שמן אפרסמון הנתונה בבית הקברות ולא היה אדם יודע מה ריחה, מה עשה אחד נטלה וטלטלה ממקום למקום והודיעה ריחה בעולם, כך היה אברהם אבינו דר בתוך עובדי העכו"ם אמר לו הקב"ה לך לך מארצך ואני אודיע טבעך בעולם, [מדרש תנחומא בפרשתן סי' ג'].
מאי דכתיב (שיר השירים א') "לריח שמניך טובים", למה תלמיד חכם דומה? לצלוחית של שמן אפרסמון, מגולה ריחה נודף, מכוסה אין ריחה נודף. ולא עוד, אלא דברים שמכוסין ממנו מתגלין לו שנא' (שם) "עלמות אהבוך" קרי ביה עלומות, ולא עוד אלא שמלאך המוות אוהבו שנא' "עלמות אהבוך" קרי ביה על מות, ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות אחד העולם הזה ואחד העולם הבא שנא' עלמות קרי ביה עולמות, [מסכת עבודה זרה דף לה:].
המדרש בא ליישב למה נצטוה אברהם אבינו לילך ממקום למקום?, ומשיב המדרש, מפני כמה תועליות שיצא לאברהם אבינו על ידי מסע זה. האחת, כדי להוציא טבעו וריחו הטוב בכל העולם כולו, וזאת כדי שעל ידי זה יפרסם את שמו של הקב"ה בכל מקום ויכירו כולם את שם כבוד מלכותו.
ויש להוסיף שזוהי כוונת רבותינו ז"ל בגמרא שתלמיד חכם דומה לשמן אפרסמון, שכשמכוסה אין ריחו נודף, כלומר שאם מכסה את תורתו ואינו מלמדה ומנחילה לאחרים, אין ריחו נודף, וגם בשמים לא מתענגים כל כך מתורתו, אבל ת"ח מגולה ריחו נודף, שנהנים ומתענגים הכל מתורתו ואפילו בשמים.
ועוד שעל ידי שמקדיש מזמנו להרביץ תורה לאחרים, זוכה ומגלין לו סודות תורה שמכוסין ממנו. כי אין הקב"ה מקפח שכרו על שהשקיע מזמנו היקר על מנת ללמד תורה לבניו של מקום, ומפצה אותו על הפסד שקידתו בזה, שמגלין לו חידושי תורה.
התועלת השלישית, שמלאך המוות אוהבו. ויש להסביר זאת, שאין הקב"ה נוטל את נשמתו של מי שמרביץ תורה לרבים במהרה.
ועומק העניין יבואר על פי מה שמצינו להגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל שהקשה על מאמר הכתוב (דברים ל"ב ד') "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" וקשה שאם הקב"ה "צדיק" פשוט שכבר הוא "ישר"? וביאר שמלך בשר ודם אם מחייב את האדם מיתה אינו מתחשב בצער קרוביו, אבל הקב"ה מתחשב בזה, ולכן אם לבני משפחתו לא מגיע להצטער, מאריך הקב"ה אפו ואינו הורגו. ודבר זה מפורש כבר בתורה שלוט ניצול מהפיכת סדום בשביל כבוד אברהם, שלא היה מגיע לאברהם צער מיתת לוט, ועל ידי זה הציל הקב"ה כל העיר צוער בשביל שביקש לוט להניחה שלא ילך לעיר שוממה, (עי' רש"י י"ט כ"א).
וכך גם כאן אם התלמיד חכם מכתת רגליו ומרביץ תורה בעדרים ממקום למקום, אז גם בעת שצריך להפטר אין הקב"ה נוטל נשמתו ומאריך לו ימים ושנים כדי שקהל עדתו לא יצטערו. וכדברים האלה שח הסבא מסלבודקה באחד השנים באלול בפני תלמידיו: "העצה לימי הדין לזכות בדין היא להעביר על המידות, אך היות והעבודה בזה היא רבה והזמן קצר, לכן העצה המיידית היא להיות ממזכי הרבים"!
התועלת הרביעית, "שנוחל שני עולמות", אחד עולם הזה ואחד עולם הבא", כי מלבד מה שזוכה לנחול חיי עולם הזה שתלמוד תורה הוא מאותם הדברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא (מסכת פאה פ"א מ"א) וכל שכן אם מלמדה לאחרים, זאת ועוד שזוכה לנחול גם חיי עולם הבא, שעל ידי שלימד וריבץ תורה לאחרים יהיו אומרים שמועות בשמו גם אחרי מותו ועל ידי זה שפתותיו דובבות בקבר, (יבמות צז. סנהדרין צ: בכורות לא:).
עוד במעלת מזכה הרבים מצינו בגמרא (סנהדרין צט.): "תניא היה רבי מאיר אומר הלומד תורה ואינו מלמדה זה הוא דבר ה' בזה". ועוד אמרו (כתובות יז.): "מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, דווקא כשאין עמו כל צרכו, אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין". ונחלקו שם אמוראים מהו שיעור כל צרכו. וכל זה דווקא למי שקרא ושנה תלמודו לעצמו, ולא לימד תלמידים, אבל מי שמלמד לאחרים, אין שיעור כלל לחיוב הליווי, אלא כולם מחוייבים לבטל תורתם ללוותו.
ועוד אמרו בגמרא (קידושין מ:) "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם, תלמוד גדול או מעשה גדול"? נענו כולם ואמרו "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה". ומבואר בגמרא (ב"ק יז.) דהיינו דווקא היכן שמלמד תורה לאחרים, שרק אז תלמוד גדול ממעשה, (וכן כתבו התוס' שם ד"ה והאמר, ובקידושין שם ד"ה תלמוד).
ומצינו עוד בגמרא (ב"ק סו:) שהיתה הלכה אחת שהקשה רבה לרב יוסף, ובמשך עשרים ושתים שנים לא עלה בידו של רב יוסף ליישבה עד שנעשה רב יוסף ראש ישיבה, ובאותו היום יישב את אותה קושיא. וצריך ביאור מה באה הגמרא להשמיע לנו בזה? ועוד צריך ביאור למה באמת דווקא בשעה שנעשה רב יוסף ראש ישיבה התיישבה לו אותה קושיא?
אלא נראה שהגמרא באה להורות שדווקא משום שרב יוסף נעשה ראש ישיבה להרביץ תורה לרבים זכה לסייעתא דשמיא מיוחדת והשפיעו עליו ממרומים שפע תורה וחכמה, להבין ולהשכיל סודות התורה וטעמיה (עי' רש"י כתובות מב:). ועל ידי זה עלה בידו ליישב אותה קושיא שבמשך עשרים ושתים שנים לא התיישבה לו.
והמלאך המגיד עודדו למרן הבית יוסף (עי' מגיד מישרים פ' שמות דף מז:): "אל תצטער על שאתה מטפל בעניני הצבור ועל ידי כך אתה מתבטל מעסק התורה, כי אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך, כי שניהם כאחד טובים, ועל ידי הכל זוכה לחלוקא דרבנן, להיות לו כתונת פסים, כי עסק התורה לחוד, וצורכי ציבור לחוד, וכן תפילה לחוד, ומכולם נעשה לאדם אותם לבושים חשובים להתלבש בהם כאשר יוצאת נשמתו של האדם מהעולם הזה, לכך תעסוק בכולם".
וראה בספר מאיר עיני ישראל (ח"ה עמ' ק"ל) אודות מרן החזון איש זצ"ל שהיה מסתגר בד' אמות של הלכה, וכשנפגש עם מרן החפץ חיים זצ"ל בשנת תרצ"ג בווילנה, המריצו ועודדו החפץ חיים שלא יסתגר בארבע אמותיו אלא יצא להרביץ תורה ברבים. ע"ש היטב. וכבר שנינו (אבות פ"ד מ"ה) רבי ישמעאל אומר הלומד על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד.
ורבינו הגדול זצוקל"ה בהקדמתו לספרו טהרת הבית (חלק ב') כותב: "אזכרה ימים מקדם עם לבבי אשיחה שעלה במחשבה לפני למעט בהופעותי ברבים כדי להתמסר יותר בעריכת כל חיבורי אשר עמי בכתובים, כי מתי אעשה גם אנכי לביתי ואם אין אני לי מי לי, ורעיוני על משכבי סליקו. והנה בחלומי בלילה ההוא, ראיתי את הגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל בעל הבן איש חי אשר בא לבקר בביתי, ופניו מאירות כזוהר החמה, נכנס לחדר הספריה, והתישב ליד השולחן, ראה לפניו אחד מחיבורי, כמדומני שו"ת יביע אומר, והתחיל לעיין בו אחת הנה ואחת הנה, וכשסיים אמר טוב מאד. ושאל אותי, האם אני ממשיך להופיע ולדרוש ברבים דברי תורה ומוסר כאשר היתה באמנה אתי? עניתי ואמרתי כי עדיין ממשיך גם בימים אלה להופיע ברבים בשיעורי תורה ובדרשות כאשר חנני ה'. אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת חיבורי להוציאם לאור, שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי, ענה דודי ואמר לי בסבר פנים יפות, מזה ומזה אל תנח ידך, כי יש נחת רוח מאד לפני השי"ת בזיכוי הרבים כששומעים דברי תורה ומוסר וחוזרים בתשובה".
רגיל היה רבינו זצוקל"ה לשנן בפני צאן מרעיתו את דברי התנא דבי אליהו (פרשה י"ב): "אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו? אלא היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלוש, עד שיתישבו ישראל בארצם, ואז יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו. אך הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד נכנס לכרמו וליינו, ואמר שלום עליך נפשי, שלא להרבות את הטורח".
רבינו גדול הדור בתורה ובהרבצתה לרבים!
כמו אברהם אבינו שאמר לו הקב"ה "לך לך" מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, להוציא טבעו וריח תורתו ויראתו בכל העולם כולו, כך נתקיים הדבר ברבינו זצוקל"ה שמראשיתו ועד אחריתו הוליכו הקב"ה ממקום למקום ובהן הרביץ תורה ופרסם את שמו של הקב"ה לרבים, עד שיצא שימעו בכל העולם.
מסעו הראשון החל בהיותו בן ארבע שנים אז עלה ארי מבבל, ערש הולדתו, לארץ הקודש, בה הגה בתורה הקדושה בהתמדה מופלאה.
בהיותו בן עשר וחצי, נאלץ אביו לנסוע לעיראק לזמן קצר לצורך פרנסתו, ולקח עימו את רבינו, בנו המופלא, בכור בניו.
בהגיעם לבגדאד סר הנער עובדיה יוסף לשקוד על תלמודו בבית המדרש המפורסם "מדרש בית זליכה" שם התפלל רבינו הבן איש חי, ובו למדו כל גאוני וצדיקי העיר. הנער עובדיה יוסף ראה את בני החבורה לומדים גמרא והקשיב ללימודם. תוך כדי הלימוד הבחין שמסבירים את התוספות באופן שלדעתו לא היה נכון, קם והעיר את תשומת ליבם שאין זה הפשט בתוספות. אחד הזקנים שהיה שם ניסה להשתיקו, אולם לעומתו קם אחד מחכמי בית המדרש, וזעק מדוע משתיקים את הנער, בא נשמע מה יש לו לומר, נעמד רבינו בן העשר בפני כל בני החבורה והשמיע להם פשט בתוספות, שבסופו של דבר כולם הסכימו עימו פה אחד!.
בואו של הנער עורר עניין רב, מאחר וגילו שהוא בקי גדול בלימוד הגמרא, האב"ד וראש הישיבה הגאון רבי סלמן חוגי עבודי זצ"ל שהיה אב"ד בבגדד קרא לנער – לימים רבינו הגדול זצוקל"ה – ושאל אותו מה הוא לומד? רבינו השיב שלומד משניות מסכת שבת, ושוב שאלו מה עוד הוא לומד, ורבינו ענה שלומד גם משניות מסכת עירובין. משך אותו הרב בדברים והוציא ממנו שלמד גם כל סדר מועד וסדר נשים ונזיקין.
ואז שאלו רבי סלמן האם לא למד גמרא? נענה הנער והשיבו שלמד קצת גמרא, פרק ארבעה אבות, כיצד הרגל, אלו מציאות, המניח, המפקיד. החל רבי סלמן לבוחנו ומצאו בור סיד שאינו מאבד טיפה, חריף ובקי משנתו זך ונקי.
רבי סלמן לא ידע את נפשו מרוב התפעלות והכריז בקול גדול לעיני אביו וכל הקהל "כי מובטח הוא שזה הקטן גדול יהיה, ולימים יגדל ויצמח לפוסק הדור, ועתיד להאיר עיניהם של ישראל בתורתו"! כעבור עשרות שנים עלה רבי סלמן לירושלים וישב יחד עם רבינו בבית הדין, ואז הזכיר לו רבינו את המבחן שעשה לו בילדותו וכל הסיפור, נענה רבי סלמן ואמר: "ידעתי גם ידעתי שתגדל כאחד הפוסקים המובהקים, ועתה אני רואה שהתגשמה נבואתי"!
הנה כי כן, כבר אז הוציא לו הקב"ה שם טוב בכל אתר ואתר!
מימי בחרותו החל רבינו להקהיל קהילות ולהרביץ תורה ברבים, תחילת דרכו היתה בשכונת בית ישראל בוכרים שם נטע מסילות בליבם של תושבי השכונה לאהבת תורה ויראת שמים, והשקה אותם יינה של תורה שדעת חכמים נוחה הימנה. במקביל, כיהן כדיין בבית הדין של העדה החרדית הספרדית לצידו של מורו ורבו הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל ראש ישיבת "פורת יוסף".
בהיותו בגיל 26 בלבד ויוסף הורד מצרימה בהוראת גדולי הדור ורבותיו, לכהן כסגן הרב הראשי למצרים, וישימהו ה' לאב לכשלושים אלף היהודים שגרו שם, והודות לפועלו הרב נשתמרה אצלם גחלת היהדות בזכות עמידתו האיתנה על משמר הדת, ובזכות דרשותיו חוצבות הלהבות שעוררו את העם לתורה ולתשובה ולקיום מצוות. שם גם כיהן כאב בית דין ועמד בראש ישיבת "אהבה ואחווה". ייסד שיעורי תורה בהלכה ואגדה, והקהיל קהילות ברבים לשיעורי תורה שעות על גבי שעות.
כעבור שלוש שנים מאז הגעתו למצרים שב ועלה רבינו לארץ הקודש, כאשר שנים אלו הותירו את חותמן העז על יהודי מצרים, וצעירים רבים נמשכו בעבותות אהבה לבית המדרש ולחיי תורה, חלקם אף גדלו ברבות הימים לרבנים ומורי דרך לקהילות הקדושות.
כעבור תקופה קצרה מונה רבינו זצוקל"ה לשמש כדיין בבית הדין האזורי בפתח תקוה, – וכך יצא שמעו בעוד מקום ועוד מקום – אחר כך בין השנים תשי"ח לתשכ"ה שב לירושלים לכהן כדיין בבית הדין האיזורי, ובשנת תשכ"ה מונה לכהן כחבר בית הדין הרבני הגדול, יחד עם מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל.
מחיל אל חיל, וממקום למקום, הוציא הקב"ה את טבעו של רבינו בכל ארץ ישראל. בשנת תשכ"ט נבחר רבינו לכהן פאר כרבה הראשי של העיר תל אביב יפו ולדיין בבית הדין הגדול, באותה עת קיבץ רשימה של בתי כנסת בכל איזור תל אביב, פתח יומנו וקבע לעצמו יעד "לבקר בכל אחד מבתי הכנסת ולשוחח עם המתפללים בו, בשנה הקרובה"!
עם לבישת אדרת הרבנות בתל אביב, הרים רבינו את מעמד הרבנות והפסיקה הרבנית, ובד בבד שב וקירב את הקרובים והרחוקים, וכיוון את המון העם לחיי תורה ואת הילדים למוסדות חינוך תורניים.
כעבור ארבע שנים שב רבינו לעיר הקודש והמקדש לכהן בתפקיד "הראשון לציון והרב הראשי לישראל". משרה רמה זו הקנתה לרבינו כוחות עצומים, ונוצלה אף היא על ידו למשאת נפשו מאז ומתמיד – ביצור חומות הדת והפצת התורה ושמו של הקב"ה בעולם.
שקול היה רבינו זצוקל"ה כשבעים איש מזקני ישראל, ויותר שזכה וריבה וריבץ פעלים לתורה בכל הארץ מדן ועד באר שבע, ובכל העולם כולו. כיתת רגליו מכפר לכפר, משכונה לשכונה, מעיר לעיר, וממדינה למדינה, מיבשת ליבשת.
לא לחינם זרחה שמשו ויצא טבעו בכל העולם כולו שנתבשם משמן אפרסמון שלו, אלא הרבה בזכות שכיתת רגליו ממקום למקום בכל העולם כולו להביא את דבר ה' אל העם היהודי בכל אתר ואתר.
לא היתה מדינה או עיירה אפילו נידחת בכל הגלובוס שהיו בה יהודים ורבינו לא הגיע אליה, מסעות חובקי עולם ערך רבינו, והגיע לכל מקום לחזק את הקהילות היהודיות לשמירת התורה והמצוות ולחינוך ילדי ישראל לתורה ויראת שמים טהורה.
ככה מסר רבינו את נשמתו לטובת זיכוי הרבים בכדי להפיץ ולהפריח את אור היהדות והקדושה בעולם כולו. עשרות פעמים ביקר רבינו בקהילות ישראל בתפוצות, הרעיף עליהם טל של תחיה, טל של תורה, והפעיל את קשריו בכל העולם למען היהדות, בצרפת, ארצות הברית, ברזיל, ארגנטינה, מכסיקו אנגליה ועוד, בכל העולם כולו, מהודו ועד כוש. עד פטירתו היה רבינו מורה דרכן ומשיב לשאלותיהן של קהילות רבות ברחבי העולם.
בל נשכח שמלפני ארבעים וחמישים שנה שכבר אז היה רבינו מכתת רגליו ממקום למקום היתה ההליכה והנסיעה קשה שבעתיים מזו של עכשיו, אבל כל זה לא מנע מרבינו ללכת ולנסוע ממקום למקום, ולא היה נותן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו, וכידוע בצעירותו אף היה נוסע באוטובוסים ממקום למקום, לא נח ולא שקט עד אשר הפך דור שאין התורה חביבה עליו לדור שהתורה חביבה עליו!
בעת שרבה של מקסיקו נשא דברי הספד וקינה על פטירתו של רבינו בעצרת השלושים, סיפר כי רבינו הגדול זצוקל"ה הוא זה שהפריח את השממה והיהדות אף במכסיקו ושאר המדינות בחוץ לארץ, – וכה היו דבריו: "לפני שרבינו בא למקסיקו, לא היה דבר כזה ישיבות, לא היה דבר כזה שהורים ישלחו את ילדיהם ללמוד תורה בחינוך תורני, רבינו הגיע למקסיקו כמה פעמים ויזם ופעל להקמת ישיבות, ודיבר על ליבם של הציבור הקדוש לשלוח את הילדים אך ורק לתלמודי תורה ולישיבות הקדושות, ודבריו ופעולותיו עשו פירות ופירי פירות, ובעקבותיו אני ועוד אלפים חונכו ומתחנכים בחינוך תורני מובהק"!
הטיב לחדד זאת הגאון המופלא הרה"ג אליהו בחבוט שליט"א ראש בהמ"ד "ברכת אברהם": "גם בכל אתר ואתר בחוץ לארץ השפעתו של רבינו רבה ורשתו פרוסה, וחולל מהפך רב. לדוגמא, בעיר מולדתי ס. פאולו, רבינו הוא זה שדאג שיפתחו ישיבה קטנה. עד אז האופציה היחידה היתה ישיבה של חסידי סאטמר, ומעטים הם ההורים שהסכימו לשלוח לישיבה זו. רבינו הוא זה ששיכנע את מר אדמונד ספרא ע"ה להוזיל מכיסו למטרה זו, ובכך, כל מאות הבוגרים שיצאו משם מאז היווסדה, כולם הם יצירי כפיו של רבינו. בבנין החדש של הישיבה, נקרא בית המדרש "חזון עובדיה" על שם רבינו זצוקל"ה".
העיתונאי מר דוד לנדאו הי"ו התלווה לרבינו בשנת התשל"ד למסע חיזוק בקרב הקהילות היהודיות בארצות הברית, לתרגם את דברי קודשו של רבינו זצוקל"ה, ואף הוא מודה שבקושי הצליח לעמוד במשימה קשה זו לתרגם את דברי רבינו בפני האלפים, בהיות רבינו מכתת רגליו מכינוס לכינוס ומפגישה לפגישה.
באחת הפעמים כששב רבינו מביקור במדינת מקסיקו נשאל על ידי אחד מבאי ביתו כיצד היה הביקור, ורבינו השיב: "היה לי שם יום מאושר שלא היה לי מעודי כמוהו, בביקורי שם נכנסתי לאחד מבניני הקהילה היהודית במקסיקו, והתפעמתי לגלות בניין שכל כולו תורה, נכנסתי לקומה הראשונה ומצאתי "תלמוד תורה", תינוקות של בית רבן יושבים והוגים בתורה, עמדתי ודרשתי בפניהם שעה ארוכה… עליתי לקומה השניה ומצאתי ישיבה קטנה לבחורים צעירים, באתי אפוא גם עמם בדברים ודרשתי בפניהם שעה ארוכה… עליתי לקומה השלישית ומצאתי ישיבה גדולה, בחורים מבוגרים יותר שקועים בלימוד, מיד השמעתי בפניהם שיעור תורני כשעה ארוכה… עליתי לקומה הרביעית ומצאתי כולל, אברכי חמד לומדים בהתמדה בלב מקסיקו, לא יכולתי לעצור במילים ושוב פתחתי בפניהם במשא תורני שנמשך אף הוא כשעה ארוכה"…
בני ביתו של רבינו לא יכלו לכלוא את התרגשותם וקראו בהתפעלות: "רבינו, מניין לוקחים כוחות שכאלו"?! רבינו חייך ולא השיב.
כך היה רבינו! יכול לדרוש בעת ובעונה אחת בפני ילדי חיידר, בחורים צעירים או למדנים מפולפלים, וכולם הבינו את דבריו שנאמרו בנועם, בחן וחסד ובבהירות מאירה שאין כמותה!
אגב, על מסירות נפשו של רבינו במסירת השיעורים והרבצת תורה, ראוי לספר שאחרי שאביו של רבינו נפטר, רבינו המשיך כהרגלו במסירת השיעורים, ובסיומו של השיעור לא היה אומר קדיש, ודבר זה חזר על עצמו פעם אחר פעם. עד שאחד מתלמידיו ניגש אליו ושאלו "מדוע כבוד רבינו לא אומר קדיש על אבא שלו"? תשובתו של רבינו הפתיעה את כל הנוכחים: "תדע, כשאני מוסר שיעור, אתה רואה אותי חזק ושואג כמו אריה, אבל באמת זה לא כוחות שלי, אני לא מפסיק את השיעור עד שאני מרגיש שאם אומר עוד מילה אחת אני מתעלף"…
כשנודע לי דבר זה נפתרה לי תעלומה שניקרה במוחי בשנים האחרונות אודות העובדה שכמעט בכל פעם שהיה רבינו מסיים את שיעורו במוצאי שבת, היה נאנח ומכה בנחת על השולחן, ועתה נתברר כי שמפני כך היה נאנח וגונח, כי מסר את שיעורו עד כלות כל הכוחות…
גם לאיראן הרחוקה הגיע רבינו בשנת התשל"ו, נטל עימו את מקל נדודיו והלך לחזק את כל הקהילות היהודיות שם, והרים את קרנם של רבניהם ומורי דרכם שימשיכו במלאכת הקודש ביתר שאת וביתר עוז, ואף הסדיר להם כמה בעיות שהיו להם בעניני הלכה ומנהג.
בשנת התשס"ה הגיע רבינו לפריז ובין היתר פעל וחידד באוזני יהודי צרפת שגם הם מחוייבים לאכול בשר חלק ולא רק בארץ ישראל, ואף הצליח להסדיר ולהנגיש להם מעל אדמת פריז דבר נשגב זה של בשר חלק גלאט. בהגיעו לשם הקהיל קהילות ברבים וחיזק את רוחם של יהודי פריז ללימוד התורה וקיום המצוות.
בכל עת היה רבינו משנן את דברי התנא דבי אליהו הנזכר, ומזרז את כל שומעי לקחו ותלמידיו ליטול את מקלם ותרמילם ולנדוד ממקום למקום להפיץ את דבר ה' בכל מקום ומקום. "נאה דורש ונאה מקיים"! ואלו הדוגמאות הם רק אחד מאלפי אלפים, כי כמעט ואין מקום בכל היבשת שלא דרך בה רבינו במשך כל שנות חייו עלי אדמות!
מי אינו זוכר את חודש אלול במחיצת רבינו הגדול זצוקל"ה?!
בכל יום ויום מימי חודש אלול חרש רבינו הגדול את ערי הארץ לאורכה ולרוחבה, הקהיל קהילות ונשא דברי תורה וחיזוק בפני עשרות אלפי אנשים, בכל יום קיים כמה וכמה עצרות תשובה והיה רץ מאחת לחברתה עד כלות כל כוחותיו. עדות לפעילות זו ניתן ללמוד מכך שבחודש אלול לא היה רבינו נוסע ממקום למקום באמצעות רכבו, אלא באמצעות מסוק מיוחד שהיה לוקח את רבינו ממקום למקום כדי שיוכל לעמוד ביעדים הרבים שהציב לעצמו. לעובדא זו לא מצינו אח ורע עד עצם היום הזה.
זה היה סוד גדולתו של רבינו, מסירות נפש עליאית לזיכוי הרבים, כפי ששח ראש ישיבת "אור החיים" הגאון המפורסם רבי ראובן אלבז שליט"א תלמיד נאמן לרבינו זצוקל"ה ללא כחל ושרק, בכל נפשו ומאודו, לשם שמים ושלא על מנת לקבל פרס: "רבינו היה מארגן בכל חודש אלול כינוסי תשובה בכל ערי הארץ, הוא ביקש ממני שאצטרף אליו, היינו נוסעים כל ערב לכמה יישובים בארץ, ורבינו היה מדלג מיישוב ליישוב ומעיר לעיר. בשעה 2 בלילה היינו שבים לירושלים עיה"ק, אני הייתי צריך להחליף את בגדי לפחות שלוש פעמים, הכל היה רווי לחות מתוך התלהבות ומהריצות ממקום למקום, ורבינו בגילו המבוגר לאור שחרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, כשהיה מגיע לביתו כשכולו סחוט ועייף מכל הדרשות והנסיעות, היה זורק את הגלימה באחת מפינות הבית ומסתער בגעגועים עצומים על הספרים הקדושים, וממשיך בלימודו, כך מסר רבינו את נשמתו לזכות את הרבים ולהפריח בהן תורה ויראת שמים".
לפני כעשור שנים בימי אלול טס רבינו בהליקופטר לעצרות חיזוק, ותוך כדי הטיסה חש שלא בטוב והובהל לבית החולים, שם נודע כי עבר אירוע לב קל, ומאז נאסר עליו שוב לטוס בהליקופטר או מטוס בשל מצבו הבריאותי. ומאז לאחר תקופת מה החל רבינו למסור את שיעורו הקבוע במוצאי שבת מבית מדרשו שבביתו. על ידי אירוע זה נתפרסם בכל העולם שגם עתה לעת זקנותו מכתת הוא את רגליו ממקום למקום להרביץ תורה ויראה לרבים, ונתקדש שם שמים ברבים.
פעם אחת בעת שנשא רבינו דברים בחובת מעלת זיכוי הרבים נפתח ליבו, ונשא את הדברים הבאים, ככתבן וכלשונן, (מעדני המלך ח"ג פרק י"ד): הרב אינו יכול לומר למי שיש שאלה שיבוא אלי, והוא ישב בביתו רגל על רגל ויחכה שישאלו אותו. וכי חכם כזה אכפת לו מישראל?! כל ישראל ערבים זה לזה, כל שכן הרבנים שלהם! חייבים הת"ח לכתת רגליהם ממקום למקום ללמד תורה לישראל. כל חכם שבישראל חרד ודואג לשלומם של ישראל, ובמה תיראה אהבתו אותם?! אלא ילמדם תורה, כפי שהתינוק יונק מחלב אמו, כך כל ישראל בניו של ה' ונחשבים בניו הרוחניים של רבם, ועליו לדאוג להם כמו בניו.
אשריהם ישראל צמאים לתורה, בחודש אלול כשאנו מופיעים בעצרות באים אלפים בלי גוזמא. מתחילים את הערב בשעה שבע, אני מגיע ממקומות אחרים בשעה מאוחרת ובנתיים רבנים אחרים מדברים. כשאני מגיע בשעה אחת עשרה, אני מוצא את כולם עירניים, מצפים ומחכים לא כדי לאכול לביבות או אוזני המן, אלא לשמוע דברי תורה. נתקיימה נבואת עמוס (ח', י"א) "הנה ימים באים נאום ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דברי ה'". אני אומר דברי עידוד וחיזוק, ולאחר מכן כולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים, אנשים פשוטים מאוד, חלקם אפילו ללא כיסוי לראשם, כששומעים "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" הם מושכים את השרוול על ראשם וצועקים יחד קבל עם ועדה שמע ישראל וה' הוא האלהים, עם דמעות בעיניהם!
הייתי פעם בבית הכנסת הגדול בחיפה, רק בעזרת הנשים היו חמש מאות, על אחת כמה וכמה בעזרת ישראל. עמד שם סדרן אחד עם כיפה קטנה, כשאמרתי "שמע ישראל" משך את שרוול בגדו וצעק בהתלהבות גדולה שאפילו בכיפור אנו לא אומרים כך "שמע ישראל"! אשריהם ישראל, כולם אוהבים את התורה! איני בא לספר לכם סיפורים, אלא זה מחייב אותנו לקרבם ולרוות את צמאונם לדבר ה', עכד"ק.