פסקי דינים מנהגים וסגולות לברית מילה

 

פסקי דינים מנהגים

וסגולות לברית מילה

מתוך חיבורי "מעדני יוסף" ברית מילה

 

א'. יש נוהגים לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר הלידה קודם המילה, והוא הנקרא "שלום זכר"[1], שנכנסים אצל התינוק לטעום שם, והוא גם כן סעודת מצוה[2].

 

והאידנא לא ראיתי שעושים סעודה ממש אלא רק מביאים מיני מתיקה[3], והספרדים לא נהגו בזה כלל.

ב'. מנהג קדוש לעסוק בלימוד התורה בליל הברית, והוא הנקרא "ברית יצחק"[4]. ונהגו להביא מניין אנשים ולקרא סדר הלימוד[5]. ותבוא זכות לימוד התורה ותגן בעד התינוק שלא יבא לידי חשש סכנה במילתו, ויהיה נמול כהוגן[6]. ונהגו לעשות סעודת מצוה בליל זה על הפת להודות להשי"ת שנושע ממעי אמו[7]. ועוד כדי להרבות בכבוד מצות המילה שלמחרת[8], והמנהג שקובעים סעודתם מחמשה מיני דגן, ומברכים המוציא וברכת המזון[9].

חסידים ואנשי מעשה ניעורים כל הלילה ועוסקים בתורה אצל התינוק[10].

 

ג'. נהגו להדליק נרות בעת הלימוד בברית יצחק[11], וטוב להדליק נר שידלוק כל הלילה והיום לשמירה[12].   

 

ד'. יש נוהגים להניח בלילה שקודם הברית הסכין של מילה תחת ראש התינוק, והוא סגולה המועילה לשמירה[13].  

 

ה'. יש נהגו להניח תחת ראשו של הרך הנימול בליל מילתו ספר "נועם אלימלך", כדי להגן עליו מכל פגע רע ומחלה[14].

 

ו'. יש מקומות שנוהגים לקבץ תינוקות של בית רבן אצל התינוק בלילה שלפני המילה וקוראים שם "קריאת שמע" ופסוק (בראשית מ"ח פסוק ט"ז) "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ" ומחלקים להם מיני מגדנות[15].

 

ז'. נראה שיש לומר בתפילת שחרית מזמור יענך ה' ביום המילה, גם כשאבי הבן או הסנדק או המוהל נמצאים בבית הכנסת, ויכוונו על צער התינוק, ושתתקים מצות המילה כהוגן, וכמו שתרגם יונתן בן עוזיאל עה"פ "יענך ה' ביום צרה" יקבל השם צלותא ביומא דמהולתא[16],, ועוד שיש במזמור זה תשעה פסוקים (לבד הפסוק למנצח מזמור לדוד) כנגד תשעה חודשי העיבור[17].

 

ומיהו מסתברא לי שכשעושין המילה בבית הכנסת אחר התפילה, שאז השמחה יתירה נראה יותר שאין לומר מזמור יענך[18].

 

ח'. צריך האב להסתפר ביום המילה או ביום שלפניו, מפני שיום טוב שלו הוא[19].

 

ט'. נכון שהאב יטבול לפני המילה[20], לפי שנחשב כאילו מקריב קרבן ועוקד בנו על גבי המזבח, וילבש בגדי שבת[21].

 

י'. ראוי שהמוהל וכל שכן הסנדק יטבלו ביום המילה, שהרי הוא במקום כהן העובד עבודה[22].

 

י"א. טוב שהמוהל יצום ביום המילה, או יתן לעני סכום כסף כדי שיצום בשבילו[23].

 

י"ב. המוהל והסנדק יתוודו קודם המילה, כדי שיהיו נקיים מכל טומאה ועוון בעת קיום המצוה[24].

 

י"ג. יבדקו המוהל והסנדק את התינוק קודם המילה שאין לו שום חולי, ושהוא ראוי למילה[25].

 

י"ד. מצות המילה מצוה גדולה היא, ואע"פ שבשאר מצוות אמרו רבותינו מתוך שלא לשמה בא לשמה[26], מכל מקום במצות מילה צריך להשתדל בכל כוחו להסיר פניות אחרות ולעשות המצוה לשמה[27].

 

ט"ו. מנהג יפה לעשות המילה בבית התינוק, כדי להמשיך שם ברכה וקדושה, ולהביא אליהו מלאך הברית לתוכו[28].

 

ואולם יש שנהגו לעשות המילה בבית הכנסת[29], ויש שנהגו לעשותו המילה בבית הסנדק[30]. 

 

ט"ז. זמן המילה הראוי ביותר הוא מיד לאחר תפילת שחרית בנץ החמה, וככל שיקדים למול בנו תגדל מעלת הילד, שנפשו תהיה יותר מזוככת ונקיה[31].

 

ורוב העולם מקלים לעשות המילה בצהרים כדי לקיימה ברוב עם, ויש ליישב קצת המנהג בזה שמתעכבין גם כדי שיבואו הכל ויטלו חלק במצוה[32]. ונראה שאם יקיים מצות המילה השכם בבוקר יגרם עי"כ ביטול תורה דרבים, מסתבר שאפשר לעכב מצות המילה לקראת הצהרים. ברם אלו שמעכבין מצות המילה לקראת הערב ודאי שלא טוב הם עושים.

 

י"ז. כשמכין כסא של אליהו הנביא יזמינו בפיו ויאמר, "זה הכסא של אליהו הנביא מלאך הברית זכור לטוב" ואם אין אומרים אינו מגיע[33].

 

י"ח. נהגו לפרוס פרוכת על גבי כסא של אליהו, וייפו ויקשטו אותו[34].

 

י"ט. יש שנהגו להביא את כסא אליהו הנביא שבבהכנ"ס לבית אבי הבן בליל המילה, ומניחים עליו חומש או תנ"ך, ובבוקר מוליכים אותו לבית הכנסת בעת המילה[35].

 

כ'. יש שנהגו שלא ליקח כסא אליהו הנביא מבית הכנסת כל שלושת הימים שאחר המילה, כדי שיראו הציבור את הכסא, ויתנו דעתם להתפלל על התינוק ועל אמו[36].

 

כ"א. מכינים שני כסאות אחד לאליהו הנביא ואחד לסנדק[37].

 

כ"ב. יעמידו את הכסאות על יד ארון הקודש, כמו שנאמר "כי נר מצוה ותורה אור", שכל מעשה המילה הוא כמו תורה[38].

 

כ"ג. מה שמניחין התינוק אצל כסא אליהו הנביא קודם המילה הוא כדי שאולי יזכה ויברכהו אליהו הנביא וימצא חכמה בברכתו[39]. 

 

כ"ד. מנהג יפה להדליק נרות קודם הברית, והוא סגולה שיהיה הבן תלמיד חכם[40].

 

כ"ה. רבים נוהגים שכשמביאים את התינוק למילה שמים עליו את עשב "רודא" להגן מפני עין הרע, וכמו שכתב מרן החיד"א[41], שעשב זה מועיל לבטל עין הרע וכישוף, והנושא עשב זה יכוין בשם קדוש "רוטא", ומועיל עשב זה להציל גם ממגיפה[42].

 

כ"ו. כשמביאין התינוק למילה צריכין הכל לעמוד, ויש מי שכתב שאף המחזיק ספר תורה צריך לקום[43].

 

כ"ז. יש נוהגים שאבי הבן או הסנדק מניחין תפילין בשעת המילה[44]. אולם יש שקראו תגר על מנהג זה שעי"כ נראה כאילו מזלזלים באות ברית[45]. והנוהגים להניח התפילין בשעת המילה בודאי שיש להם על מי לסמוך[46].

 

כ"ח. נוהגים שהאב והסנדק מתעטפים בטלית בעת המילה[47].

 

כ"ט. נהגו כל הציבור לעמוד בשעת המילה, וסמך לזה מהמקרא (מלכים ב' כ"ג) "ויעמוד כל העם בברית"[48]. ונאמרו בזה כמה טעמים, א' לכבוד השכינה הבאה להשפיע מאורה על כל העוסקים במצוה[49]. ב' מפני כבודו של אליהו הנביא שנמצא בברית[50]. ג' כדין קימה לפני העוסקים במצוות[51].

 

ל. יש מקפידים לא ליקח מוהל שהוא גם שוחט[52]. ומסתברא דמאן דלא קפיד לא קפדינן בהדי, ובפרט אם הוא מוהל זריז וממולח[53].

 

ל"א. האב והמוהל כשמברכים צריכים לעמוד[54]. אבל הסנדק שתופס התינוק נוהגים שיושב[55], מפני שאוחז בידו התינוק ואינו יכול לעמוד[56].

 

ל"ב. יכוין כל אדם על צרותיו בעת בכי הנימול מיסורי המילה, שהוא עת רצון לפי שעולה קול בכי התינוק בלא מונע מכל קליפה ותיכלל גם תפלתו יחד עם קול בכי התינוק, והוא עצה נפלאה[57].

 

ל"ג. לאור הדברים הנ"ל היה סבור אחד הגדולים שאין לפעול להשקיט בכי התינוק בעת המילה ובזמן הברכות והתפילות[58].

 

ל"ד. יש נוהגים להביא כלי עם מים ובהם הדס ומיני בשמים שריחן נודף יפה יפה, ומוהלין וזורקין הדם לתוך הכלי, והציבור נוטלין ידיהם ופניהם ממנו אחר הברית לחבב המצוה[59].

ל"ה. מנהג מופלא שכשמלין בראש השנה, יש נוהגים שלא לקנח הפה אחר המילה, ותוקעין בשופר בפה המלוכלך בדם המילה, לערב מצות מילה בשופר[60].

 

ל"ו.  נוהגים ליתן הערלה אחר המילה בעפר[61].

 

ל"ז. על ידי קבורת הערלה ניצול הילד מחיבוט הקבר ושנתו ערבה לו[62].

 

ל"ח. חסידים ואנשי מעשה נוהגים לקבור הערלה בחצר בית הכנסת, וזוהי סגולה מופלאה שהתינוק יהיה אוהב תורה ונכסף לחצרות בית ה'[63].

 

ל"ט. אומרים העולם שאכילת ערלת התינוק אחר מילתו הוי סגולה לפקידת עקרות, וכן העיד בספר סגולות ישראל[64], ואולם רבותינו האחרונים כתבו שאכילתה איסור גמור הוא לפי שאסור לאכול בשר אדם.

 

ובשו"ת "קרית חנה דוד"[65] כתב, תצלנה אוזן משמוע, ורחמנא ליצלן מהאי דעתא שבשתא, כי בשר הערלה מתלבשת בה קליפה קשה מסטרא אחרא, ואיך יכניסו בגופן קליפת סטרא אחרא. ועוד הרי מבואר בזוה"ק שצריך ליתן העפר בחול. ובתקוני הזוהר איתא שעל ידי שקוברין הערלה בעפר ניצול התינוק מחיבוט הקבר ושנתו ערבה לו, לכן חלילה מלאכול בשר הערלה. ע"ש.

 

ויש שכתבו שדברי הבל הוא, שנשים אומרות כן, ואינה סגולה מועילה כלל. והארכתי בכל זה בחיבורי "מעדני יוסף" ברית מילה בסימן ט', עש"ב[66]. על כן נראה אין להקל כלל באכילת הערלה, ובמקום זה תחזר האשה אחר אתרוג שבירך ונענע עליו אדם גדול בתורה וביראת ה' טהורה, ותאכל ממנו, והוא סגולה בדוקה ומנוסה מאד, ויזכו לפרי בטן בעזהשי"ת[67]..

מ'. מנהג יפה וחשוב לברך על הדס בברכות שלאחר המילה[68].

 

מ"א. תיכף אחר המילה יתפלל האב להשי"ת שיתן להילד נשמה קדושה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים. ויברכו, ויתנהו לאחרים שיברכוהו[69].

 

וכן איתא בתרגום יונתן[70] "בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים ומנשה יברכו בית ישראל את התינוק ביום המילה לומר ישימך אלהים כאפרים ומנשה"

 

ובספר "זכר דוד" סידר תפילה נפלאה לאבי הבן לאומרה אחר המילה, וכדלהלן[71]. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שיהא חשוב ומקובל ומרוצה לפניך, כאילו הקרבתי את בני הנימול עכשיו לפניך כקרבן אשה. ועתה ברחמיך הרבים שלח על ידי מלאכיך הקדושים והטהורים נשמה קדושה וטהורה לבני הנימול עכשיו, לאהוב לשמך הגדול, ושיהיה לבו פתוח כפתחו של אולם בתורתך הקדושה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך, ותתן לבני הנימול עתה, בזכות הצער אשר סבל למען שמך הגדול ולקיים מצותיך, אריכות ימים ושנים, חיים של יראת חטא, חיים של עושר וכבוד, חיים שתמלא משאלות לבו לטובה ולעבודתך כל ימי חייו, אמן כן יהי רצון.

 

מ"ב. המנהג לעשות סעודה ביום המילה[72]. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נ', ה') "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח"[73], ויש שכתבו שיש מקור מן התורה למנהג זה של עשיית סעודה בברית[74].

 

מ"ג. יתן אבי הבן דעתו להזמין לסעודת המילה תופסי תורה, ועניים, שלא לתת פתחון פה למקטרג, כי אין מצוה להאכיל עשירים. צא ולמד מאברהם אבינו שנתנסה בעקידה בעבור זה, לפי שכשעשה משתה גדול ביום המילה לגדולי הדור, לא היו מצויים לו עניים. ואמר רשב"י הופיע השטן בביתו של אברהם בדמות עני, וביקש צדקה או מעט מהסעודה, והיה א"א שקוע בהכנת המשתה וארוח המלאכים ועל כן לא שם לבו אליו, ולכן קטרג השטן, ומחמת כן בא אברהם לידי נסיון העקידה[75].

 

מ"ד. ראוי לאכול בסעודת המילה בשר בהמה לחביבות מצות המילה[76], וכן לפי שאין שמחה אלא בבשר ויין[77]. ויש שכתבו שקבלה בידם שדבר זה סגולה שהתינוק יהיה תלמיד חכם[78]. ואם אי אפשר יוצאין מן הדין ידי חובתם בבשר עוף או דגים[79], ובשעת הדחק יוצאין ידי"ח אף במאכלי חלב[80]..

 

מ"ה. כתבו רבותינו הראשונים[81] שמה שאמרו בגמרא שמי שאינו מסב בסעודת מצוה הוי מנודה לשמים, היינו בסעודת מילה, לבד אם יש שם בני אדם שאינם מהוגנים. וכן פסק הרמ"א[82], והוסיפו בשם המדרש שהסועד במילה ניצול מדינה של גיהנם. ולמעשה נראה שהדברים אמורים בעיקר גבי קרובי המשפחה והידידים הסמוכים לבעלי הברית, שלא אמרו שיבואו הכל ויטלו חלק במצות כל מילה שיתוודע ויודיעו להם, שאם כן תורה מה תהא עליה[83]. ועוד נראה שגם אם יודע בודאי שיסבו בסעודה בני אדם הגונים תלמידי חכמים ובני תורה, נראה שגם אם הוזמן ואינו רוצה להתבטל מתלמודו יכול להמשיך בלימודו, וכן מנהג העולם, ונראה שסומכים אנו על כמה וכמה סברות בזה. ונתבאר בחיבורי מעדני יוסף ברית מילה במקומו (עמוד ס"ז והלאה), עש"ב.

ומיהו נראה שאם הגיע לברית והיה נוכח בשעת המילה, עדיף שלא ילך לדרכו קודם שיטעם או יסעוד מעט עכ"פ, שיטול ידיו ויאכל לחם כשיעור חיוב ברהמ"ז ויטבלהו במיני מעדנים לכבודה של מצוה, ויברך בהמ"ז ויחזור לתלמודו. אי לאו דהוי ת"ח מובהק, או שצריך ללמד תורה לרבים שאז יכול להקל גם בזה[84]..

 

מ"ו. אדם שיכול לבוא לברית עצמה או לסעודה, נראה לכאורה שעדיף שיבא לברית עצמה ויטעום מעט, כמו שנתבאר לעיל. ומיהו אם נתעכב וכבר מלו התינוק, או אינו יכול להיות בברית עצמה, יש מי שכתב שדין הסעודה כדין המילה עצמה, ששניהם שוין[85].

 

מ"ז. זכות גדולה ונפלאה להיות בברית מילה בחודש אלול, ובימים הנוראים, ותבוא זכות זו ותגן בעד המשתתפים בעת הדין, להכתב ולהחתם לאלתר בספרם של צדיקים וחסידים לחיים טובים ולשלום[86].

 

מ"ח. מנהג קדום שהיו משמרין יין מסעודת ברית המילה לסעודת הנשואין של התינוק, והיה האב משקה את המסובים בנישואי הבן מיין זה. ואולי דבר זה כסגולה שיזכה האב להכניס בנו לחופה, שנותן מבטחו בהשי"ת שיזכהו לזה. ועוד כדי שבשעה שמשקה את הקהל יין בברית, יברכוהו "כשם שהכנסתו לברית כך תזכה להכניסו לתורה לחופה ולמעשים טובים". וגם עכשיו רבים מחזיקים במנהג זה[87].

 

מ"ט. מנהג טוב שאחרי המילה לזמן קרוב שירצו, יתאספו עשרה ויקחו חומש, והתינוק בעריסה מלובש כיום המילה בתפארת, ונותנים עליו את הספר ואומרים יקיים זה מה שכתוב בזה.

 

ויקרא הפסוקים "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש", "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך", "אוררך ארור ומברכך ברוך" (בראשית כ"ז). "ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים", "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם", (שם כ"ח). "לא יתיצב איש לפניך כל ימי חייך", "רק חזק ואמץ לשמור ולעשות ככל התורה אשר ציוך משה עבדי, אל תסור ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך" "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל". (יהושע פרק א').

 

וקסת וקולמוס נותנין בידו כדי שיזכה להיות סופר מהיר בתורת ה'[88].

 

נ'. יש נוהגים לעשות סעודה ביום השלישי למילה, ויש מי שכתב שגדולה סעודה זו מסעודת המילה[89].

 

 

עד כאן מתוך חיבורי "מעדני יוסף" ברית מילה להשיג בטלפון 0548460008/7

[1] יש שכתבו שנקרא כך עפמ"ש בנדה לא ע"ב כיון שבא "זכר" בא "שלום לעולם.

[2] הרמ"א ביור"ד סימן רס"ה סעיף י"ב, ומקורו מתרומת הדשן סי' רס"ט ע"פ התוס' בב"ק פ ע"א. ובדרישה כתב שהטעם בזה לפי שבאין לנחם התינוק שהוא אבל על תורתו ששכח. וצ"ב לפי"ז מה טעם באים לנחם דוקא בשבת והלא אדרבה אין ממתינים לנחם בשבת, שאע"ג שמותר לנחם בשבת כמבואר בשו"ע או"ח ריש סי' רפ"ז, מ"מ כבר כ' שם המשנ"ב בשם האחרונים דאמרינן (שבת יב:) בקושי התירו לנחם אבלים בשבת, ושלכן לא יפה עושין אותן שכל השבוע אין הולכין רק בשבת. ונראה ליישב שמנחמים לתינוק שהגם ששכח מה שלמד, ישמח שכעת בבואו לעולם זוכה לשבת המלכתא שהיא מעין עולם הבא. והיעב"ץ במגדל עוז כתב טעם נאה שלפי שהשבת היא המצוה הראשונה שמקיים התינוק, לכן עושים סעודה זו להתחלת התורה ושמירתה. ויש שכתבו שעושין כן להקביל פני התינוק שנקרא חתן, כמ"ש "חתן דמים למולות" וחתן דומה למלך. ועי' בספר המנהגים שכ' שצריך להלביש לילד מעיל החתן כי נקרא חתן. ועיין בט"ז עוד טעם למנהג זה.

[3] ויש מי שכתב שמטעם זה אוכלין חומוס לפי שהוא מאכל אבלים, וכטעם הלבוש שבאים לנחמו. ובבחרותי כשהייתי לומד מידי פעם באיזה בית מדרש בליל שבת נזדמן לי לראות שהיו עושים השלום זכר בבית כנסת בארבעס ופיצוחים וכדומה, והיו יושבים ומפטפטים בפטפוטי דעלמא, ומאד חרה לי מנהג רע זה, שהרי בקושי התירו לעשות סעודה שלישית בבהכנ"ס כדי שיבואו הכל ויתבשמו מדברי התורה, אבל דבר זה מי התיר, ומי ירהיב עוז לפצח פיצוחים ולהקהיל קהילות של דברים בטלים במקום מקדש מעט, היכל הקודש, ובודאי יש להזהר בזה. וכעת נתתי אל ליבי ששתים רעות עשו, שלפי רוב הטעמים נראה שצריכין להקביל פני התינוק, וכמו שכתב הרמ"א בפירוש שבאין "אצל התינוק" ולא מניחין התינוק בביתו ובאין לבדן לבית הכנסת.

[4] ובטעם שנקרא כך, פירש לי אדוני אבי מורי הר"ר רחמים סימן טוב שליט"א לפי שהקב"ה הבטיח לאברהם שביצחק יקרא לו זרע, לפיכך נקרא על שם יצחק. וראיתי עוד בס' "עין אברהם" שכתב מפי השמועה שכשנצטוה א"א למול עצמו לא היה לו שהות להתכונן למילה מהערב, משא"כ בבנו יצחק שמלו ביום השמיני היה סיפק בידם להתכונן לברית יצחק, על כן קוראים ללימוד בליל זה "ברית יצחק".

[5] עיין זוה"ק פרשת לך לך דף צ"ג ע"ב ואילך, ובסידור "בית יעקב" ליעב"ץ.

[6] עיין קב הישר פרק ע"ג שעושים לימוד זה להגן על התינוק שצריך באותה הלילה שמירה מעולה מן המחבלין שלא יזיקו לו וליולדת. ועיין למרן החיד"א בשם הגדולים ספרים מערכת ז' אות מ"ז שכתב שמוהר"ר צמח צרפתי היה חולה כשנתיים בדמשק, ואתרחיש ליה ניסא, וכמו רגע חזר לבריאותו, וסיפר כי נגלה אליו אליהו זכור לטוב, ואמר לו שיקבל על עצמו ללמוד כל ליל ברית מילה לכל הילודים בעיר ויתרפא, וקיבל עליו ותיכף נתרפא, ומהיום ההוא כך היה מנהגו לילך לילה שלפני המילה במקום שיהיה הברית ולעסוק בתורה כל הלילה.

[7] עיין בב"ק פ. שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' קס"ט.

[8] אוצר הברית בשם ספר כללי המילה. ובנחלת שבעה סי' י"ב כ' שלפי שזריזין מקדימין למצוות תיכף מתחילין לשמוח וסעודת מצוה היא.

[9] מחזור ויטרי סימן תק"ב. ויש נהגו לקבוע סעודתם ביין ופירות בלבד, מהרי"ק שורש קע"ח.

[10] מגדל עז להריעב"ץ בריש הספר, על פי הזוה"ק בראשית צ"ג ב', ברית אבות בקונטרס ליל שימורים.

[11] על פי הגמרא בסנהדרין לב ע"ב, ובקרבן העדה בירושלמי כתובות פ"א ה"ה מבואר שגם בלילה היו מדליקים. וכ"כ השלה"ק חולין פ"ג ע"א, ועוד.

[12] חותם קודש סי' ט' אות ו'.

[13] יש שכתבו שאי"ז אלא שהיו נוהגים להניח הסכין כדי שיזכור המוהל לבא לבדוק התינוק קודם לכן לראות אם ראוי הוא למילה, ויש שכ' שנהגו בזה רק כדי שיהיה הסכין מזומן ולא תתעכב המילה, ויש שהוסיפו שהיו נוהגים כן כשחל מילה בשבת וכדי שלא לטלטל הסכין בשבת היו מביאין הסכין אצל התינוק מערב שבת, ומזה נשתרבב המנהג. אולם בליקוטי מהרי"ח כתב שסמך לזה ממה דאמרינן בברכות ה ע"א כל הקורא ק"ש על מיטתו "כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו", ופירש רש"י להרוג את המזיקים, הרי שחרב פיפיות שהוא סכין המילה שנוהגין לחדדו משני צדדיו, היא סגולה להרוג מן המזיקין.

[14] ספר ורב שלום בניך בשם שו"ת "באר משה" ח"ג סי' קע"ז.

[15] ספר זוכר הברית סימן ג' סי"ד ובאוצר הברית סימן ז' ס"ק י"ט. וכ"כ בספר "תפארת הברית" לידידי הרה"ג משה יוחאי רז שליט"א (עמוד כ"ט) בשם האחרונים והוא סגולה לתינוק, וכן כדי שיקבל עליו התינוק עול מלכות שמים תחילה ואח"כ עול מצוות, מצות מילה. והוסיף שבס' "יסוד יצחק" כתב שנהגו העולם לשכור מלמדים שיבואו עם תינוקות של בית רבן לומר שירות ותשבחות ותהלים, כדי לזמר עריצים ולהכרית כל הקוצים הסובבים השושנה העליונה. ובס' מילה כהלכתה (עמוד י"ח) הביא דברי האחרונים הנ"ל שיש מקומות שעושין כל בכל יום שקודם המילה לפנות ערב.

[16] מהרי"ל הל' מילה, מהר"ם מינץ סי' מג. ועי' ש"ך בשו"ע סימן רס"ה שכן נוהגים. ע"ש. ויש מי שהעיר שלא כ"כ המהרי"ל אלא למנהג האשכנזים שאומרים יענך גם בימים שאין תחנון, אבל למנהג ספרד לא אומרים. ולא נראה כן שהרי המהרי"ל נתן טעם מיוחד גבי מילה, וכאמור.

[17] כדאיתא במדרש תהלים פ"כ, כן כתב הרוקח הלכות שבת סי' ק"ח, אך כתב שיש שנוהגים שלא לאומרו, וכן כתבו הכל בו בסימן ע"ג והאבודרהם הל' ברכות שער ט', שאין לאומרו, לפי שאינו יום צרה אלא יום שמחה לאבי הבן. ע"כ. והבא"ח בפרשת כי תשא לא כתב במפורש על יום המילה, אלא על המנהג בכללות שביום שאין אומרים בו תחנון אין אומרים בו מזמור יענך, ושכן מנהג בית אל. ולפי המבואר יש חילוק בין יום המילה לשאר ימים שאין אומרים בהם תחנון.

[18] שאז בודאי יש לחוש למ"ש הפוסקים הנ"ל, ובפרט שמביאין התינוק עצמו לבית הכנסת.

[19] זוכר הברית סי' ח"י סי"ד.

[20] מגדל עוז ליעב"ץ.

[21] זוכר הברית סי' ח"י.

[22] השל"ה הק'.

[23] זכר דוד מאמר א' עמוד שמ"ג. ומסתברא דהיינו דוקא עד המילה עצמה, שהריע כבר כתבו הפוסקים שאפילו בתשעה באב דחוי אין לו להשלים התענית דיו"ט שלו..

[24] זכר דוד עמ' שד"ם.

[25] זכר דוד מאמר א' עמ' שס"ה.

[26] מסכת פסחים נ:.

[27] בירושלמי מסכת חגיגה (פ"ב ה"א דף ע"ז), והביאוהו התוספות בחגיגה (טו.) איתא שבשביל שראה אביו של אלישע בן אבויה במילתו, את רבי אליעזר ורבי יהושע שעסקו בתורה וירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר להם רבותיי! אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו, ולפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא נתקיימו באותו האיש. ומתוך זה היה אומר הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל (שיחות מוסר תשל"ב מ"ח) שמדברי הירושלמי הזה ילפינן מוסר השכל בהכניס האב את בנו בברית שיכווין כוונותיו לשם שמים. ע"כ. וקצת יש להעיר דהתם עיקר הקפידא עליו היתה שהפריש בנו לתורה שלא לשם שמים, ולעיל בסימן כ' יישוב נ"א בטעם שלא מל א"א עד שנצטוה, ביארתי עניין זה. ע"ש. וי"ל שמתוך שלא התכונן למילת בנו לשמה, גם הפריש בנו לתורה שלא לשמה. והלום עלה בדעתי לבאר על פי דברי הגר"ח מוולאוז'ין זצ"ל הטעם שבמצות מילה חייב להשתדל בכל כוחו לקיימה לשמה יותר מבשאר מצוות, אע"פ שבכל המצוות אמרו רבותינו בכמה מקומות בש"ס (כמו שציין במסורת הש"ס, פסחים דף נ ע"ב, נזיר כ"ג ע"ב, סוטה כ"ב ע"ב, סנהדרין ק"ה ע"ב, הוריות י' ע"ב, ערכין ט"ז ע"ב), לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. דהנה הגר"ח מוואלוז'ין בנפש החיים (שער ג' פרק ג') כתב לבאר שאי אפשר שלא תכנס בלבו באמצע לימודו במשך זמן מועט עכ"פ כוונה רצויה לשמה, ולכן כל מה שלמד עד הנה שלא לשמה נתקדש ונטהר על ידי אותו המועט שכיון בו לשמה. עש"ב. וכיוצא בזה כתב הגאון ההפלאה (בפתח זעירא אות כ') שעל ידי לימודו לשמה באחרונה, הרי הוא מחיה כל הלימוד הקודם שהיה שלא לשמה. ע"כ. ומעתה הנה סברא זו שייכת דוקא בכל קיום המצוות ולימוד תורה, לבד מצות המילה. שמצות לימוד תורה מקיימה תדיר, וכן שאר מצוות כולם, ולכן אם כעת לא למד לשמה יוכל ללמוד אח"כ לשמה, ויקדש בזה גם את מה שלמד מתחילה, וכאמור. וכן בקיום המצוות, כגון שאף אם היום לא הניח תפילין לשמה, מ"מ למחר או אח"כ יניח לשמה, ועי"ז יתקדש גם מה שקיים מתחילה. משא"כ מצות המילה בבנו שאינו מקיימה אלא פעם אחת בחייו, ולא יוכל לקיים בו שוב מצות מילה, נמצא שאם יקיימה שלא לשמה, לא יוכל לקדשה לאחר מכן. וקצת יש להעיר על ביאור זה, שהרי יוכל לקיימה לשמה במילת בנו האחר?, שני תשובות בדבר, חדא דאפשר שלא תועיל כוונת לשמה בבן אחר בשביל מה שקיים בבן הראשון, והסברא בזה שאע"פ שהמצוה על האב, מ"מ יש מצוה גם בנימול עצמו, כמו שהארכתי במקו"א בחיבור זה, ונמצא שכוונתו שלא לשמה פוגמת במצוה של הנימול עצמו, ומה שיוכל האב לתקן אח"כ זה רק במצוה שעליו בלבד. ועוד י"ל שאע"פ שלעולם יוכל לתקן במה שימול בנו האחר לשמה, מ"מ הרי זה רחוק, שעדיין לא יבוא לידו כל ימיו אלא כמה פעמים בודדות בלבד, ולכן במילה חששו יותר שיקימה לשמה. והנה ראיתי להגאון הגדול ר' יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת "פורת יוסף" בספרו "קול יהודה" (עמוד רכ"א) שכתב ביאור נוסף בטעם שדוקא מילה צריך לעשות לשם שמים, וכתב שאולי משום שמצות מילה היא יסוד היהדות, ואם היסוד עשוי לשם שמים בודאי כל המצוות יעשום לשם שמים, וזהו פארם של ישראל. ועיין שם שהביא בשם הליקוטי אנשי שם מדברי המדרש עה"פ (במדבר כ"ג) "מי מנה עפר יעקב" אלו ישראל שמלים את בניהם ואחר כך מכסים בעפר, שדקדק שמשמע שבלעם לא פחד ממצות המילה עצמה אלא ממה שמכסים אותה בעפר, שבלעם משבח את ישראל שמלים את בניהם לשם שמים לא לשם גאוה שהרי מכסים אותה בעפר, וזהו זכות גדולה לישראל המורה על מידת הצניעות.

[28] אוצר המילה עמוד קע"ד.

[29] מקורו מתשובת הרשב"א ח"ז סי' תקל"ו, וטעמו ונמקו עמו דכתיב "ויכרתו ברית לפני ה'" ואין ברית אלא מילה. וכן מבואר בראשונים שמביאים התינוק לבית הכנסת למול. ויש מי שכתב מילה ראשי תיבות, מלאך יושב לפני הארון. אמר המחבר וכן אני זכיתי שהיתה מילתי בהיכל הקודש של ישיבת "אור החיים" ברוב עם הדרת מלך. והנה מ"מ אין חיוב בזה וכמו שכתב הגאון חת"ס בתשובה או"ח סימן קנ"ט שיש לנו רשות למול בכל מקום, ואין לבית הכנסת אחיזה במילה כלל. ע"כ. כלומר שכאילו אוחזת מצות המילה שלא יוכלו למול במקום אחר, אבל ודאי מעלה גדולה יש בזה כמבואר בראשונים ובפוסקים.

[30] זכר דוד עמ' ת"ח.

[31] ספר "זית רענן", וספר "בית ישראל" מגור, וספר מילה כהלכתה עמ' כ"ד.

[32] עיין מה שהארכתי בזה בחיבורי מעדני יוסף מרית מילה, ועיין עוד בסמוך.

[33] כן איתא בזוה"ק פרשת לך לך, וז"ל: ויימא דא כורסייא דאליהו ואי לא, לא שרי תמן.

[34] שדי חמד מערכת ביהכנ"ס אות ל"ט. ועיין אור זרוע הלכות מילה סימן ק"ז.

[35] ספר "אות שלום" סי' רס"ה סי"ב.

[36] ספר אוצר הברית עמ' קצ"ב.

[37] אוצר הברית עמ' קצ"ב בשם אורחות חיים ח"ה הלכות מילה. סיפר לי הגאון הגדול מוהר"ר יהושע ויזגן שליט"א שפעם כשכיבדו את הגאון ראש הישיבה ר' יהודה צדקה זצ"ל בסנדקאות, לא הסכים לישב על הכסא המיוחד שהכינו עבורו, עד שהביאו כדוגמתו גם לכבוד אליהו הנביא, שאין להסתפק בכסא רגיל לכבוד אליהו הנביא, לפי שיש בזה לכאורה זלזול בכבודו.

[38] אוצר הברית עמ' קצ"ב.

[39] באורחות חיים הל' מילה כ' שהעיד רבינו נסים גאון שהגידו לו זקנים שבדור שכשהכניסו אביו מרנא אבא אלוף ז"ל למילה הניחו בידו וישב על כסא אליהו הנביא, ונימוקו עימו שאולי יברכהו וימצא חכמה בברכתו. וכ"כ במנהגי מהר"א טירנא.

[40] עיין ראבי"ה הלכות חנוכה סי' תתמ"ג דזה בכלל מ"ש בשבת כ"ג ע"ב "הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים", וע"ע בתוספות סנהדרין ל"ב ע"ב. ובס' ברית עולם סימן ד' ביאר שטעם הדלקת הנרות במילה כדי להרבות בשמחה. ועיין במהרש"א סנהדרין לב ע"ב שכתב בזה"ל: המנהג שלנו להדליק הנר במילה גופה ולא במשתה. ע"כ. והיעב"ץ בסידורו בסדר הנהגת המילה כתב שיש להדליק י"ב נרות קטנים בכתלי בית הכנסת כנגד השבטים, ושלוש לפני התיבה גדולים כנגד האבות, והביא עוד שהמהרי"ל כתב להדליק גם נר תמיד שלמה ימים.

[41] בספרו ככר לאדן דף רפ"ה ע"א.

[42] וכן הביאו הגר"ח פלאג'י ברוח חיים סי' ש"א סק"ב, ובס' רפואה וחיים דף נה ע"ב. והאריך בזה ביביע אומר ח"ח או"ח סי' ל"ז וכ' שנראה שמותר לומר לגוי בשבת להביא לו דרך רה"ר עשב זה לצורך המילה, ע"ש.

[43] נתבאר בארוכה בחיבורי מעדני יוסף ברית מילה, עש"ב ומשם בארה.

[44] ש"ך סוף סימן רס"ה בשם הגהות מנהגים, מגן אברהם, שו"ע הגר"ז. ובחסד לאלפים ועוד יוסף חי פ' חיי שרה כ' שיש בזה סוד נשגב. וכן כתב הגאון חפץ חיים במשנה ברורה (סימן כ"ה ס"ק נ"ה) וזה לשונו: וביום שיש בו מילה ראוי שלא לחלוץ עד אחר המילה כי מילה היא אות ותפילין הם אות.

[45] מרן החיד"א במראית העין ליקוטים ב' בשם "יד נאמן" שעל ידי הנחת תפילין נראה כאילו מזלזל במצות המילה שגם היא אות בפנ"ע, וכמו שבת שאין מניחין תפילין כיון שהשבת היא אות בפנ"ע, והשיג החיד"א דשאני שבת ותפילין ששניהם באדם עצמו, אבל הכא הסנדק לובש תפילין ולבנו עושה אות המילה, ע"ש. וזכה לכוין ליישוב זה בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן ק"א). ובספר אות חיים ושלום מונקאטש כתב שהוא ואביו כשהיו מוהלים הקפידו שלא להניח תפילין כדי שלא יופרעו במעשה המילה, אבל כשהיו סנדקים נהגו להיות בתפילין.

[46] עיין יביע אומר ח"ג או"ח סימן ה' אות ד' והלאה.

[47] פת"ש סי' רס"ה, י"ג.

[48] מרדכי מסכת שבת פרק ר"א דמילה אות תכ"ב.

[49] ספר "זכר דוד" מ"א פרק ס"ח הובא באוצר הברית ח"א עמוד ר"י בשם ס' מעבר יבק.

[50] ילקוט יוסף שובע שמחות ח"ב עמוד נ"ח בשם ס' "אור צדיקים".

[51] ותלבן עניין זה בארוכה בחיבורי מעדני יוסף ברית מילה סימן ד'.

[52] בעיקרי הד"ט סימן כ"ח מהלכות מילה הביא בשם "פחד יצחק" שהיו מקרים במוהל שהיה גם שוחט, ובירכו בטעות "על השחיטה" במקום "על המילה", ומת התינוק מיד, וסיים שיש לחוש לזה, ולא טוב לאחוז בזה ובזה. וכן הקפידו הבני יששכר ובעל הדברי חיים מצאנז שלא ליקח לכתחילה מוהל שהוא גם שוחט.

[53] ובפרט אם עיקר עבודתו לעסוק במילה ולא בשחיטה. ובספר אוצר הברית ח"ב עמוד רס"ז דקדק מדברי הגאון יעב"ץ בברכת שמים דף י"ב ע"א שאין לחוש לזה, רק ירגיל המוהל ברכותיו בפיו שלא יכשל.

[54] טור וב"י בשם ב"ה.

[55] רמ"א יור"ד סי' רס"ה ס"א, ע"ש.

[56] לבוש, שם.

[57] ספר "עוללות אפרים" סימן תט"ז, הביאוהו האחרונים.

[58] כן ראיתי בספר במחיצת רבנו, עמוד רי"ט, על הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל שבברית מילה של אחד מתלמידיו היה הרך הנימול בוכה בשעת העמידה והברכות, ונתכבד הרב בעמידה לברכות, ואבי הבן עמד לידו ורצה לתת לתינוק בקבוק שתיה בכדי להשתיק את התינוק שלא יבכה, אבל הרב מנעו מכך, באומרו שיש בדוקא להניח את הילד לבכות בשעת אמירת הברכות והתפילות. ע"כ. ועיין מ"ש בזה לעיל בסימן ג'.

[59] סדר רב עמרם גאון, ושם כתב שגם את הערלה היו נוהגים להניח בכלי זה. וכן כתב העיטור בהלכות מילה. ומצאתי כן גם בתשובות הגאונים שערי צדק חלק ג' שער ה' סימן י"א, בשם רב כהן צדק ז"ל שהעיד שהיו רגילין למול התינוק על מים שלוקין ובהן הדס ומיני בשמים שריחו נודף יפה יפה, ומוהלין את התינוק על המים שיפול דם מילה לתוך המים ורוחצין בהם כל הנערים כלומר דם ברית שבין המקום לאברהם אבינו ע"ה.

[60] כן כתב הט"ז או"ח סי' תקפ"ד סק"ב שכך היה נוהג מוהר"ר פיווש מקראקא ז"ל. ומבואר שלדעת הט"ז אין בזה שום חשש חציצה. וכן היה המנהג בקומרנא, וכן היה נוהג האדמו"ר מסאטמר זצ"ל שלא היה מקנח פיו עד אחר תקיעות מיושב, ואולם בספר "אשל אברהם" מבוטשאטש כתב ששמע בילדותו שיש בזה חשש חציצה, ושלכן יש להזהר שבמקום שמניח השופר בפיו יהיה נקי ולא יהיה מלוכלך בדם, וגם עובי השופר שלא ידבק בו מאומה, רק דרך הולכה בהשופר אל פיו במקום התקיעה אז יגע בדם המציצה שעל שפתיו בחוץ שלא במקום התקיעה. ויש שכתבו שכיון שהדם לח אינו מקפיד ולא הוי חציצה. וכן פסק בילקוט יוסף הלכות מילה עמוד ק"ז.

[61] מקורו בזוה"ק, זוהר חדש פרשת בראשית, וכן פסק השו"ע יור"ד רס"ה סעיף י', והגר"א הביא דבפרקי ר"א פכ"ט איתא, והיו ישראל לוקחין את הערלה ואת הדם ומכסין אותו בעפר המדבר וכשבא בלעם הקוסם ראה את כל המדבר מלא מערלתן של ישראל אמר מי יוכל לעמוד בזכות ברית דם מילה שהוא מכוסה בעפר שנאמר מי מנה עפר יעקב, מכאן אמרו מכסין את הערלה והדם בעפר הארץ. ועיין בספר "קול יהודה" בעמוד רכ"א להגאון הגדול ר' יהודה צדקה זצ"ל שביאר כי בהיות הערלה נמצאת במקום התאוה שורה עליו רוח טומאה ומעוררת תאוות, לכן צריכים לחותכה, ואם אינו מכסה בעפר עדיין הערלה קיימת באוויר, ורוח הטומאה יש לה מקום לחול, ולכן מכסים הערלה בעפר, ומקיימים בזה "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ולאור זה ביאר מה ששיבח בלעם את ישראל שמלין ומכסים הערלה בעפר. ע"ש.

[62] מרן החיד"א, וכ"כ בשו"ת "קרית חנה דוד" ח"ב יור"ד סי' י"ד, הלכות מילה בשם תקוני הזוהר.

[63] וכן כתב בספר "לנו ולבנינו".

[64] מערכת ע' אות נ"ה, שנת תרס"ה.

[65] ח"ב יור"ד סי' י"ד, הלכות מילה.

[66] וכ"כ בס' ילקוט יוסף (שובע שמחות ח"ב עמוד ע') בשם ספר רפאל המלאך, שמעולם לא שמענו שעקרה נפקדה מבליעת ערלת תינוק, ושלא יתכן שהקב"ה יתן הריון לעקרה על ידי שתבלע דבר שהוא משוקץ ומתועב ביותר, חלקו של נחש הקדמוני. ע"ש. ברם מה שכ' להחליט שלא יתכן שתתעבר מדבר משוקץ, לענ"ד היא הנותנת שפעמים הוי מכח הסטרא אחרא. וביאת אשת איש תוכיח. וכן העיר לנכון בילקו"י הנ"ל. ע"ש. ועי"ל דמה שמצינו בכ"ז שנפקדו נשים אחר אכילת הערלה, דהנה איתא בעבודה זרה דף נ"ה ע"א, ששאל זונין לרבי עקיבא, לבי ולבך יודעים שע"ז אין בה כלום, ואם כן היאך אנו רואים אנשים שנתפרקו איבריהן מחמת חוליין והולכים לעבודה זרה וחוזרין באיברין מצומדים?. והשיבו ר"ע, בשעה שמשגרין לאדם יסורין משביעין אותן שלא יצאו אלא ביום פלוני ובשעת פלונית, וכיון שהגיע זמנן לצאת הלך זה לבית ע"ז, אמרו יסורין דין הוא שלא נצא, וחוזרין ואומרים וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן אנו נאבד שבועתינו?!, ע"ש. ומעשה במוהל ת"ח אחד שהפצירה בו אחת הנשים שיתן לה הערלה אחר המילה כסגולה לפקידה. והביא מביתו איזה חתיכה קטנה של עוף, ואחר המילה הביא לה אותה חתיכה, כדי להפיג צערה. ואחר כשנה נפקדה בבן זכר. ועכ"פ אין למוהלים גם לנהוג בתרמית זו לכתחילה, ואי למדין משעת הדחק, שאם לא כן יבואו אחר כך לטעות שמותר לבלוע הערלה.

[67] עי' כף החיים או"ח סי' תרס"ד סק"ס בדבר סגולה זו. וע"ע בחזו"ע סוכות עמ' ת"נ בהערות.

[68] ונתלבן עניין זה בארוכה בחיבורי מעדני יוסף ברית מילה בסימן י"ט, ושם נתבארו בס"ד י"ד טעמים למנהג זה.

[69] השל"ה בחידושיו לחולין פרק נר מצוה.

[70] בראשית מ"ח, כ', פרשת ויחי.

[71] הביאו ידידי הרה"ג ר' פנחס רז שליט"א בגיליון חיבוב מצוה.

[72] שיבולי הלקט הלכות מילה סימן ד' כתב שחייב אדם לעשות משתה ושמחה ביום המילה.

[73] ופירשו הראשונים "זבח" זב ח', והוא דם מילה שזב לשמנה ימים). ובספר "חכמת אדם" (כלל קמ"ט ס"ק כ"ז) כתב, ומי שאפשר לו לעשות סעודה ומקמץ ואינו נותן אלא קאווע או יין שרף עם מיני מתיקה לא יפה עושה, והגר"א "מיחה בידם".

[74] שהרי בגמרא נדה דף ל"א ע"ב, אמרו שטעם שמילה בשמיני כדי שלא יהיו כולם שמחים, ואביו ואמו עצבים. ופירש רש"י שאוכלין ושותין בסעודה, ואביו ואמו עצובים שאסורין בתשמיש. ומוכח מזה שעשיית הסעודה מן התורה. שו"ר שכן כתב ה"שערי תשובה" (סימן תקנ"א ס"ק ט"ו) בשם "אור הנעלם" שסעודת מילה בזמנה היא מצוה דאורייתא. [אך השערי תשובה השיג על דבריו שודאי גוף הסעודה אינה מדאורייתא]. והמפרשים הביאו עוד ראיה מן המקרא דכתיב (בראשית כ"א, ח') "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" ומבואר בגמרא בבא מציעא (פז.) אמר רבי לוי אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו עשה סעודה גדולה, הלך וזימן כל גדולי הדור ושרה אמנו זימנה את נשותיהם. וכתב ר"ת בתוספות במס' שבת (קל.) בשם פרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ט) שהכונה ביום השמיני, ביום הג,מל ה' ואות ג' בגימטריה שמונה, והיינו שביום שמונה מל. וכן כתב רבינו בחיי (בראשית פרק כ"א). בשו"ת "חות יאיר" (סימן ע') כתב, נוטריקון "מילה" מ'שתה י'עשה ל'כל ה'נאספים. ע"כ. ומקור סעודה זו בש"ס במסכת כתובות ח' ע"א מהא דרב פפא סבר לברוכי שהשמחה במעונו במילה, והלכתא דלא מברכין משום צערא דינוקא. ובירושלמי חגיגה טו ע"א במעשה דאחר, ועי' מ"ש עוד בזה במקומו בחיבורי מעדני יוסף ברית מילה (סימן ח' עמוד ס"ה).

[75] ספר מילה כהלכה עמוד נ"ה בשם מדרש מעם לועז פרשת וירא עמוד תל"ב.

[76] עייין ברמ"א הלכות ט' באב סימן תקנ"א ס"י שבסעודת מצוה כגון מילה אף בימים אלו שקודם תשעה באב אוכלים בשר ושותין יין כל השייכים לסעודה.

[77] אחרונים על פי דברי הגמ' במסכת פסחים קט. וראה עוד להלן.

[78] בשו"ת "משנה הלכות" (חלק י"ד סימן ער"ב) כתב שקבלה בידו דהוה עובדא עם האדמו"ר מצאנז זצ"ל בעל ה"דברי חיים" שפעם אחת בא לפניו איש חשוב והתאונן שביתו מלא תורה וכל בניו לימודי ה' גדולי התורה אך בן אחד אינו בן תורה ואינו רוצה ללמוד ויש לו מזה עוגמת נפש וצער גדול. ואז התבונן הרב במחשבתו הטהורה ותיכף פנה אליו שאלו, אולי עשית סעודת חלב בשעת הברית ולא אכלו בשר. חשב האב והשיב שזוכר שאכן היה אז הזמן מבולבל ועשו סעודת חלב בברית המילה. והשיב הגאון דברי חיים מצאנז אם כן מה אתה רוצה?!. ע"כ. ועיין להגר"מ שטרנבוך שליט"א בספרו הלכות הגר"א ומנהגיו (עמוד קפ"ה) שכתב שרוב האשכנזים אין מביאים בשר בסעודת המילה, וכתב ליישב מנהגם לפי שמלין השכם בבוקר, וכן שאין מפזרין האידנא על סעודת מילה הרבה שהבשר ביוקר, ואם מוציא הרבה גורם שאחרים ואפילו עניים מדמין שצריכים גם כן לעשות כן, וסיים שהספרדים נהגו למול לפנות ערב (ר"ל בצהרים) ואוכלים נמי בשר בסעודת פאר. ע"כ. ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך.

[79] שו"ת שבט הלוי ח"ג סימן י"ח.

[80] עיין חתם סופר ח"א או"ח סי' ס"ט שנראה מדבריו שאפשר לעשות סעודת מילה במאכלי חלב לכתחילה, ע"ש.

[81] התוספות והרשב"ם בפסחים קיג:.

[82] יור"ד סימן רס"ה סעיף י"ב.

[83] בלקט יושר סוף תפילת שחרית מובא שאמר בשם גאון אחד שכשהבחורים שלו רוצים לילך אצל המילה היה אומר להם מה אתם רוצים לעשות אצל המילה, אם כדי לענות אמן על הברכה תלכו לבית השחיטה.

[84] גם זה נתבאר במקומו בחיבורי מעדני יוסף ברית מילה, עש"ב וקחנו לכאן

[85] הנה מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל בספר דרך שיחה ח"ב עמוד שי"ב, השיב שאם יכול לבוא לברית עצמה או לסעודה שניהם שוין. ונימוקו עימו שהרי התוספות בפסחים קי"ד ע"א כתבו שמה שאמרו שם בגמ' קי"ג ע"ב שמי שאינו מסב בחבורה של מצוה מנודה לשמים, היינו בסעודת מילה. ו"מיסב" כולל גם סעודה וגם ברית. ע"ש. אלא שלכאורה נראה קצת להעיר שהרי פשטות האיסור על מי שלא מסב בסעודת מצוה של הברית היינו על מי שהיה בברית עצמה, ולא על כל העולם, אטו כל יום ויום נהיה מחוייבים לילך לבריתות המתקיימים, והארכתי בזה במאמר אם מבטלין ת"ת למילה, לעיל סימן ח' ע"ש. ולפי"ז נראה שעדיף לכתחילה להיות בברית עצמה, ומ"מ יטעום מעט, וכמו שכתבתי לעיל. ועוד שהרי אליהו הנביא מגיע בשעת הברית, ואומרים העולם בשם המדרש שמוחלין עוונותיו של המשתתף, ולפי"ז מסתבר שעדיף שיהיה בברית עצמה. ומיהו אם יהיה בסעודה לדברי הגר"ח קניבסקי שליט"א ניצול מדינה של גיהנום כמו שכתבו התוספות. ועוד טעם נראה שעדיף להיות בברית עצמה, שהרי ידוע שכל המשתתפים בברית נחשב להם כאילו הקריבו קרבן, וכמו שהארכתי בזה לעיל, במאמר העוסק בביאור ושורש הטעם שמוחלין עוונותיו של המשתתף בברית. ומסתברא שיותר שייך דבר זה למי שהיה בשעת הברית עצמה, שנחשב כאילו גם הוא עוקד אותו תינוק לכבוד הקב"ה. ומיהו גם מי שמשתתף בסעודה עצמה שכרו גדול, שמוכיח ששמח במעשה גדול זה של המילה, וכמו שהארכתי שם, אבל מסתבר שעדיף מי שנמצא בשעת המילה עצמה, וגם יטעום מעט. והנה לעניין סיום מסכת, מי שיכול להיות בשעת הסיום עצמו, או בשעת הסעודה מסתברא שעדיף שיהיה בשעת הסיום עצמו וכאמור. ואולם ראיתי שבשו"ת רשב"ן (או"ח סי' קס"ח), נשאל במה שמזדמן לפעמים שהבכורים באים לסיום מסכתא אחר גמר הסיום, בעוד שיושבים ואוכלים, אם מותרים לאכול אע"פ שלא שמעו הסיום. והשיב להקל בדיעבד שבאו לאחר שסיימו, שהואיל ובאים לסעודת מצוה רשאים לאכול שם. וכדאשכחן בשלמה שעשה חינוך בהמ"ק ז' ימים. ודייק עוד כן מהאליה רבה (סימן תקנ"א) שאסר לאכול בשר ויין בשבוע שחל בו תשעה באב שנשלחו לו מסעודת מצוה, אלמא שאם באים למקום ההוא מותר לאכול שם. ומכיון שאין זה אלא מנהג המיקל לא הפסיד. עכת"ד. אך עיין בשו"ת יביע אומר (ח"ד או"ח סימן מ"ב) שהשיג עליו בזה, והעלה שבכור שלא נמצא בעת הסיום ממש לא מועיל מה שנמצא רק בסעודה עצמה, ולא פטר נפשיה מידי הצום. ועוד כתב שצריך לטעום כזית עכ"פ. ע"ש. ויתכן שלגבי סיום מסכת גם מרן הגר"ח קנייבסקי יודה, דשאני סעודת סיום מסכת, מסעודת מילה, שאצל המילה הסעודה ממש מצוה, וכמו שפירשו התוספות שעל זה קאי מה שאמרו שם בפסחים שחייב להסב בחבורה של מצוה, אך לעניין תענית בכורות בעינן שישמע גם מקצת מן הסיום.

[86] הנה לפי מה שאומרים בשם המדרש שמי שמשתתף בברית מילה נמחלין עוונותיו, אשרי מי שנזדמן לידו להשתתף בברית מילה בחודש הרחמים והסליחות, שיכנס ליום הדין כמי שנמחלו לו עוונותיו. ועיין מה שהארכתי בזה לעיל סימן י' והלאה. וגם לפי מה שכתבו התוספות בשם המדרש שניצול מדינה של גיהנם, גם נפלא זה. ועל אחת כמה וכמה אם זוכה בעיצומו של יום הדין ראש השנה או יום הכיפורים להיות בברית מילה. ועיין במשנה ברורה (סימן תקפ"ד ס"ק י"א) שכתב בשם המטה אפרים שאם יש מילה בראש השנה אפילו אם מקיימים המילה בבית אם אין הבית רחוק מבית הכנסת באופן שלא יהיה שהות הרבה וטורח ציבור, טוב שימולו קודם תקיעת שופר כדי שיהיה בידם זכות המילה בעת תקיעת השופר. ע"ש. וכן ראינו לרבים ושלמים שמהדרים ומחזרים אחר ברית מילה בימים נוראים לזכות למעלה זו של המשתתף בברית מילה בימים אלו. וכעין זה מצינו רבים ושלמים שמקפידים להינשא בחודש אלול, לפי שאמרו רבותינו שהנושא אשה נמחלין לו עוונותיו (עיין יבמות סג. ומדרש משלי פרק י"ח), אם כן ראויה מצוה גדולה זו של פריה ורביה להגן על החתן והכלה שיזכו להכתב ולהחתם לחיים טובים ולשלום. וכן העיד הגאון שדי חמד (אסיפת דינים מערכת חתן וכלה אות כ"ג) שהוא עצמו נכנס לחופה בעיה"ק ירושלים ת"ו ושהיו נוכחים בחופתו כמעט כל גדולי הדור רבני גאוני תקיפי דארעא דישראל זיע"א, והוסיף שהרי משנה מפורשת (יומא פ"ח) שנינו המלך והכלה ירחצו פניהם ביום הכיפורים. ודפח"ח. ברם סיים שם בשם המהר"א פלאגי' שלכתחילה לא ישא בעשרת ימי תשובה, לפי שהם ימי דין. עיין בזה בשו"ת יחוה דעת ח"א סימן מ"ח. ועכ"פ בעולם הישיבות נהגו שלא לישא לכתחילה בכל חודש אלול כדי שלא יגרם על ידי זה רפיון וביטול תורה דרבים, וישיבת מרעים בחודש הרחמים והסליחות. ועיין מה שכתבתי בסעיף מ"ה ולעיל סימן ח' בעניין ביטול תורה כדי להשתתף בברית מילה, והוא הדין לעניין ביטול תורה להשתתף בשמחת נישואין, שהגם שלחתן והכלה יש מעלה להנשא בחודש אלול, מ"מ ודאי שמי שלא מוכרח מאד לילך לא יבטל תלמודו ויעסוק בתורה, ויזכה לקיים מצות ת"ת בכל רגע שנתנה בחמשה קולות, עיין ברכות ו' ע"ב.

[87] ע"פ המדרש בקהלת רבה פרשה ג' אות ג', במעשה דר' שמעון בן חלפתא שפגש את מלאך המות ושאלו למה נראה בצער, והשיבו מלאך המות לפי שהיה בברית ושמע איך האב משקה את כל המסובין מיין עתיק ואומר להם בעז"ה אשקה אותכם מיין זה גם במשתה הנישואין של בני, וכולם היו עונים אחריו כשם שהכנסתו לברית כך תזכה להכניסו לתורה ולחופה. (וזה לשון המדרש: והוה אבוי דיינוקא משקי לון חמר עתיק ואמר שתון מן הדין חמרא טבא דאנא רחיץ במאריה דשמיא מיניה אנא משקי לכון במשתותיה וענו בתריה כשם שהכנסתו לברית כך תכניסהו לתורה ולחופה). ומסתברא קצת שהיה זה מנהג קדום אצלם. ויתכן שהטעם בזה כפי שביארתי. ואמר לי אדוני אבי רבי רחמים סימן טוב שליט"א שראה רבים שמחזיקים במנהג זה, והוסיף לי שיש המשמרים גם יין מברית התינוק עד לברית של בן התינוק עצמו.

[88] על פי מה שכתב במחזור ויטרי סימן תק"ז. וזה לשון הספר חסידים סימן תתש"מ, זה ספר תולדות אדם, מכאן רמז שכשמשימין הנער בעריסה וקורין לו שם, משימין ספר של תורת כהנים מראשותיו.

[89] יעב"ץ במגדל עוז ובסידורו הלכות מילה כתב שיש נוהגים לעשות סעודה ביום השלישי למילה. ובספר הנהגת המהרש"ל אות נ' כתב שסעודת שלישי למילה גדול יותר מסעודת מילה לפי שסעודה זו מוזכרת בתורה בפירוש שאברהם אבינו עשה סעודה למלאכים. ואולם יש מי שכתב שאינו מנהג פשוט כ"כ לעשות בו סעודה, (עיין שע"ת סי' תקנ"א ויתכן משום שיש לתינוק ביום השלישי צער בהיותם כואבים, וכעין מ"ש בכתובות (ח.) שאין אומרים שהשמחה במעונו במילה משום דטרידי דאית ליה צערא לינוקא. אולם עיין חוות יאיר סימן ע' שכתב שהמנהג לעשות בו סעודה, ז"ל: וסעודות ליל שלפני מילה ויום שלישי למילה לא הוו סעודת מצוה שאינם רק מנהג. ע"ש. ויל"ע שמא אין כוונת השע"ת לומר שיש למנוע מלעשות בו סעודה, רק כוונתו שאינו מנהג פשוט שרווח בכל קהילות ישראל עד שיתירו לאכול בו בשר בשבוע שחל בו ט' באב, דאיירי שם מעניין זה. ע"ש. ודלא כמו שהבינו בכוונתו כמה ממחברי הזמן. [וכן הסכים עימי בזה ידידנו הרב המגיה הרה"ג משה יוחאי רז שליט"א, שפשוט שזה הכונה בדברי השע"ת]. וראיתי הלום בפסקי תשובות סי' תקנ"א בשם שו"ת שבט הקהתי ח"ד סי' ק"נ שמי שרגיל לעשות סעודה ביום ג' למילה בבשר מותר לעשותה גם בשבוע שחל בו ט' באב. ע"כ. ובס' אוצר הברית ח"ב עמ' שי"ז כ' שהגאון "אבני נזר" היה מחבב מאד סעודת ג' למילה, ועוד כ' שיש קהילות שלא היו נוהגים לעשות הסעודה ביום המילה אלא ביום השלישי). [בכמה דברים לעיל נעזרתי בספר "אוצר הברית" ובספר "בניך למודי ה'"]