"…ואין די באמירה [של פרשת המן] אלא שיתבונן מה שהוא אומר ויכיר נפלאות ד' וכן מה שאמרו בגמרא כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב ג"כ באופן זה. וטעם לאמירת כ"ז כי פרשת עקידה כדי לזכור זכות אבות בכל יום וגם כדי להכניע יצרו כמו שמסר יצחק נפשו ופרשת המן כדי שיאמין שכל מזונותיו באין בהשגחה פרטית וכדכתיב המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר להורות שאין ריבוי ההשתדלות מועיל מאומה ואיתא בירושלמי ברכות כל האומר פרשת המן מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו וכו'…" (משנה ברורה (סימן א ס"ק יג))
והנה בהתבוננות בפרשת המן אפשר ללמוד יסודות עצומים בעניין האמונה בפרנסה משמים ובהשגחה פרטית וכפי שיבואר:
- א. הפרנסה מהשמים ולא ע"י ההשתדלות- כמו המן שירד מהשמים ללא שום פעולה מצד האדם. שנאמר הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם
- ב. קושי בפרנסה לכפרת עוונות- המן ירד מהשמים לצדיקים קרוב ומזומן לאכילה ולחוטאים רחוק ונאכל רק ע"י טורח. [בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם נגזר בסיבת חטא עץ הדעת, והקושי הוא לפעמים פרטי בחטא האדם, או לתיקון חטא אדם הראשון]
- ג. ריבוי ההשתדלות לא מוסיף פרנסה- במן נאמר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה והיינו מי שלקח יותר ממספר הנפשות שלו לא נשאר לו מזה כלום. [ועיין בית הלוי פרשת מקץ שריבוי ההשתדלות הוא חטא וזה משתנה לפי מדרגת האדם בביטחון]
- ד. יש צדיקים שיכולים להימנע מההשתדלות ויקבלו פרנסתם כרשב"י וחבריו- במן כתוב וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר והיינו שאף מי שלקח פחות מכדי פרנסתו לא נחסר לו ומצא בביתו בדיוק כמו המרבה.
- ה. הפרנסה לפי מספר הנפשות במשפחה ומתרבה לפי מספר הנפשות- במן כל אחד קיבל עומר לנפש ככתוב עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאָהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ:
- ו. אין לדאוג לפרנסת מחר דתניא רבי אליעזר הגדול אומר, כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני אמנה (סוטה מח' ב') – במן נצטוו אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר: ואדרבא אם מקמץ למחר וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ ולא יהנה מזה. [כשמקמץ מחמת מיעוט בביטחון]
- ז. הוצאות שבת לא תלויים בהשתדלות כלל כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת – פוחתין לו, ואם הוסיף – מוסיפין לו. (ביצה טז) – ביום שישי השתדלו כמו כל יום ונמצא לחם משנה בלי שום תוספת השתדלות שנאמר וַיְהִ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד.
- ח. בשבת אין דיבור והשתדלות על הפרנסה- הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה:
- ט. אין הפרנסה באה ע"י השתדלות אסורה- וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ:
- י. אין אדם יכול לגעת במוכן לחברו- כידוע המן היה שונה באיכותו ובמיקומו בין הצדיקים לחוטאים ומה מנע מהחוטאים לקחת את המן של הצדיקים? צ"ב, אך ברור שלא הייתה אפשרות כזאת.
וְהָכֵן פַּרְנָסָתֵינוּ מִיָדְךָ הָרְחָבָה וְהַמְלֵאָה, וְלֹא יִצְטָרְכוּ עַמְךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל זֶה לָזֶה וְלֹא לְעַם אַחֵר, וְתֵן לְכָל אִישׁ וָאִישׁ דֵי פַּרְנָסָתוֹ וּלְכָל גְוִיָה וּגְוִיָה דֵי מַחְסוֹרָה.
המאמר נכתב ע"י אחד מחשובי האברכים בכולל ברכת אברהם, הרה"ג רבי רפאל ברסקה שליט"א.