"לא תכירו פנים במשפט כקטון כגדול תשמעון לא תגורו מפני איש" (א', י"ז)
שנים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם, או משתשמע דבריהן ואין אתה יודע להיכן הדין נוטה – אתה רשאי לומר להם אין אני נזקק לכם, שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה – אי אתה יכול לומר להן איני נזקק לכם, שנא' "לא תגורו מפני איש", [סנהדרין ו: שו"ע חו"מ ריש סי' י"ב].
האם והיאך מחייב הספרי לדיין לדון במקום פקו"נ?
רבינו הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה רע"ו), כותב: הזהיר הדיין שלא לירא מאדם מזיק הדובר עתק ולא יחתוך עליו הדין והאמת. אבל חייב הוא לחתוך את הדין ולא ישים לב למה שיקרה עליו מן ההיזק מאותו האיש. אמר יתעלה "לא תגורו מפני איש". ולשון הספרי "לא תגורו מפני איש" שמא תאמר מתיירא אני מאיש פלוני שמא יהרגני או את בני שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותי תלמוד לומר "לא תגורו מפני איש".
ומקשים העולם שמדברי הספרי משמע שמחוייב הדיין לדון אף במקום שיש לו סכנה שיהרגוהו לו או לבנו וכיוצא בזה מדין "לא תגורו מפני איש", והלא בידוע הלכה היא שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה לבד שלושת העבירות, ואיך כאן מחייב הספרי את הדיין להמשיך ולדון אף במקום סכנה?
יישוב א'
אסור לדיין להמנע מלדון דווקא שאין סכנה ודאית ממש אלא הדיין מעלה בליבו כל מיני חששות
בפשטות נראה שכל כוונת הספרי שאסור לדיין להמנע מלדון דווקא שאין סכנה ודאית ממש, אלא שהדיין רוצה להמנע רק מפני חששות שמתיירא שמא יעולל לו הנאשם כך וכך מפני גבורתו ומעשיו הרעים. כלשון הספרי "שמא תאמר מתיירא אני". אבל אם באמת אם יש סכנה ודאית, כגון שאותם רשעים בעלי זרוע מאיימים על הדיין, באופן זה גם להספרי אינו מחוייב להמשיך ולהתעסק בדין, (ועי' גיטין יד:).
וכן העלה בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן קמ"ג) שאף אחרי ששמע הדיין את דבריהם, אם יש ספק סכנת נפשות, רשאי הדיין להסתלק מן הדין, ואפילו לאחר שיודע איך הדין נוטה, דאין לך דבר שעומד בפני ספק פיקוח נפש. ומה ששנינו בספרי שאין צריך לחשוש שמא יהרוג את בנו, היינו שהדיין מעצמו חושש כן, אבל אין לו חשש מבוסס. אכן אם יש ספק של ממש כגון שהבעל דין מוחזק לזה, מותר לו להסתלק משום ספק סכנה.
יישוב ב'
יש חילוק בין סכנה עכשוית לסכנה עתידית וכשעכשיו אין סכנה הולכים אחרי הרוב וסומכים על הנס
אפשר עוד ליישב בס"ד על פי שיטת השדי חמד (פאת השדה, מע' א' אות י"ח) שחידש מתוך דברי שו"ת בניין ציון (סימן קל"ז, בתשו' מהראש"ל כמוהר"א אשכנזי, אך הבניין ציון עצמו בסי' ד' פקפק בזה מסוגיא דיומא פד:) גבי האיסור להכניס עצמו לסכנה, שמחלק שבמקום שבאותה שעה אין סכנה והחשש הוא רק מפני סכנה שעלולה להיות בעתיד, כיון שעכשיו אין סכנה הולכים אחרי הרוב וסומכים על הנס.
ועל פי זה מיישב השד"ח מה ששנה רב ביבי לפני רב נחמן (יבמות יב:) רבי מאיר אומר שלוש נשים משמשות במוך, קטנה מעוברת ומניקה, קטנה שמא תתעבר ותמות, מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל מניקה שמא תגמול בנה וימות, וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו שנא' (תהלים קט"ז) "שומר פתאים ה'". וצריך עיון היאך התירו וחייבוה חכמים לשמש כדרכה, אפי' שהדבר כרוך בסכנה גדולה? אך לאור האמור מיושב, שאין כאן סכנה עכשוית אלא רק סכנה עתידית, דבזה הולכים אחרי הרוב וסומכים על הנס, (והארכתי בזה בס"ד ב"מעדני יוסף", עניני סכנה ופקו"נ, כת"י, ועח"ל).
ולפי זה גם דברי הספרי מיושבים כמין חומר, שאף אם נאמר שמחייב הספרי לדיין להמשיך ולדון אף במקום סכנה ודאית, מכל מקום כיון שעתה אין על הדיין סכנה כלל, וכל החשש הוא רק מפני סכנה עתידית, שאחר כך יהרגוהו לו או לבנו. לכן הולכים בזה אחרי הרוב, שרוב דיינים לא ניזוקים, וסומכים על הנס.
יישוב ג'
הוזהרנו להאמין שלא יקרנו שום נזק מצד משפט הצדק כאשר לא נכיר בו פנים
רבינו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג' אות ל"ג, וע"ע אות נ"ט ואות קפ"ח) כותב: "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא" שהוזהרנו בזה להאמין שלא יקרנו נזק מצד משפט הצדק כאשר לא נכיר בו פנים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים ח:) שלוחי מצוה אינם נזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם, וזהו פרוש "כי המשפט לאלהים הוא" – שלא יבואכם נזק בסיבתו. ומתוך דברי יונה מבואר יישוב לדברי הספרי, שיש כאן הבטחה לדיין שלא יסובב לו נזק בסיבת מצות עשיית הדין, וכמובן שכל זה שייך דווקא אם דן דין אמת כדת וכדין, ולשם שמים.
יישוב ד'
כוונת הספרי באופן שהדיין אינו יכול לפטור עצמו מן הדין לגמרי אלא רוצה לשנות הדין
בספר מאזנים למשפט (חו"מ סימן י"ב), הביאו ידידי הרב הגאון אשר אנשיל שוורץ שליט"א בספרו מעדני אשר (גליון קפ"ד, וע"ש עוד מ"ש בזה), מתרץ שכוונת הספרי באופן שאין הדיין יכול להפטר לגמרי מהדין, ומחמת פחד יהיה מוכרח לשנות את הדין ולומר לחייב זכאי, ולזכאי שהוא חייב, דזה היפך דין ודת תוה"ק והוי כעין עקירת הדת שילמדו בני הדור דהדין כך, והוי כשעת שמד דאפילו ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור. [אך יש להוסיף שחידוש דין זה שנוי במחלוקת הפוסקים ולעניין הלכה מותר לדיין לפסוק שלא כדין לומר על חייב שהוא זכאי ולהיפך כשיש סכנת נפשות, כמו שהארכתי בזה בכרם יוסף עמ"ס מגילה (עמ' רע"ו והלאה) ומשם בארה, ע"ש ודו"ק].
יישוב ה'
כוונת הספרי באופן שדנים בדיני נפשות שאם לא יפסוק כדין יגרום שיהרג הזכאי
יש מי שתירץ (הרה"ג חיים יעקב ישראלי שליט"א, במכתבים למעדני אשר, שם) שהספרי מדבר על דין העוסק בדיני נפשות, ועל כן אם הדיין מחמת פחד לא יפסוק כדין או להיפך, גורם דהזכאי יהרג, ואפשר דהוי בכלל דאביזרייהו רציחה דיהרג ואל יעבור, ודפח"ח.
ויש להקשות שדוחק גדול הוא להעמיס כך בדברי הספרי, מה עוד שהפסוק מדבר בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות?
ושמא יש ליישב שכדי שלא יבואו הדיינים לפרוש באופן זה, אסרה התורה על הדיין לפרוש מן הדין בכל אופן, גם בדין של דיני נפשות.
ועוד יש לומר שפעמים גם דין של דיני ממונות הוא כבחינת דיני נפשות, כעין מה שאמרו בגמרא (בבא קמא קיט.) אמר רבי יוחנן כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנא' "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח", ולא רק את נפש עצמו אלא אף את נפש בניו ובנותיו שנא' (ירמיהו ה') "ואכל קצירך ולחמך"… "בניך ובנותיך", ואף אם גוזל על מנת לשלם שנאמר (יואל ד') "מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם", ולא רק היכן שגוזל בידים אלא אפילו בגרמא שנא' (שמואל ב' כ"א) "אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים", וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.
בכל עת קיים רבינו בעצמו "לא תגורו מפני איש"!
דוגמא מאלפת לציווי האלוקי "לא תגורו מפני איש", היה רבינו הגדול זצוקל"ה, ששפט והנהיג את ישראל כשבעים שנה ולא חשש מלהכנס בעובי הקורה של כל דין ומשפט שבא לפניו, גם כשבתוך בעלי הדין היו אינשי דלא מעלי שפגיעתן רעה, וכל חכמי ישראל חששו מלהכנס עמהם בריב, היה זה רבינו זי"ע שהעמיק חקר ודן את הדין לאמיתה של תורה ללא מורא ופחד.
הנהגה זו אף גרמה לרבינו כמה פעמים חשש וסכנת חיים של ממש, אולם הקב"ה הניצב בעדת אל שמרו והצילו בניסים גלויים.
מאבקים רבים ניהל רבינו במשך ימי חייו כדי להעמיד הדת על תילה ולהרים קרנה של תורה, בין המערכות והמאבקים שניהל בלטה ללא ספק מלחמתו בתופעה החמורה של התדיינות בבתי המשפט החילוניים הדנים לפי חוקות הגויים. רבינו לא חשך את שבט לשונו גם מהשופטים עצמם היושבים על כס השיפוט, והצליף בהם דברים כדורבנות, ובמשך הזמן הצליח להנחיל בתודעה של העם היושב בציון שבתי המשפט שבמדינת ישראל, הם ערכאות לכל דבר ועניין, וכל התובע את חבירו אצלם הרי הוא כמרים יד בתורת משה רבינו ע"ה. בעוד כל חכמי ורבני ישראל, אינם מעיזים לצאת חוצץ נגד בתי המשפט בפרהסיא, נגד הדבר המקודש ביותר של המדינה, בתי המשפט, שופטים, בג"ץ וכל שאר גילוליהם ושיקוציהם, רבינו עמד בשער, נעץ חרב בבית המדרש, קיים בעצמו ולא תגורו מפני איש והכריז בקול רם: "כל מי שדן בבתי המשפט ידקר בחרב"! [וראה מה שהארכנו בזה וייחדנו לזה פרק שלם בפרשת "משפטים"].
רבינו אף עמד בפרץ נגד תנועת הרפורמים וכל מי שביקשו לחבל בכרם ה' צבאות, ובחכמה ותבונה סיכל מעשיהם הנלוזים וכוונותיהם הרעות. פעם עלה אחד מרבני הרפורמים לביתו של רבינו ורטן בפניו מדוע מפלה ואינו נותן לו זכות לסדר חופה וקידושין לקהילתו? נענה רבינו ואמר לו: "למה לא, בבקשה!, מי אמר לך שאני עושה הפליות"?! אם כך פנה הרפורמי וביקש אישור, וכך סיפר רבינו בעצמו: "אמרתי לו, מעולם לא נתתי אישור לשום אחד בעולם, לא לרב ולא לערב רב לסדר חופה וקידושין מבלי שבחנתי אותו שבקי בהלכות חופה וקידושין, כמו שאמרו (קידושין ו. ועוד) שמי שאינו בקי בטיב גיטין וקידושין לא יהיה לו עסק עמהם. תחזור על סימנים אלו ואלו מהבית יוסף והשו"ע ותבוא אלי ואבחן אתך, אם תדע אתן לך לסדר חופה וקידושין, ואם לא תדע לא אתן לך. הלך ולא חזר. ראה שיש הרבה הלכות, התבלבל, התפטרתי ממנו, ברוך שעקר עבודה זרה מארצינו".
לא היה ירא רבינו מאף אדם בעולם זולתי ממלך מלכי המלכים הקב"ה ותורתו. גם לא ממערכת המשפט והשלטונות בישראל שאינם מתחשבים בחוקות התורה. פעם עלה תלמיד חכם המחזיק רשת כוללים לביתו של רבינו ובידיו שלושה קונטרסים, "בבקשה מרבינו שיכתוב עליהם הקדשה לשלושה אנשים מראשי מס הכנסה, בעקבות שנקלעתי לבעיות קשות במס הכנסה, וכל הכוללים שברשותו בסכנת סגירה, וכתיבת ההקדשות והברכות על הקונטרסים מרבינו ירככו את ליבם ויבטלו את רוע הגזירה". בלא אומר ובלא דברים, נטל רבינו לידיו את הקונטרסים והחל לכתוב עליהם את ההקדשות עם מילי דברכה. לפתע כשהבחינו בני ביתו של רבינו במתרחש, התחננו ממנו שימנע מזה, מפני שדבר זה עלול להתגלגל ולעורר סערה ואולי גם לסבכו. רבינו נחרד לשמע הדברים, נענה ואמר: "אף אחד לא יאמר לי מה לעשות, וכי טוב יותר שהכוללים יסגרו"?! והמשיך בכתיבת ההקדשות לשביעות רצונו של ראש הכוללים. ברם, בני ביתו של רבינו חששו מאד ולא נחה דעתם והתחננו לפני רבינו לבל יעשה כן. או אז הציע רבינו פשרה וביקש שיביאו לפניו שלושה כרכים מספרו "ענף עץ אבות" ועליהם כתב בכתב יד קודשו הקדשה חמה ובקשה מיוחדת לאותם ראשי מס הכנסה, שזכו לקבלם מידיו של ראש הכולל ובסופו של דבר ביטלו את רוע הגזירה.
כבר מלפנים כשירד רבינו מצרימה, מצא את העיר קהיר מלאה בשוחטים שאינם הגונים, שלא יודעים להשחיז הסכין ואינם בקיאים בפגימתה, ומאכילים נבילות לישראל. רבינו עמד כנגדם בכל תוקף, חלקם העביר ממשרתם עד שילמדו היטב את אופן בדיקת הסכין, חלקם העבירם ממלאכתם לגמרי, ולא שם ליבו לאיומיהם ודברי הבלע שלהם, והשיב מלחמה שערה למען ה' ותורתו.
פעם אחת כשתר רבינו בשווקי מצרים לבדוק סכיני השוחטים ולזרזם, מצא לאחד השוחטים שהעבירו כבר ממלאכתו, ועתה עומד ודם בכותנתו. רבינו התרה בו וביקש שיאמר את האמת אם שחט, אחרי שהודה ששחט, הזהירו לבל יוסיף לשחוט עוד וזימנו לפגישה לדון מה יהיה בענינו. אחר הדברים האלה שכר אותו השוחט גוי אחד שחרב פיפיות בידו להרוג את רבינו, ורבינו ניצול בנס מהם ומהמונם, כי בדרך פלא לא עלה בידם לשבור הדלת, וילאו למצוא הפתח.
רבינו לא הרפה ידיו, ונלחם בכל עוז אף בראש שוחטי קהיר, איש תקיף ואלים, שהכל היו מתיראין מפניו, והיה מחלל שבת, וחותם על בהמות ששחטו גויים ככשרות. רבינו לא מנע עצמו מלהתעסק בענינו, וקיים בעצמו מצות ה' לא תגורו מפני איש. תחילה דיבר על ליבו בנעימות שיפרוש מהשחיטה, ויעניקו לו פיצויים בסך גבוה מהרגיל, אך אחר זמן נודע שפתח חנות לממכר בשר בחזקת כשר, ומוכר בה בשר גמל. כשנודע הדבר לרבינו חקר ודרש ומצא כי אכן אמת הדבר ללא ספק, גזר עליו שמעתה ואילך יהיה מחוייב להעמיד משגיח בחנותו, חרף טענתו שאם כן יאבד פרנסתו, רבינו נותר איתן בדעתו והורה שאם לא יעמיד שומר בחנותו לא יורשו היהודים לקנות בחנותו. או אז שלף אותו רשע אקדח מאמתחתו וכיוונו לעבר רבינו… רבינו לא איבד את עשתנותיו, והשיבו בתקיפות: "הרגני נא הרוג! בשביל התורה שלנו נהרגו יהודים במשך דורות, וכי תחשוב שהאקדח שבידך יפחידני"?!…
כידוע אותו ראש השוחטים שכר שנים מחבריו הערבים, נתן בידם צנצנת מי אש, וציוה להתיזה על פני רבינו, באותו הלילה התמהמה רבינו ולא הגיע לבית הכנסת שרגיל היה להתפלל בו, ומשלא בא, טעו באדם אחר שהוא רבינו, ושפכו על פניו מהמים שבידיהם.
לימים אותו ראש השוחטים עלה לארץ ישראל וביקש להתמנות כשוחט בעיר הקודש ירושלים, וגם כאן רבינו מנע ממנו מלהתעסק במלאכת השחיטה. בעקבות כך פרץ אותו השוחט לבית רבינו, דחף את הרבנית בחוזקה ונכנס לחדרו בעת שהיה עוסק בדברי תורה עם חמיו רבי אברהם פטאל, הוציא מאמתחתו אקדח, והחל מאיים. רבי אברהם נבהל והתחנן על נפשו של רבינו, באומרו: "אם תחפוץ להרוג, הרגני נא הרוג, כי רבינו אדם צעיר ואב לילדים רכים", ופייס את דעתו בכך שידאג לו למשרה אחרת, או אז החזיר ראש השוחטים את אקדחו לאמתחתו ועזב את בית רבינו לעולם.
לאחר הסתלקותו של אותו רשע מביתו של רבינו, פנה רבינו לבני הבית והכריז: "מי שיודיעני על מותו של הנבל הזה, יבוא על שכרו", לאחר זמן בשנת התשכ"ו, צדה עינו של הגאון רבי יעקב זצ"ל מודעה שאותו רשע נרצח בסכסוך עם חבריו שעסקו עמו בהברחת סחורות מעבר לגבול, מיד סר לאביו, רבינו הגדול, ובישרו. נענה רבינו והבטיחו שאם יתאמת הדבר יתן לו עשרה גרוש על בשורתו, וכשהביא רבי יעקב את המודעה לפני רבינו וראה כן בעיניו, נתן לו את שהבטיח, וציוה לחלק לכל ילדי הבית משקה שכר, כי "באבוד רשעים רינה"… (ראה אודות עניין זה מה שכתב רבינו בשו"ת יביע אומר ח"ט חו"מ סוף סי' ב', ועוד בארוכה בטוב טעם ודעת בספר אביר הרועים ח"א פ"ט).