במסגרת הסכמים ובפשרות משפטיות בין הצדדים, קיימת מציאות שצד אחד מסכים “להודות” על דבר “על תנאי” שהצד השני יוותר על דברים מסוימים. וצריכים לעיין אם שייך דבר כזה “להודות על תנאי”.
[א]
איתא במסכת נדרים (כז:): ההוא דאמר להו – אי לא אתינא מכאן עד תלתין יומין ליהוי גיטא, אתא ופסקיה מעברא, אמר להו: חזו דאתאי, חזו דאתאי, ואמר שמואל: לא שמיה מתייא, אמאי והא מינס אניס? דלמא אונסא דמיגליא שאני, ומעברא מיגלי אונסיה. ולרב הונא, מכדי אסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא וכו’. שאני הכא, דאמר לבטלן זכותיה. ע”כ.
ופירש הר”ן: שאני הכא דאמר ליבטלן זכותאי – כלומר שהוא מודה שאם לא בא לאותו זמן שראיותיו בטלות כלומר שהם שקר. ע”כ. ועוד כתב (בסוף העמוד ד”ה ונמצא עכשיו פסקן של דברים): הכא הכי קאמר והוא דקנו מיניה – כלומר דלא תימא כיון דאמר לבטלן זכותיה כלומר שהוא מודה שאם לא בא לאותו זמן ראיותיו בטלות לא צריך קנין משום דהודאה בב”ד היא ולא בעיא קנין, דליתא דאילו הודה כן בלא שום תנאי ה”נ, אבל כיון שתלה באם אין כאן הודאה גמורה, הלכך אפי’ אמר מעכשיו לא מהני. ע”כ.
ומפשטות דבריו נראה דשפיר שייך לעשות תנאי בהודאה.
[ב]
וכן בקודש חזיתיה לאדמו”ר מגור בס’ חידושי הרי”מ עמ”ס ב”מ (לד. ד”ה עוד יש לומר), שהביא מה שפירש רשב”ם במס’ ב”ב (קכח.) בדין השבע וטול, שזה מטעם הודאה. וכתב: וצ”ל בנאמן עלי אבא גם כן שמודה שמה שיאמר הוא אמת. ואף שעתה אינו מודה כלל מ”מ מצינו כזה הודאה על תנאי בנדרים (כז.) אי לא אתינא כו’ ליבטלין זכוותיה שפי’ גם כן הודאה. עכ”ד. הרי דנקט כן כדבר פשוט בדעת הר”ן. וצירף לזה גם לדעת הרשב”ם במס’ ב”ב.
[ג]
אולם רבותינו האחרונים המה ראו לדברי הר”ן, ותמהו, וככתוב בספר שיעורי ר’ דוד (נדרים שם): וצ”ע בזה, מה שייך כלל תנאי בהודאה, דאיך שייך להודות דהוי שקר על תנאי. ע”כ.
וראיתי נמי בספר קהלות יעקב קניבסקי (נדרים סי’ כ), שהביא לדברי הר”ן הללו וכתב: וצ”ב טובא מה שייך כלל הודאה על תנאי, והלא הודאה אינה אלא סיפור מה שכבר היה, ומה שייך להטיל תנאי בזה שאם יבא אינו מודה ואם לא יבא עד ל’ יום הוא מודה? ומכח זה כתב, דהיה נראה לכאורה שאין הכוונה שמודה עכשיו שהזכויות בטלין, אלא שמודיע לב”ד שהעובדא זו ‘שלא יבא’ היא הוראה מצדו שכל זכויותיו בטלין, וכשלא בא זה כהודאה על זכויותיו, דשתיקה כהודאה.
אלא שכתב, כי עדיין ממקום אחר מוכרח שיש הודאה על תנאי, והיינו מפי’ הרשב”ם במס’ ב”ב (קמו) בדין שכיב מרע שחוזר ממתנתו, שזה מדין תנאי, דאנן סהדי דאדעתא שיעמוד וימות ברעב לא נתן. ואפ”ה הגמ’ (בדף קמט) הסתפקה אם שייכת חזרה במתנת ש”מ. ע”ש. ומה דנקט עפ”ד הרשב”ם, א”ש נמי עם נקיטת הרי”מ בדעת הרשב”ם במק”א. וכנ”ל.
[ד]
ובקושטא מצד דברי הרשב”ם בדין מתנת שכ”מ, לענ”ד לכאו’ יש לדון אם זה מספיק לכל דוכתא, כי התם גם אם ננקוט כפשוטו שזה משום תנאי, מ”מ אינו כתנאי דעלמא, שהרי שם אפי’ לא הוציא לתנאי בפיו, אלא זו אומדנא ברורה לכל אדם, וגדול כחה לערער לכל הודאתו שהיא כמאן דליתא. משא”כ בתנאי בעלמא שצריך לפרשו ומילתא אחריתי הוא.
ותדע לך, כי מצאנו מי שכתב בזה חילוק, והיינו ממה שנאמר לגבי קושיית התוספות במסכת בבא מציעא (מו.) ד”ה ונקנינהו נהליה אגב קרקע, וז”ל: וקשה דלקני ליה המעות בהודאה כמו שקנה רב מרי מרבא על ידי הודאתו של איסור בפרק מי שמת (ב”ב קמט.) אף על פי שהיינו יודעין שלא היו שלו תחלה, וה”ה בבריא מדקננהו רב מרי אף על גב דלא הוי בר ירושה. ע”כ. וכתב שם האדמו”ר מגור בחידושי הרי”מ: י”ל דבקנין מקנה על מנת להחזיר או כדי לפדות ולהחזיר, משא”כ הודאה לא שייך על תנאי ויוכל להחזיק בהם. אך ר”ן נדרים (כז:) גבי לבטלין זכוותיה כתב דגם בהודאה שייך תנאי. ע”ש. ויש לחלק. ע”כ. ולכאו’ החילוק בין תנאי לתנאי. וצ”ע.
[ה]
ואדאתינן לשיטת בעלי התוספות, התעוררתי ממה שנאמר גם גבי דבריהם במקום נוסף, כי הנה ראיתי בספר בצלו חמדתי (עובדות והנהגות של הגאון מטשעבין זצ”ל שכתב הרה”ג יהודה רבינוביץ מח”ס כרם חמד, עמ’ יט), שכתב מעשה נחמד, וז”ל: שמעתי ממו”ר הגאון רמ”ל שחור זצ”ל: בירושלים היה משכיל ידוע בשם ר’ מיכל פינס, תמים גדול, והיה לבוש טו”ת כל היום. ויצא לו פעם להיות בורר בדין תורה. מצד שני כנגדו עמד כבורר גם משכיל ערום בשם סלמון, שהיה יודע תורה. אמר סלמון לפינס: ראה, אם כל אחד מאיתנו יטען את הצד שלו, אז אי”ז לאמיתה של תורה, שכן לכ”א יש נגיעות שהצד שלו ינצח. אז הבה נהפוך הטענות, אני יטען את העומד מצדך, ואתה תטען את הצד שלי. הסכים פינס בתמימותו. וכשבאו לדין תורה, אמר סלמון לפנס: אתה מבוגר ממני, לכן תטען לפני, הרצה פינס במשך שעה ארוכה את טענותיו של העומד מהצד של סלמון. וכשגמר אמר לו סלמון אתה צודק זה בסדר…
וסיים: במעשה זה תרצתי תוס’ בגיטין (יג:), שהקשו מדוע צריך לתקן מעמד שלשתן, הרי אפשר לעשות קנין אודיתא, שיודה שהכסף הנמצא אצל השני זהו שלו. אבל האמת שאודיתא הוא טוב רק אם הוא רוצה ליתן מתנה, אבל במחליף פרה בחמור ויודה האחד שהפרה שלו, יאמר לו בעל דינו בסדר, יהא הדין עמך, שכן לא שייך שהוא יאמר שיודה רק בתנאי שחבירו יודה. ואח”כ מצאתי שכן תירץ הגאון מפלאצק. ע”כ. הרי שבישוב להערת התוס’ הניח כדבר פשוט שלא שייך תנאי בהודאה.
ולפי הנ”ל, לכאו’ יש לדון בהנחת יסוד זו, ונימא שאפשר שבזה גופא לא ניחא לתוס’, וכמתבאר מפשטות דברי הר”ן, וכמו שהוסיפו רבותינו גם מדברי הרשב”ם – דשפיר שייך תנאי בהודאה.
ואכן מצאתי שגם המהרי”ל דיסקין (מסכת שבועות דף כח.) למד בדברי התוס’ במק”א שס”ל דשפיר שייכת הודאה על תנאי. ע”ש. [וע”ע בס’ שיעורי רבי גרשון (עמ”ס שבועת ל. עמ’ ד. ועמ”ס ב”ב קכח. עמ’ קמח- ט. ועמ”ס סנהדרין כג. עמ’ ריח. ועמ”ס נדרים כז: עמ’ קעא. ועמ”ס ב”מ סי’ טו)].
[ו]
וראיתי נמי בשו”ת דברי חיים (חושן משפט חלק א סימן א), שהניח בפשטות שמועיל תנאי בהודאה, וביאר בזה לדין הודאה בשטר – שהיא על תנאי שילוהו, ואם לא היה מלוהו לא היה מתחייב בהודאה זו. ושהיינו מ”ש הסמ”ע בסימן ל’ (ס”ק כא) דאמרינן דהודה כדי שילוהו לאחר כן. וחזר על הנחה זו בפשטות כמה פעמים, בלא לעורר על הצ”ב שבה. ע”ש.
וראה זה פלא, כי לאידך גיסא ראיתי בשו”ת הב”ח (הישנות, ס”ס לו) שהתווכח עם הסמ”ע בענין אחר, ובתוך דבריו בא בטענה, וכה כתב: מ”מ היכא דאיכא תנאי באם יהיה כך אתחייב לך מנה מנ”ל דמתחייב ומשתעבד בדבר שאינו חייב, דשמא אינו מתחייב אפי’ בקנין, שהרי אין לומר בזה דמתחייב מדין הודאה כיון שהוא ע”י תנאי אם יהיה בכך. הרי שהניח כדבר פשוט דלא מהני תנאי בהודאה. ומכח זה בא לדחות לדברי הסמ”ע. ועפ”ד הדברי חיים (ודעימיה) לכאו’ לק”מ.
ושוב האיר ה’ לעיני ומצאתי נמי בספר אמרי בינה (דיני הקניינים סימן ב) שהביא מה שנתווכח הב”ח עם הסמ”ע מספר תשובות גאוני בתראי (סימנים ד-ה). ועל דברי הב”ח הנ”ל כתב: וצ”ע להבין, היעלה על הדעת דאין אדם יכול לשעבד את עצמו בקנין על תנאי אם יעשה כך שיחול החיוב למפרע, ודאי כשאמר ואחייב אני לך באם יהיה כך זה לא מהני דהוי כקנין אתן והוי דברים, אבל באם אומר שמחייב את עצמו מעכשיו באם יהיה כך מבואר בכמה דוכתי דמהני וכל השעבודים מתוספת כתובה המה על דרך זה, עיין תוס’ ורא”ש ור”פ אע”פ. וגם מה שכ’ דיכול לחייב א”ע בדבר שאינו חייב מדין הודאה אף שכ’ כן בכ”מ כאשר כתב בזה באורך בקצוה”ח (סי’ מ) היינו בלא קנין, אבל בקנין הוי ככל דברים הנקנים על ידי קנין סודר כן יכול לחייב ולשעבד את עצמו ממילא יכול לחייב ולשעבד את עצמו שיחול מעכשיו החיוב באם יתקיים התנאי. וכן מערב דמחייב את עצמו בדבר שאינו חייב מזה למד הרמב”ם (פי”א מהלכות מכירה) דיכול לחייב את עצמו בדבר שאינו חייב חזינן דאף על תנאי יכול לחייב א”ע. ע”כ. ולפי האמור חזינן דהאי מילתא תליא באשלי רברבי.
[וע”ע בתומים (סימן פח ס”ק י) שכתב בנדון דידיה: אף דנפרש כן בטור ובשו”ע לדעת הרי”ף, מכל מקום קשה לפרש כן בדעת הרא”ש דסבירא ליה משום הודאה, ואיך שייך תנאי, הא מודה להדיא דלא הזיק הקטן את הגדול, ומה תנאי יש, אם לא שנאמר דסופו של הודאה הוא מחילה והוי כאילו התנה דלא מחל וכו’. ע”ש].
[ז]
אכן בהא יש לחלק בין היכן שסיבת ההתחייבות הינה משום הודאה על חיוב בעצם ההודאה, ששפיר שייך להטיל תנאי בחיוב זה, לבין היכן שסיבת החיוב נובעת מהודאה על מעשה במציאות מסויימת, שבמציאות לא שייך להטיל תנאי. והאופן הראשון מפורש הוא בשו”ע לעיל בסימן מ’ סעיף א’, וכאן בסימן ר”ז סעיף כ’. וזהו הנדון בחלק מהאחרונים שהזכרנו באות הקודמת בפרט. משא”כ באופן השני, שזהו הנדון בדברי הר”ן ודעימיה. וע”פ חילוק זה יש לסלסל בעוד מילי, כמו שיראה המעיין. (וראה בס’ ביאורי סוגיות עמ”ס מכות עמ’ רלה).
[ובהרבה ספרים ראיתי שרצו לתלות לעיקר הנדון במה שנחלק קצות החושן (סימן לד ס”ק ד) עם המהר”י בן לב, דשיטת מהר”י בן לב שהודאת בע”ד הוי התחייבות, ושיטת קצוה”ח שהוי נאמנות על המעשה. וכתבו, שאם הוי התחייבות שייך התחייבות על תנאי, אבל אם הוי נאמנות לכאו’ לא שייך נאמנות על תנאי. (וראה גם בדברי הגרז”ן בשורת הדין ח”ב עמ’ שס. ול”ז מכל הנ”ל)].
[ח]
ועכ”פ פלא אצלי שרוב ככל המדברים בזה לא זכרו זה מדברי זה.
וגם יש להתבונן אם לדידן שקיבלנו הוראות מרן יהא בזה הכרעה ממה שבבית יוסף (חושן משפט סי’ רז, טו. עמ’ רמח במהדורת המאור) העתיק בשתיקה לדברי הר”ן. [ואף כי הבאנו מדברי הקהלות יעקב שרצה להשיא לכוונת הר”ן לע”א, מ”מ אחר שמצאנו כן כבר בדברי עוד מרבותינו הראשונים בסוגיות נוספות, כבר אין לנו צורך והכרח לדחוק בכוונתו].
וגם בהמשך דברי הב”י (עמ’ רנ ד”ה ואם תאמר) כתב בתירוצו השני, שגם הרמב”ם יבאר כר”ן. ע”ש. [אלא ששם הוסיף הב”י עוד תירוצים, וכתב על האחרון שהינו נראה יותר. ועכ”פ זה רק בדעת הרמב”ם בביאור הסוגיא, אך לא מצאנו לו בב”י שם שיפקפק בעצם הנחת הר”ן. ואדרבה הביא לדבריו בשתיקה וכמ”ש].
ודלא כמו שהחליט מדיליה בס’ דבר יעקב (מסכת נדרים דף כז: אות ז), וכתב, דנראה שהרמב”ם מיאן בפירוש הר”ן משום שלא שייך הודאה על תנאי.
ובכל הנ”ל לא עיינתי כראוי, אלא רשמתי למזכרת ממה שראיתי כחותה על הגחלים בו ביום שהתעוררתי לכל הנדון בס”ד מופלאה. (עם הוספה מאוחרת של אות ז, ומעט ציונים נוספים, לאחר פרסום הדברים בקובץ דיבוק חברים חלק ד’[1]).
[1] ובקובץ דיבוק חברים חלק ה עמ’ עד כתב מעלת ידידי הרה”ג יוסף אשכנזי נר”ו: במה שכתב הרב שמואל כהן שליט”א בדין הודאה על תנאי, נראה לי דהר”ן הנ”ל אזיל כי טעמיה שהעלה בקידושין דף סו. שיש הודאה שאינה הודאה האומרת שהדבר כן היה, אלא שמקבל עליו את דברי העד, ולכן צריך העד להיות נאמן וכשר, וגם אף שמוכח לנו בבירור שאינו יודע אם העד צודק מכל מקום מהני, ומשמע מזה דהמושג הודאה בנוי גם על קבלת הנאמנות של העד, וכל פעם שהוא מודה הוא מקבל על עצמו את נאמנות עצמו, ואפשר שאת הקבלה הזו אפשר לתלות בתנאי. ויש לציין שהר”ן עצמו בסוף פרק גט פשוט כתב כדבר פשוט כהרשב”א שודאי הודאת בעל דין אינה קונה אלא שבי”ד אין להם לדון אלא לפיה, ודוק ופשוט. עכ”ד. [ואמר לי שלא בא לבאר איך מועיל (בפרט לפי מה שהוספנו באות ז) אלא לציין עוד מדברי הר”ן].
(אש”ה: וע”ע בחזו”א סנהדרין סי’ יז אות ד. ובס’ מנחת אשר וייס ב”ב סי’ ס אות ז. ובס’ נתיב בינה עמ”ס ב”ב ח”ב עמ’ קצו, ובס’ פניני רבינו הקהלות יעקב ח”א סי’ יח, וכעת נדפס ס’ מראה מקומות למס’ נדרים כז: מהגר”י שוב, ושם בעמ’ 198 ציין להרבה מ”מ בזה. וראה גם בספר פסקי דין חי”ז עמ’ 355).