לעתיד לבוא הצדיקים מצטערים בהריגתו ובביטולו של יצר הרע שלא יוכלו עוד לזכות על ידו!
דרש רבי נחמן בן שמואל בן נחמן בשם רב שמואל בן נחמן "הנה טוב מאד" זה יצר טוב! "והנה טוב מאד" זה יצר רע! מקשה המדרש וכי יצר הרע הוא טוב מאד?, אתמהא! אלא בלעדי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה, ולא הוליד ילדים ולא נשא ונתן. וכן שלמה המלך ע"ה אומר (קהלת ד') "כי היא קנאת איש מרעהו", [בר"ר פ"ט א"ז].
ועדיין יש להקשות היאך שייך לקרוא ליצר הרע "טוב מאוד", והלא יצר הרע מנהל בכל רגע נתון מלחמת חורמה באדם להחטיאו ולהורידו לבאר שחת, ובכל יום ויום מתגבר על האדם ומבקש להמיתו (סוכה נב: קידושין ל:). ועוד הלא אפילו הקב"ה יוצרו קראו רע שנאמר (בראשית ח') "כי יצר לב האדם רע מנעוריו"?
נראה ליישב על פי מה שדרש רבי יהודה (סוכה נב.): לעתיד לבוא מביא הקב"ה את היצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. לצדיקים נדמה כהר גבוה, ולרשעים נדמה כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה?, ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה. ואף הקב"ה תמה עימהם שנאמר (זכריה ח') "כה אמר ה' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא". אמר רבי אסי בתחילה יצר הרע דומה לחוט של עכביש ולבסוף דומה כעבותות העגלה, חבל עבה שקושרים בו את הפרה למחרשה, שנאמר (ישעיהו ה') "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה".
ויש לבאר שבכיים של הצדיקים הוא מרוב רגשי גיל וחדוה על שהצליחו לכבוש את יצרם הרע, ואם כן בודאי שיצר הרע הוא טוב להן, שעל ידו התרבו זכויותיהן, לפי שערך עימהן מלחמה בכל עת, והם לא נחו ולא שקטו עד שניצחוהו, וכעת יקבלו שכרן מושלם בדין. אבל לרשעים בודאי יצר הרע רע מאד, ואפילו יוצרו קראו רע, שהרי מחטיאם ומוליכם לשאול תחתית.
וכן מצאתי במהרש"א (שם) שפירש כאמור שהצדיקים לעתיד לבוא יהיו בוכים מרוב שמחה שהיו יכולים לסבול הר כזה, שעל ידי שניצחוהו יזכו לחיי עולם הבא. ולאור דברים אלו, הוסיף המהרש"א חידוש נורא: "ועל כן מצטערים הצדיקים בהריגתו ובביטולו של יצר הרע שלא יוכלו עוד לזכות על ידו"!
על פי זה מובן מה שמצינו להרבה מחכמי הגמרא שהיה יצר הרע אוהבם והיה עימהם בקשרי ידידות (עיין כתובות עז: עבודה זרה לה: ועוד), והיינו מפני שאותם חכמים גדולים ידעו שיצר הרע הוא כלי המגדלם ומרוממם על כל המעשים על ידי שמשיבים לו מלחמה שערה ולא נכנעים לו.
רבינו נלחם עם היצר בכל רגע ורגע מחייו!
נדמה כי דברי רבינו המהרש"א ראויים להאמר בייחוד על רבינו הגדול זצוקל"ה: "ועל כן מצטערים הצדיקים בהריגתו ובביטולו של יצר הרע שלא יוכלו עוד לזכות על ידו"!
רבינו זצוקל"ה שלא הניח ואפילו לרגע קט את כלי מלחמתו כנגד יצר הרע, במשך תשעה עשורים, מאז הכיר את בוראו בגיל שלוש שנים. שקד על דלתות התורה הקדושה ובקיום המצוות בכל רגע נתון, נגד כל הפרעות היצר הצורר, שהפריע לו ברדיפות ומלחמות, בעוני ומחסור, בטרדות וכל מיני צער ויסורים, בגלויות ובטלטולים, והוא ללא חת עמד בגאון ודבק בתורת ה' תמיד!
"לא רבים יודעים, אבל שנים רבות רבינו התייסר בכל מיני חולאים, ותמיד צהלתו בפניו ושקוע בלימוד", דברים אלה שח ראש ישיבת "יקירי ירושלים" הגאון מוהר"ר יהודה כהן שליט"א בפני תלמידיו, והוסיף: "רבינו הגן בייסוריו על הדור, ועתה מי יגן עלינו"!
בימי פטירתו של רבינו זצוקל"ה במלאת שבעת הימים החלו עשרות צורבים ותלמידי חכמים לסייר בין עשרות אלפי ספריו של רבינו, לדלות מתוכם את הערותיו שרשם ואת כתבי היד השוכנים עמוק בתוך ספריו, וראה זה פלא, הכל משתאים ומשתוממים למראה עשרות אלפי הגליונות מעצם כתב ידו שהספיק רבינו להותיר אחריו, וזאת לבד מכל החיבורים שכבר הוציא לאורה, למעלה מחמישים ספרים.
והעולם כולו תמה, האמנם יד אנוש כתבה כל זאת? שמא רגיל היה רבינו להשביע קולמוסו? או שמא מלאכים סייעו לרבינו במלאכת הכתיבה ואנו לא ידענו?! כל מי שעסק אי פעם בהוצאת ספר לאור עולם מכיר ויודע כמה עמל ויגיעה נוראה וזמן רב נדרש להוצאת ספר אחד, ואם כן היאך רבינו שגם הקדיש הרבה מזמנו למסירת שיעורים ודרשות וזיכוי הרבים, בכל זאת הספיק לחבר עשרות חיבורים ענקיים ולהשאיר עוד בגנזיו כתבי יד רבים?
אבל אני אומר, אין כאן פלא גדול, אכן יד אנוש של רבינו הגדול כתבה כל זאת! ולא היה רבינו משביע קולמוסו! גם לא מלאכים סייעו לרבינו בכתיבתו!
אלא מפני שרבינו במשך כל ימיו ניהל בכל רגע נתון מלחמה עם היצר, וניצח! ניצל את הזמן בכל רגע ממש, פשוטו כמשמעו, ניצול הזמן היה אור שלהבת לעיני רבינו. וכך קובץ על יד ירבה, זכה רבינו שהברכה שרתה בכל מעשה ידיו, והספיק לחרוט בקולמוסו לדורות כולן מה ששבעים זקנים לא הניחו.
לא רק במלאכת הכתיבה של רבינו זצוקל"ה אנו חשים את מלחמתו הנצחית ביצר הרע בכל רגע נתון, אלא אף יתירה מזו בשקידתו המופלאה בעסק תורתינו הקדושה, בבחינת באהבתה ישגה תמיד, כפי שהוגדר בפי הכל – שקדן הדור!
מספרים שבתקופה שכיהן רבינו במישרתו במצרים, ביקש מגבאי בית הכנסת שלא יכבדהו מפעם לפעם בפתיחת ההיכל, כי הפרוכת שם היתה ענקית, והיה לוקח כמה דקות ארוכות לפותחה, רבינו שגם בשעת פתיחת ההיכל לא מש הספר מידיו חש הפסד באותם דקות, כיון שהיא מצוה שיכולה להתקיים על ידי אחרים… – אם יאמרו לנו כדברים אלה על אדם אחר, נתקשה להאמין, אולם כשמדובר ברבינו הגדול זצוקל"ה שניצול הזמן שלו היה נורא נוראות, סיפור זה הולם את אישיותו ואורח חייו!
כדברים האלה ספד ראש ישיבת פונוביז' הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א: "ידוע מהגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל שאמר פעם כי אינו מבין כיצד אדם יכול לישון, אם לא למד ש"ס הרי יש לו מה ללמוד וכיצד שייך לישון לפני שגמר את הש"ס, ומי שכבר גמר את הש"ס גם כן כיצד יכול לישון, וכי אדם שמונח בראשו ש"ס שלם יכול לישון?! הרי הש"ס מעניין ומתוק כל כך שאי אפשר להפסיק! וכזה היה רבינו עובדיה, שלמד בהתמדה גדולה עד לימיו האחרונים, מתוך הרגשת מתיקות התורה עם תענוג כזה שלא היה יכול להפסיק ללמוד…"!.
אזכרה ימים מקדם מעת לומדי בישיבה, שכאשר רבינו זצוקל"ה סידר חופה וקידושין לאחד מתלמידי הישיבה, אחרי שסיים את עריכת הקידושין הזדרז לסור לרכבו, כשמסביבו עשרות בחורי הישיבה מלווים אותו ונדחקים לאחוז בשולי גלימתו הקדושה. והנה כאשר עלה רבינו לרכבו, בטרם הספיק נהגו לסגור את הדלת בעדו, באותם רגעים אחדים, כבר הספיק רבינו ליטול ממדף הספרים שהיה קבוע ברכבו את הספר "שדי חמד" לפותחו ולצלול בתוכו, לאור המנורה הקטנה שיוחדה לשם כך ברכבו של רבינו.
מראה אדיר זה, הותיר רושם עז לשקידת התורה, בלב כל תלמידי הישיבה שזכו לרגע של קורת רוח זו, ובאותו שבוע לא הוצרך משגיח הישיבה למסור שיחה לבני הישיבה, אלא היה המשגיח חוזר שוב ושוב על המראה המפעים שזכה לשמוע מפי בני הישיבה.
לא רק בנסיעותיו לא משו ידיו ועיניו של רבינו מהספרים הקדושים, אלא גם בטיסותיו הרבות היה עסוק רק בתורה.
פעם ישב במטוס בסמוך לרבינו, הנגיד רייכמן מקנדה, והביט ברבינו תוך השתאות עצומה בראותו איך לאורך כל הטיסה, רבינו לא מרים את עיניו מהספר ולומד ללא הפסקה בשקיעות נפלאה. בירידתו מהמטוס סיפר מר רייכמן למקבלי פני רבינו, שהיום זכה לראות במו עיניו מהו עמלה של תורה…
כזה היה רבינו, איש מלחמה, איש שניהל מלחמה בכל רגע נתון עם היצר, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, ביום בלילה, ובכל רגע מחייו, בימי החול ובימי הרגלים – כידוע בימי חול המועד היה שם פעמיו ובורח אל בית המדרש "צופיוף" שם היה לומד בשקידה עצומה עד שעות הערב, לבל יפריעוהו אורחי החג וכל מיני מבקרים!
סיפר לי ידידנו מזכה הרבים ומקים עולה של תורה הרה"ג דוד ניסנוב שליט"א – מעשה אותו זכה לראות במו עיניו: פעם אחת מימי חול המועד בעיצומה של שמחת החג בבית רבינו, ביקש רבינו רשות מרעייתו הרבנית מרגלית ע"ה לצאת לכמה שעות.
השיבה הרבנית לרבינו ואמרה "הלא תמיד אין לכבודו זמן לשבת עימנו, תמיד הרב עסוק בלימוד התורה והנחלתה לרבים, ועתה בהגיע עת החג, לאן פניך מועדות"?! נענה רבינו והשיב: "עלי להיפגש כעת עם כמה רבנים חשובים"! יצא רבינו מביתו וסר לבית המדרש "בבא תמא" בשכונת הבוכרים, שם עסק בתורה בהתמדה מופלאה, והיה רכון על ספריו.
משראתה הרבנית כי רבינו מתמהמה לשוב הביתה דאגה לשלומו, ושמה פעמיה לבית המדרש ונדהמה למוצאו בעיצומו של פלפולא דאוריתא, כשהוא יושב ושקוע בעמלה של תורה…!
פנתה הרבנית לרבינו בתמיהה: "כבודו אמר שהולך לפגישה עם כמה רבנים חשובים, אך אתה יושב ולומד כאן"?! נענה רבינו ואמר: "נפגשתי עם אביי ורבא, רבינא ורב אשי, הרמב"ם ושאר הראשונים, השו"ע ונושאי כלים, וכי יש פגישה חשובה יותר מגאוני עולם אלו, לשבת ולעסוק בתורתם הקדושה…"!
זכורני כי באחד הפעמים בסיום עבודת הקודש של יום הכיפורים בצום ובתפילה, לאחר תפילת ערבית בעוד רבינו לא פתח את הצום, נחפז בזריזות אל הספריה, נטל את ספר חידושי הריטב"א והחל לשקוע בו!
כאילו לא צם רבינו בעשרים וארבע שעות יום הכיפורים – אלא הגם שכבר יצא הצום אף לדעת רבינו תם – קשה היה לרבינו להיפרד מהספר לכמה רגעים להשקיט רעבונו וצימאונו, לא רעב ללחם ולא צמא למים היה, אלא רעב היה לניצול כל רגע ורגע לתורה ולעבודת השי"ת, כזה היה רבינו: ניהל מלחמה בכל רגע נתון!