מתי לא הולכים בממון אחר הרוב

[א] הערה במ”ש הרמב”ם והשו”ע – שהולכים אחר לשון ‘רוב’ אנשי המקום

כתב מרן בשולחן ערוך סימן רי”ח סעיף י”ט: כל אלו הדברים במקום שאין שם מנהג, אבל במקום שיש מנהג הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום. ע”כ. וכ”ה בטור. והוא מדברי ומלשון הרמב”ם בהלכות מכירה פרק כ”ח (הלכה טו). [ושם הוסיף בסיום עוד ב’ תיבות, וכתב: ‘ואחר לשון רוב אנשי המקום הידועים  להן’. (ויתבאר להלן)].

ותיכף בשעת גירסתי הראשונה להלכה זאת, התעוררתי לשאול, דלכאורה הרי קי”ל – שאין הולכין בממון אחרי הרוב. ומהו שכתבו הרמב”ם ודעמיה שהולכים אחר רוב אנשי המקום, וזה אפילו אם הרוב  מסייע לטובת הלוקח דהוי להוציא מהמוכר.

ובאמת שגם הרמב”ם גופיה בפרק כ”ו מהל’ מכירה (הלכה ח) לא הוסיף לזה אלא כתב: ‘וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג’. ע”כ. וגם לזה העתיקו  הטור והשו”ע בשתיקה לעיל בסימן רט”ו ס”ח. הרי כי שם לא כתבו שהולכים אחר הרוב.

וכזאת עוד ברמב”ם בפרק כ”ז שם (הלכה יא) שכתב: אל ילוז מעיניך העיקר הגדול בדברים אלו שהוא מנהג המדינה והשמות הידועים ביחוד לכל דבר ודבר, ובמקום שאין מנהג ולא שם שהכל אומרים לו ביחוד ולא שיתוף הולכין אחר אלו הכללות שביארו חכמים כמו שביארנו. עכ”ל. וגם לזה כתבו הטור והשו”ע בסימן ר”כ סעיף ט”ו, בהאי לישנא: אין דברים אלו אמורים אלא במקום שאין מנהג ידוע, אבל  במקום שיש מנהג ידוע הכל הולך אחר המנהג. ע”כ. ולא הזכירו ‘רוב’.

ועוד אני מוסיף לשאול כזאת גם בדברי הסמ”ע כאן בסימן רי”ח על דברי השולחן ערוך בסעיף כ”ב, שכתב: ‘היה לו בקעה גדולה, ובתוכה שדות הרבה, וכל אחת חלוקה במצר שלה, ומכר לו בה שדה ומצר לו מצרי הבקעה, לא קנה אלא שדה אחת, אף על פי שיש מעט שקורים לבקעה שדה’. ע”כ. וכתב הסמ”ע (ס”ק נו) לבאר מ”ש השו”ע: ‘שיש מעט שקורין לבקעה שדה’ – דאילו היו הרוב שקורין כן, או שכתב לו ולא שיירית בזביני אילין כלום, הוה אמרינן דמכר לו כל הבקעה כמ”ש בסימן רי”ד סעיף ז’, והטור והמחבר קיצרו כאן וסמכו אמה שכתבו שם (בסעיף י) בדין המוכר בית בבירה גדולה, דתרווייהו אתאמרו בגמרא (ב”ב סא:) יחד. עכ”ד. הרי שגם מדבריו מפורש שבעוד הלכה נוספת כאן מתבאר שאכן הולכים בממון אחר הרוב. וגם הוא לא פירש לנו זאת מנין. [ומה שהביא מסימן רי”ד, אינו ענין לריש  דבריו לגבי יש רוב, אלא לגבי סיום דבריו לגבי אם כתב ולא שיירית וכו’].

וכיו”ב תראה עוד בסמ”ע בסימן רכ”ד (ס”ק ח) שכתב, שאם שחטה אחר ג’ ימים לקנייתה, בודאי אצל הטבח נעשה הנקב מדלא הוגלד פי המכה, דעל הרוב מוגלד המכה אחר ג’ ימים. ע”ש עוד.

[ועוד תראה בסמ”ע בסימן רכ”ז (ס”ק יד), שכתב: נראה דאין הלוקח יכול לומר אף שהוא עדיין מוחזק בדמי הקנייה אני לא אמחול בפחות משתות שהונאתני, אלא שבטלה דעתו אצל רובא דעלמא שרגילין למחלו ומוציאין מידו ליתנהו להמוכר. ע”כ. ובאמת כי שם רבו הדעות הן בנוסח הראשונים – האם זה רוב או כל, והן בכוונת הסמ”ע. והאם המנהג עוזר לזה. וכמו שתראה בהערות וביאורים שבטור מהדורת  המאור שם (עמ’ ד מס’ 4). ע”ש. ואכמ”ל].

ומעיקרא חשבתי שממה שכל הנושאי כלים כאן על הדף, הן ממפרשי הטור והן ממפרשי השו”ע, שתקו מלעורר בכל זה, ואדרבה הסמ”ע מניח כן בהנחה פשוטה בעוד הלכה, ש”מ שהחיסרון הינו אצלי בהבנת הדברים. ולכן המתנתי לשעת החזרה על הלימוד. אולם גם בשעת החזרה לא מצאתי לזה מנוח. ולכן יצאתי לחפש בשאר ספרי דבי רב. ומה מאד הופתעתי לראות, שאכן גדולי רבותינו האחרונים, הוציאו מכח הסתירה לכאו’, שיש להלכה זאת (בסעיף יט) כמה נפק”מ לדינא שמסייגות לדין הפשוט של”א בממון אחר הרוב. ומכיון שדבריהם לא הובאו אל הקודש פנימה דהיינו על הדף בטור ובשו”ע, והדברים יסודיים מאד, וגם יש לי מעט להוסיף ולהעיר בדבריהם. אמרתי לסדר כאן בקצרה לעיקר  הדברים. (והמעיין יראה ויבין מדעתו איזה מהדרכים מיישב לכל המקומות שהבאנו ואיזה רק לחלקם).

וראשית כל עיניך יראו בלשון רב האי גאון ז”ל בספר המקח והממכר (שער כ), שכתב: שאנו הולכין אחרי הלשון, ואם אין הכרעה מצד הלשון הולכין לפי המנהג של התגרין. ע”כ. וזה כדברי הרמב”ם בפרק כ”ו, שלא הוסיף כדבריו בפרק כ”ח שכתב אחרי לשון רוב אנשי המקום הידועין להן. וכנ”ל. ואכן ראיתי להגרמי”ל זצ”ל בעמק השער שם (ס”ק ב) שתמה בזה על הרמב”ם וכתב: ולכאורה מש”כ הרמב”ם רוב אנשי המקום הוא אפילו אם הרוב מסייע לטובת הלוקח דהוי להוציא מהמוכר, ולכאורה הא אין הולכין  בממון אחרי הרוב. וצ”ב. עכ”ד. הרי שהניח בהערה.

[ב] הולכים אחר רוב – עם מנהג המקום

אכן בדברי כמה מהאחרונים מצאנו שכתבו לזה תשובה, ונפתח במה שראיתי כתוב בספר המפתח על הרמב”ם בפכ”ח: אף דקי”ל דאין הולכין בממון אחר הרוב, מ”מ הולכין אחר רוב אנשי המקום. מלבושי  יו”ט (חו”מ סי’ ו[1]). ועיין חזון יחזקאל (ב”ב פ”ד ה”ו^[2]). עכ”ד. [ויותר מזה לא הזכירו].

ואולי יש להוסיף, שלזה כיון גם בספר ערוך השולחן כאן (חו”מ סימן ריח סעיף יט) שכה כתב: כל אלו הדברים במקום שאין שם מנהג, אבל במקום שיש מנהג הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום, שהמנהג עיקר גדול במשא ומתן. וכבר נתבאר זה בסי’ רי”ד ורט”ו. ורוב בלא מנהג יכול המוחזק לומר  אני מן המיעוט [נ”ל]. עכ”ד. ועיין בה.

[ג] בדברי היש”ש, שבמיעוט דלא שכיח – הולכים אחר הרוב

וכעת נעסוק במה שראיתי שהביאו לתרץ בשם המהרש”ל בים של שלמה, ונעיר מעט בזה.

הנה ז”ל ספר חשוקי חמד (בבא קמא דף כז:): כתב הרמב”ם (פכ”ח מהלכות מכירה הט”ו) במקום שיש מנהג הלך אחר המנהג, ואחר לשון רוב אנשי המקום הידועים להן. ולכאורה משמע שאף להוציא ממון, וצ”ב הרי לא הולכים בממון אחר הרוב? ותירץ הים של שלמה (בבא קמא פ”ג סימן א) דאיירי במיעוט דמיעוט,  ובזה הולכים אחר הרוב. עכ”ד.

אולם כשעיינתי בגוף דברי היש”ש שם, ראיתי שאמנם כתב ליסוד זה, אך לא מכח דברי הרמב”ם בפכ”ח אייתי עלה, אלא מכח דברי הרמב”ם בפכ”ו.

וז”ל: ונראה שלא אמרינן שיכול המוחזק לומר אני מן המיעוטים, אלא דאיכא ג”כ הרבה בעיר שקורין כך, אע”פ שרוב העיר אין קורין אותו כך. אבל בשניים או אפילו עשרה נמצאו שקורין כך, וכל העיר אין קורין כך. נראה דהן בטילין לגבי כל אנשי העיר. וכה”ג כתב הרמב”ם בפ’ כ”ו דהלכות מכירה (ה”ח): וזה עיקר גדול בכל משא ומתן, הולכין אחר לשון בני אדם באותו מקום, ואחר המנהג וכו’. ובודאי לא בא הרמב”ם למעט שאין הולכין אחר המיעוט, כי הלכה מפורסמת מכאן, היכא שמוחזק בו דאזלינן בתר מיעוטא, ורב פפא שהוא בתראי תירץ מתניתי’ בהאי גונא. אלא בא להודיע לנו היכא שהרוב ידוע  ומפורסם שהוא העיקר, ולא אזלינן בתר המיעוט דמיעוט. ע”כ.

ובאמת שצ”ב בדברי היש”ש גופיה, מדוע הוצרך לדקדק זאת ע”פ סברתו בדברי הרמב”ם בפכ”ו, בזמן שיש לנו בזה דברים מפורשים ברמב”ם גופיה בסמוך בפכ”ח. (ואולי לכן סיים היש”ש לדבריו וכתב ‘ובמסכת ב”ב כשנגיע למקומות אילו נאריך בה בעז”ה’. אולם לעת עתה לא ידעתי היכן ואם בכלל, התייחס לזה שם). [ואפשר דאעיקרא דמילתא זה דוחק להעמיד לרמב”ם ודעימיה דוקא בציור כזה. וגם סתמות דברי הטור  והשו”ע, וכל נושאי כליהם מורה על זאת].

ואכן שוב מצאתי שכבר בספר ברכת שלמה (טנא, חו”מ סי’ כג אות ה), ובדבריו בפסקי דין רבניים (ח”ט עמ’ 27) הביא (הגר”ש טנא) מדברי היש”ש, וכתב: אמנם הים של שלמה לא הביא מהרמב”ם בסוף פרק כ”ח, אלא הביא רק את דבריו בפרק כ”ו, אבל הרי זה אותו הדיוק, שהרי גם בפרק כ”ו אומר הרמב”ם: יש שקורין כך ויש קורין כך, עושים כמו שפירשו חכמים, ועל כך העיר: הרי יש ללכת אחר המוחזק כי הרי הוא אומר – אני התכוונתי כיש אומרים כך, לכן העמיד שמיירי במיעוטא דמיעוטא ובודאי שלזה מתכוון בפרק כ”ח הנ”ל, ואם יש של שלמה הכניס כוונה זו ברמב”ם פרק כ”ו, הרי אפשרות זו היא גם בפרק  כ”ח, ועי’ בתוס’ סנהדרין ג’ ע”ב ד”ה דיני ממונות. ע”כ.

ולפי האמור שביש”ש לא התייחס לדברי הרמב”ם בפכ”ח, יש לעדן מעט לריש הדברים בברכת שלמה ובפסקי דין רבניים (עמ’ 26) שם, שג”כ העיר כי דברי הרמב”ם בפכ”ח, לכאו’ תמוהים, שהרי אנו פוסקים כשמואל שאין הולכין בממון אחר הרוב, ומשום מה יש להתחשב בלשון של רוב אנשי המקום. וכתבו, שכבר עמד על כך מלבושי יום טוב חו”מ סי’ ו’, וראה שם את חידושו ליישב את הדבר. וכן דן בזה באבן האזל בפרק הנ”ל ותירץ שיש מחלוקת הסוגיות אם הרוב קובע את הלשון בשטר. (ויובא להלן). אך הגאונים הללו לא הביאו את דברי המהרש”ל בים של שלמה ב”ק דף כ”ז שאומר במסקנתו וכו’. ע”כ. ואמת היא שע”פ מסקנת היש”ש ניחא, אך גם אמת שהיש”ש גופיה לא הביא מהדברים המפורשים יותר בפכ”ח. וזה גופא צ”ב. כנ”ל. (וראה גם בהערות על היש”ש מהדורת מכון משנת רבי אהרן). וכנראה זה גם מהגורמים לאי ידיעת דברי היש”ש ביחס להלכה זו. כי אם שתק במפורש יותר, מדוע שיעלה בדעת  שפירש בהלכה הסתומה יותר.

ובפרט כי עצם חידושו של היש”ש אינו כ”כ פשוט ומוסכם לדינא, וכמו שראיתי בספר חשוקי חמד (בבא קמא דף כז:) שהביא משו”ת מהרש”ם (ח”ה סימן עב) שכתב, כי אם במיעוטא דמיעוטא הולכין אחר הרוב גם בממון, תלוי במחלוקת הראשונים האם ברוב וחזקה הולכין אחר הרוב, דרוב וחזקה היינו מיעוטא דמיעוטא, ולשיטות הראשונים שהולכין אחר הרוב, גם בזה הולכין אחר הרוב, אבל אי נימא דגם ברוב וחזקה אין מוציאין ממון, א”כ גם בדאיכא מיעוטא דמיעוטא המוציא מחבירו עליו הראיה. אולם להלכה נראה שרוב הפוסקים הסכימו שבמיעוטא דמיעוטא הולכין אחר הרוב, וכן כתב המהרש”ם בפשיטות (ח”ז סימן קעז) דהולכין גם בממון אחר הרוב כמ”ש מהר”י מינץ (ס”ס יד) וכ”ה בהגהות מרדכי (כתובות רמז שח) וכן כתב בשו”ת חתם סופר (אבהע”ז סימן מט). עכ”ד. וראה נמי בשו”ת היכל יצחק הרצוג (אבה”ע ח”ב סימן מה אות ח) שכתב: וכבר כתבו גדולי המורים ז”ל, שמוציאין ממון  במקום מיעוטא דמיעוטא. ע”כ. וע”ע בשו”ת כתב סופר (אבן העזר סימן עא סד”ה ובלמוד הישיבה). ודו”ק.

[ד] דברי הגר”י אלחנן – בישוב דברי הרמב”ם והש”ע

וכעת נעסוק במשנת הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ”ל בזה.

הנה בספרו שו”ת עין יצחק (ח”ב אבן העזר סימן ע ס”ק ב), כשדן לגבי רוב נגד חזקת מ”ק. כתב, כי מהטורי אבן (עמ”ס מגילה, באבני מילואים לדף ג) מתבאר דס”ל – דלא מהני רוב. וכן ס”ל להקצה”ח בקונטרס הספיקות של אחיו (כלל ו אות יא). וסיים, שעפ”ז יש לדון בהא דח”מ סי’ רי”ח סעי’ י”ט דהולכין שם אחר לשון רוב אנשי המקום כו’. והא בריש פ”ג דב”ק לא אמרו כן גבי חביתא. ועיין בשמ”ק לב”מ ד’ ע’ בפועלים דאיכא דמתגרי רובא כו’ דאין הולכין בממון אחר הרוב כו’ וקיצרתי. עכ”ד. הרי שעורר מכאן  בקצרה והניח בהערה.

אכן מצאתי למקום שבו האריך בזה ממש, והוא בספרו נחל יצחק (חושן משפט סימן סא סע’ ה ענף ד), שכתב כי יש לדון בהא דסי’ רי”ח סעיף י”ט דהולכין אחר רוב לשון אנשי המקום, דמאי שנא מהא דריש פרק המניח (ב”ק כז.) בכדא חביתא. ומסקנתו לחלק בין אם המיעוט ידוע לנו או לא. ובתוך דבריו נגע  מדיליה בעצם החילוק שכתב היש”ש הנ”ל בין סתם מיעוט לבין מיעוטא דמיעוטא.

וכה כתב: מצינו בסי’ רי”ח (סעיף יט) בטור ובמחבר שכתבו וכו’, וכן הוא לשון הרמב”ם סוף פכ”ח הלכות מכירה. ולעיל סי’ רט”ו (סעיף ח), ולקמן בסי’ ר”כ (סעיף טו), כתבו בקיצור דבמקום שיש מנהג הולך אחר המנהג, ולא כתבו בפירוש דאזלינן אחר הרוב, אבל הכא בסי’ רי”ח כתבו בפירוש דהולכין אחר הרוב. ולפי זה מוכח דהיכא דתלוי במנהג דאזלינן בזה בתר הרוב גם כן, ומשמע אף לאפוקי ממונא. אבל באמת תקשה דהא מצינו בריש פרק המניח (ב”ק כז) גבי כדא חביתא דאף מה דנסתפקנו במשמעות לשונו לא  אזלינן בתר רובא לברר הספק שיש לנו בכוונת הלשון שלו וכו’.

והוסיף, כי כעין זה יש להעיר במה דמבואר בסי’ של”א (סעיף א’ בהג”ה) לא היה מנהג בעיר אבל רוב אנשי העיר באו ממקום שיש שם מנהג אזלינן בתר מנהג העיר שבאו משם וכו’, והוא מן הנמוקי יוסף ריש פרק הפועלים (ב”מ נב, א מדהרי”ף ד”ה בלקוטאי), והא כיון דלא אזלינן בתר רוב להוציא ממון אם כן איך סתמו התם וכתבו דאזלינן בתר רוב ומשמע אף להוציא. ודוחק לומר דמיירי התם היכא דהוי רוב מעליא דהמיעוט הוי מיעוט שאינו מצוי כמו מיעוט דמיעוטא, דכהאי גוונא אף בממון אזלינן בתר הרוב על פי דברי התוס’ בסנהדרין (ג:) ד”ה דיני ממונות לא כל שכן כו’, ועיין בקונטרס הספיקות של אחי הקצות  החושן (כלל ו’ אות א) ובשב שמעתתא (שמעתא ד’ פרק ו’ ז’ ח’).

וכתב, כי הנראה בזה, דדוקא היכא דהמיעוט ידוע לנו גם כן אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב ואזלינן בתר מיעוט גם כן להחזיק ממונא, כמו דאמרו בב”ק (כז.) דרובא קרו לכדא כדא וכו’ ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא וכו’, וכעין זה בב”ב (סא:) דרובא קרי לבית וכו’ ואיכא נמי וכו’, וכן הוא שם (עז:) גבי בקר צמד, אבל היכא דלא נתברר לנו המיעוט אם יש כאן מיעוט כלל והרוב ידוע ונתברר לנו, דכהאי גוונא אף בממון הולכין אחר הרוב, דלא מהני המיעוט לאסתפוקי ביה רק היכא דהוי מיעוט ידוע לנו, אבל כל  זמן דלא נתברר לנו המיעוט אז אלים ליה הרוב אף בממונא.

וגם יש לומר, דאף דנתברר לנו אח”ז דיש מיעוט הסותר להרוב, עם כל זה כיון דלא היה ידוע לו בעת המכירה מן המיעוט בזה אמרינן דכיון דשתק מסתמא נתכוין אדעתא דמנהג שידוע שהרוב נהגו כן,  דאין לומר דנתכוין אדעת המיעוט דהא לא היה ידוע לו המיעוט.

וגם י”ל, דכ”ז דלא היה ידוע לו אם הוי מיעוט המצוי אף דהיה ידוע לו דיש מיעוט הסותר להרוב מכל מקום הא כיון דמיעוט שאינו מצוי כלל דזה אף בממון אלימא ליה הרוב על כן כל זמן דלא היה ידוע לו אם הוא מיעוט המצוי ע”כ היה לו להמוכר לפרש ומדלא פירש מסתמא נתכוין אדעת הרוב אף דנתברר  אח”ז דהוא מיעוט המצוי.

וזו כוונת הרמב”ם (סוף פכ”ח הלכות מכירה הט”ו) שכתב בזה”ל וכן כל הדברים האלו במקום שאין שם מנהג וכו’, אבל במקום שיש מנהג הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום הידועים להם, דכוונתו במה שכתב הידועים להם, היינו דהרוב היה ידוע לו והמיעוט לא היה ידוע לו דאז סמכינן על הרוב אף להוציא דהוה ליה לפרושי. וכן הוא לשון הטור שכתב גם כן הלך אחר לשון רוב אנשי המקום הידוע להם, דכוונתו גם כן כנ”ל דהרוב ידוע להם אבל המיעוט אינו ידוע להם. אך באמת אין זה הכרח בכוונתם די”ל דלא נתכוונו למעט דהמיעוט אינו ידוע להם, אלא כוונתם הוא למה שכתבו התוס’ בב”ב (ז.) ד”ה  והוא דקרו ליה בית וכור כו’, ומכל מקום אף שאין זה הכרח בכוונתם מכל מקום שפיר י”ל כמו שכתבתי.

[אש”ה: ובאמת יש להוסיף כי כבר דקדקנו מלשון מרן בשו”ע שהשמיט לתיבות ‘הידוע להן’. וכנ”ל בריש דברינו].

והוסיף, כי אכן בשיטה מקובצת (ב”מ דף קד.) בד”ה והוא דמתקרי בית כור וכו’, כתב בשם ה”ר יונתן שכתב לפרש שכן שם השדה בפי כל בני המדינה ע”כ לשונו, ויש לומר דנתכוין לומר – שדוקא אם כל בני המדינה קורין לו בית כור וכו’, אבל אם אין כולם קורין לו בית כור רק הרוב קורין לו בית כור דבזה אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא הממון מהלוקח. וכן הוא משמעות לשון הגמרא (בב”ב דף ל.) דקאמרי כיון דכולי עלמא קרו ליה דבי בר סיסין עיין שם ברשב”ם, אבל מזה אין הכרח כל כך כדמצינו לשון זה בקדושין (עט:) דכולי עלמא בחזקת בריאים קיימו וכו’, והתם אין זה רק בגדר רובא. (ראה מ”ש בבנין שמואל על אבה”ע סי’ ס”ג ס”א אות יא בהערה, בענין לשון כ”ע). אבל בכוונת הטור ושולחן ערוך והרמב”ם דכתבו דאף רוב מהני בדבר התלוי במנהג, שפיר יש לומר דדוקא אם לא היה ידוע המיעוט אז מהני  הרוב אבל בידוע המיעוט בעת המכירה לא מהני הרוב.

ובסיום דבריו כתב: ואף דאמרו בח”מ (סי’ מג סעיף כח) דכל זמן הכתוב בשטר דנין אותו כמו בנדרים, עם כל זה לענין זה אינו דומה לנדרים דהא בנדרים סמכינן על הרוב, דאם רוב אנשי המקום קורין לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם אינו נאמן אף שהוא תלמיד חכם כמבואר ביו”ד (סי’ רח סעיף א), אבל  בממון לא סמכינן על הרוב להוציא ממון. ע”כ.

[ה] במהריב”ל מבואר שהרמב”ם חולק על הטור – בדין רוב בלשון נדרים

ובאמת מ”ש בסיום דבריו, ראיתי בשו”ת מהר”י בן לב (ח”א באמצע סימן קיב) שכתב לדקדק מהרמב”ם שחולק בזה על הטור. וז”ל: ובעל הטורים ז”ל כתב (יו”ד סי’ רח) וזה לשונו: האומר פירות הללו כבשר מליח או כיין נסך שיש במשמעו מליח של קדשים או יין נסך לשמים וכו’, אנו תולין אותו להחמיר, ואם הוא אומר שדעתו בבשר מליח ויין נסך לעבודה זרה נאמן, ואין צריך שאלה אפילו בעם הארץ, ואם רוב אנשי המקום קוראים לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם וליין נסך לשמים יין נסך סתם אינו נאמן ע”כ. יראה לעניות דעתי שהטור ז”ל הוא חולק על הרמב”ם ז”ל, שהרמב”ם ז”ל לא תלה הדבר ברוב אלא סתמא קתני ונתן טעם לפי שאין הולכין בנדרים אלא אחר לשון אנשי אותו המקום באותו הזמן, והיה לו לומר אחר לשון רוב אנשי אותו המקום באותו הזמן. והראיה שיש על זה שהרמב”ם כתב הדין בין להקל ובין להחמיר, והטורים ז”ל לא כתב זה הדין אלא להחמיר. כנראה שאם רוב אנשי המקום קורין לבשר מליח של ע”ז והוא מפרש דבריו שכוון על בשר מליח של קדשים שהוא נאמן. ונראים דברי  הרמב”ם ז”ל שלפי דעת הטורים יש להקשות וכו’. ע”כ.

[ו] בדברי האבן האזל – בישוב דברי הרמב”ם והשו”ע

ואף גם זאת ראיתי להגרא”ז מלצר זצ”ל בספרו אבן האזל (הלכות מכירה פרק כח), שכתב: מש”כ הרמב”ם – ‘ואחר לשון רוב אנשי המקום’, תמה הגאון ר’ אלעזר משה זצ”ל מפינסק הובא בס’ מלבושי יום טוב ח”ב סי’ ו’ דהא לא אזלינן בממונא בתר רובא? וכתב הגרא”ז ליישב, שלמד הרמב”ם שמסוגיית הגמרא בבבא בתרא (עז:) מבואר שהולכים אחר לשון רוב בני אדם משום שגם המיעוט יודעים את לשון הרוב, ולכן פסק הרמב”ם דלא כסוגייא במס’ בב”ק (כז.) והשמיט את הנפקא מינה למקח וממכר שהוזכרה בגמרא. וז”ל: הרמב”ם השמיט הסוגיא דריש המניח בהא דכדא וחביתא, וגם הרי”ף השמיט הסוגיא ובעל השלמה הביאה, ונראה דסוברים דמהך סוגיא דצמד ובקר מוכח דבענין הלשון – לכו”ע אזלינן בתר רובא, דהרוב קובע הלשון לכל העולם, דהכל יודעים ואפי’ המיעוט איך שהרוב קוראים. ודוקא בהא דלרדיא ולשחיטה דתלוי באדם למה הוא קונה, בזה אין הולכין אחר הרוב, והשמיטו הסוגיא דכדא וחביתא דהך סוגיא דהיא בדוכתא בדיני מכירה עדיפא כידוע דרך הראשונים בדרכי ההלכה. ע”כ.  (אש”ה: וראה גם ביש”ש הנ”ל מ”ש שם אודות השמטת הפוסקים לזה. וע”ע בגמ’ ‘חברותא’ בב”ק דף כז. הערה 6).

וגם הוא לשיטתו שכתב ‘שלענין הלשון לכו”ע אזלינן בתר רובא דהרוב קובע הלשון לכל העולם והכל יודעים איך הרוב קוראין לזה’, נתקשה מדין אחר בהלכות נדרים, וכמ”ש בהשמטות ומילואים: שהעיר לו הרב ר’ נטע פריינד, מהמבואר בדברי הלח”מ בפ”ט מנדרים הל’ ה’ וכו’. וכתב: שנראה דיש לחלק בין הלכות מכירה להלכות נדרים, דבדין מכירה שאנו דנין בין אדם לחברו אנו הולכין אחר הלשון שהרוב קוראין ואנו צריכים לפרש כן הלשון של המוכר. אבל גבי נדרים שאנו דנין רק לגבי הנודר ואם היה מפרש דבריו איך כונתו הא תנן פירושם להקל ואנו דנין היכי שנדר בסתם בזה אמרינן כיון דעכ”פ יש מיעוט שקוראין גם לשמן שומשמין שמן סתם בזה לא מוכרח שודאי לא היה כונתו על שמן שומשמין  דשמא היה כונתו גם על מה שהמיעוט קוראין שמן ואפשר הוא מהמיעוט ולכן הוא אסור מספק. ע”כ.

[וע”ע מ”ש בשו”ת שיח יצחק וייס (סימן י) שלמד בפשטות מהנאמר לגבי הלכות קנינים דאזלינן אחר לשון רוב בני האדם, לגבי הלכות נדרים. ע”ש].

[ז] עוד חילוקים שכתבו האחרונים

וכל היד המרבה לבדוק בספרים, תמצא עוד דרכים וחילוקים בדברי האחרונים. ורק נחתום בב’ חידושים שראיתי שהוציאו מדברי הרמב”ם הנזכרים:

בספר הליכות אליהו (פיינשטיין, ר”ס כה בהערה. דף פט.) כתב: מה שאין הולכין בממון אחר הרוב, זה רק היכא דהמיעוט מכחיש את הרוב או ממעטו, דבזה אמרינן דחזקת ממונא מצטרף למיעוט ומבטל את  הרוב, אבל היכא דהמיעוט אינו סותר את הרוב בודאי אזלינן בתר רובא. ע”ש.

הרה”ג ר’ נפתלי נוסבוים כתב (קובץ הישר והטוב ח”ד עמ’ כח), כשאין דנים על דיבור שהיה בין הצדדים, רק בסתימת כוונתם, הולכין אחר מנהג ורוב. ע”ש.

ועיין בפת”ש (סי’ רלב ס”ק י) שהביא פלוגתא האם רובא לשחיטה הוי רוב גמור, ושלכן יש ללכת אחריו אף להוציא ממון. ע”ש. וראה גם במלואי משפט שם (מס’ 45).

וע”ע מ”ש בס’ משנת יעקב (רוזנטל, הל’ מכירה פכ”ו הל’ ז-ח). וגם הלום ראיתי אריכות גדולה בשו”ת ברית אברהם (דניאל, ח”ה סי’ נד אות ח ואילך). וגם בס’ חקת משפט (ד”מ, סי’ קצג עמ’ שכח) כתב, שבמצבים שונים   רוב מוציא ממון, והביא כמה מדברי גדולי האחרונים במקרים שונים. ע”ש. ולא נפנתי לעיין בדברים.

וראה מה שכתבתי בספר דברי שלמה ושמואל עמ”ס בב”ק (כז.) לדון במי שמוצאו מ’אפגניסטן’, ורוצה לקבל הטבות לנקראים יוצאי ‘פרס’. האם יש ללמוד מהסוגיא שם דש”ד. וכתבנו שזה תלוי גם  בביאורים הנ”ל. ועוד נדבר בזה להלן בסימן רכ”ו ס”ו. ע”ש.

ודע, כי גם באבידה וכדו’ שאין מוחזק הולכים בממון אחר הרוב – ראה בספר אריה שאג (עמ’ תרצה).

[1] ושם בתחילת דבריו הביא לקושיא זו מהגאון רא”מ הורביץ. וכתב שהיא קושיא עצומה. ואנכי מאז תרצתי ע”ז דמיירי כשהדמים מסייעין לרוב. אבל באמת זה רחוק ליישב כן דבריהם. ע”כ. אכן בקובץ אהל תורה (תמוז תרפ”ו סוף ח”ו עמ’ קנ) כתב הרה”ג משה ברגמן לתרץ כן מדיליה. ע”ש.

[2] וראה בגוף דברי החזון יחזקאל. וראיתי בקובץ תבונות ארי (ח”ג עמ’ כז) שכתב הרה”ג אריה שולמן רב ואב”ד טלז סטון, בשם החזון יחזקאל שם, דמה דאיתא בתוספתא ‘רוב אנשי העיר הידועים’, לא קאי על הלשון, אלא על אנשי המקום, והיינו דלקבוע מהי הלשון שתכריע בקנין המקח יכולים לקבוע דוקא אלה הקבועים בעיר ולא הנכנסים לסחורה וכדומה. והסיק לפ”ז שעל הקונה לברר מקחו בלשון ברורה ובלא”ה מקבל עליו המקח כפי הלשון הנהוגה בעיר. וכתב על זה הרה”ג הנ”ל, שמלבד שהפירוש קשה להולמו בדברי התוספתא, גם יקשה מ”ש הרמב”ם ‘הידועה בפי הכל’. ועוד דיש שגרסו בלשון הרמב”ם ‘הידוע’ ולא ‘הידועים’. (ועיין בטור).