למה יעקב הפציר בעשיו שיקבל את מנחתו למרות שחמתו שככה?
יש להקשות מכיון שיעקב אבינו ע"ה הביא את כל מנחתו לפני עשיו וביקש ממנו שיקח, ובכל זאת עשיו לא חפץ, אם כן למה הוכרח להתחנן ולהפציר באותו רשע שיקח את מנחתו, והרי כבר נח רוגזו של עשיו בראותו גודל רצונו העז של יעקב להיטיב עימו, וכמאמר הכתוב "וירוץ עשיו לקראתו ויחבקהו ויפול על צוארו וישקהו ויבכו" ופירש רש"י נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחוה כל השתחוואות הללו. ונאמר עוד "ויאמר עשיו יהי לך אשר לך" ופירש רש"י שכאן הודה לו על הברכות?
ביאור א'
שלא ישוב עשיו להורגו כי רשעים מלאי חרטות
בדוחק יש לומר שמכל מקום ידע יעקב שכל זמן שעשיו לא יקבל את כל הדורון ששלח לו, אחר זמן יתחרט, כי רשעים מלאי חרטות, ולא תשבע בטנו וישטום שוב להורגו. ועי"ל שהיה יעקב אבינו סבור שמה שעתה עשיו הרשע אינו רוצה לקבל ממנו כל מה ששלח לו, ודאי זה משום שאינו רוצה להתפייס עימו.
ביאור ב'
עשיו חפץ בליבו בכל הדורון ומפני כבודו סירב לקבלו
עי"ל כי כן דרך השרים הנכבדים, שליבם חפץ בכל טוב ושוחד מצרים, ובכל עת ועת חומדים מתנות וממון אחרים, אלא שזה נגד כבודם ליקח מאחרים, ולכן רוצים שהנותן יפציר בהם, עד שנוטלים כאילו בלית ברירה. לכן הפציר יעקב בעשיו, ולקח הכל בכל מכל כל.
ביאור ג'
מפני שכבר זיכה לעשיו כל הדורון על ידי השליחים
עי"ל שיעקב חשש כאן לאיסור גזל, כי כבר התכוין ליתן הכל לעשיו, וזיכה לו הכל על ידי שליחים. [יל"ע דכיון דשלח על ידי מלאכים, לא שייך כאן דין זכין לאדם שלא בפניו].
ביאור ד'
היה יעקב ירא שאם לא יקח עשיו כל הדורון יאלץ לפצותו בנתינת בתו דינה לו לאשה
עי"ל בס"ד שהיה יעקב ירא שעשיו לא רוצה ליקח את כל הדורון, כדי שיעקב עדיין יהיה מוכרח לפצותו, ולבסוף יאלץ ליתן לעשיו את דינה בתו של יעקב לו לאשה, וכמו שראינו שיעקב עשה תחבולות שונות למנוע זאת מעשיו, שנאמר "ויקום בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבור את מעבר יבוק" (ל"ב, כ"ג) וכתב רש"י, ודינה היכן היתה? אלא נתנה יעקב בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשיו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם.
ורבותינו בעלי התוספות במושב זקנים הקשו: "וכי מי שיש לו אח משומד ישיא לו את בתו שהיא בת ו' שנים כאשר היתה דינה"? (ובחיבורי אשכול יוסף עה"ת כת"י בפרשתן הבאתי בזה עוד 11 תירוצים), ושמא יש לומר שעשיו קיבל עליו תשובה, כמו שנאמר (ל"ג י"ב) "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך" כלומר שנלך בשווה ביהדות, ולכך נענש יעקב".
ביאור ה'
יעקב איש אמת הדובר אמת בלבבו וכיון שגמר בליבו ליתן כל הדורון לעשיו שוב לא רצה ליטלו
והיותר נראה בס"ד על פי מה שמצינו בשאילתות (ל"ו, פרשת ויחי) ונזכר ברמז בגמרא (מכות כד.) "ודובר אמת בלבבו" כגון רב ספרא, שפעם אחת היה לו איזה חפץ למכור ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא קריאת שמע ואמר לו תן לי החפץ בכך וכך דמים, ולא השיבו מפני שהיה קורא קריאת שמע, אותו לקוח היה סבור שרב ספרא מבקש תוספת בתשלום עבור אותו החפץ, הוסיף ואמר תנהו לי בכך וכך יותר. כשסיים רב ספרא לקרוא קריאת שמע אמר לו טול החפץ בדמים שאמרת בראשונה, שבאותן דמים היה דעתי ליתנם לך.
ובספר ראשית חכמה (סו"פ משא ומתן דף רנ"ב ע"ב) מביא עוד מעשה דומה שאירע עם רב ספרא: פעם אחת חיזר למכור איזה חפץ במאה מטבעות, אדם אחד הסכים לשלם עבור אותו החפץ שמונים מטבעות, אך רב ספרא עמד על משמרתו ומיאן למוכרו בפחות ממאה מטבעות. לימים הוזקק רב ספרא למעות, וגמר בדעתו למוכרו לאותו האיש בשמונים מטבעות. באותה העת גם אותו האיש הוכרח לאותו החפץ וגמר בליבו לקנותו מרב ספרא במאה מטבעות. בא לפני רב ספרא והניח לפניו מאה מטבעות. נענה רב ספרא ואמר: "לא אטול אלא שמונים מטבעות בלבד, שכבר גמרתי כך בליבי, ואילו אטול מאה לא אקיים מה שנאמר ודובר אמת בלבבו".
ואשר על כן יש לומר כך גם גבי יעקב אבינו ע"ה איש האמת, שכיון שכבר היה בליבו ליתן לעשיו כל אותה המנחה, אף שסירב לקבלה, הפציר בו יעקב אבינו ע"ה שיקח מנחתו כדי לקיים בעצמו "דובר אמת בלבבו".
ואף שהגמרא במסכת מכות (כד.) דורשת: ודובר אמת בלבבו כגון רב ספרא, לא רגל על לשונו זה יעקב אבינו דכתיב "אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע" ולפי דרכינו למה הגמרא לא הביאה מיעקב אבינו שקיים בעצמו "ודובר אמת בלבבו"? יש לומר בפשיטות שלא הביאה הגמרא אלא דברים המפורשים להדיא.
"דובר אמת בלבבו" זה רבינו הגדול!
"דובר אמת בלבבו" זו הגדרה קולעת לאישיותו הגדולה של רבינו הגדול רבן של ישראל רבינו עובדיה יוסף זצוקל"ה.
מסכת חייו של רבינו, משנתו הגדולה, פסיקותיו הנועזות, פעולותיו האדירות, מפעליו הכבירים, מלחמותיו הרבות, וכל צעד וצעד במהלך חייו, – היו מכח מידת האמת שבערה בו כאש להבה!
תורת אמת היתה בפיהו, ללא כחל ושרק, רבינו איש האמת, לא ירא ולא חרד מאף אדם בעולם, והיה אומר את האמת לאמיתה לעיני הכל, ללא חנופה, ללא מורא ופחד, ללא עטיפות, ללא בלבולים, ללא ספיקות, אמת אחת יחידה וברורה!
כמדומה שרבינו יחיד בדורו לא רק בגדלותו אלא גם במידת האמת הברורה שלו! כשיש ספיקות ובלבולים זה כבר לא אמת בתכליתה!
בנוהג שבעולם מכל בית מדרש יוצאים תלמידים החולקים במשנת רבם, איכא דאמרי סבורים שרבם מחייב, ואיכא דאמרי סבורים שרבם פוטר, ואף הש"ס כולו מלא מזה. אבל רבינו היה חד ויחיד בבהירותו בתורתו ובהנהגתו הברורה, ללא ספיקות ובלבולים, כלל וכלל. תמיד ידעה האומה כולה בצורה ברורה כשמש מה דעת רבינו לגבי כל דבר ועניין, ומה חושב בדבר זה או אחר!
עדות אחת מיני אלף לגודל מידת האמת של רבינו ניתן לראות בעובדה הבאה. היה זה בשלהי שנת התשנ"ג כאשר עלה הרעיון לשדר את שיעורו השבועי של רבינו במוצאי שבת בלווין לכל רחבי תבל, לאור השתוקקות רבה בקרב רבבות אלפי בני ישראל ברחבי הארץ שחפצים היו לראות את פני מלכם ולשמוע את השיעור: "למה ניגרע מלזכות להסתופף בצל תורתו של רבינו", פנה ר' שלום סעדון הי"ו לרבינו וגלל בפניו את הרעיון החדש להפוך את השיעור לשיעור התורה הגדול בתבל.
למרבה הפלא רבינו לא התלהב מהרעיון כלל וכלל, שני חששות העיבו על ליבו, ראשית הלא לשם כך יכניסו לבית הכנסת מסך טמא חלילה, ושמא יאמרו הותרה הצפיה במכשיר זה. בנוסף לכך יש לחשוש כי הפצתו של השיעור והנגשתו לכל מאן דבעי, עלולה לחשוף את השיעור בפני כאלו שאינם ראויים להשתתף בו, כמו אנשי תקשורת שיוציאו דברים מהקשרם במטרה להכפיש את לומדי התורה, כפי שאכן אירע אחר כך לא פעם, בבחינת חכם עדיף מנביא.
סיפר ר' שלום סעדון: "בסייעתא דשמיא מצאנו פתרון לבעיה הראשונה, לא יהיה צורך לרכוש מכשיר בלתי ראוי, אלא מקרן פשוט שבאמצעותו הלווין יקלוט אך ורק את שיעורו של רבינו. אך הבעיה השניה נותרה בעינה, ומתחילה רבינו התנגד לרעיון. ברם זכורה לטוב רעייתו של רבינו, הרבנית ע"ה, שעודדה ותמכה לאורך כל הדרך, היא זו שדיברה על ליבו של רבינו הגדול על הרווח העצום שייזקף לזכותו, בהזכירה את הפסוק "ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם" ולאחר מחשבה מעמיקה נתן רבינו את הסכמתו, ומאז נהפך שיעורו של רבינו לשיעור הגדול בתבל, ששודר לכל היהודים בארץ ובתפוצות, שאף הם השתוקקו לתורתו של רבינו".
יש לציין שרבינו הגדול הקדיש תשובה מיוחדת בעניין זה, והיא נדפסה בספרו הליכות עולם (ח"ח עמ' שע"ט), ושם האריך בראיות וסברות והתיר למסור שיעור לרבים כשבתוך הקהל יש גם אנשים שאינם הגונים, אף על פי שאסור ללמד תורה למי שאינו הגון (חולין קלג.), כיון שעיקר מגמת החכם למען רוב המשתתפים בשיעורו שהם משלומי אמוני ישראל, אף שממילא גם מי שאינו הגון מקשיב לשיעור, דאין בכוחו למנוע את מסירת השיעור.
אתה הראית לדעת עד היכן הרחיקה לכת גודל מידת האמת של רבינו. אף שכבר מתחילה היה ברור לרבינו שאין איסור בדבר, מכל מקום לא התפעל תחילה מהצעה מפתה זו, ששיעורו יהפוך להיות השיעור הגדול בתבל, אלא ביקש תחילה להתיישב בדבר ולבדוק את כל הצדדים, ורק אחר כך נתן את ברכתו ועידודו למהלך, ולימים פעל ויזם לחיזוקו וביסוסו, עד שברבות הימים הפך כלי זה להיות שופרו של רבינו בכל העולם כולו!.
ובענין זה סיפר הגאון רבי אברהם דוב אויערבאך, כי בזמנו מצבה הכספי של ישיבת "אור שמח" היה קשה עד מאד, ופנו לרבינו הגדול זצוקל"ה שיסייע להם, ושיכנעו את רבינו לנסוע לחוץ לארץ לטובת ישיבת "אור שמח" ולנאום שם בדינר את הנאום המרכזי.
נענה רבינו ואמר "וכי אתם חושבים שכל כך קל לי ללכת לבקש כסף מהעשירים, הגם שאני רב ראשי כשאני דופק על דלת עשיר יש לי בושה פנימית, גם כשאני יודע שהמטרה למען הישיבות".
פנה הגר"א אוערבך לרבינו וסיפר מה שהיה עם הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל: בזמנו עלה הרב אברמסקי אצל גביר חשוב להתרימו סכום עתק לטובת וועד הישיבות, דחאו הגביר למחר ולבנתיים יימלך בדעתו אם להענות לבקשתו. למחרת השיבו הגביר לרב אברמסקי, הצ'יק נתון על השולחן בתנאי שתבאר לי כוונת חז"ל (ב"ב ט.) "גדול המעשה יותר מן העושה" היאך ייתכן שאני תורם חמישים אלף דולר ואתה שליח הישיבות שכרך יותר ממני? השיב הרב אברמסקי לאותו גביר, בודאי שכרך גדול מאוד, בכספך יושבים ושוקדים מאות עמלי תורה, והנך מפרנס עשרות ומאות אברכים בני תורה לפרנסת החג, אך את הבושה והדפיקה בלב שהיתה לי בשעה שבאתי לדפוק על דלתות ביתך לבקש סכום נכבד כזה – דפיקה זו עולה יותר מחמישים אלף דולר.
לשמע מעשה זה חייך רבינו, והסכים להפליג למדינת הים לפעול לחיזוק וביסוס ישיבת "אור שמח", אך התנה על אתר תנאי קודם למעשה. "אני רוצה לבוא ולומר שיעור בישיבה, שהרי אני אצטרך לומר לנדיבי העם בחוץ לארץ שאני מכיר את הישיבה, ואיך אומר כך אחרי שמעולם לא הייתי בישיבה, ולכן אם אומר שם שיעור כבר אוכל לומר שאני מכיר את הישיבה"!
אחד ממקורביו של רבינו זצוק"ל כיהן כרב של גוף ציבורי גדול. באחד הימים נודע לרבינו שאותו האיש אינו מגיע לעבודתו מזה כחצי שנה, על אף שעדיין מקבל את משכורתו מידי חודש בחודשו. אחרי שבירר רבינו ונודע לו על אמיתות הדברים, פנה אליו וטען כנגדו: "מדוע משלמים לך בחינם"? אך הלה השיב: "אינני יכול לבקר שם מחמת חוסר הצניעות השוררת שם". לשמע הדברים נחרד רבינו ואמר "אם כך, תתפטר לאלתר, העיקר שלא תקבל שכר כאשר אינך ממלא את תפקידך, ועוד הנך מסב נזק רוחני כאשר אינך ממלא את שליחותך התורנית, ולא זו בלבד אלא אף אני אבקש באופן אישי מראשי המוסד שיפטרו אותך", ורבינו הגדול זצוקל"ה ברוך אומר ועושה, לא נח ולא שקט עד שביקש מהנהלת המוסד שיפטרו את אותו האיש, (משוש תבל, שמות עמ' קס"ה).
לפני כעשרים שנה, כאשר התקיימו בחירות למשרת "רב עיר" באחת הערים בארץ, לפני שהורה רבינו לגוף הבוחר במי לבחור, ביקש להיפגש עם שני המועמדים, כל אחד לבדו, ורק אחר כך יחליט במי לתמוך. והנה לאחר שרבינו דיבר עם שניהם בדברי תורה, נוכח לדעת שדווקא המועמד שהיה רחוק מהשקפת עולמם של אנשי תנועתו הוא תלמיד חכם גדול יותר, והורה להם להצביע דווקא בעדו. וכשטענו בפני רבינו שהרי אותו רב אינו אוהד את תנועתו, והדבר יגרום להם בעיות פוליטיות, אמר להם רבינו בזו הלשון: "כל ימי הייתי נלחם בתנועות דתיות למיניהם שממנים רבנים לפי שיוכם לזרם הפוליטי, למרות שאינם ראויים לתפקיד זה, ועתה אתם מבקשים ממני שאעשה כמעשיהם, וגם אני ימנה רב שאינו ראוי כל כך, אלא רק מפני שהוא מקורב אלינו, למרות שיש רב אחר שראוי יותר?! חס ושלום"!
סיפר אחד מבאי ביתו של רבינו, המתגורר בחוץ לארץ: "אחד מבני הקהילה שלנו בחוץ לארץ עזר והוזיל ממון רב לאחד ממוסדותיו של רבינו זצוקל"ה. כשעליתי לרבינו ביקשתי מכתב תודה לאותו גביר, אך רבינו דחה אותי בלא אומר ובלא דברים. לאחר זמן הבנתי ששמו של הגביר דומה לשמו של אדם אחר שדעותיו היו פסולות, רבינו חשש שמדובר באותו אדם ולכן לא הסכים בשום פנים ואופן לשגר לו דברי ברכה, ואפילו אם לא יעזור עוד בעתיד. אמר לי רבינו "כסף זה לא שווה"! רק אחרי שהבהרתי לרבינו כי לא מדובר באותו אדם, אלא באדם ממש צדיק וירא שמים בתכלית, ולאחר ששאל וחקר אותי שוב ושוב, נהרו פניו של רבינו וכתב לי מכתב ברכה מיוחד במינו לאותו אדם.
אזכרה ימים מקדם דוגמא אחת מיני אלף, כאשר מלפני כמה שנים בערב ראש השנה גילה רבינו זצוקל"ה את דעתו בשיעורו השבועי בעניין הנסיעה לאומן בראש השנה, ואמר כי דעתו לא נוחה מזה כלל, בפרט לפי שעוזבים את האשה ופעמים גם את הילדים לבדם בחג, וגם מפני שלא ראוי להעביר את ימי החג בבית החיים, רבינו דיבר בתקיפות נגד מנהג זה, ולא ירא ולא חשש מפני אותם אלפים הלהוטים אחרי נסיעה זו שהיא בבת עינם, או שמא על ידי דבריו יסורו מלילך אחרי פסיקותיו או יפסיקו רבניהם לתמוך בתנועתו.
בהקשר לזה ראוי לציין שגם פעם אחת הגיע ראש כולל חשוב למעונו של רבינו ואמר שברצונו ללכת בראש השנה לאומן, רבינו השיב לו: "אין לך מה ללכת לשם, מסכנה אשתך, תשאיר אותה לבד בחג"?! הוסיף אותו ראש כולל ושאל "אשתי היא זו ששולחת אותי, היא מתעקשת שאלך"? חייך רבינו, ואמר שאף על פי כן לא ייסע!