"ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" (כ"ה, ד')
אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים!
נראה כי מלבד שיסוד וטעם מצות שביעית לשרש בליבותינו חיזוק האמונה בהשי"ת שהוא זן ומפרנס לכל, וכמו שנאמר להלן (פסוק כ' כ"א) "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו, וציותי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים", אך יש להוסיף שעל ידי מצות השביעית עושה האדם חשבון נפש בליבו שעיקר בואו של האדם לעולם הזה, לא בשביל להרבות כסף וזהב, אלא לעסוק בתורה ובמצוות, ולהכין עצמו לקראת בואו לעולם הבא.
ולכך הטילה התורה חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה, למנות שש שנים ולשבות בשביעית, כדי שנזכור תמיד עניין זה, "כי לא במותו יקח הכל, לא ירד אחריו כבודו" (תהלים מ"ט י"ח). וכמאמר התנא באבות (פרק ו'), שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד.
והנה מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א הקשה מה חידוש יש בדברים אלו, שהרי אין שום הוא אמינא לאף אדם בעולם שילווהו לקברו כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, ואם כן איך התנא שדרכו בכל מקום לקצר, האריך כאן לפרט שאין מלוין לו לאדם בשעת פטירתו כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות?
כשהצעתי קושיא זו קמיה רבינו הגדול מוהר"ר משה צדקה שליט"א ראש ישיבת "פורת יוסף" השיבני כי על פי הפשט קושיא זו מעיקרא ליתא, כי אף על פי שדרך התנא לקצר, מכל מקום בדברי מוסר רגיל להאריך, וכאן בא התנא להורות שבפועל המציאות היא שהאדם רודף בחייו אחרי כסף וזהב כאילו באמת הם ילווהו לקברו, לכן התנא בא להורות בזה מוסר שאל לאדם להרבות בכסף וזהב וענייני העולם הזה, כי דברים אלו לא יקח האדם עימו לקברו, אלא יקח עימו רק תורה ומצוות ומעשים טובים, שהם ענינים רוחניים לחיי נצח. אך סיים שעל כל פנים היישובים דלהלן, חביבים הם וראויים הם להעלותם על מכבש הדפוס.
יישוב ב'
אף שבעוה"ז יש איזה מעלה לעשיר ומפני כך צריך לכבדו, אין זה נוהג בעולם הבא
יש ליישב קושיא זו על פי מה שמצינו בגמרא (עירובין פו.) שרבי היה מכבד עשירים, והגם שבפשוטו הכוונה משום מעשה חסדיו וצדקותיו שעושה, וכן מבואר במאירי (שם) ובתשובות הגאונים (סימן ב'), אך המהרי"ל (עי' בחי' הגרעק"א בעירובין שם) פירש שמפני שהיה רבי עשיר, היה מכבד עשירים להורות שהכבוד שנותנים לו אינו מפני תורתו אלא מפני עושרו, כי ראוי לכבד עשירים, ולא רצה להנות מכתרה של תורה, וביאר הקיצור שולחן ערוך (סימן כ"ט) שאם הוא עשיר ממך, אתה מחויב לכבדו, כמו שמצינו שרבי היה מכבד עשירים, ותחשוב בהיות כי השם יתברך נתן לו עושר, מסתמא ראוי הוא לכך.
ולפי זה יש לומר שכוונת התנא להורות שדין זה שיש איזה מעלה לעשיר ומפני כך צריך לכבדו, זה שייך להועיל לו רק בעולם הזה, אבל אין מתלווה אליו לעולם הבא, כי שם לא יכבדוהו ולא יתנו לו איזה שכר מפני שהיה עשיר. והצעתי יישוב זה לפני מורנו ראש ישיבת "חברון" הגאון הגדול מוהר"ר דוד כהן שליט"א, ומצאו הדברים חן בעיניו.
יישוב ג'
אף שיהיה עשיר גדול אין מוכרח שיעשו לו לוויה וקבורה לפי מדת עושרו וכבודו
עוד יש ליישב כי יכול האדם לדמות בנפשו שגם אחרי מותו, ילווהו לקברו הכסף והזהב והאבנים טובות ומרגליות שלו, כלומר שמתוך עושרו לכל הפחות יעשו לו הלוויה בכבוד גדול, ויקנו עבורו קבר במקום חשוב וטוב, ומצבה משובחת, כל זה כנאה ויאה לעושרו. לכן בא התנא להורות שאף לדבר זה אין מלווין לו לאדם בשעת פטירתו לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, שכל זה לא יעזרוהו, ויעשו לו לוויה וקבורה כפי מה שנגזר עליו. ומצד שני ראינו לאנשים שלא הורישו מאומה, וליוום וקברום בכבוד מלכים.
הכרתי אדם אחד שעשו לו הלוויה פשוטה, ונקבר במקום מרוחק ופשוט מאד, שהגישה לאותו מקום קשה מאד, ורק אחר כך הוברר שהשאיר סכומי עתק בחשבונותיו, ואז את אשר נעשה כבר לא היו יכולים להשיב.
ואף אם כבר קנה האדם קבר בחייו, פעמים שלא יקברוהו שם, וכמו שראיתי במו עיני אודות צדקת אחת מקרובותי, שכאשר נפטרה ובאו לקוברה בקבר אשר קנתה לה בימי חייה בהר הזיתים, נדהמנו לראות שראשי החברא קדישא כבר קברו איזה אדם בקבר שלה, ומיד תוך רגעים ספורים נתנו לה קבר אחר תמורתו, אך זכתה להקבר במקום ראוי וטוב. וכבר דרשו רבותינו בגמרא (ברכות ח.) את מאמר הכתוב (תהלים ל"ב) "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא", רבי יוחנן אמר זו קבורה, אמר רבי חנינא זה מה שנאמר באיוב (פרק ג') "השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר", אמר רבה בר רב שילא, היינו דאמרי אינשי יבקש את רחמים אפילו עד זיבולא בתרייתא שלמא, כלומר שיתפלל האדם שיהיה לו שלום כל ימי חייו, ואף ביום קבורתו עד השלכת העפר האחרון שבכיסוי קבורתו.
יישוב ד'
יש אומרים שכוונת התנא להורות שאין מצוה להניח ירושה לזרעו
יש שכתבו שכוונת התנא להורות שאין מצוה על האדם שיניח ירושה לזרעו, ועל זה התכוין באומרו 'שבשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו כסף וזהב', כן כתב אבי השל"ה בתחילת ספרו יש נוחלין, (ונדפס בסוף ספר השל"ה), והוסיף לבאר שאין שום מצוה על אדם להשאיר ממון אחריו ליורשיו, אלא התורה רק ציותה שאם יש לאדם ממון שירשוהו בניו ושלא יעביר מהם נחלתו, [וגדולי הדור, הסמ"ע המהרש"א העוללות אפרים הב"ח ועוד כתבו שעברו על כל ספרו והסכימו על הכל].
והוכיח כן עוד ממאמר החכם מכל האדם, שלמה המלך ע"ה (קהלת פ"ב פסוק י"ח) "ושנאתי אני את עמלי שאני עמל תחת השמש שאניחנו לאדם שיהיה אחרי". וביאר עוד שמפני שאין שום מצוה להוריש ממון ונכסים לבניו, לכן הצטער ריש לקיש קודם מותו מפני שהשאיר אחריו דבר מועט, וקרא על נפשו 'ועזבו לאחרים חילם', (גיטין מז.). וביאר עוד שזה הכוונה במה שאומרים בוידוי מעשרות 'ולא נתתי ממנו למת', שלא עוסק שיהא לאחר מותו.
וכשהצעתי את חידושו של אבי השל"ה קמיה דרבינו הגדול מוהר"ר משה צדקה שליט"א, העיר שלכאו' מלשון הגמרא במסכת בבא בתרא (קטז.) מוכח שיש חיוב להוריש, שהרי אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה, נאמר כאן (במדבר כ"ז) "והעברתם את נחלתו", ונאמר שם (צפניה א') "יום עברה היום ההוא". ואם עיקר כוונת רבי יוחנן בשם רבו רק להורות שצריך האדם להשאיר אחריו בן, למה הזכירו בגמרא 'ליורשו', אלא מוכח כאמור שיש גם חיוב, או על כל פנים מצוה, להוריש. [ולכאו' היה מקום לומר שכוונת הגמ' על ירושה רוחנית, שיהיה לאדם בן שימשיך את דרכו הרוחנית בעולם הזה, וכמו שיוצא מדברי המהרש"א שם, מכל מקום דוחק להעמיס כן בפשט לשון הגמ', כי ודאי הפשט מורה שצריך להניח בן שיירש את ממונו, וכאמור].
יישוב ה'
האדם בבואו לעולם העליון לא יהיה מייצר ודואג על שלא הוריש לבניו כסף זהב ואבנים טובות אלא על שלא הוריש לעצמו ולבניו עוד ועוד תורה מצוות ומעשים טובים
בפשטות יש לומר עוד שאין כוונת התנא כאן לומר דברים כפשטן שהכסף וזהב ואבנים טובות לא מלווין לאדם בשעת פטירתו. אלא כוונת התנא להורות שלמרות שבימי חיותו של האדם עלי אדמות יש לו תשוקה להרבות כסף וזהב. אך בעת הפטירה לא מלווה את האדם לקברו עצם ההרגשה והתשוקה להרבות כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, למרות שתשוקות ורצונות קיימים בנפש האדם גם אחרי פטירתו.
אלא בעת פטירתו מלוהו הרגשה עצומה של רצון ותשוקה עזה לקיים עוד תורה מצוות ומעשים טובים, לכן בא התנא להורות לנו שאל לנו להרבות כאן כסף וזהב, כאילו חלילה על ידי זה תשבע נפשנו שהרבנו די לעצמינו או לילדנו ומשפחתינו, כי האדם בבואו לעולם העליון לא תצר ותדאג נשמתו על שלא הוריש לבניו כסף זהב או אבנים טובות ומרגליות, אלא תהיה נפשו מצרה ודואגת על שלא הוריש לעצמו ולבניו עוד ועוד תורה מצוות ומעשים טובים.
וכן מצינו אצל הגאון מווילנא זצ"ל שכמה רגעים קודם צאת נפשו הקדושה לישיבה של מעלה, אחז בציציותיו ובכה בדמעות שליש ואמר כמה קשה להיפרד מהעולם הזה, עולם המעשה, שעל ידי מצוה קלה של ציצית, זוכה לראות פני שכינה, ומקיים על ידה מצוה בכל רגע ורגע.
ועל פי זה יובנו דברי הגמרא (גיטין מז.) שבשעה שנפטר ריש לקיש הוריש לבניו קב של תבלין כרכום, קרא על עצמו את מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מ"ט) "ועזבו לאחרים חילם", ומבואר שעל המקצת הזה שהוריש לבניו היה מצטער, והרגיש שהוריש להם את חילו וכוחו, כי יכול היה במקום עמלו לאותו כרכום לזכות לעוד תורה ומצוות. והן הן הדברים שריש לקיש בא ללמדנו שאין לאדם לחשב חשבונות עולם להיות מיצר ודואג שיהיו בניו אחרי מותו מסודרים בצאן בבקר ובמקנה. אלא דאגתו צריכה להיות רק על התורה והמעשים טובים.
ומזה תבין שהרגשת ההחמצה האכזבה והתשוקה בעלות הנשמה בסערה השמימה תהיה רק על שלא קטף וליקט עוד ועוד תורה מצוות ומעשים טובים, וכן ולמה לא חינך ילדיו לעוד ועוד תורה מצוות ומעשים טובים. כי אין האדם מיצר בשמים על שלא הספיק לסדר את בניו בדירות בכסף ומקנה, כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט, והוא זן ומפרנס לכל.
ומצינו במדרש אצל ריש לקיש בעצמו, שהיה הוא ושני רעיו שודדים בהרים וגוזלים כל אשר יעבור עליהם, והניחם ריש לקיש ושב אל ה' אלהי אבותיו בכל ליבו בצום ותפילה וביום שמת מתו רעיו ונתנוהו לריש לקיש בצרור החיים ואת רעיו דנו לשאול תחתית. אמרו לפני הקב"ה, רבש"ע יש לפניך משוא פנים, הלא זה היה שודד עמנו בהרים והוא באוצר החיים ואנו בשאול תחתית? אמר להם זה עשה תשובה בחיים ואתם לא עשיתם תשובה! אמרו לו הנח לנו ונעשה תשובה גדולה ממנו, אמר להם אין תשובה אלא עד יום מותו של אדם, משל לאדם שמפרש בים, אם אינו לוקח בידו לחם מארץ נושבת ומים, שוב אינו מוצא בים מה לאכול ומה לשתות וכן במדבר, כך אם אין אדם עושה תשובה בחייו, לאחר מותו אין לו תשובה.
רבינו חש בכל רגע מחייו שאין מלוין לו לאדם בחייו ובמותו, כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות!
לחומר הקושיא – שאין שום אדם שיעלה בדעתו שילווהו לקברו כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות? בהתבונני עתה בדמותו הגדולה של רבינו זצוקל"ה חשבתי להוסיף וליישב עוד בס"ד – דברים המאפיינים את אישיותו ומהלך חייו של רבינו!
עומק כוונת התנא לא רק ללמד על אנשים פשוטי עם ואילי הון שאין מלוין לקברם כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, אלא ללמד יצא על הצדיקים שעוד בחיי חיותם, מרגישים כאילו עוד רגע יהיה פטירתן מהעולם, וישארו בלא כלום, וכאילו אין להם כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות!
רבינו הגדול זצוקל"ה בימי חייו ביטל מעצמו את כל רצונותיו הגשמיים, בז לכסף ולזהב ולכל מחמדי תבל, והיה לו חשק אחד יחיד: ללמוד תורה ולקיים את המצוות! כל השאר היו אצלו רק אמצעי למטרה נעלית זו.
בכל מהלך חייו חש רבינו את מאמר התנא (פ"ב דאבות, שבת קנג.) "שוב יום אחד לפני מיתתך", שאלו תלמידיו את רבי אליעזר "וכי אדם יודע באיזה יום ימות"? אמר להן: "וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה"!
מרגלא בפיו של רבינו בכל תפילה חרישית וכן כאשר השתטח על קברי צדיקים: "אם הקב"ה יגזור בחיים, אני אתמיד בתורה"! וכך גם בפעם האחרונה לחייו שעלה רבינו לציון רעייתו הרבנית ע"ה – י"ט באב התשע"ב.
תמיד כשהיו עולים לרבינו ומבקשים שיבוא לכבדם בכל מיני אירועים למיניהם, היה רבינו מתחנן על נפשו ואומר: "איני יודע כמה זמן אשאר בחיים, הניחו לי לעסוק בתורה".
מספרים שכאשר רבינו חגג את יום הולדתו השבעים, אחד מבני משפחתו הגיש לו מתנה, גלימה לבנה מרשימה ומפוארת מעוטרת בגלילי כסף. רבינו נטלה לידיו והניחה בארון למשמרת, בהטעימו שגלימה זו ילבש רק בעת שיזכה לקבל פני המשיח. הוי אומר שלא רצה להנות מהעולם הזה מאומה, וחש בכל רגע שאין מלוין לו לאדם, לא כסף ולא זהב, לא כבוד ולא גדולה…
מעולם לא עניין את רבינו כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות! מעולם! יתירה מכך – פעם כשאירעה סתימה בכיור ביתו הישן, הזמין לשם כך אינסטלטור. הרבנית ע"ה שאלה את רבינו בכאב "לא חבל על הכסף? הרי מדובר בעבודה של שתי דקות"! תשובתו של רבינו לא אחרה מלבוא והפעימה את הרבנית ע"ה: "הלימוד שלי שווה יותר מהכסף הזה, גם אם מדובר בשתי דקות בלבד של ביטול תורה"!
כך גם אירע כאשר פעם הוכרח לשהות כמה שעות בבית אחד מחתניו וללמוד שם, הבחין פתאום בחתנו כשהוא תופס בידו מברג ומתקן את דלת ביתו. התפלא רבינו קרא לחתנו ופנה אליו בחיבה ואמר לו: "חבל על כל דקה שלך שהולכת לאיבוד, תזמין איש מקצוע שיתקן, ותשלם לו כמה שיעלה, ואתה תזכה ללמוד עוד ועוד תורה"!
בצעירותו, קבע רבינו את לימודו בכל ליל שישי בבית הכנסת "שושנים לדוד" בירושלים עיה"ק, שם למד חברותא עם הגאון הגדול רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל. אחרי תפילת ותיקין היו חוזרים יחד לביתם ברחוב אלקנה שם היו גרים בסמיכות זה לזה, ובכל הדרך היו מדברים בלימוד. פעם אחת כשחזרו וכל אחד עלה כבר לביתו, שמע חכם בן ציון נקישות על הדלת, כשפתח את הדלת הופתע לראות את רבינו בפתח ביתו כשהוא שש ושמח, פנה חכם בן ציון לרבינו ושאל לפשר שמחה זו, נענה רבינו והשיבו: "אל תשאל מה קרה, באו גנבים הלילה לביתי ולקחו הכל, כוסות קערות ומזלגות סכינים וצלחות, ולא נשאר לי מאומה"!, לשמע הדברים התפלא עוד יותר הגאון רבי בן ציון: "אם כן למה ועל מה רבינו שמח"?! נענה רבינו ואמר: "אני לא מבין מאיפה הרשעים הגנבים האלו ידעו להגיע בדיוק השבוע בפרשת וישלח, בו אנו הספרדים מפטירין את הפטרת 'חזון עובדיה', ושם בהפטרה כתוב 'אם גנבים באו לך אם שודדי לילה', איך הם כיוונו להגיע בדיוק בזמן הזה"?!
האם שמנו לב למה שהתרחש כאן?!.
גנבים באו, שדדו ורוקנו את ביתו של רבינו, עשאוה כמצודה שאין בה דגן, לא השאירו כוס או מזלג לתרופה, ושלוות הנפש והשמחה לא סרה מרבינו. רק דבר אחד מעסיק את רבינו, לא במה יאכלו וישתו בשבת הקרובה הוא והרבנית, אלא שיש איזה רמז לזה בהפטרה. כי זהו הלך מחשבתו של האיש החפץ בתורת חיים!
אמנם את כלי אכילתו של רבינו שדדו, אבל לא את כלי מלחמתו, מלחמתה של תורה, ש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים!.
רבינו לימד אותנו בזה, פשט נוסף בדברי חז"ל "איזהו עשיר השמח בחלקו", השמח בחלק של תורתו שניתן לו מסיני, בחלק של התורה שבה הוא עמל ויגע, אפילו שאין לו כוס קערה מזלג וכפית לאכול ולשתות, הוא עשיר השמח בחלקו…
בכל הפעמים שעשירים רבים פקדו את ביתו של רבינו, ובידם דורון חשוב לרבינו כנאה ויאה לכבודו של ראש ממשלת התורה. רבינו היה מחבבם ומוקירם על נדיבות ליבם, נוטל את המתנה מידם ונותנה על אתר לבניו ששהו בצילו באותה שעה כדי לחזק את מוסדותיהם, פעמים היה זה הראש"ל הגאון ר' יצחק יוסף שליט"א שכיהן אז כראש ישיבת "חזון עובדיה", היה רבינו מושיט לו את המעטפה באומרו: "זה בשביל החזקת ישיבתך הקדושה "חזון עובדיה" להגדיל תורה ולהאדירה", ופעמים לשאר בניו הגאונים, לכל אחד ואחד מהם יסד רבינו והקים מקום גדול של תורה.
רבינו תמיד העדיף שהכספים לא יגיעו לידיו אלא ישירות לישיבות וקרנות החסד, בידיו רצה למשמש רק את דף הגמרא הראשונים והאחרונים! כל זה למרות שייחס לזה חשיבות רבה וידע שיש בממון כח נשגב ואמצעי להרבות פעלים לתורה ולחסד.
לשם כך גם ראה צורך בהקמת התנועה הקדושה אותה יסד בעשר אצבעותיו, כדי שיוכל להקים מוסדות תורה רבים על ידי פעולות אצל השלטון. במידה מסויימת הקריב בזה הרבה מהצלחתו כפי שפעם התבטא בפני מקורביו ששאלוהו, מה לו ולצרה זו להתעסק בחיזוק וביסוס תנועה שגוררת עימה קנאים ומשטינים רבים נגדו, נענה ואמר: "זה הקרבן שלי למען עם ישראל"!
רבינו, יודע היה שלולא התעסקותו סביב הקמת התנועה, היה ראש ועטרה בכל המגזרים, לא רק אצל עדות המזרח בארץ ובגולה שזקף את קומתן ואף הם השיבוהו באותה מידה והמליכוהו עליהם, אלא גם אצל האשכנזים החסידים והליטאים המתנגדים והפרושים, שהיו מעטרים אותו בכתר תורה ומלכות. יש מי שאמר שלו היה רבינו אדמו"ר, בצאתו ובואו היו החסידים שוכבים על הריצפה להתאבק בעפר רגליו ולהיות מדרס לרגליו כשטיח המוצע לפני המלך… אך למרות שרבינו הבין את זה, בכל זאת היה בז לכבוד ולשררה והעדיף להרבות דורות של תורה בתפארתה.
יחד עם זאת המחיש רבינו לכל כי הכסף וגם הקמת התנועה הכל רק אמצעי. העיקר זה לימוד התורה וקיום המצוות, ולכן לא רוצה היה להתעסק בידיו בכסף כלל, לא רצה למשמש את הכסף. בהקשר לזה אמר פעם בעל ה"כרם יהושע": "אצלנו כסף זה כמו דלק, היום בלי נפט בלי דלק אי אפשר לחמם את הבית אי אפשר לנסוע, אז רבותי רק בגלל שאי אפשר בלי זה אז אדם ירצה שבכל חדר שלו יהיה מלא חצי חדר או שלושת רבעי נפט, איך אומרת הגמ' (יומא לט.), בא למדוד נפט אומרים לו לך מדוד לעצמך, זה מסריח לא לידי"…
בכל פעם שהיו עשירים וראשי קהילות בחוץ לארץ מזמינים את רבינו למסע חיזוק בארצם, היו שולחים לרבינו ולרעייתו הרבנית ע"ה כרטיסי טיסה, פעם קנתה הרבנית כרטיסי טיסה במשרד נסיעות עבור הבן והכלה, וכשדבר זה נודע למזמינים בחוץ לארץ, הפצירו שהרבנית תחזיר למוכרים את כרטיסי הטיסה והם ישלמו עבורם… מאז היה רבינו שב ומזהיר את המזכיר לבל יבקש כרטיסי טיסה עבור איזה בן מן הבנים, ואם יש צורך בהצטרפותו לנסיעה רבינו ישלם בעצמו…!
מהעובדה הבאה נשכיל להבין עד כמה רבינו לא יודע היה אפילו צורת מטבע היאך נראית, פעם אחת רצה רבינו לתת מתנה לאחת הדודות, שלף ערימת שטרות מאחד הספרים והושיט לעברה, אולם הדודה הביטה וצחקה, היו אלו שטרות של משחק 'מונופול'… רבינו התנצל והסביר: "פעם מצאתי שטרות אלו, חשבתי לתומי שזה כסף עובר לסוחר, לכן שמרתי את זה, ועתה היה בדעתי ליתנם במתנה"… מרוב קדושתו וטהרתו לא הכיר צורתא דזוזא!
מספרים שכשעלה רבינו בחזרה ממצרים לארץ ישראל, עלה עם כסף וממון רב ממה שנשתכר בעודו במצרים, אלא שכשבא להחליף את המעות שקיבל במצרים למטבע של ארץ ישראל, רימוהו החלפנים ופרטו את מעותיו בערך נמוך לאין שיעור, ולפי שלא היה יודע בטיב המטבעות מרוב דבקותו בתורה לא הבחין בדבר…
כמה שנים לפני פטירתו של רבינו, נגנבה מכונית הפאר של רבינו, מכונית בעלת ערך רב, בני הבית ניגשו לרבינו לאחר תפילת שחרית לבשר לו את הבשורה המצערת. מיד כששמע רבינו את המילה "גניבה", רץ לארון הספרים לוודא שלא חסרים ספרים שרגיל ללמוד בהם. "מה אתם רוצים? לא חסר כלום"! "המכונית נגנבה", אמרו לו, ורבינו שחרר אנחת רווחה: "המכונית בסך הכל? לא נורא, תבוא אחרת…"
אפילו כשהיה מדובר בצורך לאסוף כספים להרבות פעלים לתורה, ליוותה את רבינו אותה תחושה, שאין מלווין לו לאדם כלום. דרגה שכבר כמעט אינה נמצאת במחוזותינו, וכפי שסיפר הראש"ל הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א שפעם בא לאביו והציע בפניו שראוי לבנות בניין חשוב, כיאה למוסדותיו וקהל מרעיתו, תלמידיו וחסידיו ופועליו הרבים, כמו שמצוי אצל כל האדמורי"ם ורוב ראשי הישיבות, רבינו כלל לא התלהב מהרעיון, הפטיר ואמר במחי יד: "אני משקיע באברכים, בלימוד תורה עצמה, ולא באבנים"…!
בהקשר להתרחקותו והתנזרותו של רבינו מכל כסף וכבוד, ראוי לצטט כאן דברי הגה"צ רבי אורי וייסבלום שליט"א משגיח דישיבת נחלת הלויים, מתוך הספד שנשא עם השמע דבר פטירתו של רבינו הגדול זצוקל"ה: ההתפעלות שלי ממרן הרב עובדיה יוסף, לא רק ממה שדילג מעל הקנאים שיצאו נגדו והשמיצוהו, אלא שדילג מעל כל הבאבות והמופתים, מעל כל השטויות. הוא קנה את העם עם תורה, חסד ויראת שמים. כל מוסר שהיה אומר, היה פשוט מדברי חז"ל. לצערינו היום יש הוצאת שם רע על התורה שלנו, מרמים את הציבור עם מופתים ותעמולות, עם שטויות והבלים. ודווקא כאן עמד מנהיג ספרדי, שהסגולות אצלם זה עובר לסוחר, והוא בלי שמץ מזה. הוא היה גדול מעל כולם, הרב הכי משפיע בעולם, ובכל זאת פנה לעם ישראל, לא בשטויות, לא בכסף, רק באמת של התורה, אמת של הלכה! כמה העם היו צמאים אליו, רק שיבקש כסף ותיכף הוא יהיה מלייארדר, רק שיבקש כסף יתנו לו הכל, כל מה שירצה… והוא היה רחוק לגמרי מכל זה, לא דבק בו מזה כלום. הוא ידע מופתים, רוח הקודש, קבלה, הכל, אבל לא ביקש לכבוש בזה את עם ישראל, הוא העלים זאת, כי הוא ייצג את התורה, שמענו עליו רק תורה ותורה, הלכה והלכה, ויראת שמים!.
בעת שתקפו את רבינו כאבים עזים בגבו, לפני כמה שנים, היה בוכה ממש בדמעות שליש שעל ידי אותם כאבים נאלץ על כורחו למעט מלימודו, וכשהגיע לבקרו ראש ישיבת "תורה אור" הגאון רבי פנחס חיים שיינברג זצ"ל תינה בפניו את צערו בדמעות שליש על שאותם כאבים גורמים לו לביטול תורה, והתחנן שיתפלל לרפואתו שיוכל למסור כל כוחו תשוקתו ומחשבותיו לתורה ומצוות. לא על צער הגוף בכה, אלא על מיעוט הלימוד.
כך נשנה הדבר בעת שחלה את חוליו האחרון לפני פטירתו, רבינו התחנן לפני עם ישראל שיתפלל עליו שיתרפא "כדי שיוכל לעסוק בתורה ובמצוות ולהעמיד הדת על תילה". רפואת גופו היתה רק אמצעי בשביל לימוד התורה וקיום המצוות!
סיפר איש החסד ר' בני פישר הי"ו אשר סייע לרבינו זצוקל"ה בחוליו האחרון: מעטים בלבד יודעים מה הייתה מחלתו של רבינו, אבל הוא סבל מכך ייסורים קשים ומרים. הבאנו מומחה לכאב, ושאלנו אותו, אם נדרג את הכאבים מ-1 ועד 10, כאשר 1 מבטא כאב חלש, ו-10 מבטא את הכאב הכי חזק, מהי דרגת הכאב למחלה הזאת ממנה סובל רבינו? אותו מומחה השיב "שנים עשר"!. אך כאשר נתבקש רבינו לדרג את עוצמת הכאבים מהם סבל מאד, השיב "הצער שאינני יכול ללמוד זה 10, וצער הכאבים עצמם זה 8.
העידו בני ביתו של רבינו, כי בימים האחרונים לפני פטירתו כאשר שב להכרה אחרי שהיה מורדם למעלה משבוע, היה מתייסר בייסורים עצומים ונוראים שלא ניתן לתאר גודל מכאובן, וראו את הרב ממלמל איזה מילים אחדות, ובהיות והקול קול יעקב לא נשמע מרוב חולשתו של רבינו, הטו את אוזנם כאפרכסת ושמעו את הקול יוצא מפי קודשו באומרו "אין לי כח יותר, אני לא רוצה לסבול יותר, כי בלי תורה למה לי חיים"?!
וכך כאמור – בכל רגע ורגע מימי חייו חש רבינו בעצמו כי "אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד"!