"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (ל"ה, א')
מהות ותכלית השבת והנפש יתירה להתענג בעסק התורה ועבודת השי"ת!
רבותינו בעלי אגדה אומרים מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד? אלא אמר הקב"ה למשה עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני.
מכאן אמרו משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג, אמר משה לישראל אם אתם עושים כסדר הזה הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי שנאמר ואתם עדי נאם ה' ואני אל.
וכן דוד הוא אומר "בשרתי צדק בקהל רב" וכי מה בשורה היו ישראל צריכין בימי דוד והלא כל ימיו של דוד מעין דוגמא של משיח היה? אלא פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעתן אזן מעולם, וזהו בשרתי צדק בקהל רב. [ילקו"ש פרשת ויקהל רמז ת"ח].
רואים כאן את תכליתה של השבת, שהיא לשם הקהלת קהילות ברבים לעסק התורה, ושדבר זה ביקש הקב"ה ממשה שיעשה וממנו ילמדו לכל הדורות, וכן אמרו בירושלמי (פרק ט"ו דשבת): לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שיעסקו בהן בתורה. ובאמת מצינו במדרשים שכבר בזמן שהיו עם ישראל במצרים היו כל השבוע עסוקים בשעבוד בחומר ובלבנים ובשבת היו יושבים ועוסקים בתורה, עד שביטל פרעה גם את זה, כי ידע שאם ימשיכו ישראל בזה יעלה כוחם וזכותם להכניעו מהרה.
צא ולמד ממה שכתב האברבנאל (שמות פרק ל"א): וזו הוא הנפש יתירה שאמרו שימצא אדם בעצמו בשבת מצד ההכנה הטובה אשר ימצא אז ללמידה ולידיעה במניעת העסקים והסרת הטרדות המונעת לשלמות השכלי. עכ"ל. נמצא שתכליתה של הנשמה יתירה היא להיות כלי קיבול לעסק התורה בימי השבת, והמונע עצמו מעסק התורה בשבת הרי הוא משחית ומאבד את הנשמה יתירה שלו.
ומפורסמים דברי הזוהר הקדוש (פרשת שלח לך) שמי שהוא מחדש בתורה בשבת כביכול עושה הרבה שמחה להקב"ה, והקב"ה מכנס לפמליא שלו ואומר שימעו חידוש תורה שאמרה נשמתו של פלוני, וכולם מעמידים לאותו חידוש תורה בשתי מתיבתות, הם למטה וקוב"ה למעלה חותם את אותה מילה. ועוד מבואר בזוה"ק (פרשת קדושים) שמעטרין לאביו שבעים עיטורים, מי שזכה לחדש חידוש ביום שבת קודש.
והמשנה ברורה (סימן ר"צ) על דברי הרמ"א שאם רגיל בשינת צהרים אל יבטלנו כי עונג הוא לו, כתב ומכל מקום לא ירבה בו יותר מדאי שלא יביאנו לידי ביטול תורה, שאפילו ת"ח שלומדים כל השבוע שמצוה שיתענגו ביותר אין הפירוש שיבלו כל היום בתענוגים, אלא רק שימשכו יותר בתענוג משאר בני אדם. ושכתבו הספרים הקדושים בשם הזוהר שמצוה על האדם לחדש חידושי תורה בשבת. ומי שאינו בר הכי לחדש ילמוד דברים שלא למד עד הנה.
והנה מבואר עוד באברבנאל כי מלבד היות הנשמה יתירה בשבת כלי קיבול ללימוד ועסק התורה בשבת, נוסף על זה ישיג האדם בשבת תורה בתפארתה בגלל חירות הנפש והדעת מעסקיו ושאר הטרדות המונעות אותו לעסק התורה ביישוב וצלילות הדעת, וכעין מה שכתב רבנו הרמב"ם (הל' ת"ת פ"ג) "אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה, אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה, וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנאמר "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי". וגם בזה על פי הפשט הטעם שבלילה העולם שקט ושאנן והאדם פנוי מכל הטרדות הרבות לעסק התורה, והן הן הדברים לגבי עסק התורה בשבת קודש.
ולאור הדברים הללו יש לבאר מה שעמדו לחקור המפרשים הטעם שתיקנו חז"ל איסור מוקצה, והרמב"ם (פרק כ"ד מהל' שבת הלכה י"ב י"ג) כתב: אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר, קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה (דברים ה') "למען ינוח". ועוד כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה, ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת, לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם, ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר.
ועל פי דברינו הראשונים נראה לחדש שעומק הענין במה שאסרו חכמים לטלטל מוקצה בשבת, היא כדי שיהיה האדם פנוי בשבת לעסוק ולהתענג מזיו התורה, שאם היה מותר הטלטול מוקצה, היה האדם עוסק כל השבת בטלטול ועניני מוקצה ולא נח, ולא יכול היה לעסוק בתורה, ונמצאת הנפש יתירה בטלה, ותכליתה של השבת נפגמת.
בן ישיבה צריך להיות שש ושמח על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו להיות שבת בישיבה, להרגיש תענוג רוחני ועילאי מכך שזוכה לחסות בצל הישיבה הקדושה בשבת, להתענג בתענוגים, התפילות הסעודות והסדרים, זהו העונג שבת האמיתי! כל שבת בישיבה הוא עוד נדבך בעלייה וגדלות בתורה, העדרות משבת ישיבה, הוא העדרות מהצלחה, העדרות מגדלות, העדרות מעלייה ברוחניות. וידוע מה שאומרים בשם חז"ל שאדם שרוצה לדעת היאך יראה העולם הבא שלו, יראה היאך נראית השבת שלו, כי כך יראה העולם הבא שלו.
ועל מעלת השבת יותר משאר ימים טובים מוצאים אנו לרבנו הגאון מוילנא (הובא בהערות שפת היריעה על ספר אהל יעקב עה"ת למגיד מדובנא) שדרש את מאמר הכתוב (שמות כ') "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלהיך", שהכוונה כאן לששה ימים טובים, יום טוב ראשון ואחרון של פסח, יום טוב ראשון ואחרון של סוכות, יום אחד של שבועות, ושני ימים של ראש השנה, שבהם הותרה מלאכת אוכל נפש וטלטול, וזהו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", אבל "וביום השביעי שבת לה' אלהיך", גדולה היא אף יותר מכל המועדים. וכבר נודע שככל שמעלת היום גדולה יותר, כך ההשגה בו גדולה מאד, כמו שכתב ריש גלותא רבינו יוסף חיים זצ"ל בספרו בן איש חי (שנה שניה שמות) בשם המקובלים ז"ל שגדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק התורה של ימי החול. וכן אנו מוצאים אצל דוד המלך (שבת ל: ע"ש) שהיה יושב בשבת וגורס בתורה ולא פסיק פומא מגירסא. וזה בנותן טעם למה שאנו מוצאים שהרפיון בו מצוי, כי כל הקדוש מחבירו חרב מחבירו.
ומרן הגרא"מ שך זצ"ל אמר פעם כי הוא זכה יותר משאר חבריו לספסל הלימודים, מפני שהוא למד שבעים שנה, והם למדו רק חמישים שנה, כלומר צא וחשוב את ימי השישי ושבת מתוך שבעים שנה ותמצא שערכם רב הוא כעשרים שנה! נמצא מי שבטל מתלמודו בימים אלו חיסר מימיו עשרים שנות תורה.
ומצינו עובדות והנהגות על רבותינו גדולי הדורות בהתמדתם המופלאה בעסק התורה בשבת קודש, והגם שרחוקים אנו מהם כמטחווי קשת, ואם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, מ"מ נקבל מזה איזה מושג לחיזוק התורה בשבת קודש*.
אחר הדברים האלה יש להוסיף על כל האמור שמי שזכה להשיג דברים אלו מקצת או הרבה, ממילא יוכל לקיים מצות עונג שבת על ידי עסק התורה, שעל ידי שמתענג בלימודו בשבת, אין לך עונג שבת גדול מזה, וזהו ממש מצות עונג שבת. וידוע שיש שכתבו שרשב"י קיים במערה ג' סעודות בדברי תורה.
וביאור הדבר, שהרי ידוע מה שאמר פעם אחד הגדולים מלפני דור דורים שאילו הרשעים בעלי התאוות הגדולים היו יודעים את העונג העצום והמיוחד שיש בעסק התורה היו מניחים את כל תאוות הבלי העולם הזה, ויושבים ועוסקים בתורה כל ימי חייהם יומם ולילה.
וכיוצא בזה ביאר האור החיים הקדוש על הפסוק "ושמחת בכל הטוב" דאין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעין ומתלהטין אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.
ורבינו אברהם מן ההר (נדרים מח.) כתב: אבל מצות לימוד שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו כדכתיב "פיקודי ה' ישרים משמחי לב", ומשו"ה אסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים מפני שהם משמחים על לבו על כרחו, הלכך לא שייך למימר במצות ת"ת דלא ניתן להנות, שעיקר מצותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו. וכבר נודע מה שכתב האגלי טל בהקדמתו שההנאה והשמחה בלימוד התורה הוא חלק ממצותה.
וכיוצא בזה כתב האור החיים הק' עה"פ (דברים פרק כ"ו) "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך" וגו', ירמוז באומרו "כל הטוב" אל התורה כאומרם ז"ל באבות בקנין תורה "ואין טוב אלא תורה", שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא ייחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. (והארכתי בעניין זה של מתיקות התורה בספר כרם רבנן חכמה ומוסר עמ' קצ"ז והלאה, עש"ב וקחנו לכאן ותרווה צמאונך), ועל כן ניתן לקיים בנקל מצות עונג שבת בלימוד התורה. יזכינו השי"ת לנצל הזמן לרבות ימי שישי ושבת, כי הם חיינו ואורך ימינו ובה נהגה יומם ולילה.
רבינו התענג ועינג אחרים בשבת בעסק התורה!
מסופר על רבינו זצוקל"ה שכאשר היה שבת חתן של בנו הגאון רבי אברהם שליט"א לימים רבה של חולון, בשנת התש"ל, הגיע ביום שישי אחיו הקטן הגאון רבי יצחק שליט"א לימים הראשון לציון, מישיבתו שבנגב להצטופף ולהשתתף עם כולם בשמחת השבת חתן של אחיו, וכשראהו רבינו התפלא פלא גדול על נוכחותו בבית ולא בישיבה, והורה לו לשוב לישיבתו שבנגב להצטופף בצילה של הישיבה הקדושה בשבת קודש למרות הפצרות אם המלכות להיטיב עם בנה, כי חלילה מלאבד את השבת בישיבה שהוא קודש לה'!
באחד מכינוסי בני התורה, שח רבינו הגדול: "אני זוכר כשהייתי צעיר, בליל שבת, היינו באים לסעודה ומתארגנים בשביל לעשות קידוש, אבל עד שמסדרים, עד שיושבים, לוקח זמן. כל השבת היתה בידי איזו גמרא קטנה והייתי גומר עמוד, שני עמודים, כמה שאני יכול. בינתיים עד שיגידו שלום עליכם, אשת חיל, הייתי גומר עמוד, שני עמודים. גמרות שלימות סיימתי בצורה כזאת… זה לא נכון שהאדם יחשוב, אני אלמד את זה אחר כך. לא אחר כך! כל רגע יהיה יקר אצלו מפנינים! יתמסר באמת לתורה, וכך יהיה באמת גדול", (מלך ביופיו).
רבינו לרוב גדולתו וגדלותו היה מקצר ומזדרז בכל העניינים, גם בסעודות שבת היה בדרך כלל מקצר ומיד רץ ללמוד. את בתי ה"שלום עליכם" נהג לומר פעם אחת בלבד. באחד ההזדמנויות סיפר: "פעם כשנסעתי לחוץ לארץ באותו הבית שהתארחתי אמרו כל בית שלוש פעמים, אמרתי להם שאנחנו אומרים פעם אחת, אך הם המשיכו לומר שלוש פעמים, אמרתי להם שכנראה בארץ ישראל המלאכים מבינים מהר, די להם בפעם אחת"…
מפורסם שפעם אחת באחד מלילות השבת אירע קצר חשמלי שכונתי בשעה אחת בלילה. רבינו יצא למרפסת ביתו ולמד לאור תאורת הרחוב למשך כל הלילה עד אור הבוקר! (וראה עוד בארוכה בפרשת במדבר).
אחרי פטירתו נמצא בכתביו שמימי בחרותו דברים נפלאים שכתב בעניין לימוד התורה בימי השבת, (נדפס בהקדמה לחזו"ע שבת ח"ו): "אם אדם עוסק בתורה רק ביום שבת ובשאר ימים עוסק במלאכתו נחשב לו כאילו עסק בתורה כל הימים, שבת מסוגל הוא לתורה, וזהו "שבת" בגימטריא "למוד התורה", "שבת" בגימטריא "בשש ימים" שמי שעוסק בתורה בשבת כאילו עסק גם בששת ימי החול. "שבת" ראשי תיבות, שלום בשבת תענוג, זו תורה שנקראת שלום. וזהו "וקראת לשבת עונג" ולא עונג של דברים בטלים ללכת לטייל בשוקים וברחובות, אלא יעסוק בתורה שהיא עונג דכתיב (תהלים י"ט, י"ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ומטעם זה אסרו חכמים לעסוק בתורה בתשעה באב".
באותם כתבים, הוסיף רבינו: "הנה היצר הרע מתגבר על האדם ואומר לו, אדרבה אסור לך לעסוק בתורה בשבת, שהרי כל ימיך אתה משתעבד במלאכה, לכל הפחות בשבת תלך לטייל, שאם לא עכשיו אימתי. ועוד הרי הכתוב אומר "וקראת לשבת עונג", וח"ו בתורה אין זה עונג, ואז סבור האדם שאפילו אסור לעסוק בתורה בשבת, ומפסיד עולם הזה ועולם הבא, כי סבור שאם ילך לטייל ולשחק עושה מצוה של וקראת לשבת עונג, וכל זה עצת כסיל היא! כמו שאמרו חז"ל (ירושלמי שבת ט"ו ה"ג) לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בתורה. וביאור "שומר שבת מחללו" שישמור האדם מעשות כל רע, שאף על פי שלא חילל שבת, ישמור גם עצמו שלא ילך לטייל ולשחוק, ויזהר "מעשות כל רע" פירוש אפילו רע קטן, כי עבירה גוררת עבירה".
* מסופר על בעל הכתב סופר זצ"ל שהיה רגיל ללמוד בחברותא יחד עם אחד מתלמידי ישיבתו בכל ליל שבת מהשעה שתים בלילה ועד לתפילת שחרית, ואותו התלמיד היה אחראי לדאוג לנרות גדולים שלאורם היו לומדים כל הלילה, באחד מימי שישי חש אותו בחור שכוחותיו בל עמו, עייף ויגע, ואין ביכולתו להשאר ער וללמוד עם הכתב סופר כל הלילה, התחכם וגמר בליבו שלא להכין את הנרות הגדולים בחדר לימודו של בעל הכתב סופר, שעל ידי כך הוא ורבו יוכלו לישון בשלווה עד לאור הבוקר, ובליל שבת קודש באישון לילה בעת הקבועה העיר הכתב סופר את תלמידו וכונן את צעדיו לעבר חדר תלמודו, וכשנכנס פנימה נדהם ונחרד לגלות שהנרות אינם דלוקים, ומרוב צער ועוגמת נפש, לא יכול היה לעצור ברחו, ופרץ בבכי מר מגרונו על שלא יזכה לשקוד על תלמודו בליל שבת זו כדבעי, הרגיש הוא בחוש כי עונג השבת שלו הושבת!
ועל האדמו"ר מגור הגאון ר' אברהם מרדכי זצ"ל בנו של השפת אמת מסופר שביום שישי כ"א אדר שנת תרס"א עת עסקו יהודי העיירה גור בהכנות לקראת השבת, פרצה שריפה גדולה לתקפ"ץ, וכמעט כל הישוב היה למאכולת אש, נסיונות הכיבוי לא נשאו פרי, והתושבים המבוהלים התרוצצו ממקום למקום, כל איש ניסה להציל את עצמו וילדיו, ואולי מעט גם מרכושו, ורק סמוך לכניסת השבת שככה האש. בעיצומה של השריפה הצליח רבי אברהם מרדכי בנו של האדמו"ר השפת אמת להציל מן הלהבות את כתביו הכמוסים של אביו, והיות שאנדרלמוסיה רבה שררה בכל, נשארו הכתבים תחת ידו למשך כל יום השבת, רשאי היה לעיין בתוכם ללא הגבלה, דבר שהיסב לו אושר רב. באותה דליקה נשרפו כל המטלטלין והחפצים שהיו בדירתו הקבועה של רבי אברהם מרדכי, והעולה על כולנה היתה ספרייתו היקרה והעשירה, שכל כך הרבה כח ומח השקיע ברכישת כל ספר וספר שבספריה מלבד שוויה הכספי לאין ערוך, והיתה חביבה עליו כבבת עיניו, אף על פי כן גם בשעה טרופה זו שכל רכושו עלה באש והלך לאבדון, היה עסוק וספון אותה השבת רבי אברהם מרדכי בכתבי תורתו של אביו, שהיתה חתומה באוצרותיו כל הימים, לא היה כל חללא דעלמא שוה בעיניו לעומת האושר הזה, עד שהתבטא ואמר "כזו שבת טובה, לא היתה לי בכל ימי חיי"!
ומסופר עוד על הגאון ר' שמואל קובלסקי זצ"ל שהיה מהלך במוצאי שבת קודש אחר הבדלה ומטייל בישיבות הקדושות, ולפליאת אחד מידידיו, השיבו כי הוא מחפש שידוך לביתו, אך עתה גברה פליאתו של ידידו הלא בתו של כבוד הרב בת ארבע עשרה שנה, ובגיל כזה כבר מחפשים שידוך?! נענה הרב קובלסקי ואמר: "ראה ידידי, ברצות השי"ת, כאשר תגיע בתי לפרקה, אחפש לה חתן בן תורה ותלמיד חכם, וכיצד אדע האם הבחור באמת מתמיד בלימוד התורה, ואם אעקוב אחריו בישיבה שמא זהו דבר זמני ונגרר הוא אחרי כל הישיבה, אבל עתה בשבתות ובמוצאי השבתות ובימים טובים עובר אני בבתי המדרשות ובהיכלי הישיבות שבעיר, בולש ומחפש אחר בחור בן תורה אמיתי, כבן ארבע עשרה או חמש עשרה שנה ששוקד על תלמודו, ואז הריני שם עליו את עיני לטובה, ביודעי שאכן שקדן הוא, והריני בחורו כחתן לבתי"…
* מסופר על בעל הכתב סופר זצ"ל שהיה רגיל ללמוד בחברותא יחד עם אחד מתלמידי ישיבתו בכל ליל שבת מהשעה שתים בלילה ועד לתפילת שחרית, ואותו התלמיד היה אחראי לדאוג לנרות גדולים שלאורם היו לומדים כל הלילה, באחד מימי שישי חש אותו בחור שכוחותיו בל עמו, עייף ויגע, ואין ביכולתו להשאר ער וללמוד עם הכתב סופר כל הלילה, התחכם וגמר בליבו שלא להכין את הנרות הגדולים בחדר לימודו של בעל הכתב סופר, שעל ידי כך הוא ורבו יוכלו לישון בשלווה עד לאור הבוקר, ובליל שבת קודש באישון לילה בעת הקבועה העיר הכתב סופר את תלמידו וכונן את צעדיו לעבר חדר תלמודו, וכשנכנס פנימה נדהם ונחרד לגלות שהנרות אינם דלוקים, ומרוב צער ועוגמת נפש, לא יכול היה לעצור ברחו, ופרץ בבכי מר מגרונו על שלא יזכה לשקוד על תלמודו בליל שבת זו כדבעי, הרגיש הוא בחוש כי עונג השבת שלו הושבת!
ועל האדמו"ר מגור הגאון ר' אברהם מרדכי זצ"ל בנו של השפת אמת מסופר שביום שישי כ"א אדר שנת תרס"א עת עסקו יהודי העיירה גור בהכנות לקראת השבת, פרצה שריפה גדולה לתקפ"ץ, וכמעט כל הישוב היה למאכולת אש, נסיונות הכיבוי לא נשאו פרי, והתושבים המבוהלים התרוצצו ממקום למקום, כל איש ניסה להציל את עצמו וילדיו, ואולי מעט גם מרכושו, ורק סמוך לכניסת השבת שככה האש. בעיצומה של השריפה הצליח רבי אברהם מרדכי בנו של האדמו"ר השפת אמת להציל מן הלהבות את כתביו הכמוסים של אביו, והיות שאנדרלמוסיה רבה שררה בכל, נשארו הכתבים תחת ידו למשך כל יום השבת, רשאי היה לעיין בתוכם ללא הגבלה, דבר שהיסב לו אושר רב. באותה דליקה נשרפו כל המטלטלין והחפצים שהיו בדירתו הקבועה של רבי אברהם מרדכי, והעולה על כולנה היתה ספרייתו היקרה והעשירה, שכל כך הרבה כח ומח השקיע ברכישת כל ספר וספר שבספריה מלבד שוויה הכספי לאין ערוך, והיתה חביבה עליו כבבת עיניו, אף על פי כן גם בשעה טרופה זו שכל רכושו עלה באש והלך לאבדון, היה עסוק וספון אותה השבת רבי אברהם מרדכי בכתבי תורתו של אביו, שהיתה חתומה באוצרותיו כל הימים, לא היה כל חללא דעלמא שוה בעיניו לעומת האושר הזה, עד שהתבטא ואמר "כזו שבת טובה, לא היתה לי בכל ימי חיי"!
ומסופר עוד על הגאון ר' שמואל קובלסקי זצ"ל שהיה מהלך במוצאי שבת קודש אחר הבדלה ומטייל בישיבות הקדושות, ולפליאת אחד מידידיו, השיבו כי הוא מחפש שידוך לביתו, אך עתה גברה פליאתו של ידידו הלא בתו של כבוד הרב בת ארבע עשרה שנה, ובגיל כזה כבר מחפשים שידוך?! נענה הרב קובלסקי ואמר: "ראה ידידי, ברצות השי"ת, כאשר תגיע בתי לפרקה, אחפש לה חתן בן תורה ותלמיד חכם, וכיצד אדע האם הבחור באמת מתמיד בלימוד התורה, ואם אעקוב אחריו בישיבה שמא זהו דבר זמני ונגרר הוא אחרי כל הישיבה, אבל עתה בשבתות ובמוצאי השבתות ובימים טובים עובר אני בבתי המדרשות ובהיכלי הישיבות שבעיר, בולש ומחפש אחר בחור בן תורה אמיתי, כבן ארבע עשרה או חמש עשרה שנה ששוקד על תלמודו, ואז הריני שם עליו את עיני לטובה, ביודעי שאכן שקדן הוא, והריני בחורו כחתן לבתי"…