"ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם" (ט"ז, ל"ג)
סגולה מופלאה בדוקה ומנוסה לזיכרון לימוד התורה
ידועים דברי חז"ל שמאז שבירת הלוחות גברה השכחה, שאלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל, (עירובין נד.) ועל כן כדי לקנות ולזכות לזכור את חלקי התורה צריך רוב עמל ויגיעה, אך יש המתייגע בלימודו ואינו מצליח להעמידו שלא ישכח ממנו, וצריך לזה הרבה סייעתא דשמיא, (מגילה ו: ורש"י). ומפני כך נלקטו ונתחדשו במשך הדורות סגולות רבות ומופלאות, שיחד עם עמל התורה באמצעות אותם סגולות ישיג דבר גדול ונשגב זה של זכירת התורה. כי בודאי המיצר ודואג על שכחת התורה, ופועל ומחזר אחרי סגולות מדברי חז"ל, בודאי יזכה לסייעתא דשמיא, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. (וידידי הרה"ג יקותיאל אוהב ציון שליט"א ערך בזה ספר שלם "זכר עשה" ובו רוב ככל הסגולות לזכירת התורה, והדברים הגורמים לשכחה).
אחת הסגולות הייחודיות, וקשורה היא גם לפרשתינו, מצאנו להגאון רבי חיים פלאגי' זצ"ל בספרו רפואה וחיים (פרק י"ב אות פ' דף ל"ט) בשם האריז"ל: "יתענה שלושה ימים ושלושה לילות רצופים, וביום השלישי קודם שקיעת החמה אחר סעודתו ימלא עשישית יין טוב וילך לבית הכנסת ויעמוד בהיכל הקודש ועשישית בידו הימנית ויאמר פסוק זה ו' פעמים מתוך הספר בדקדוקיו ובטעמיו "ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם" ויסתום פי העשישית ויניחנה בין הספרי תורה, ובליל שבת קודש אחרי תפילת ערבית יקחנה ויקדש מאותו היין ובמוצאי שבת יבדיל ממנה, והוא פלא לזכירה בדוק ומנוסה". וסגולה זו הובאה גם בספר הקדמון מראה הילדים בשם רבינו האריז"ל.
אכן מצאנו התייחסות נוספת לסגולה זו בדברי הגר"ח פלאג'י זצ"ל עצמו בחיבורו 'ספר חיים' (סימן מ"ה אות י"א עמ' קנ"ו), ושם שפך אור על עוד כמה פרטים חשובים בדבר סגולה מופלאה זו. דהנה שם יצא לדון בדבר זה בהיבט ההלכתי, אם בכלל מותר להניח בארון הקודש יין בשביל סגולה זו, שהרי הט"ז (סי' קנ"ד סק"ז) אוסר להניח שום דבר חול בתוך ההיכל שמניחים בו ספרי התורה, ומפני זה עורר על הנוהגים ביום הושענא רבא להוציא את כל הס"ת מההיכל ולהניח בו נר דלוק, והוי דופן ארון הקודש תשמיש לאותו הנר, ואף שעושים כן לכבוד התורה להורות שכשאין תורה צריך לאור הנר, כי נר מצוה ותורה אור, אין טעם זה מספיק להתיר, כיון שיש איסור להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה.
ומתוך זה יצא לדון הגר"ח פלאג'י זצ"ל בדבר הנחת היין בהיכל לצורך סגולת הזיכרון, ואלו דבריו: "והנה עתה אני חוכך בזה להחמיר דאיך יתכן להניח עשישית של יין שהוא דבר חולין לתוך ארון הקודש למשמרת דהוי תשמיש קודש לדבר חול, אם לא שנאמר שכיון שנעשה זה לסגולה לזכירת התורה, וגם הוי היין לקידוש היום והבדלה דהוי דבר מצוה, ולא מתכוין חס ושלום להשתמש בקודש לשמירת חול, אין בזה איסור ושפיר דמי".
ויש לציין כי רבינו הגדול מאור הדור זצוקל"ה בספרו הנורא "יביע אומר" (ח"ח או"ח סימן י"ט בהערה) דן לאורך ולרוחב בדבר ארון הקודש ישן אם מותר ליתן לתוכו ספרי תלמוד ופוסקים, מחזורים וחומשים, ושם בהערה מזכיר את סגולה זו ומה שכתב הגר"ח פלאגי' לדון בה מצד האיסור להשתמש בארון הקודש, וכותב על זה: "ולפי מה שכתבתי שארון הקודש שלנו עשוי לשמירה, אין בו כל כך קדושה, כדין תשמיש קדושה, אלא כקדושת בית הכנסת, בלאו הכי יש להקל ושפיר דמי לעשות כן להניח את היין בהיכל כסגולה לזיכרון. וכן יש להוסיף על פי מה שאכתוב עוד להלן, שארון הקדש שלנו חשיב תשמיש דתשמיש, כיון שהספרי תורה מונחים תמיד בתוך התיקים שלהם, ואין שום מגע בין הספר תורה עצמו לארון הקודש, הילכך אין בו קדושת תשמישי קדושה אלא כקדושת בית הכנסת. וכן נוהגים רבים להצניע בתוך ארון הקדש טלית ותפלין ושופר וכיוצא בזה, ויש להם על מה שיסמוכו".
והנה בספרו 'ספר חיים' שם, כותב הגר"ח פלאג'י אודות הסגולה עצמה, וזה לשונו: "ראיתי בספר כתב יד סגולה לזכירה ליקח עשישית אחת של זכוכית מלאה יין לבן ולגונזה בתוך ההיכל הקודש במקום שמונחים שם הספרי תורה ולהניחה שם שלושה ימים ושלושה לילות, דהיינו בערב יום שלישי יניחנה שם ויקחנה בליל שבת אחרי תפילת ערבית, ויקדש בלילה וביום, ובמוצאי שבת יבדיל, על היין שבעשישית זאת ויועיל לזכירה, ובשעת הנחתה לעשישית בהיכל יאמר ב' פסוקים אלו "ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם" "כאשר ציוה ה' אל משה, ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת" וצריך שיהיה גם כן בסדר בשלח, כך רשום בזכרוני".
ונראה כי דבריו בשני החיבורים משלימים אלו את אלו, כי בדבריו ב'ספר חיים' כתוב גם שיהיה היין דווקא לבן, ולעשות זאת דווקא בשבוע של פרשת בשלח, וכמו כן הצריך לומר שני פסוקים. ואמנם לא הזכיר שם שיש צורך בתענית שלושה ימים ושלושה לילות.
והנה למרות שמסתבר שיש לסמוך בעיקר על מה שכתב בספרו רפואה וחיים שהוא עוסק בעניני סגולות, ושם הצריך תענית, מכל מקום אפשר שבמקום תענית שלושה ימים ושלושה לילות, ראוי וכדאי לעשות תענית דיבור במשך שלושה ימים ושלושה לילות, שודאי גדולה מעלתה לא פחות מתענית מן המאכל, ובפרט למי שעוסק בתורה ועל ידי התענית עלול להתבטל מלימודו. וממילא יועילו לצורך סגולה זו, שלושה ימים של לימוד בתענית דיבור במקום שיתענה מאכילתו שלושה ימים.
ומפורסמים דברי רבותינו בגמרא (תענית יא:) שתלמיד ישיבה שיושב בתענית ראוי היה שיאכל הכלב סעודתו, כלומר שאין שום מעלה בתעניתו כיון שעל ידי התענית מתבטל ממלאכת שמים והרי הוא כמו אדם שמתענה מפני שאין לו מה לאכול. ומי יכול בדורנו להתפלל וללמוד כראוי בדעה צלולה מתוך תעניות וסיגופים, ובספר כפתור ופרח (פרק ל"ט) כתב בשם הרשב"א שאין המצטער יכול לכוין שמועותיו ולא לעמוד על תורתו וכל שכן האיש הרעב וכדאמרינן בגמרא (ב"ב יב:) אמר רב דימי דמן חיפא קודם שיאכל אדם וישתה יש לו כמה לבבות, שאינו מסכים לדעת אחת, לאחר שאכל ושתה אין לו אלא לב אחד.
ומצד שני מצינו בספרים הקדושים שהפליגו בשבח מעלת התענית דיבור, צא והתבשם מאמרותיהם של רבותינו גאוני העולם, הגאון מוילנא באגרתו עלים לתרופה, שכתב: "ועד יום מותו צריך האדם להתייסר ולא בתעניות וסיגופים, אלא רק ברסן פיו ובתאותו, וזוהי התשובה. וזהו כל פרי העולם הבא, וזה יותר מכל התעניות והסיגופים שבעולם, וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער, ובזה יכופר לו כל עוון וניצול משאול תחתית". ומרן החפץ חיים זצ"ל בספרו משנה ברורה (סי' תקע"א סק"ב) כותב: "ראיתי כתוב בספר אחד, שכשאדם רוצה להתנדב תענית, טוב יותר שיקבל תענית מן הדיבור ממה שיקבל עליו מן האכילה, כי ממנו לא יהיה לו נזק לא בגופו ולא בנשמתו, ולא יחלש על ידי זה". [ועיין באריכות בעניין לימוד תורה בתענ"ד למורנו הגאון הראשון לציון הגרי"צ יוסף שליט"א בספרו אגרת לבן תורה].
ועל כן נראה כי בשביל קיום סגולה מופלאה זו, במקום תענית שלושה ימים ושלושה לילות ניתן לעשות תענית דיבור שלושה ימים, ממוצאי שבת קודש של פרשת "בא" ועד יום שלישי לפני השקיעה, ואז ילך אצל היכל הקודש ויפתח את ההיכל, ויאחוז בידו הימנית בקבוק של יין לבן כשהוא פתוח, ויקרא מתוך הספר תורה ששה פעמים את שני הפסוקים הנ"ל בדקדוק ובטעמים, ואחר כך יסגור את הבקבוק ויניחהו בארון הקודש בין הספרי תורה, ובליל שבת אחרי התפילה ישוב ויקחנו ויקדש עליו בלילה וביום, ויבדיל עליו במוצאי שבת, והוא פלא לזכירה בדוק ומנוסה.
והנה בס"ד כדברים האלה היינו עושים פעמים רבות בימי הבחרות כמה מבני החבורה יחד בלומדנו בישיבה, ועתה זה כמה שנים שבכל שנה לקראת פרשת בשלח אני מעודד את התלמידים היקרים מבני ציון היקרים המסולאים בפז, בישיבתינו הקדושה "פאר השלום" וגם בישיבת המתמידים "אור התורה" ומזה נמשכו בעוד ישיבות לעשות כסדר הזה, ואני מדגיש להם כי העיקר זה התענית דיבור שעושים בשלושת הימים הללו, ולכן אם החסירו או שינו מעט משאר התנאים, אין זה מעכב כל כך, ומתוך שלושת ימי התענית דיבור עוסקים בתורה בהתמדה וטהרה מופלאה, וכבר כמה וכמה תלמידים עשו כאמור, ונוכחתי לראות כי הועיל להם מאד לחשקת ואהבת התורה, ולעלות במעלות רמות ונשגבות, וגם לזכירתה!
והנה יש להביא סמך ורמז לדבר זה מהמדרש (ילקו"ש ירמיהו סימן רס"ז) שצנצנת המן הוי רמז לכלי המחזיק את התורה, דאיתא במדרש: "זה שאמר הכתוב 'קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן', רבי אליעזר אומר לימות ירמיה למשמרת, שבשעה שאמר ירמיה לישראל מפני מה אין אתם עוסקים בתורה אמרו לו אם אנו עוסקים בתורה במה נתפרנס?, באותה שעה הוציא להם ירמיה צנצנת המן, אמר להם ראו אבותיכם שהיו עוסקים בתורה במה נתפרנסו!, אף אתם עסקו בתורה והמקום מפרנס אתכם מזה!, וזה אחד משלשה דברים שעתיד אליהו להעמיד לישראל". נמצא שכל עניין הפסוק "קח צנצנת אחת" הוא לחיזוק לימוד התורה, וממילא מועילה פעולה זו של הכנסת צנצנת היין לארון הקודש, ולקדש בה, שתועיל מצוה זו של זכירת המן, ועשיית סגולה מפוארת זו, להשיג קניני התורה, וגם לפרנסה טובה.
וראיתי באיזה מקומות שנוהגים הגבאים להכניס את בקבוקי היין לארון הקודש כאמור, ואחר כך למוכרם לקהל שיקדשו עליהם בביתם, וההכנסות קודש לצורכי בית הכנסת ומפעליו. ואיני יודע אם דבר זה מועיל לקהל הקדוש לסגולת זיכרון הלימוד, בלא שיעשו הקהל איזה השתדלות בתענית דיבור כאמור וכל כיוצא בזה, או שהגבאים יעשו על כל פנים תענית דיבור, או שיתענו שלושה ימים, מלבד הסגולה של הכנסת כסף לקופת בית הכנסת, שבשביל זה ודאי תמיד מועיל.
כח הבקיאות והזיכרון המופלא של רבינו!
אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסים, ושמים יריעות, וכל בני אדם לבלרין אין אנו מספיקים להקיף את כח הבקיאות המדהים והזיכרון המופלא של רבינו.
זכה רבינו והיה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, יחיד בדורות היה בגאונותו ובקיאותו בכל חדרי תורה. לא הניח מקרא ומשנה, תלמוד וגמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים גזירות שוות וגימטריאות, דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הויות דאביי ורבא, ספרי גאונים וראשונים, גדולי האחרונים ואחרונים, פרשנים וחדשנים, פסקנים ופלפלנים, דרשנים ומוסריים, וכל חיבורי השותי"ם ממעמד הר סיני ועד עת נדם ארון הקודש, לקיים מה שנא' (משלי ח') "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא".
יחיד בדורות היה רבינו הגדול זי"ע בידיעת התורה כולה לאותיותיה על פה ככתבה וכלשונה. כפי שענינו רואות בספריו השופעים ידע ובהירות בכל הספרות התורנית, וכפי ששמעו אוזנינו בשיעוריו הבהירים שהיה מצטט מקור נאמן ומדוייק לכל ממרא שהיה מצטט מהש"ס או מהפוסקים, ופעמים שהיה מונה בעל פה עשרות ספרי ראשונים ואחרונים לחזק את פסק ההלכה שהגיד.
כל התורה כולה היתה נהירה וברורה לפני רבינו, חרוטה על לוח ליבו, וראויה כולה להכתב על פיו, עד שהתקיים בו מאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ד') "ועפעפיך יישרו נגדך". ומצינו בגמרא (מגילה יח:) לרמי בר חמא ששאל מאי "ועפעפיך יישרו נגדך"? אמר לו רמי בר חמא: אלו דברי תורה, דכתיב בהם (משלי כ"ג) "התעיף עיניך בו ואיננו", – ואפילו הכי מיושרין הן אצל רבינו הגדול עובדיה יוסף זצוקל"ה, שלא הסיר עיניו מן התורה אפילו רגע אחד!
לשון התורה כולה היתה שגורה על לשונו של רבינו, עד שבכל מקום שהיו שואלין אותו, בכל מקצועות התורה היה משיב, כדת וכדין, בצורה ברורה ובבהירות רבה, כמו שנאמר "ושננתם" ודרשו רבותינו (קידושין ל.) שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד, שנא' (משלי ז') "אמור לחכמה אחותי את", שתהיה בקי בתורה כאחותך שאסורה לך, ואומר (שם) "קושרם על אצבעותיך כותבם על לוח ליבך", ואומר (תהלים קכ"ז) "כחיצים ביד גיבור" שנלחם בהם עם אויביו, "כן בני הנעורים" העוסקים בתורה שולטים בה כגיבור האוחז את חיציו, וכזה היה רבינו הגדול זצוקל"ה.
במשך כמה שנים רבינו השיב על אתר לשאלות הסבוכות, הקלות והחמורות, של הרבים, בשידור חי מעל גלי האתר. לא תשובות מקוצרות כגון מותר או אסור, חייב או פטור, וכיוצא בזה, אלא תשובות מפורטות, קולעות אל המטרה, לאורך ולרוחב, החל מדברי התלמוד, ראשונים ואחרונים, ועד פסיקת ההלכה למעשה!. לימים העלם על גבי הכתב בששת הכרכים "יחוה דעת", צא וראה והבט שם בתשובותיו הרמות, אותם השיב בעל פה, ללא כחל ושרק. אחת התשובות המלאה גאונות ובקיאות כדרכו בקודש, מאלו שלא נדפסו בספריו מובאת כאן לראשונה, בפרשת "שמות".
כבר בצעירותו, כשנהג ללמוד חברותא עם ראש הישיבה הגאון המופלא רבי עזרא עטיה זצ"ל, באחת הפעמים ביקש ראש הישיבה מתלמידו רבי עובדיה להביא לפניהם את הספר "פתחי תשובה" מאוצר הספרים. רבינו שהיה ירא לנצל כל רגע לעסק התורה, חש מלבטל את הזמן בהליכתו לאוצר הספרים וחזרתו, פנה לראש ישיבתו והציע: "כבוד ראש הישיבה, אני אצטט את לשון הפתחי תשובה בעל פה, ואם אחר כך זה לא יספק את כבוד רבינו, אסורה נא ואביא את הספר"… רבי עזרא הסכים להצעה, ורבינו החל לצטט בעל פה, מילה במילה, כמה עמודים שלמים מתוך הספר "פתחי תשובה" כאשר רבי עזרא מטה אוזנו לכל תג ותג היוצאת מפיו של רבינו. לכשסיים, הפטיר ראש הישיבה, ואמר: "כעת, כבר אין צורך להביא את הספר…"!
בספרייתו של רבינו היה קרוב לארבעים אלף ספרים – מלבד ספרי היסוד של העם היהודי, והכל היה מצולם ומונח בבהירות ככתבן וכלשונן במוחו של רבינו.
סיפר אחד מראשי הישיבות: "פעם מסר רבינו שיעור בישיבתינו, בסיום השיעור כשירד במדרגות, זכיתי לדבר עימו בלימוד על רגל אחד, וראיתי פלא עצום. דיברתי איתו בסוגיא חמורה שדן בה איזה ספר נדיר שלא מצוי בשוק, בתשובה לחכמי לוניל, ורבינו השיב לי כאילו קרא ממש עכשיו את הספר, פלא פלאות. זה ספר לא מצוי וידוע, וגם הסוגיא עמוקה וקשה, וגם היה כתוב בכתב "ארסייל" כלומר מכתבי השליחות שהיו שולחים אז דברי תורה, ואף על פי כן שלט בכל הדברים ישר והפוך"!.
בלומדי בישיבה קטנה סיפר לי מו"ר הגאון רבי משה גרוסבוים שליט"א שלפני עשרות שנים ניגש יחד עם קבוצת אברכים להיבחן אצל רבינו לקבלת תעודת הוראה. באותה העת חידש איזו הלכה ומצא מקור וחיזוק לדבריו בספר הקדמון בית השואבה, ספר קטן מעט הכמות ורב האיכות. אחרי חיפוש ובירור מקיף של כמה שבועות נוכח לדעת שדבר זה כתוב רק בספר בית השואבה. נמנה וגמר שאחרי שרבינו יערוך את מבחנו הוא ייגש וישאלנו מי כותב דבר זה. ממחשבה למעשה, אחרי שסיים רבינו את מבחן ההוראה וחתם על תעודת ההוראה, ביקש מרבינו רשות לשאול שאלה, ומשנענה בחיוב, שאל את רבינו כאמור. רבינו השיב לו על אתר: "בספר בית השואבה, דף פלוני"! אך רבי משה הוסיף והקשה "האם יש עוד איזה ספר שכותב חידוש זה"? רבינו הניח לרגע את ידו הקדושה על מצחו, חשב קימעה, והשיב: "איני זוכר עוד ספר שכתב בזה"! כלומר: אין!. הפטיר לי אותו גאון: "אותה שעה נוכחתי לראות עין בעין מקרוב בצורה מוחשית את ידיעתו הנוראה והמקיפה של רבינו בכל התורה כולה"!.
באחת הפעמים כשביקרתי בביתו של הגאון המפורסם רבי יהושע כהן שליט"א בעל ה"כרם יהושע" הידוע כאחד הבקיאים ביותר בדורנו בכל הש"ס כולו, והיה רבינו מחבבו מאד, אמר לי: "דע לך כמו שיש הבקיאים בכל הש"ס כולו ישר והפוך, ככה מרן רבינו עובדיה יוסף בקיא בכל התורה כולה"!
אבל כאן נשאלת השאלה הגדולה ביותר, שאלת השאלות, שמא רבינו נולד עם כישרונות מופלאים, ועם זיכרון פנומאלי, וזה אשר הוביל אותו למעמדו הנדיר להיות בקיא בכל חדרי תורה כולה, אם כן, מה נוגע כל זה אלינו?, מה תביעה יש מאיתנו?, ואיך בכל זאת בדמותו הענקית של רבינו הגדול ישכדי ללמדנו מוסר, ולהיות מחייב עבורנו?
בטרם אענה על שאלה זו, אמרתי אספרה וירווח לי מעשה שהיה באחד מימי הפורים, בימי בחרותי הייתי רגיל לעלות לביתו של רבינו להקביל את פניו הקדושות ולהתברך מפיו, ומשם להלך לביתו של הגאון בעל כרם יהושע. באחד מימי הפורים העזתי פני אל הרב כרם יהושע ואמרתי לו: "כבוד הרב, בודאי הרב התמיד ולמד הרבה, אין ספק, אבל מה שהשיג הרב את ידיעת הש"ס כולו על פה על בוריו – מסתמא זה בזכות הכישרונות, בזכות כח הזיכרון העצום שקיבל הרב במתנת שמים"! על אתר הניף הגאון בעל הכרם יהושע את ידו בתנועת ביטול, ואמר לי: "דע לך זכירת התורה היא אך ורק מכח אהבת התורה! אדם זוכר את מה שהוא אוהב באמת, אדם זוכר את מי שהוא אוהב, אם יהיו לבין אדם מאה ילדים הוא יזכור את שמות כולם, כך אם אדם אוהב באמת את התורה הוא יזכור אותה"! כמה מתוק, כמה נפלא!
כדברים האלה רגיל היה רבינו הגדול זצוקל"ה לומר בעצמו, שעם כל זכרונו המדהים, לא זכר מספרי טלפונים של הקרובים לו ביותר כשהיה צריך לחייג, פתח את הפנקס לראות את המספר, ואף את מספרי הטלפון של בניו הגאונים לא ידע. פעם העירה לו הרבנית שבכל פעם שמתקשר לאחד הבנים צריך לחפש את המספר, רבינו חייך ואמר שמהיום והלאה יזכור את המספר, פתח את הפינקס ושינן את המספר עשרים פעמים. ואולם כבר למחרת שכח את המספר, ונאלץ לפתוח את הפנקס! הפטיר רבינו ואמר: "דבר שמעניין אותי, והוא חשוב אצלי כמו התורה הקדושה אני זוכר בעל פה, אבל דבר שלא שייך לתורה כמה שאנסה לשנן את הדבר, איני זוכר, זה לא הולך".
זו הנקודה הראשונה, שזיכתה את רבינו לידיעת התורה כולה: אהבת התורה!
אהבת התורה שבערה בקרבו ובעצמותיו של רבינו הגדול זצוקל"ה לא התבטאה רק בשקידתו העצומה בתורה, אלא גם באהבתו העזה לספרי הקודש. פעם נערמו על שולחנו ספרים עד אין מספר, כשסר להתפלל את תפילת המנחה, ניגש אחד המשמשים לסדר מעט את שולחנו של רבינו, והחל להזיז את הספרים במהירות ובחופזה. כשנוכח רבינו לראות זאת מיד הזדעק ופנה לעברו בכאב ואמר לו ברצינות רבה: "מה אתה רוצה מהספרים, מה עשו לך הספרים, תעזוב אותם"…
פעם אחת בעת שבאו אצלו בני משפחה לברכה והתייעצות, פתח את הספר חיי אדם דף ק"ע וגילה שבאותו מקום נתלש הדף, סירב לדון בענינם ואמר בזה הלשון: "נקרע לי הלב לראות את זה"!, מיד הדביקו את הדף, ורק אז התפנה לשמוע את מבוקשם של בני משפחתו. חיבה כזו גדולה היתה לרבינו לתורה הקדושה, עד שהרגיש וחש שספרי הקודש הם עצם מעצמיו ובשר מבשרו!.
דוגמא אחת מיני רבות למסירות נפשו של רבינו לרכישת הספרים עם כל דלותו: היה זה בשנת תשי"ז, בהיות רבינו בגיל 39 חיזר אחרי רכישת הספרים "זבחי צדק" ב' כרכים, להגאון רבי עובדיה סומך זצ"ל. אך הספרים אזלו מן השוק ובקושי רב הצליח להשיגם, אך דא עקא מחירם היה יקר מאד. רבינו לא ויתר וחסך מפת לחמו ואסף פרוטה לפרוטה עד שהצטבר בידיו הסכום המיוחל – 50 לירות! סכום עצום באותם הימים. גם בדלות מחפירה לא היסס רבינו לפזר ממונו עבור אהבת התורה שיקדה בליבו כאש להבה בעצמות!
נקודה נוספת אותה העיד הראש"ל הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א: "באחת ההזדמנויות סיפר לי רבינו, שבעת שהיה כבן ארבע עשרה היה לומד ושוכח, לומד ושוכח, ורבינו לא אמר נואש, אלא היה לומד וחוזר לומד וחוזר. ומשראה ששוב לומד ושוכח לומד ושוכח נשא תפילה חרישית מעומק הלב בדמעות שליש מול היכל ארון הקודש וביקש מהקב"ה שיחון אותו בחכמה בינה ודעת וזיכרון, ואז הרגיש שמוחו נפתח והיה לומד ואינו שוכח, לומד וזוכר"! וכדרך שאמרו רבותינו (נדה ע:) מה יעשה אדם ויחכם? ירבה בישיבה, ויבקש רחמים ממי שהחכמה שלו!
הסטייפלר זצ"ל בעל הקהילות יעקב, רגיל היה לומר שמי שלומד וחוזר, ומרבה בחזרות, הרי זה מפתח את הכישרונות שלו! הוא היה אומר: "רבים המזלזלים בחזרות, ומפני כך אינם רואים סימן ברכה בלימודם, אלא כל פרק שיגמור יחזור עליו שוב מתחילתה ועד סופה, וכשיגמור את המסכת יחזור עליה שוב מתחילתה ועד סופה. וכל עיקר ההצלחה היא בחזרה, ועל ידי החזרה מתפתח הכישרון".
וכך מספרים על רבינו שבעת בחרותו כשלמדו בישיבה מסכת קידושין, למד פרק האשה נקנית בעל פה והמשיך פרק שני האיש מקדש, ואז חזר גם על הפרק הראשון, ושוב המשיך פרק שלישי, וחזר על שלושת הפרקים, ואחר כך המשיך פרק ד', ושוב חזר על כל המסכת כולה בעל פה. וכשלמדו בישיבה מסכת גיטין, חזר עליה רבינו בבחרותו שישים פעמים! [וראה עוד בזה בארוכה בפרשת בחוקותי].
מעתה רבינו הגדול זצוקל"ה מחייב את כולנו! גם אם בודאי לא נצליח להיות "הרב עובדיה", אבל לכל הפחות לשאוף להשיג מחצה שליש או רביע של "הרב עובדיה", עדיין מדובר כאן ברבע עולם. ברם מי שיתמסר בכל כוחו ויחליט להיות "הרב עובדיה הבא", יכול גם יכול הוא! ולולי דמסתפינא אמינא כי יכול להעפיל למרומים ואפילו יותר מהרב עובדיה! יותר?! כן! כי רבינו הגדול הרב עובדיה, הוריד לעולם כח יכולת חדשה ועצומה, הנקראת "הרב עובדיה"!
והנה יש הסבורים שיש בזה משום לשון הרע לומר על גדולי ישראל שלא נולדו עם כשרונות. ברם לא זכיתי להבין את זה, כי אדרבה ואדרבה אם נולדו עם כשרונות מעלתם ושכרם הרבה פחות מאילו לא נולדו עם כשרונות ובכל זאת עמלו ועמלו עד שהגיעו להיכן שהגיעו, כמו שידוע על הרבה מגדולי ישראל! ועל כל פנים לפסגות הגבוהות שהגיע רבינו הגדול זצוקל"ה, בודאי גם כשרונות וזיכרון פנומאלי ככל שיהיה, ואפילו אכילת צמח הפלדור, כל זה לא היה מועיל ליותר מעשר אחוז להיכן שהפליג רבינו! אין זה אלא מכח אהבתו הגדולה לתורה, התמדתו ושקידתו העצומה, יום ולילה, רגע רגע, במשך כל ימי חייו!
בהקשר לזה ראוי להביא כאן דברים שנשא רבינו בעצמו, באחד משיעוריו הקבועים: "אני הכרתי רבנים גדולים, שבצעירותם כשהתחילו ללמוד, היו חלשים מאוד בלימוד, לא היה להם זיכרון, לא היה להם תפיסה מהירה כלל, הלימוד היה קשה להם מאד, אך הם עמלו ועמלו בתורה ובסופו של דבר הצליחו"!
במתק לשונו הוסיף רבינו וסיפר: מספרים על המהר"ם שיק, תלמידו של החתם סופר, שהיה יושב בשיעור בריחוק מהחת"ס, כי רק אלו שהיו נושאים ונותנים עם הרב היו יושבים קרוב, והוא היה יושב בסוף כי היה צעיר מכולם ולא היה תופס טוב את השיעור. החת"ס היה כל הזמן עוקב אחריו, ורואה בו שלומד בהתמדה יומם ולילה כדי שיבין, אבל לא תופס. השיעורים של החת"ס היו עמוקים.פעם אחת מצאו אותו בשעת לילה מאוחרת עומד על יד ההיכל פתוח ובוכה ואומר בלב נשבר: "למה חבריי מבינים את השיעור ואני לא מבין…?! רבש"ע תפתח את שכלי שגם אני אבין", והיה בוכה ובוכה. הלכו התלמידים וסיפרו זאת לחתם סופר, למחרת החת"ס העלה בשיעור קושיא עצומה, המהר"ם שיק ביקש ליישב והחת"ס שרצה לעודדו נתן את אישורו, ואחר כך אמר לתלמידים אני אסביר את דבריו, ואמר בעצמו את יישוב הקושיא, כאילו זו היתה כוונת המהר"ם שיק. ואז פנה אליו ואמר לו: "מהיום אתה לא תשב בסוף, אלא כאן קרוב", ועודדו עד שנעשה המהר"ם שיק רב גדול בישראל.
רבינו חתם את דבריו ואמר בהתלהבות ורגש רב: "המהר"ם שיק עלה ונתעלה מדרגה אחרי מדרגה, עד שגם כתב תשובות בהלכה, תשובות חשובות מאוד, וספריו לא זזים מהשולחן שלי, ללמדך "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה", לא בחכמתו של האדם, אלא הקב"ה נותן לאדם חכמה, לכן תדעו שצריך להתפלל, ולעולם אסור להתייאש".
מכאן נפנה לעסוק מעט, בשאלה המעניינת: האם רבינו הגדול זצוקל"ה אכל את צמח הבלדור הידוע כסגולה טבעית עצומה להנחיל באדם כוח זיכרון עצום! [כמובא כבר בזוהר חדש, מדרש הנעלם דף ח ע"ב, ע"ש].
בתשובה לשאלה זו, השיב אחד מנכדיו: "כשרבינו שמע פעם מישהו אומר, שאולי הוא השתמש בצמח הבלדור, סבא כעס נורא. 'הדור, הדור, ואל תצטרך לבלדור' ציטט סבא שוב ושוב את הפתגם שהיה שגור על לשונו"!
אך כאמור, לכאו' אין בכל זה כדי לסתור את האפשרות שרבינו אכל צמח הבלדור, כי בודאי כל גדולתו וגאונותו של רבינו, לא יכולה לבוא מכח אכילת צמח הבלדור, אלא נדרש לכך שקידה ויגיעה עצומה בתורה יומם ולילה ולהמית עצמו באהלה של תורה, ולכך התעצב רבינו כשתלו הצלחתו הכרוכה ביגיעה אין סופית, באיזה אכילה קלה ודלה, אבל אין מזה הכרח שלא אכל ממנו כלל.
והנה סיפר לי ידידי הרה"ג ר' דוד טהרני שליט"א מירושלים, שזוכר הוא שבבחרותו כשלמד בישיבה קטנה "יקירי ירושלים", הופיע רבינו הגדול ברוב פאר והדר בישיבה, לעודדם ולחזקם לשקידת התורה, ולהפריח בהם רוח של תורה וגדלות, וכאשר נשא רבינו דברים בפני בני הישיבה, אמר בין היתר: "אמנם אני כשהייתי צעיר אכלתי מעשב הבלדור, אבל כל זה מועיל לעשר שנים או עשרים שנה, לא יותר, העיקר זה ניצול הזמן והחזרות, לחזור על הלימוד ושוב לחזור, כמו שאמרו 'הדור הדור ואל תצטרך לפלדור' לכן כל אחד מכם ישקיע כל כוחו בתורה, ויחזור הרבה על תלמודו"!
הוסיף רבי דוד וסיפר לי: מיד אחרי הדרשה, ניגשתי לרבינו יחד עם אחי, היה זה עדיין באותם ימים שאפשר היה לגשת לרבינו, ושאלנו אותו: "רבינו הזכיר בדרשה בנוגע לאכילת עשב הפלדור, גם אנחנו רוצים לאכול ממנו כדי להתחזק בידיעת התורה, היכן נוכל להשיג עשב זה"? רבינו השיב לנו: "תלכו לבית מרקחת בשכונת מקור ברוך ברחוב ראשית חכמה, תאמרו לרוקח שאני שלחתי אתכם, שיתן לכם את עשב הפלדור"! הלכנו לבית המרקחת, וסיפרנו לרוקח כאמור שרבינו שלח אותנו, הרוקח השיב לנו: "לכו לחכם עובדיה ותאמרו לו שמאז כבר התחלפו כאן כמה וכמה פעמים הבעלים, וכבר בית המרקחת לא מחזיק ברשותו עשב זה".
נעניתי ואמרתי לו: "כבר שנינו (עי' סנהדרין נב: מגילה כ.) שאין אדם מעיד בגדלותו על מה שראה בקטנותו, ומה שמעיד ששמע מרבינו שסיפר על עצמו שאכל, יש לומר שרבינו רגיל היה לספר על כמה גדולים שאכלו את עשב הבלדור, והיה רגיל תמיד לספר בלשון נוכח, גם כשהיה מדבר על אחרים, ואפשר שטעו השומעים וחשבו שסיפר על עצמו. מה גם שהיה רבינו רגיל להזהיר ולהתריע שעשב זה מסוכן מאד, וכמו שעוד אזכיר בסמוך, לכן קשה לומר שבכל זאת אכל ממנו. לכן מסתבר שבגלל שרבינו לא רצה לשבור את רוחם, שלח אותם לבית המרקחת, ובודאי ידע שכבר לא ניתן להשיגו, ומפני כל זה מתחזק יותר ההשערה שבודאי רבינו לא אכל עשב זה.
ואלו דברי קודשו של רבינו הגדול זצוקל"ה בעניין עשב הפלדור: "אדם שלומד וחוזר על לימודו, זה נשאר לו לעולמי עד, אבל העשב 'בלאדור' משתכח אחרי זמן מה. אחד הרבנים שאני מכיר, כיום בן תשעים בברוקלין, כשהיה בגיל עשרים חשק בעשב זה, הלך לבית מרקחת שהיה כאן בשכונת הבוכרים, המציאו לו ואכל ממנה ונעשה לו מוח מבריק שלא שוכח דבר. היה לוקח למשל 'נודע ביהודה' קורא את כל המפתחות, דבר פלוני בסימן פלוני, דבר פלוני בסימן פלוני, גמר את המפתחות של 'נודע ביהודה' לקח 'חתם סופר', גמר 'חתם סופר' לקח 'רבי עקיבא איגר', גמר 'רבי עקיבא איגר' לקח 'רב פעלים', וכן על זה הדרך. רבי יוסף ידיד הלוי, שהיה כאן אב"ד לעדה הבוכרית, היה נחל נובע מקור חכמה, מעיין המתגבר, פעמים ששכח איזה תשובה שלמד היכן נמצאת, היה מבקש תקראו לי את 'ספר המפתחות' היו כולם יודעים שאותו פלוני הוא 'ספר המפתחות'. לא עברו הרבה חודשים וקיבל מחלה במעיים, וכיון שאז לא ידעו כולם לנתח, הטיסוהו לפריז, שם ניתחוהו 'ואכל וחי לעולם', אלמלי כן היה מסתכן מאד, אמרו כולם שהיה מסוכן מאד, אבל תכף חתכו לו חלק מהמעיים ושלחו אותו.
היה עוד איזה חכם גדול אחד, איני רוצה לומר את שמו. הוא גם כן אכל את עשב הבלדור, והיה לו זיכרון עצום, חיבר ספר מלא בקיאות, אך בסוף ימיו השתגע ולבסוף איבד את עצמו לדעת, זרק את עצמו בתוך הבור ומת.
על כן למה יכניס האדם את עצמו בסכנת נפשות, אפילו אם יש לך את העשב הזה, מה לך לחפש סגולות, וכי אם אדם שוכח באופן טבעי, הקב"ה יבוא אליו בטרוניות 'למה שכחת'?, רבונו של עולם לא נתת לי זיכרון, מה ביכולתי לעשות, אלך ואקנה מוח… אדם צריך לקבל עליו, אבל מה שבידו – בידו, 'הדור הדור ואל תצטרך לפלדור'.
היה לי רב ב'פורת יוסף' ר' אליהו לופס זצ"ל נפטר בקיצור ימים, הוא לא היה כל כך זכרן, והיה מצטער על זה, הלך לבית מרקחת כאן בשכונת הבוכרים, ניגש אל הרוקח שהיה תלמיד חכם וביקש: 'תעשה לי טובה, רצוני בעשב שנקרא פלדור, תן לי אפילו מעט', אמר לו הרוקח: 'אדוני הרב, אתה לומד לשם שמים או בשביל להראות נפלאות לעיני הבריות כדי שתתגאה שאתה זוכר, בשביל מה לך פלדור? די לך במה שחנן אותך הקב"ה, למה לך לבקש דברים מסוכנים, הרי נאמר 'ונשמרם מאוד לנפשותיכם', נענה הרב ואמר 'מקבל עלי'! נמנע ולא קנה והלך, והוא סיפר לנו את זה, עליו השלום.
ההתמדה והשקידה הם ערובה שהאדם יוכל לזכור את הדברים, אם לא, אינו יכול לזכור, אדם שחוזר על לימודו זוכר אותו כל חייו, עד עכשיו אני זוכר הרבה דברים שלמדתי לפני חמישים שישים שנה, תחזרו גם אתם ותזכרו, מי שאינו חוזר תהיה עליו תביעה למה לא שקדת למה לא שיננת, תנצלו את זמנכם שלא ילך לבטלה ח"ו כלל ועיקר, רק יהיה בתורה, כך צריכה להיות הגישה בלימוד הש"ס והפוסקים". עכד"ק של רבינו הגדול זצוקל"ה.
וראה מה שהארכנו אודות חזרותיו של רבינו על לימודו, עשרות ומאות פעמים עד שקנה בתורה קניין גמור, שעל ידי זה נקשרה נפשו בנפש התורה הקדושה והוטבעה בו, יותר ממה שיועילו אכילת מאה פלאדורים… ראה בזה בפרשת בחוקותי – קחנו לכאן, ותרוה צמאונך.
סיפורים על בקיאותו ולמדנותו של רבינו יש הרבה עד אין קץ! יכלה הזמן והמה לא יכלו, הצד השווה שבכולן שהתורה כולה היתה שגורה על לשונו של רבינו. וכדי לחזק את הלומדים הנני להביא כמה סיפורים קטנים, אחד או שנים מיני אלף אלפים.
לפני 38 שנה מסר בחור בישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה חבורה בסוגיית 'אשו משום חיציו' בישיבה בנוכחות רבינו, הוא הזכיר את דברי הרשב"א שמזכיר הבית שמואל, ורבינו נענה ואמר: "אין רשב"א כזה"! בני הישיבה החלו לבדוק ולחפש את הרשב"א אך לא הצליחו למצוא. כולם התפעלו מגאונותו של רבינו, היאך יכל לומר זאת על אתר! היה זה לשם ולאות שרבינו לא בקי בעל פה רק בש"ס וספרי הלכה אלא גם בכל תורת הראשונים!
פעם בעת שנשא רבינו שיעור בהלכות ספירת העומר בפני מאות אברכים, קם אחד התלמידי חכמים והקשה על דברי רבינו משדי חמד מפורש… רבינו התבונן כמה שניות, נענה ואמר "בכל השדי חמד דבר זה איננו"! הוסיף אותו תלמיד חכם להקשות, ואמר שמא בחיבורו "אור לי" נמצא חידוש זה, הפטיר רבינו ואמר: "גם שם לא נמצא חידוש זה"!
לפני למעלה מארבעים שנה כאשר רבינו ישב בבית הדין הגדול יחד עם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל, התעוררה שאלה הלכתית, והרב ז'ולטי אמר שיש לו ראיה מהתוספות להתיר. הרב אלישיב הגיב לעומתו ואמר שהראיה מהתוס' לא מוכחת, וכך התפתח ויכוח הלכתי ביניהם. הרב ז'ולטי התפלא על שתיקתו של רבינו, נענה רבינו ואמר הסברא של כבודו הובאה בשו"ת פלוני, והדחייה של הרב אלישיב בשו"ת אלמוני, ויש עוד ראיות בנושא, וכך החל לצטט להם מעוד ספרים אחרונים עד שהוכיח להם מי הוא הצודק. הגר"ד יוסף שליט"א שהיה נוכח באותה שעה בבית הדין, הפטיר ואמר: "היה זה מפליא לראות כיצד אותם גדולי עולם עמדו פעורי פה אל מול דבריו של אבא, נדהמים למשמע אוזניהם ומקבלים את דעתו".
פעם אחת נפגש רבינו עם הגאון רבי שלמה זלמן אוערבך זצ"ל, רבינו הבחין שהגאון רבי שלמה זלמן שקוע ומתחבט באיזה עניין, פנה אליו רבינו ושאל במה הוא שקוע? נענה הגאון רבי שלמה זלמן ואמר לרבינו: "לפני זמן מה ראיתי איזה רש"י בש"ס וכעת איני יודע היכן הוא", השיב לו רבינו על אתר: "אין רש"י כזה בכל הש"ס"! התפלא הגרש"ז, ואמר: "הרי אני ראיתי רש"י כזה ואיך כבודו אומר שאין כזה רש"י בכל הש"ס". שב רבינו ואמר: "אין רש"י כזה, אולם דבר זה כתוב באחד המפרשים על הירושלמי". בדקו ומצאו כן, ובאותה שעה השתומם הגאון רבי שלמה זלמן מבקיאותו של רבינו בכל מקצועות התורה!
סיפר הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל להרה"ג יחיאל מיכל שטרן שליט"א: פעם אחת בעת שישב רבינו בבית הדין, נענה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ואמר חידוש בשם הגאון רבי עקיבא איגר, אך רבינו טען שאין כזה רעק"א, אולי פוסק אחר אומר כך. אך מרן הגרי"ש אמר שנדמה לו שכן הוא בתשובה פלונית של הגאון רעק"א, רבינו נעמד והחל לומר את כל המשא ומתן של רעק"א, ואז שאל 'נו, היכן מונח דין זה בדברי הגרעק"א'?!
בכל שנה רגיל היה רבינו לשאת את המשא המרכזי במסגרת כינוסי 'תורה שבעל פה' שע"י מוסד הרב קוק. באחת מדרשותיו החל להרצות בפני הרבנים והדיינים, תלמידי החכמים והמון העם, מערכה גדולה הבנויה על אחד מחידושיו של החתם סופר. אחד המשתתפים, זקן שקנה חכמה, ת"ח מופלג נענע בראשו כאומר לא, והסביר שהוא מתלמידי תלמידי החתם סופר, וכשהיו רוצים להתקבל לישיבה היו צריכים להיבחן על כל חידושי החתם סופר, ולדעתו אין חידוש כזה בחתם סופר. בינתיים רבינו המשיך לפלפל בדברי החת"ס, ואותו ת"ח יצא לספריית הישיבה לבדוק בכתבי החתם סופר… לאחר זמן מה, כששב, הודה ולא בוש שחידוש זה מדוקדק היטב בדברי החתם סופר, ולא נתקררה דעתו עד שחתם את דבריו בכאב מהול בהערצה רבה: "רבינו עובדיה יוסף, הוא בקי בתורתו של החתם סופר יותר מתלמידיו ותלמידי תלמידיו של החתם סופר…".