"תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" (כ"ח, מ"ז)
למה מי שעובד את ה' ומקיים המצוות שלא בשמחה נענש כל כך בכל קללות התורה?
יש להתבונן למה בעבור קיום עבודת ה' בתכלית הדקדוק, אך שלא בשמחה ובטוב לבב מגיע חלילה לאדם עונש כל כך חמור של כל קללות התורה, שכולן סיבתן רק מפני דבר זה שלא עבד את ה' בשמחה, כמאמר הכתוב. והרי סוף סוף קיים את כל ציוויו ומצוותיו של מלך מלכי המלכים, רק שלא עשאם בשמחה?
ביאור א'
עיקר השכר בקיום המצוות היא רק על השמחה בקיומם
אפשר להסביר זאת על פי מאמר רבותינו ז"ל במדרש (ויק"ר כ"ז ב') "מי הקדימני ואשלם", מי הקדימני שהתחיל הוא את המצוה אשלם ואהיה חייב לו שכר מן הדין. מי קילס לפני עד שלא נתתי בו נשמה?, מי מל לפני עד שלא נתתי לו בן זכר?!, מי עשה לפני ציצית עד שלא נתתי לו טלית?!, מי עשה לפני מעקה עד שלא נתתי לו גג?!, מי עשה מזוזה עד שלא נתתי לו בית?!, מי עשה לפני סוכה עד שלא נתתי לו מקום?!, מי הפריש פאה עד שלא נתתי לו שדה?!, מי הפריש תרומה ומעשר עד שלא נתתי לו גורן?!, מי הפריש בכורות ומעשרות וקרבן עד שלא נתתי לו בהמה?! על כן אין מגיע השכר מן הדין אלא רק בתורת חסד, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים (ס"ג י"ג) "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו".
והקשו המפרשים אם כן מה המעלה בקיום המצוות כולם, שרצה הקב"ה לזכות את ישראל ולפיכך הרבה להם תורה ומצוות, והלא כל השכר הוא בתורת חסד?
ומתרצים המפרשים שעיקר השכר שהאדם מקבל לעתיד לבוא הוא על קיום המצוות בשמחה, דבזה לא שייך הטעם של מי הקדימני ואשלם!. [ועי' במעלת קיום המצוות בשמחה לידידי הרה"ג משה יוחאי רז שליט"א בספרו מנורת זהב, חנוכה, עמ' ס"ה].
ובזה מיושב החומרא של מי שאינו מקיים המצוות בשמחה, כי עצם קיום המצוות הוא חק בל יעבור מצד מה שנותן ה' לאדם, וכל חלקו של האדם הוא בשמחה, ואם אין שמחה נמצא שלא עשה כלום.
אחר כותבי כל זה, ששתי כעל כל הון בשומעי עתה כי בשעה שעלה מרן הגריא"ל שטיינמן שליט"א לנחם את רבינו הגדול זצוקל"ה בפטירת בנו, שוחחו שניהם בדברי תורה, ורבינו הקשה ותירץ כאמור, ותאזרני שמחה שזכיתי לכוין לדעתו הקדושה.
ביאור ב'
אם לא מקיים המצוות בשמחה אינו מקיימן בשלימותן ועוד שעל ידי זה מראה צרות עין בקיומן
מלבד מה שמפרשים העולם שאדם שמקיים את המצוות שלא בשמחה, בודאי לא יקיים את המצוות בתכלית השלימות וההידור, יש להסביר עוד על פי מה ששנה אבימי בנו של רבי אבהו בגמרא (קידושין לא. וברש"י ותוספות שם): יש מאכיל לאביו עוף חשוב "פסיוני", מין שליו שירד במדבר, וטורדו מן העולם, כלומר שנענש על ידי זה, מפני שמראה לאביו צרות עין על סעודתו, ומדבר אליו שיאכל שלא בדרך ארץ. ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא, כגון שיש לו אב זקן ונצטוה לבוא לעבודת המלך, אומר לו בנו טחון אתה ברחיים ואני אלך במקומך לעבודת המלך כי אין לה קצבה ויכולים לבזותך ולהלקותך!
כך הדבר גם במנחה שאנו מגישים ומקטירים להקב"ה, עבודת ה' יתברך, המצוות והמעשים טובים, כי אם חלילה מקיימים אותם בעצבות, או מתוך מרה שחורה חלילה, הרי זה ממש כאותו הבן שמגיש לפני אביו עוף שמן ומשובח, ויחד עם זה מראה לאביו צרות עין על סעודתו. כי על ידי קיום המצוות בעצבות, מראה צרות עין בקיומם, שמעדיף היה שלא לקיימם, וכאילו הם עליו לטורח ומשא כבד, וממילא אדרבה מעשה עבודת ה' שלו כמעשה עוון וניאוץ וטורדו מן העולם.
ומצינו כמה וכמה מצוות שתיקנו חז"ל כדי שלא יהיו נראות המצוות על האדם כטורח ומשא כבד, כגון אין עושים מצוות חבילות חבילות, דתנן (סוטה ח.) אין משקין שתי סוטות כאחת, ואין מטהרין שני מצורעין כאחת, ואין רוצעין שני עבדים כאחת, ואין עורפין שתי עגלות כאחת, לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות! ופירש רש"י שאין עושין מצוות חבילות חבילות לפי שנראה כאילו הם עליו למשאוי וממהר לפרק משאו.
ועלה בדעתי כעת כי זה היסוד למה שתיקנו לנו סעודות שבת וחג, סעודות סיום מסכת, וסעודת קידושין ונישואין, סעודת מילה ושאר מצוות ומועדים, שלכאו' קיומם הוא דבר תמוה מאד, דמה בין קיום המצוות לשמחת הגוף במאכל ומשתה? אך לאור האמור מיושב היטב כי אדרבה ואדרבה קיום אותם הסעודות הם טיהור וזיכוך אותה המצוה להעלותה ולהקטירה לנחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם, כי בקיום אותן סעודות אנו מראים חיבתנו אהבתינו ושמחתינו, ואין שמחה אלא בבשר ויין, לקיום המצוות, והם חלק בלתי נפרד מקיום המצוה כולה, וצריך שזה תהיה כוונתינו בקיום כל אותם הסעודות.
ומצינו שהקפידו חז"ל משום טירחא דציבורא אפילו על רגעים ספורים ומדודים, כמו שמצינו לעניין מניין העולים לתורה בשני וחמישי שאין מוסיפים על שלושה העולים משום טירחא דציבורא (מגילה כא. ורש"י ושאר מפרשים), ותמיד הוקשה לי מה בכך שיעלה עוד אחד לתורה, הרי זה לא יקח זמן רב, יותר מחמש דקות בערך, ולמה הקפידו חז"ל כל כך שלא להטריח את הציבור בשני וחמישי להתבשם מדברי התורה ולזכות אותם בעוד עולה אחד לתורה? ולאור הדברים שנתבארו, התיישב בס"ד, שחז"ל הקפידו כל כך על טירחא דציבורא, ואפילו של רגעים אחדים, כדי שחלילה לא יכשלו הציבור בדבר זה, שתראה המצוה עליהם כמשוי, כאדם הנושא חבילות חבילות.
ועתה התיישב לי גם קושיא שעלתה בדעתי בזמנו אודות המעמד הנשגב בכותל המערבי שהתקיים לרפואתו של רבינו הגדול זצוקל"ה כשבועיים לפני פטירתו בערך, שנתקבצו ובאו יותר משני רבבות אלפי ישראל מכל רחבי הארץ לכותל המערבי, אך אותה עצרת תפילה וזעקה לא ארכה זמן רב, ואחרי כשעה של תפילות ותחנונים במעמד גדולי וצדיקי הדור, נסתיימה ושבו כולם לביתם. ותמהתי מאד למה לא האריכו צדיקי הדור עוד בתפילות ותחנונים בשעה נוספת ואפילו שעתיים. ולאור האמור נתיישב לי שגדולי וצדיקי הדור בחכמתם הגדולה עשו כן בדווקא, פן אם יאריכו, חלילה יהיה הדבר למשוי על כמה מהציבור, וממילא יצא שכרם בהפסדם, לכן לא האריכו יתר על המידה, והרוויחו שנתקיימו התפילות מעומק ושיברון לב, מתוך שמחה וחדוה ותשוקה להתפלל עוד ועוד.
כי לעומת זה המקיים את המצוות בשמחה, אפילו אם כביכול אינו יכול לקיים את כל המצוה כראוי, כגון שהוא חולה או אנוס, אך שמח הוא שמחה גדולה על כל מצוה ומצוה שנופלת בחלקו, ממילא הרי הוא בבחינת אותו אחד שמטחינו לאביו בריחיים ומעשה זה מביאו לחיי העולם הבא! ועוד שקיום המצוות בשמחה מראות בעליל את אהבתו להקב"ה!
ביאור ג'
המיצר בקיום המצוות מראה כאילו הקב"ה חפץ להרע לישראל היפך כוונת הבורא יתברך
ויש לבאר עוד שהעובד את ה' ומקיים את המצוות מתוך צער, מראה הוא חלילה כאילו חפץ הקב"ה להרע לישראל, וזה היפך כוונת הבורא יתברך בכל המצוות כולן שחפץ להיטיב עם בריותיו ורצה לזכותינו לפיכך הרבה לנו תורה ומצוות, שנא' (ישעיהו מ"ב) "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", (מכות כג:), והרי הוא כמחרף מגדף ומנאץ לשמו של הקב"ה, ומחלל את שמו. שהלא אדרבה ואדרבה קיום המצוות הם עונג גדול ונפלא לכל המשתוקקים לעשות רצון השי"ת. וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.
וכן מצינו שדימו חכמים את הפורש מן התורה כפורש מן החיים, כמו שאמר ר' טרפון לר' עקיבא (קידושין סו:) ששימחו בדברי תורתו, "כל הפורש ממך כפורש מן החיים"! כי באמת תורתינו הקדושה ניתנה לנו לחיים לשמחה ולשלום.
וכן מצינו אצל רבי עקיבא עצמו (ברכות סא: ובילקו"ש ואתחנן רמז תתל"ז) שהשיב לפפוס בן יהודה שמצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה ושאלו אי אתה מתיירא מפני המלכות, אמר לו ר' עקיבא אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על גבי הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם מפני מה אתם בורחים וכו', אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות, לא פקח אתה אלא טיפש אתה, ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה (דברים ל') "כי הוא חייך ואורך ימיך", כך, אם אנו הולכים ומתבטלים ממנה על אחת כמה וכמה.
ורבינו הרמב"ם (פ"ז מהל' רוצח ה"א) כתב שתלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנא' "וחי", עשה לו כדי שיחיה, "וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין"!
ומפורסמים דברי האור החיים הק' (דברים פרק כ"ו) שכתב: "אם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא ייחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם"!.
אחר הדברים האלה יש ליישב קושיית רבינו יונה בנוסח הודאת רבי נחוניה בן הקנה שהיה מתפלל ביציאתו מבית המדרש, (ברכות כח:): "אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר, אנו רצים והם רצים אנו רצים לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת". ולכאורה יש כאן כפילות, דהיינו קבלת שכר – היינו רצים לחיי עוה"ב?
ולאור האמור מיושב שכופלים ומודים להשי"ת על השכר שמקבלים אנו לאלתר בעסק התורה, על שמשרה ונותנת שמחה בלב האדם, סיפוק ועונג ומתיקות וערבות נפלאה, וכמו שמצינו שיש איסור ללמוד בתשעה באב מפני ש"פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים פרק י"ט). ואחר כך מוסיפים להודות גם על השכר המעותד לעולם הבא, שלבד זה שאנו נהנים כאן מעסק התורה, גם מעותד לנו שכר על הלימוד!.
וידוע מה שאמר האריז"ל שזכה להשגת חכמה נפלאה והשגת רוח הקודש, הכל היה בשביל שהיה שמח שמחה רבה בעוסקו בתורה, ובקיומו שום מצוה, יותר ממוצאו שלל רב!*.
* מספרים על רבינו החתם סופר שפעם אחת בישיבתו עם צאן מרעיתו, תלמידיו היקרים המסולאים מפז, נכנס ראש הקהל והחזיר לחת"ס כסף שלוה ממנו, ולאות הערכה ותודה הגיש לחת"ס טבעת משובצת באבן יקרה. החת"ס נטלה והתבונן בה זמן מה, באומרו שטבעת זו יפה היא מאוד ומעולם לא ראה כמותה, והוסיף עוד דברי התפעלות מאותה הטבעת. התלמידים כבר החלו להסתודד ביניהם כיצד להעיר שודאי יש כאן ריבית, בין כך וכך שומעים הם את החת"ס אומר לראש הקהל "אילו לא היית נוטל ממני הלואה הייתי נוטלה, אך עכשיו לא אוכל לקבלה משום איסור ריבית". תמהו התלמידים מדוע בכלל מתחילה נטלה החת"ס, ואף הוסיף להתבונן בה, הלא ראוי היה יותר מלכתחילה לומר לראש הקהל שזה ריבית, ולא לקבלה כלל. נענה החת"ס והסביר לתלמידיו שלמד דבר זה מרבו הגאון רבי נתן אדלר זצ"ל שפעם אחת היה צריך לנסוע לשם פיקוח נפש, ומיד במוצאי שבת החליט לצאת לדרך. ראשי הקהל ניסו למנוע ממנו לצאת לדרך, מפני השלג הכבד והקור הגדול ששרר באותה העת, בפרט לאור העובדה שרבי נתן אדלר היה חלש. אך הוא לא נעתר להם וביקש ממני לשכור עגלה וסוסים חזקים, ויצאנו לדרך. באמצע הדרך, מחמת השלג הכבד נעצרה העגלה, והעגלון הגוי הודיע שהסוסים כבר אינם מסוגלים להמשיך עוד. מורי ורבי לא אמר נואש, הוסיף לעגלון עוד כסף כדי שיסור לכפר הסמוך ושם ישכור עוד סוס כדי שיוכלו להמשיך בנסיעתם. כעבור זמן קצר חזר העגלון והתחיל לרתום את הבהמות לעגלה, תוך כדי עבודתו של העגלון, פתאום קפץ רבי נתן אדלר מהעגלה ומרוב המהירות נפלו נעליו מרגליו ונשאר בגרביים בלבד, והחל לקפץ ולרקד בשלג כבחור צעיר, יראתי וחרדתי לשלומו של רבי, ומיד אחזתיו ולא ארפנו, והחזרתיו לעגלה, אך מורי ורבי שוב קפץ ואמר לי וכי אינך רואה, והצביע לעבר העגלון הרותם שוורים לעגלה בניגוד לאיסור מוחלט של לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. וכשהבחנתי בדבר פניתי לגוי ואמרתי לו שתורתינו אוסרת לנסוע בעגלה שרתומה לשני סוגי בהמה, הלך הגוי לאותו הכפר הסמוך להחליפה בסוס. ואז שאלתי את רבי מדוע קפץ ורקד? נענה והשיבני: "הרי נסעתי לצורך הצלת נפשות, בניגוד לדעת ראשי הקהל, ועל ידי זה זכיתי וה' שילם לי שכרי מושלם, והוא שכר מצוה מצוה, כי עתה זיכני ה' במצוה זו של לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, שלא הייתי זוכה בה מעולם, וכי חורש שדות אני"?! סיים החת"ס ואמר לתלמידיו "אף אני זכיתי כעת במצוה יקרה זו של ריבית שבדרך כלל אין מצוי לרב כסף שילווה לאחרים, ואם נמצא מי יעיז לתת לי ריבית, וכעת שנזדמנה מצוה זו לידי שמחתי מאוד כמוצא שלל רב, כמו שראיתי אצל מורי ורבי ששמח שמחה גדולה במצות כלאיים"!
שמחה ואושר בחייו של רבינו ובמחיצתו!
אמת מה נהדר היה מראה קודשו של רבינו הגדול זצוקל"ה, שהשפיע השראה עצומה של שמחה ואושר לכל מי שבא בצל קורתו. וכך היה מנהגו של רבינו בסיום תפילת שמונה עשרה, לומר קודם "יהיו לרצון" האחרון את הפסוק "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה", שפסוק זה מתחיל באות הראשונה של שמו ומסתיים באות האחרונה של שמו, בהנהגה זו יש להמליץ את הסוד של כל תורתו ועבודתו הקדושה של רבינו, "עבדו את ה' בשמחה", שקידתו בתורה וכל הנהגתו הרוחנית, היו מתוך חדוה ועונג.
ולא רק בפנימיות לבו, אלא גם בחיצוניות, כל מי שעמד במחיצתו ראה את השמחה והאושר על פניו, בעת שהיה רבינו יושב ולומד וצולל בים התלמוד, היה מנגן את דברי הגמרא במתיקות רבה, ובעוסקו בפוסקים ראשונים גם אחרונים, כשהיתה מתחדשת לו איזו סברא ומוצא לזה סיעתא, היה פוצח בשירה וזימרה, ומוחא כף אל כף בשמחה של תורה!
גם שיעוריו המקיפים היו מתובלים בהומור ושמחה שהשפיעו לכל הסובבים אותו, כי מלבד הריווח הרוחני הגדול מתורתו שלא תסולא בפז שהעניק לכל המשתתפים, אלפי ורבבות שומעי לקחו, נוסף על זה היה גם מעניק להם אושר ושמחה וחדוה.
מי שזכה לבוא במחיצתו של רבינו, אפילו רק בתפילה בצל קורתו, וכל שכן מי שזכה להכנס פנימה אל הקודש להתייעצות או לברכה לכמה רגעים, ואפילו מי שרק זכה להביט בטוהר פניו הקדושות, חש והרגיש שמחת חיים מה היא, זכה לראות מי הוא האדם המאושר עלי אדמות!
דבר זה נסך רוח של חיים, רוח של שמחה בלב כולם! גם בעל מרה שחורה שזכה לשבת בצילו של רבינו, מעט או הרבה, יצא שמח וטוב לב כאדם שכבר אינו יודע עצבות מהי, כידוע לכל יודעי דבר!
כשעלה רבינו לנחם אחד מתלמידיו שבתחילה אביו נפטר ואחר כך סבו, אמר לו רבינו: "עד היום היה לך אבא, היה לך סבא, עתה שאביך וסבך נפטרו מהיום תבוא אלי, אני אהיה לך לאב ולסב בכל אשר תצטרך"… תחושה זו של נעימות והשראת ביטחון נתן רבינו לכל משחרי פניו ומבקשי דברו.
מי הוא האדם שהיה הכי שמח ומאושר בחיים בדורות האחרונים? התשובה ברורה: "מרן רבינו עובדיה יוסף זצוקל"ה"! כי מקרא מפורש הוא בתהלים (י"ט ט'): "פקודי ה' ישרים משמחי לב"!, וכמו שאמרו במדרש רבה שיר השירים: "כי טובים דודיך מיין", נמשלו דברי תורה ליין, מה יין משמח את הלב, שנא' (תהלים ק"ד) "ויין ישמח לבב אנוש", כך דברי תורה משמחין את הלב.
מי כמו רבינו שלמד את התורה הקדושה לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, רגע רגע, מי כמו רבינו שהגה את כל הפוסקים ראשונים ואחרונים והיה בקי בהם להפליא… מי כמו רבינו שהגה ולמד את כל ספרי ההלכה הפלפול האגדה והמוסר שניתנו לנו ממעמד הר סיני ועד עצם היום הזה… האם ממעמד הר סיני היה עוד אדם אחד, ענק כזה, שלמד את התורה כולה, לרבות את התלמוד בבלי וירושלמי ספרא וספרי ותוספתא מדרשים, תורת הגאונים והפוסקים, ראשונים גם אחרונים, מפרשי הש"ס ומפרשי התנ"ך, וכן את כל עשרות אלפי ספרי ההלכה ושאלות ותשובות שהתחברו ויצאו דור אחרי דור עד עצם פטירתו… וממילא מי הוא יהיה האדם השמח והמאושר ביותר עלי אדמות אם לא רבינו הגדול!
התורה, היא, ורק היא, שהיתה מנת חלקו הוויתו ומשאלת חייו של רבינו. היא זו שהסירה מעליו את כל הדאגות, הרדיפות, הטלטולים, הצרות, והחולאים, וכאילו בעולם כולו בכל הגלובוס אין כלום מלבד הוא והתורה, ואשר על כן איך לא שרבינו הוא הוא האדם המאושר והשמח ביותר בעולם!
גם באחרית ימיו, כאשר התייסר בייסורים עצומים, וכשהיה יורד לשיעורו השבועי, היה נאנח מכאביו, אך כשהיה מתחיל בשיעורו או בלימודו, קרן אור פניו, וכל גופו היה אומר שמחה וחדווה, שמחה של תורה. תנועות ידיו, והבעת פניו השמחות הקרינו מרגוע ואושר על כל הסובבים אותו.
שמעתי עדות נאמנה מאדם שהכניס לפני רבינו, נשים שנפשן מרה עליהן, בעצב ודיכאון ומרה שחורה, וכמעט קצו בחייהן. רבינו ברכן ודיבר על ליבן דקות ספורות ממש, ויהי אך יצוא יצאו, היו מיד שמחות וטובות לב, כאילו מימיהם לא ידעו מרה שחורה מה היא!. משמחת החיים העצומה של רבינו, השפיע ובישם ונסך בכל בני דורו שמחת חיים אמיתית!
פעם עלה למעונו של רבינו איש חינוך ידוע כשעימו נער שסבל נפשית מכפייתיות בענייני הלכה. רבינו ליטף את הבחור, שוחח עימו דקות ארוכות והעניק לו חום ורוך מהסוג שרק הוא ידע להעניק, והכפייתיות נעלמה מאותו הרגע.
סיפר הגאון רבי מאיר מזוז שליט"א: "פעם ראשונה ששמעתי את רבינו זצוק"ל היה זה במוצאי שבת ט' אייר התשל"ב בבית הכנסת לעולי משהד בבני ברק, חזרתי הביתה בשעה 1 בלילה אחרי חצות, אשתי התפלאה מפני האיחור, אמרתי לה חבל שרבינו לא נתן דרשה בבית הקברות, כי אז המתים היו קמים לתחייה… מתים ברוחו החיה, הוציא דבש ממר ואש ממים"!
ועוד מעשה שהיה, אותו מרבה לספר ראש ישיבת "כסא רחמים" הגאון רבי מאיר מזוז שליט"א: "לפני שנים ביקשוני לברך אשה אחת שנכנסה לדיכאון אחרי לידה רח"ל, ותרופות וביקורים אצל רופאים ופסיכיאטרים לא עזרו לה. אמרתי להם, האם יש בעיר שלה את שידור שיעורו של רבינו בלווין, אמרו כן, ויש גם עזרת נשים. אמרתי להם שתלך במוצאי שבת לשמוע את שיעוריו של רבינו. היה זה כשבועיים לפני פורים, כמובן שעשתה כאמור, ובס"ד אחרי פורים כבר שמעתי שנתרפאה לגמרי ב"ה"!.
חתנו של רבינו, הגאון רבי מרדכי טולידאנו שליט"א, סיפר: "פעם אחת הספיד רבינו את סבתי הצדקת, לאחר ההספד התלוויתי אליו והוא התעניין כדרכו, "איך היה ההספד"? עניתי לו, "רבינו הצחיק ושימח בהספדו את השומעים"… נענה רבינו הגדול זצוקל"ה ואמר: "אכן מור חמי חכם אברהם פטאל זצ"ל כבר אמר לי פעם שאני אינני יודע להספיד, כי גם בהספד אני מצחיק את השומעים, דבר שאינו מקובל, ברם אף אני השבתי לו כי מה אעשה, ואינני מסוגל לראות אנשים מורידים דמעות"!
מי שלא ראה את רבינו בשמחת תורה, לא ראה שמחה מימיו!. רבינו היה מכרכר ומרקד לכבודה של תורה בכל עוז, כשבין הקפה להקפה מלהיב את כל הקהל הקדוש, ומזרזם לרקוד לקול השירה הניגונים ומחיאת הכפיים לכבודה של תורה. לפתע נעמד ואמר: "כל מי שמרבה לשמוח בשמחת התורה, בריקוד ובמחיאות כפים הרי זה משובח. אמרו במדרש 'ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה', בכל כוחו, שהיה מוחא כף ימין על שמאל, ואומר כירי רם, כלומר אדוני רם, להגביר הימין שהוא מידת החסד והרחמים על השמאל שרומז למידת הגבורה, ורבינו האריז"ל העיד שזכה לכל השגותיו בזכות שהיה שמח בתורה ובעשיית המצוות. ומי אשר יעשה כן יזכה שלא תפסק התורה מזרעו". ואז היה מתחיל רבינו בעצמו לרקוד ולפזז כנער צעיר לכבודה של תורה, אשרי עין ראתה כל אלה.