חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

איסור פאה נכרית

רשימת פוסקים זצ”ל שאוסרים מטעם חיסרון בצניעות

מאת הרה”ג ר’ נהוראי אוחנה שליט”א (מרבני מוסדות ברכת אברהם – כולל שבסניף תל ציון), מתוך ספרו זהב לבושה” מהדורא רביעית (פרק ז’ מתוך הספר)

דברי רבותינו הפוסקים בענין איסור פאה נכרית מובאים כאן ככתבם וכלשונם המקורית, בפתיחת ראשי תיבות, ובתוספות מקורות וציונים לדבריהם הקדושים. נלקטו דברים מתוך ספריהם המודפסים, תשובות אגרות ומכתבים, כתבי תלמידים סמכותיים ומדוייקים, ועובדות אמיתיות ממקורם, ועוד.

הרב נהוראי אוחנה ליד שלט ברכת אברהם
הרב נהוראי אוחנה – כולל ברכת אברהם סניף תל ציון

הושמטו מקורות בלתי נאמנים וסמכותיים, או סיפורי חסידים ודברים בעלמא.

סודרו לפי שנת לידתם של רבותינו ז”ל המובאים בפרק זה.

בפרק זה הובאו לשונותיהם של רבותינו הפוסקים זצ”ל שהביעו דעתם הרחבה על האיסור שתצאנה בנות ישראל בפאה נכרית משום “פריצות וצניעות. חלק נכבד מן הפוסקים כתבו שהאיסור הינו מן התורה, וחלק נכבד כתבו שהאיסור הוא מדרבנן. [אך לא הבאנו כאן את הפוסקים שאסרו מטעמים אחרים, כגון, מראית העין, מנהג המקום, תקרובת עבודה זרה וכו’].

כמו כן חשוב להבהיר שבפרק זה הובאו רק דברי הפוסקים זצ”ל שאיננם בחיים, ולא הזכרנו כלל מדברי גדולי ישראל שליט”א אשר בחיים – שאם נמנה שמותם, יכלה הזמן והמה לא יכלו. ואם היתה מטרתינו להשיג “מנין היותר גדול” של פוסקים, בודאי היינו כותבים שמותם, אמנם לא המנין עיקר[1].

ואתם בני ישראל הביטו אל דברי רבותינו הראשונים והאחרונים שעל פיהם יעמדו דיני התורה, ואל משמעתם נטה, ולא נסור מהזהרתם, והשומע להם ישכון בטח, כי להם משפט הבכורה להקים דברי תורה לצלול במים אדירים ולהעלות פנינים יקרות להדריך את העם צאן קדושים. ואין ספק שבזכות הצניעות אשר תשרה במחנה ישראל אנו עתידין להגאל, הן הן הנשים הצדקניות שסרות לשמוע אל דברי התורה הזאת והיה ה’ להן למשען ולכל העם היושב בציון לצור מחסה בבנין בית מקדשינו ותפארתנו. אמן.

[ואין ספק שאחרי סקירה חוזרת בספרי הפוסקים יִתְגָלו עוד הרבה פוסקים שכתבו שהפאה נכרית אסורה בכל תוקף, אך אין צורך ביותר מזה, ואציג לפני הקוראים בני ציון היקרים את שלל הפוסקים שחפשתי כברת ארץ למוצאם, וטרחתי להעתיק את לשונם בדיוק נמרץ]. וזה החלי בסיעתא דשמיא[2]:

     (א).     שנת קסח – פאה נכרית במשנת רבינו מהר”י מינץ קצינלבויגען זצ”ל

שער הספר שו"ת מהר"י מינץבשו”ת באר שבע (סימן יח), כתב: ואני מצאתי כתוב בכתיבת יד הרב המובהק מהר”ר יהודה (מינץ) ז”ל קצנאילנבוגין, שכתב עליו: לא זה הדרך ולא זו העיר שהנחילו לנו אבותינו חכמי המשנה והגמרא והמפרשים והפוסקים ז”ל, מפני שהדבר פשוט הרבה יותר מביעתא בכותחא דמה ששנו היתר להתקשט ולצאת בפאה נכרית בכולי גמרא מיירי דוקא בפאה נכרית מכוסה תחת השבכה ועל ראשה רדיד – כמו השערות הדבוקות לבשרה ממש, כי לא היו רגילות בפאה נכרית אלא דוקא הנשים שהיה שערן מועט וכדי שלא ירגישו בעליהן במעוט שערן שהוא ניוול לנשים היו רגילות לקשור בשערן פאה נכרית כדי שתראה בעלת שער הרבה, אבל הנשים שהיה שערן הרבה לא היו רגילות בה כלל, כדמוכח בהדיא בנזיר פרק מי שאומר בשמעתין (כח:): ותנא קמא אמר לך אפשר בפאה נכרית וכו’, שהבאתי לעיל דוק ותשכח. וכן פרש”י בהדיא בסוף פ”ק דערכין (ז:), וכן הערוך (ערך פאה נכרית) ורבינו עובדיה מברטנורה ז”ל (שבת פרק ו משנה ד): פאה נכרית רגילים היו נשים ששערן מועט לקשור שיער נשים נכרית לשערן שנראה כמו שהוא שערן. ע”כ. ומדכתבו שנראה כמו שהוא שערן משמע בהדיא שכל עצמו של אותו קשור של פאה נכרית, זו לא הוי אלא בשביל שתראה בעלת שיער הרבה של עצמה הדבוק לבשרה ממש, אם כן בהכרח צריך אתה לומר דכשם דשיער עצמה הדבוק לבשרה ממש מכוסה תחת השבכה ועל ראשה רדיד, כך פאה נכרית זו הקשורה בשיער עצמה היתה מכוסה עמהן תחת השבכה ועל ראשה רדיד – מכמה טעמים שאפרש בסמוך. ומה שסתר החכם הנזכר סברא זו, באמת הבנין באמרו דאם כן מאי מהני ההוא קשוט, הרי כל עצמו של אותו קשוט לא הוי אלא בשביל שתראה בעלת שיער? אלא פשיטא דמיירי שהולכות בשערות מגולות וכו’, נראה מדבריו שהבין מה שאמרו בשביל שתראה בעלת שער רוצה לומר שהשערות של פאה נכרית יהיו נראות לחוש עין הרואה להטעות אותו – להחזיק הפאה נכרית לשיער עצמה הדבוק לבשרה ממש – רחמנא ליצלן מהאי דעתא, כי איך יעלה על הדעת שיהיה מותר להראות עצמה כעוברת על דת משה, דהא לצאת בשיער עצמה מגולה אסור מן התורה, כדאיתא בפרק המדיר (כתובות עב.): ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב: ופרע את ראש האשה (במדבר ה, יח), ותנא דבי ר’ ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש וכו’… על כן אומר אני – לא תאבה לו ולא תשמע אליו כלל ועקר בכל מה שכתב בשתי הגהות הנזכרים, כי הם דברים בטלים הבל הבלים וכדי שלא יכשל בהם זולתו על כן עמדנו על מקום טעותו. עכ”ל.

ובדרשות מהר”י מינץ (י”ב דרשות למהר”י מינץ, סוף הדרוש האחרון), כתב: על כן הזהיר שישמעו לקול מורים אף אם יורו לפעמים במה שלא ייטב בעיניהם, כאילו תאמר על דבר מה שלא יגלו שער ראשם ושלא יתקשטו בפאה נכרית כי שער באשה ערוה ולמראה עין יראה כאילו שער שלהם, ואבותינו ואבות אבותינו מחו בדורותיהם שלא ישאו אפילו בינדי ממשי שהגוון שלו דומה לשער, הלא יראו מעלתכן כי במקום שנוהגים נשי האומות לכסות שער ראשם והאחיות נזהרות כמו כן מלהתקשט בפאה נכרית. וכבר הרחבתי הדיבור בפסק ארוך שעשיתי בנדון זה. ואין כאן מקום. עכ”ל.

     (ב).     שנת רצט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף בן עזרא – בעל עצמות יוסף זצ”לספר עצמות יוסף

בספרו משא מלך (חלק ז חקירה ט), כתב: ויש מקצת נשים שלוקחות משי שחור ומשימים בפדחתם להתייפות, ואפילו בזה רע עלי המעשה וכו’. עכ”ל. [והגאון הנ”ל הרחיב שיש בדבר פריצות ושאר איסורי תורה, ודוק מיניה לדין “פאה נכרית” שהוא שערות ממש].

      (ג).      שנת שי – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יששכר איילינבורג זצ”ל – בעל באר שבע

בשו”ת באר שבע (סימן יח), הביא דברי מהר”י מינץ הנ”ל, והוסיף וכתב עליו: הגהה, ואני אוסיף נופך משלי להביא ראיה מבוארת ומבוררת שאין להשיב עליה מנדרים פ”ד (ל.): הנודר משחורי הראש מותר בנשים וכו’, ואם איתא שכל הנשים היו רגילות בפאה נכרית מגולה כדי שתתקשט בשער לחוד עין הרואה כמו שעלה על דעת החכם הנזכר אם כן קשה היאך אפשר לומר שאין נקראים שחורי הראש וכו’, אלא מחוורתא כדפירשתי ותו לא מידי. עכ”ל. ושם האריך בתשובתו לדחות כל סברת השלטי הגיבורים מהלכה [ובביאור הבנת הבאר שבע בשלטי הגיבורים, ועל מה נסובו השגותיו, יעויין כאן בהערה[3]].

     (ד).     שנת שלט – פאה נכרית במשנת רבי יום טוב ליפמן העליר – בעל תוספות יום טוב

בספרו דברי חמודות (ברכות כד. אות קיט) כתב להדיא דלא קאמר השלטי הגיבורים לענין רשות הרבים אלא לענין ערוה בביתה, וזה לשונו: “אבל פאה נכרית אפילו דרכה של האשה לכסות אותה ברה”ר, מכל מקום אינה ערוה ומותר לקרות כנגדה, ואפילו בגלוי אינה ערוה כדין שער עצמו, דבגילויו בתוך הבית יש משום שער באשה ערוה”. עכ”ל. הרי להדיא מפורש בדבריו שדין רשות הרבים שונה מדין שער באשה ערוה [שמלבד מה ששער באשה ערוה הוא מדרבנן ופרועת ראש דאורייתא, וזה יוצא מקרא ופרע את ראש האשה וזה מקרא דשערך כעדר העזים, וכן ששער באשה ערוה הוא דין על האיש, לא על האשה. משא”כ דין פרועת ראש שהוא דין על האיש], שאף על פי שברשות הרבים אסור לגלותה להפאה (כלשונו: “אפילו דרכה של האשה לכסות אותה ברה”ר”) מכל מקום אין בה דין ערוה. ואין כוונתו לומר שאינו חיוב לכסות, אלא שגדר הוא מגדרי דין “ערוה” שאפילו אם רגילה בפועל לכסותה מ”מ בביתה כיון שרגיל הבעל בה לא טריד ומותר לקרות ק”ש כנגדה, וזאת מפרש התוספות יום טוב בכוונתו של השלטי גיבורים[4].

     (ה).     שנת שסג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים בנבנשתי זצ”ל בעל כנסת הגדולהספר כנסת הגדולה

בכנסת הגדולה אה”ע (סימן כא אות ה), אחרי שהביא דברי השלטי הגבורים, כתב: אבל בבאר שבע דף צג, הביא בשם מהרר”ש יאודה קאצינלבויגן ז”ל שמחה על קדקד סברא זו והאריך הרבה והעלה לאיסור. עכ”ל. ובשיורי כנסת הגדולה או”ח (סימן שג אות ד) כתב: ועיין בספר באר שבע שכל מה שהקשה במקום אחר על שלטי הגבורים תפס עליו מהר”ש יהודה קאצינלבויגן ז”ל. עכ”ל[5].

       (ו).      שנת שסו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי בנימין מוספיא זצ”ל

הגאון רבי בנימין מוספיא בעל מוסף הערוך בירושלמי כתובות (פרק ז הלכה ו): רבי חייא בשם רבי יוחנן היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום ראשה פרוע, הדא דתימא לחצר, אבל למבוי יש בה משום יוצאה וראשה פרוע, ופירש במוסף הערוך (נדפס יחד עם הערוך), וזה לשונו: קפליטין (ירושלמי כתובות פרק ז), היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום ראשה פרוע, פירוש בלשון רומי שער ותלתלים ופאה נכרית. עכ”ל. והיינו דקפליטין שבירושלמי הוא פאה נכרית ולפי זה פאה נכרית מותרת רק בחצר ולא במבוי וק”ו ברשות הרבים כמפורש בירושלמי. עכ”ל. והביאו החוות יאיר במקור חיים או”ח (סימן עה אות ב).

      (ז).      שנת שצח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יאיר חיים בכרך – בעל “חוות יאיר”

בספרו “מקור חיים” על הש”ע או”ח (סימן עה) כתב להדיא שלא התיר השלטי הגיבורים רק בחצר בלבד, אבל ברשות הרבים או במבוי אסור, וזה לשונו: הגהות אלפסי הגדולים, ומפורש שם אפילו דידה כל דתלישי אם עבידא להתכסות שער דידה. אבל מה שכתב (הרמ”א) “אפילו דרכה לכסות” לא מפורש שם, ועיין פ”ד דנזיר (כח:). גם בספר מוסף הערוך (ערך קפליטין) מייתי ירושלמי דמותר, ובי”ב דרשות של מהר”י בן מהר”ם פדווה דרוש א דף ח ע”א אוסר להתקשט בהם ואפילו בבגדים של משי שדומים לשער”. עכ”ל. ומלבד דמשמע שמסכים לדברי מהר”י מינץ האוסר להתקשט בהם ואפילו בבגדים של משי, אלא שמבואר להדיא שמעמיד כל דברי הרמ”א רק בציור דברי הירושלמי והמוסף הערוך על הירושלמי, דלא איתמר זה ההיתר רק “בחצר”, שהרי בגוף דברי הערוך מפורש שהיוצאת בפאה נכרית הוי עוברת על דת יהודית, אמנם התם בירושלמי מפורש דדוקא לרה”ר איתמר, אבל לחצר מותר בפא”נ לדעת הערוך, והיא ראייתו מדברי מוסף הערוך. [וזה אף על פי שהירושלמי אוסר בשערות ראשה לחצר, מכל מקום בפא”נ מתיר, והוא עיקר חידושו של השלטי הגבורים שמצא סמך לחצר[6]].

     (ח).     שנת תב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב ב”ר שמואל בן תנחום זצ”ל – אב”ד צויזמירספר בית יעקב

בשו”ת בית יעקב (נדפס בשנת תנו, סימן קנב ד”ה גם), הביא דברי השלטי הגבורים ודחה דבריו, והוסיף הרבה שאין ראיה מגמרא נזיר, וזה לשו נו: וצריך לומר דהכי קאמר דכיון דאפשר בפאה נכרית, אף על גב דלית לה פאה נכרית לא הוי עינוי נפש כלל, אפילו לית לה שערות אלא דאם כן ליכא למישמע מזה מה שכתב בגליון של הגמרא, מכאן היתר לשערות שהנשים נשואות נותנות בראשיהן, ולפי מה שכתבנו לא [מ]שמע מכאן היתר, דגם אם יש להביא ראיה לדברי הרמב”ם הנ”ל, דמשום פורתא לא הוי עינוי נפש, שהרי הלכה כת”ק דס”ל דאפשר בפאה נכרית, וקשה הא אכתי הוי עינוי נפש וניוול ביום שבת, דאסורה לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית, כדאיתא בהלכות שבת סימן שג, ואם כן אז שפיר הפאה הנכרית הוי ניוול, ואף על גב דאפשר לה שלא תצא לרשות הרבים ולא יהיה ניוול, זה אינו מועיל שהרי אמרו גבי רחיצה כה”ג אם מילתא נדרה ברחיצה יום א’ לא אמרינן שאפשר שלא תרחץ היום וכו’, כמו שכתבו הפוסקים שם, הכא נמי אף על גב שאפשר שלא תצא לרשות הרבים מכל מקום הוי ניוול, אלא על כורחינו משום אותה שעה פורתא שתצא לרשות הרבים בלא פאה נכרית, לא הוי ניוול, כיון דלא הוי ניוול כל היום לא הוי ניוול משום שעתא פורתא וכו’. עכ”ל. ומבואר מדבריו שאין הוכחת השלטי הגבורים נכונה. ועוד משמע דהוה פשיטא ליה שאסור לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים. וראה בספר שער הזקנים (דף מג ע”א) שפסק להלכה את דברי הבית יעקב בשתיקה, שאסור לאשה לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים ושאין הוכחת השלטי הגיבורים נכונה כלל[7].

     (ט).     שנת תכ – פאה נכרית במשנת רבי צבי אשכנזי – בעל “חכם צבי”

שער הספר שו"ת חכם צבירבי צבי אשכנזי בעל החכם צבי, בצוואתו (עמוד ב): “פאה נכרית יהא אסור לכם, וכל מי מיוצאי חלציי שיעבור על דברי צוואתי ואזהרתי בזה, לא יקרא שמי עליו”. עכ”ל. [וכן החזיק בנו היעב”ץ אחריו, בשו”ת שאלת יעב”ץ ח”ב (סימן ח): “פאה נכרית שבמקום שערה עומדת, הרי היא כשערה ממש”. עכ”ל.

       (י).      שנת תלב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה חאגיז זצ”ל – המני”ח

בספרו שפת אמת (דף כ ע”א): ולמעט מזעיר מאלו הפורקים עול התורה והמצוה הן לא ראינו כי אם שאוכלים ושותים ומטיילין במרכבות בגנות ובפרדסים וכו’, שאין ספק אצלי שעליהם מנבא ישעיה הנביא (יח, פז): בעת ההיא יובל שי לה’ צבאות עם ממשך ומורט, כי שם לא נאמר עם מגולחי זקן ולובשי פאה נכרית ומטיילים בעגלות (שהוא מנהג פריצות) וזה ודאי לא יבצר, כי אם עכשיו אינם לוקין סופן ליטול שלהם כי כל האומר הקב”ה וותרן יוותרו בני מעוהי וכו’. עכ”ל. [נ.ב. דבריו היו צריכים לבוא לעיל באותיות הראשונות].

    (יא).    שנת תלב – פאה נכרית במשנת רבי יהודה אשכנזי אב”ד טיקטין בעל “באר היטב”

בבאר היטב אורח חיים (סימן עה ס”ק ח) הביא דברי השלטי הגיבורים לענין קריאת שמע (שמותר אפילו בשערות ראשה ממש אם רגיל בזה הבעל). ובבאר היטב אה”ע (סימן קטו ס”ק י) לענין איסור פירוע הראש ברשות הרבים, הביא דברי הירושלמי והשלטי הגיבורים בשם הסמ”ג, שאף בחצר אסור לפרוע ראשה (ודלא כהבבלי), ועל זה כתב שבפאה נכרית מותר רק בחצר, וזה לשונו: “פרוע, הכלל הוא ברשות הרבים וראשה פרוע לגמרי הוי דת משה, ואם ראשה מכוסה בקלתה או בשאר דברים אלא דאינה מכוסה “כדרך הנשים” אז הוי דת יהודית. ובחצר – שאין רבים בוקעים בה, לפירוש רש”י ותוספות ליכא איסורא אפילו פירוע לגמרי. אבל הסמ”ג הביא הירושלמי “אפילו בחצר יש אוסרים אם ראשה פרוע לגמרי”, וכתב הבית שמואל לענין כתובה קי”ל כסוגיא שלנו, אבל לענין איסור קי”ל כירושלמי. ומחצר לחצר דרך מבוי ופרוע לגמרי הוי דת יהודית וקלתה מותרת, עיין באר שבע ועיין לעיל סימן כא, והנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהם (א”ה: עדין מיירי בחצר) ובמקום קליעת שיער נושאות שערות חוברות שקורין קרנאלו בלע”ז אין בזה משום יוצאה וראשה פרוע, לא שנא שערות דידה ולא שנא שערות דחברתה, אף על פי שקידוש הוא לה כדי שתראה בעלת שער, אין בכך כלום שלטי הגיבורים. עכ”ל. מפורש בדבריו דההיתר של פאה נכרית לא נאמר רק בחצר לדעת הירושלמי שהבית שמואל פוסק כוותיה לענין איסור, אבל ברשות הרבים אסור לצאת בה דאחרי שסיים דיני רה”ר כתב דיני חצר, וכייל דין פאה נכרית בדיני חצר. ועוד כתב בתחילת דבריו לגבי רשות הרבים “ואם ראשה מכוסה בקלתה או בשאר דברים אלא דאינה מכוסה כדרך הנשים אז הוי דת יהודית”. עכ”ל. הרי להדיא שבלי ספק כל כיסוי אחר הכלול ב”שאר דברים” (ובכללו דברים היותר קלים מפאה נכרית, כגון בד משי וכיוצ”ב) הוי דת יהודית.

    (יב).    שנת תלט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק לאמפרונטי זצ”ל – בספרו פחד יצחק רבו של הרמח”ל

בפחד יצחק (אות פ): פאה נכרית לנשים נשואות שקורין קרינאל או פירוקינו, והשגות מהרר”י קצינעליבויגן נגד המתיר והוכיח בראיות ברורות שאין להתיר הפאה נכרית לנשואות אלא מכוסה תחת השבכה ועל ראשה רדיד, באר שבע דף צג. עכ”ל.

    (יג).     שנת תמז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב וויל נכד הקרבן נתנאל זצ”ל – התורת שבתספר תורת שבת

בתורת שבת או”ח (סימן שג) כתב: אלא דלעניות דעתי לית נגר ובר נגר דיתרץ את הוכחת שו”ת באר שבע וכו’, וכן הוא אצל פאה נכרית דנשי דידן שאין אדם יכול להבחין אם בשער עצמן או בפאה נכרית היא מתקשטת, ולפי זה למה לא נאמר שערה הנה, זימה היא וכו’, לכן על המתפרצות בעם לשאת פאה נכרית ומראות את עצמן כאילו הן מבנות שער ללכת בהם בשוק או לבית הכנסת וכדומה, איסור גמור הוא מדינא! עכ”ל. [ומה שכתב בתחילת תשובתו “והעיקר הוא כדעת הבאר שבע שכל מקום שאסורה לצאת בגילוי שיער עצמן אסורות נמי בפאה נכרית משום מראית העין”, עכ”ל, הנה בבאר שבע לא נמצא הרמז למראית העין, וכל כוונתו מבוארת בדבריו שהפאה הנכרית נראית לעין כשערות עצמן, ולא משום שיחשבו אותה שאינה מכסה את הראש, כי מעיקרא לא הוי כיסוי, כמו שכתב הוא עצמו בסוף דבריו: “כיון שדומות ממש לשער עצמן, הרי היא פועלת בהן ערוה כאשר נודע לתורה שפועלת בשיער עצמן”. עכ”ל].

    (יד).    שנת תנ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי דוד חיים קורינאלדו זצ”ל

בספר בית דוד (על ששה סדרי משנה אמשטרדם תצח, מסכת שבת פרק ו משנה ב ד”ה פאה נכרית) כתב וזה לשונו: פאה נכרית, אשה שאין לה רוב שער וכו’, צריך לומר דלאו דוקא אשה דבנות ישראל אינן יוצאות וראשן פרוע כדתנן משנה ו פ”ז דכתובות, ואין צורך לאשה להראות עצמה בעלת שער אלא בבתולה איירי. עכ”ל. [ואחרי נשיקת עפר כפות רגליו, דבריו תמוהין שהרי בגמרא שבת סד: מבואר שסיבת ההיתר היא בשביל שלא תתגנה על בעלה, ולכן לא יתכן שהיא פנויה. ועכ”פ מדברי הרב זצ”ל משמע שאסור לאשה ללכת בפאה נכרית ברה”ר].

    (טו).    שנת תנז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב עמדין זצ”ל – היעב”ץשאילת - יעבץ

בספרו שאילת יעב”ץ ח”א סימן ט, ובהגהותיו לנזיר (כח:): וכן עיקר לעניות דעתי דלא עדיפא פאה נכרית מקלתה דבשוק אסורה מדת יהודית כדאיתא בהמדיר. עכ”ל. ועיין מה שהאריך לאיסור בח”ב (סימן ז-ח), בספרו מור וקציעה או”ח (סימן עה) ובספרו לחם שמים (פרק ו משבת). ובצוואתו מכתי”ק בהגהותיו לסידורו עמודי שמים, נדפס בסוף הסידור (עמוד קב, שנת תשכו): ואתם בני יצ”ו זרעי וזרע זרעי עד עולם, הנני מצוה בזה עליכם ועל דורותיכם אחריכם חק עולם ולא יעבור וכו’, וכן פאה נכרית (פארוק) יהא אסור לכם וכו’, וכל מי מיוצאי חלצי שיעבור על דבר צוואתי ואזהרתי זאת לא יקרא שמי עליו בסודם, ואל תבוא נפשי ובקהלם לא תחד כבודי ובשם ישראל לא יכנה. עכ”ל.

   (טז).   שנת תעח – פאה נכרית במשנת רבי אברהם מיוחס – בעל “שדה הארץ”

בשו”ת שדה הארץ (ח”ג, חיו”ד הלכות נדרים סימן י דף כט ע”ב) האריך בדין אשה שקבלה על עצמה נזירות אם הבעל מפר או לא, בסוגיא דנזיר (כח:) דלר”מ אפשר בפאה נכרית, ואע”פ שדבריו שם אמורים לענין פאה נכרית מכוסה תחת השבכה בחצר וברה”ר וכמפורש בש”ס שבת (נז. ונז: וסד.) ובכל הראשונים שם (וכפי שנתבאר בסיעתא דשמיא בפרק ד בארוכה), וגם דלאספר שדה הארץ איירי שם כלל מענין דין כיסוי שערות רק בחצר, וממילא לדעת השלטי גיבורים שאוסר פריעת ראש בחצר כדעת הירושלמי, יקום ההיתר של פאה נכרית בחצר מדינא דגמרא בנזיר (כח:), אבל לגבי רשות הרבים לא איירינן כלל. וכל זה מפורש בדבריו להדיא, דההיתר “שמא תתגנה על בעלה” לא שייך ברשות הרבים כלל, רק בחצר (ששם עומדת כשהיא פרועת ראש), וזה לשונו: ומה שכתב הרב משנה לחם וז”ל; ומ”ש בסוף דבריו דאסורה לצאת בשבת בפאה נכרית א”כ הוי עינוי, הוא טעות גמור וק”ל אשה שנדרה לגלח ראשה אם מפר הבעל, עיין פ”ד דנזיר כח: דאמרינן דלת”ק כיון דאפשר לה בפאה נכרית לא הוי ניוול, עכ”ל ע”ש, והנה מ”ש בתחילה בפאה נכרית וכו’, דהוא טעות גמור וק”ל לענ”ד הקל לא הבינותי מהו הטעם שטעה דהלא הדין דין אמת שאסורה אשה לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים כמ”ש הרמב”ם (פרק יט דשבת דין ז), יע”ש, ולא אמרו ז”ל דמותר לצאת בפאה נכרית רק לחצר שאינה מעורבת, כמ”ש הרמב,ם שם באותו פרק דין ח’, שהתירו זה כדי שלא תתגנה על בעלה, ופסקו מרן בש”ע או”ח (סימן שג דף יח), יע”ש, וכיון שכן יפה כתב הר”ב בית יעקב (סימן קנב) דכיון דבשבת אסורה לצאת בפאה נכרית א”כ הוי עינוי נפש, דאמר יאמר אי אפשי באשה מגולחת, ואמאי אמרו דאם נזרק עליה אחד מן הדמים דלא יפר לה, הלא יפר לה להצילה מן התגלחת, כי מאי אמרת דלא יפר משום תגלחת דהלא אפשר בפאה נכירת כדמתרץ הש”ס שם במסכת נזיר (כח.) לסברת ת”ק דהלכתא כוותיה, הלא כיון דבשבת אית לה עינוי כנזכר לעיל דלא אפשר בפאה נכרית, אם כן יפר וכו’. ונראה לי לומר דהטעות הוא דהלא למה התירו לצאת בפאה נכרית לחצר שאינה מעורבת מפני שלא תתגנה על בעלה, אם כן גם ברשות הרבים יתירו לה גם כן מהך טעמא, אלא מאי אית לן למימר, דברשות הרבים ליכא הך טעמא דשמא תתגנה רק בהיותה עומדת בחצר, וא”כ הרי זה עצמו הוא מטעם דלא מיקרי עינוי כלל בעת צאתה לר”ה כיון דאין שם עינוי נפש וכו’. עכ”ל. הרי להדיא דלא שייך שתתגנה לפני בעלה ברה”ר, דלכו”ע אינה מגלה ראשה שם, ואף בחול לא, וכלשונו: “דברשות הרבים ליכא הך טעמא דשמא תתגנה רק בהיותה עומדת בחצר”, זאת אומרת שגם מה שאמרו בגמרא דאפשר בפאה נכרית שלא תתגנה על בעלה, לא איירי כלל ברה”ר. וההכרח הגדול לפרש כנ”ל בדעת השלטי הגיבורים הוא, כי השדה הארץ אח”כ הביא לשונו של השה”ג שם (לשונו בהערה כאן), ובהכרח שגם השלטי הגיבורים לא התיר רק לחצר וכמו שכתב השדה הארץ[8].

     (יז).     שנת תעט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ישעיה פיק ברלין – אב”ד ברעסלוי

בספרו יש סדר למשנה (משניות שבת פרק ו משנה ה, ד”ה פאה נכרית) כתב: לפירוש של כל שאר המפרשים, גם הרמב”ם בחיבורו ולשון טור שלחן ערוך שהעתקתי לעיל, ובפרט מלשון הרב והערוך “אשה שאין לה רוב שער” וכו’, משמע באשה שיש לה רוב שער אין דרכה בפאה נכרית וכו’, אם כן משמע ברור שהיא תחת הצעיף או רדיד כמו שאר קליעת שער שנקלעה הפאה נכרית בתורה וכו’, והוי יודע שמה שכתב המגן אברהם (סימן עה ס”ק ה) בזה הלשון וכו’, לא נתברר לי לקוצר דעתי וכו’, בזה כתב הבאר שבע בתשובה סימן יח בשם הרב מהר”ר יהודה מרורות על השלטי הגבורים המתיר ודחה כל הראיות שלו והסכים הבאר שבע על ידו לאסור מטעם מראית עין שנראית כאילו הם שערותיה ממש והוא איסור דאורייתא, ועיין שם כי האריך לסתור כל דברי השלטי גבורים, וגם במה שכתב בעין משפט בגליון ש”ס דנזיר (כח:), דחה את הכל בשתי ידים וכו’, ומי הכריחו למגן אברהם לזה, והרי הרמ”א אף על גב שבדרכי משה העתיק דברי השלטי הגבורים, מכל מקום בהגה בשלחן ערוך לא העלה ולא הביאו זה לדינא, ובהגה דהכא שפיר מיירי בחדר שהאשה נושאת פאה נכרית דשרי לקרות קריאת שמע כנגדה ולא שייך בזה לאסור מפני מראית העין שהרי אפילו בשערה ממש מותר בחצר מכל שכן בבית חדרה וכו’. עכ”ל.

    (יח).    שנת תפ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אליהו מוילנא זצ”ל – הגר”א

בשנות אליהו (שבת פרק ו משנה ה) כתב: יוצאה אשה בחוטי שער וכו’, ובפאה נכרית: פירוש, שאין לה שער נוטלת שער ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה בעלת שער. עכ”ל.

ובביאור הגאון רבי נפתלי הירץ הלוי שם, כתב: לאפוקי ממה שכתב בספר שלטי הגבורים על הרי”ף ללמוד מכאן היתר לנשים נשואות וכו’, לזה כתב רבינו שכאן מיירי שהן מכוסות בצעיף. עכ”ל. [ומה שכתב הגר”א באו”ח סימן עה, היינו לענין קריאת שמע, וכמו שהתבאר לעיל בסוף פרק ו].

    (יט).    שנת תפד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה יאגיד – המחצית השקל זצ”לספר מחצית השקל

במחצית השקל אה”ע (סימן כא סעיף ב, בית שמואל ס”ק ה, ד”ה ושם כתבתי), כתב וזה לשונו: ולענין אשה נשואה להתקשט בפאה נכרית הנה בשלטי הגבורים וכו’, אבל הבאר שבע כתב לדחות וכו’, והעלה לאיסור, דהיאך יעלה על הדעת להתיר בפאה נכרית שיהיה נראה לחוש הרואה לטעות ולהחשיב הפאה נכרית לשער עצמה וגו’, וגם בהגהות הש”ס לרבי יעקב עמדין היעב”ץ בנזיר שם כתב לדחות וכו’, וכן בעצי ארזים, וכו’, ועיין ישועות יעקב. וכו’. עכ”ל.

      (כ).     שנת תפד – פאה נכרית במשנת מרן החיד”א זצ”ל – הגאון רבי יוסף חיים דוד אזולאי

שער הספר ברכי יוסףבברכי יוסף או”ח (סימן שג ס”ק ב): ומה שהביא האליה רבה משם השלטי הגבורים דמתיר לנשואה לגלות פאה נכרית, נעלם ממנו דהרב מהר”י קצינלבויגן הביאו הרב באר שבע, והפליא לתמוה על זה, ועיין במחזיק ברכה או”ח (סימן עה ס”ק ב) שהבאתי דברי הגאון יעב”ץ הנ”ל באות ד[9].

   (כא).   שנת תפז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף תאומים זצ”ל – הפרי מגדים

הגם שהפרי מגדים באו”ח (סימן עה) כתב שיש סמך לנשים לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית, מכל מקום הפרי מגדים חזר בו בספרו “אם לבינה” (אות כתובה), שכתב, וזה לשונו: …”אמר הכותב מה שכתוב בכתובה כדת משה וישראל, בנחלת שבעה בשם מהר”ם מינץ, בזכרות משה כדת משה בלא פרוע ראש, וישראל שלא טווה בשוק שאם לא כן מפסדת כתובתה, יע”ש, ואכן באו”ח סימן ב וסימן ח (עיין ס”ק יז בשולי הגליון), וסימן עה וסימן צא וסימן שג רמזתי בפריי (בפרי מגדים) למה שכתב המגן אברהם בסימן עה (אות ה) דפאה נכרית שרי דלא כבאר שבע (סימן יז), ואמנם עתה ראיתי להתבונן בו כי פרוק (פאה נכרית בלע”ז), משער תלוש ותחתיו תפור בגד, הביא בעולת תמיד סימן ב (לגבי גברים) דמראית עין יש, והיינו לילך ד’ אמות בגילוי הראש, ושם רק ממידת חסידות, מה שאין כן באשה הוי דבר תורה “פרוע ראש” כתובות עב:, ואה”ע כא וקטו, ועיין בית שמואלספר פרי - מגדים וחלקת מחוקק, כללא דמילתא פרוק (פאה נכרית), יש לגזור מראית עין אטו פרוע ראש דהוי דבר תורה, וגם דת משה כל שאין מכוסה כדרך שאר נשים, אף על גבי מטפחת על ראשה הוה דת ישראל על כל פנים, וההיא דשלטי הגבורים (שנראה שהתיר, כפי שכתב בפרי מגדים שם בשמו. המסדר), או דמכוסה בשבכה או בפנויה בתולה, כל שכן בחוקותיהם לא תלכו אם מכוונים לכך כחוקת עובדי כוכבים ומזלות, וכו’, על כן נראה לי איסור גמור, וכל שכן מאמרם ז”ל רבי בקעה מצא וגדר, כל שכן במקום שמקילים דברים המותרין ואחרים נהגו איסור אינו רשאי להתירם, כל שכן שיש איסור גמור מכמה טעמים דכתבינא, ומה הנאה להם ומה טעם בזה, ולהשומעים תבוא אליהם ועליהם ברכת טוב, וכל אשה יראת ה’ ובעלה תלמיד חכם מצוה להוכיחה ולפייסה לציית לבעלה, ודי בהערה זו, כתבתי זה יום א, יב אלול התקמז פפד”א יע”א, וחתמתי שמי, וכו’…” עכ”ל. והפרי מגדים חזר על דבריו באם לבינה (אות צעף) במילים יוקדות, וצילום הכתב יד הובא בספר דת משה וישראל (בעמוד סז-סט). [וכבר כתבתי לעיל בפרק ו, שאם אמרו חכמים (בבא בתרא קלט:) בית דינא בתר בית דינא לא דייקי, וכתבו הראשונים דדוקא כשלא מעיינים שוב בשורשם של דברים, אבל אם מעיינים בשורשם של דברים מותר לדון שוב בדברים, אם כן על כורחינו שהפרי מגדים שוב חזר והתבונן יותר ממה שהתבונן בתחילה, והעלה שאין היתר לאשה לצאת לרשות הרבים פרועת ראש על ידי פאה נכרית]. [וראה לעיל בפרק ו אות ב בהערה, שהרחבנו באמיתות הספר “אם לבינה” שהוא מהפרי מגדים].

[והנה מה שכתב הפרי מגדים: “יש לגזור מראית עין אטו פרוע ראש דהוי דבר תורה, וגם דת משה כל שאין מכוסה כדרך שאר נשים, אף על גבי מטפחת על ראשה הוה דת ישראל על כל פנים”, מכאן מוכח בפירוש שמראית העין היינו שאין הבדל בין שערותיה לשערות הפאה הנכרית, ולכן כתב שצריכין לכסות את הפאה כדין שערותיה, ואם אינה מכסה היא עוברת באיסור דת משה. ובזה מובן מה שכתב אחר כן “או דמכוסה בשבכה”. וראה עוד מה שכתבנו לעיל בגדר הדבר “מראית העין”].

   (כב).   שנת תצא – פאה נכרית במשנת הגאון רבי פנחס הלוי איש הורוויץ זצ”ל בעל ההפלאה ובית דינו

בספר לחמי תורה לבנו הגאון רבי צבי הירש אב”ד פפד”מ (דף ד ע”ב), כתב וזה לשונו: וגם ראוי להוכיח ולהודיע גודל המכשלה אשר זה כמה שנים שיצא הכרוז בבית הכנסת מפי כבוד אאמ”ו הגאון זצלה”ה בצירוף שני בתי דינים יצ”ו בחרם על לבישת נשים בפאה נכרית. עכ”ל.

   (כג).    שנת תצד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי נח חיים צבי מפיורדא אב”ד אה”ו בעל “עצי ארזים”

בספרו עצי ארזים על אה”ע (סימן כא ס”ק ב) העתיק דברי השלטי הגבורים ותמה עליו וסתר ראיותיו, וכתב: וטעה בזה טעות גדול דלדבריו תיקשי וכו’ לכן נראה לי פשוט דאסור לאשה נשואה להתקשט בפאה נכרית והמורים היתר חדשים מקרוב עתידים ליתן את הדין. עכ”ל.

   (כד).   שנת תצט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משולם זלמן הכהן אב”ד פיורדא – המהרז”ך

בספר נחלת אבות לרבי משולם זלמן הכהן (מהרז”ך) אב”ד פיורדא בנו של ה”בגדי כהונה” וחתן הערוך לנר (נדפס בפיורדא תק”ע, דף יט ע”ג וע”ד) כתב: ואם ירחיב ה’ את גבולכם בעושר ובהון רב, ראו שלא יהיה העושר שמור לרעתכם, להתנהג בניכם ובנותיהם בתכשיטים אשר לא כדת, או לפאת הנשואות ח”ו פאה נכרית להתקשט בקידוש בנות עכו”ם, וכי תאמרו ח”ו להורות להם היתר ממה שנדפס בגליון הש”ס מסכת נזיר (כח:) על הא דאמרינן שם ור”מ אמר לך אפשר בפאה נכרית, וכתב בגליון, נראה לי היתר מכאן לשערות שהנשים נושואות נתנו בראשיהם. יהושע בועז. עכ”ל. בניי יוצאי חלצי אל תאבו ואל תשמעו לזה, כי לדעתי טעות גדול, ואין ראיה מהכא כלל, ובחינם נדפסו עלי הגליון הש”ס, כי אין מכאן ראיה במקום שאסור לגלות שערה שיהיה מותר בפאה נכרית, דיש לומר דהיכי דאיסור רביע על שערה דגופה כן חל האיסור על שערות נכריות, והכא הכי קאמר, דהא דר”מ הוא דיפר מפני שיכול לומר אי אפשי באשה מגולחת, והיינו משום תגלחת הוי עליה מנוולת, וכמו שפרש”י בד”ה ות”ק אמר לך. ע”ש. ור”מ הא איירי בשערה שמחוברת בגופה שאם תגלחה יהיה מנוולת אצל בעלה, הילכך יפר והיינו על כורחינו אי אפשי באשה מגולחת בכדי שתראה שערותיה לעיני כל, הא שער באשה ערוה כדאיתא בברכות (כד.) ויליף לה מקרא, אלא ודאי צריך לומר דאם מתגלחם מנוולת בעיני הבעל בינה לבין עצמו, או שניכר שקרח ראשה אף בנשאה צעיפה וכו’. ואף שבש”ג פרק במה אשה רוצה להוכיח היתר בזה, והובא בד”מ (סימן שג) ובמג”א (סימן עה), אף על פי כן בניי ידידי אל תרגילו את יוצאי חלציכם לחפש אחר קולות הנמצאים בספרים, כי אם לדין יש תרוה על כל הראיות שהובא בש”ג, אך אין כוונתי בחיבור זה להאריך בפלפולא רבה, ועל כן לאו גדר קדושה הוא להלך בפאה נכרית, אדרבה שלא להלך להתקשר בהן הוא גדר לערוה, מלבד שאר חששא דאיסורא. והא ראיה שה’ ברוך הוא היה מוכיח ומאשים בזה לבנות ציון, עיין ישעיה (ג, טז): ויאמר ה’ יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון הלוך וטפון תלכנה, וכתב רש”י: ויונתן תרגם, ובפותהין מקפן, פירוש קושרות פיאות נכריות קליעת שערות תלושין כורכות עם קליעותיהן, שיראו גסות וטפופות. עכ”ל. וכל תכשיטי עכו”ם אשר מתקשין בהם בנותיהם של עכו”ם, הריחו הרחיקו מהם. עכ”ל.

   (כה).   שנת תק – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יחזקאל בן יהודה הלוי זצ”ל – תלמיד ה”תשובה מאהבה”

בספר מילי דשמיא ח”א (נדפס בספרו “עולת חודש”, דרוש ב דף כה ע”א) כתב בשם רבו התשובה מאהבה, וזה לשונו: אחי ורעי בעונינו נתקיים בנו מה שנאמר באדום “אם תגביה כנשר ובין כוכבים שים קניך משם אורידך כי השליך משמים תפארת ישראל” – אוי והווי איך נפלאת מהשמים הילל בן שכר אשא עיני אל ההרים שהיה למעלה מכוכבי לכת ואנחנו בשפל תחתיות, ומה היה גורם לכל זה הלא אמרו חז”ל אין מזל לישראל, שנאמר אל דרך הגויים אל תלמדו, מאותות השמים אל תחתו, יען בעבור שאנחנו הולכים בדרכי העכו”ם ובחוקותיהם כל ראש קרחה פרועה וכל זקן גדועה ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם ולא מעשיהם הטובים על דבר שאמרו (סנהדרין לט:) רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב, וכמשפטי הגוים אשר סביבותיהם לא עשיתם, וכתיב, כמשפטי הגויים אשר סביבותיכם עשיתם, כמתוקנין שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהן עשיתם, וכנשים מצריות נשים עבריות, עוברות על דת יהודית מנהג צניעות שנהגו בנות ישראל, אלו דברים שאין להם שיעור פאה נכרית פאת כותית, גירי עריות, מגרו יצר הרע אנפשייהו גירא בעינא שטנא בתרי אומה קנאה מעוררת בין העכו”ם הלוך וטפוף תלכנה ברשות רבים בני שוממה בבגדי חופש וכו’. עכ”ל. והובאו דבריו בספר יסוד יוסף (טהרת יום טוב, עמוד עח אות ג). ע”ש.

    (כו).    שנת תק – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב שמשון סיניגאליה זצ”ל – שבת של מי

בספר שבת של מי (חידושים למסכת שבת סד. ד”ה יוצאה אשה בחוטי שער), אחרי שהביא סברת הבאר שבע החולק על השלטי הגבורים, כתב שמה שכתב הבית דוד על המשניות דמיירי באשה פנויה ולא בנשואה שהרי לא יתכן שיתירו לה חכמים לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית מגולה וכו’, ועל דבריו כתב זה קשה דהא במפורש קאמר הש”ס שלא תתגנה על בעלה וכו’, ולכן תירץ וסיים בדברי הבאר שבע ומסכים לו, וזה לשונו: “דלעולם אסור לצאת בשערות מגולות אפילו תלושות כאשר האריך שם, מכל מקום לא קאמר דמתניתין מיירי בבתולה אלא מוקים מתניתין לעולם בנשואה, והפאה נכרית נתונה תחת השבכה”. עכ”ל. ועל כורחינו שלעולם לא הותר לצאת בפאה הנכרית אם היא מגולה לעיני כל, כי יש בדבר פריצות[10].

    (כז).    שנת תקא – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ישראל יעקב אלגאזי זצ”ל – בעל שלמי ציבור

בספר קהלת יעקב (מענה לשון ח”ג אות רמ), כתב: שער באשה ערוה, אפילו שער חברתה בכלל זה. באר שבע דף צג.עכ”ל. [וכל שכן לענין פרועת ראש שאיסורה מן התורה שנאמר ופרע את ראש האשה (במדבר ה, יח), מה שאין כן שער באשה ערוה שהוא דרבנן שנאמר “שערך כעדר העזים”, ואסמכתא בעלמא היא, כמפורש במאירי ברכות כד. ועוד].

   (כח).   שנת תקח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה כרייף מתוניס בעל “באר משה”

בספר באר משה (דף כח ע”א) אחרי שפלפל בדברי הבית יעקב (סימן קנב) שתמה על השלטי הגיבורים, דמאי ראייתו להתיר פאה נכרית, ועל זה מסיים: “ועיין בספר באר שבע בשו”ת סימן יז, דף עב ע”א ד”ה גרסינן בנזיר פרק מי שאמר וכו'”. עכ”ל. ומפורש דמסכים עם הבאר שבע, שבלאו הכי דוחה ראיית השלטי הגיבורים להלכה[11].

   (כט).   שנת תקט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי צבי הירש הורוויץ אב”ד פראנקפורט [בן ההפלאה, בעל מנחת לוי] זצ”ל

בספר לחמי תודה לרבי צבי הירש הורביץ בנו של ר”מ ונכד רבי נפתלי צבי מראפשיץ (דף יט ע”ב), כתב וזה לשונו: והנה כבר הוכחתי כמה פעמים על המנהג הרע שנשתרבב בעוונות הרבים אצל מקצת הנשים שנושאין פאה נכרית וכו’, הלא המה מכשילין אנשים ומחטיאים רבים בהרהורי עבירה שקשים מעבירה. עכ”ל. וראה עוד שם (דף ד ע”ב) והובא לעיל בערך אביו ההפלא”ה. וכן ראה להלן ערך רבי אליעזר הורביץ בעל יד אליעזר, נכדו של בעל ההפלא”ה.

      (ל).     שנת תקטו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ברוך ייטלס מפראג זצ”ל בעל טעם המלך ותלמיד הנודע ביהודה

בתשובה מאהבה ח”א (סימן מז) הביא מה שכתב אליו מחותנו הגאון הנ”ל: שאל אותי אחד אם אמת הדבר שאין איסור לנשים לקשט את עצמן בפאה נכרית וכו’, ואמרתי אליו וכו’, לא יאות לנשים נשואות מבנות רחל ולאה לעשות כן במקומנו, כי אין זה מדרכי הצניעות ולא בשביל נשים כאלה לגאלו אבותינו ממצרים והן הנה בעוכרנו להאריך גלותינו וכו’, ומדוע נקל במקום שיש גדר שגדרו חכמים בפריצות וגילוי עריות ודת יהודית, לכן דעתי אם יש ביד בית דין למחות דהיינו שידברו על ליבם דברי תוכחות מוסר ויניעו לבבם לשמוע מוטב. עכ”ל[12].

   (לא).   שנת תקי – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם בנימין וואלף האמבורג – אב”ד פיורדא בעל “שער הזקנים”

בספר שער הזקנים (נדפס בזולצבך תק”צ, ח”א דף מב ע”ד) כתב: ואש של אומות העולם תאכלם, ונשלחו משמים צירים וחבלים לקרוא לנו שם גנאי, ויהיה ח”ו למהר שלל חיש בז ולהב תבערה יצא מתחילה מעיר אחת, ויבער ביעקב בכל הערים סביב, והיה הרב מוהרז”ך זצ”ל (רבי משולם זלמן הכהן מפיורדא, בעל הנחלת אבות) שרוי בצער על עם ה’ ועל בית ישראל כי נפלו בחר”ף, ועם היות שהמלך תדיר אצלו, כדכתיב: “ונתתי משכני בתוככם”, וכדרשת חז”ל וכו’, מכל מקום אודות הנשים אשר דעתן קלות ולבשו אדרת שער למען כחש את השפע והפרנסה ושער באשה ערוה, וכתיב: וכי יראה בך ערות דבר ושב מאחריך וכו’, המכסה אשה פדחתה משערות ראשה, כי בזה הזמן שהולכים בטיול כל היום אין היתר לדברי הכל, דאסור לצאת בפאה נכרית, ואי אפשר ליזהר (שלא לצאת) כדאיתא באו”ח (סימן שג), וכמו שכתב בתשובת בית יעקב (סימן קנב). וגם רוב שערות ארוכות באו מהמתים דאסורין בהנאה, ואע”ג דבאו רובן מנכרים, אפילו הכי אסורין בהנאה וכמו שכתב הרשב”א בתשובה (סימן שכה), ונסתלק שם י”ה מאיש ואשה ונשאר אש, כדפרש”י בסוטה (יז.). עכ”ל[13]. וכן כתב בבית אבל (קול בוכים דף מג ע”א).

   (לב).   שנת תקי – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב פארדו זצ”ל – בן המכתם לדוד – בעל ה”אפי זוטרי”

בספרו אפי זוטרי על אה”ע (ונציא תקנז, סימן כא) כתב וזה לשונו: ולפי האמת ודאי דדבר מגונה הוא ללכת אחת בתולות ואחד נשואות אף כי שער נכרית הן לובשות, אכן מפני הרואים היה להן לכל הפחות לכסות מקצת ראשן לשים על הפאה הנכרית איזה מין צעיף או כיוצא למען תהיה הפרש בין בתולות לנשואות, ואילו איישר חילי אבטליניה למנהג הרע הזה, וכל שכן מה ששמעתי אומרים דיש מנהג רע ומר באיזה מקומות באטליה דלמעלה מן הפאה נכרית מושיבות מקצת משערות ראשן ממש וכו’ למען תראה כי הכל ריבוי שערותיה ממש למען לא תהיה הפרש בין בתולה לנשואה, ובודאי שראוי למורים שבאותן הקהלות להודיע שיעור האיסור הכשלת הרבים, ונוסרו כל הנשים ולא תעשנה “פריצות” כזו, כי מה בינן לבנות גויי נכר הארץ. עכ”ל. [וכל כונתו היא לחצר, כפי שיעויין שם, ובכל זאת דעתו לאיסור בכל תוקף. ובפרט שמסוף דבריו משמע שכונתו היא על שערות שאינן נראות כשערות, ואעפ”כ ראוי לבטל את אותו המנהג. וראוי לציין שהרב שם מדבר בענין היכר הבתולות והנשואות ולא בעניני הפריצות, ולכן התייחס לענין “היכר” כיע”ש].

   (לג).    שנת תקיב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אלעזר לעוו (לאו) – בעל שמן רוקח זצ”ל

רבי אליעזר לעוו ב”ר אריה לייב בעל “שמן רקח”, אביו של רבי בנימין זאב וואלף לעוו, בצוואתו הנדפסת בספר “יבין שמועה” על התורה (קראקא, תרסד), כתב: ואני מזהיר באזהרת שש מאות ולזרעי אחרי עד עולם שהנקבות לא ילכו ח”ו בדרכי הפריצות ההולכים בפאה נכרית ובידים מגולות וכהנה מנימוסי האומות, חלילה וחלילה לכם מעשות כזאת, אך תלכו בצניעות כדת משה וישראל, וכדת יהודית. ומהצוואה הזאת יותן העתקה לכל אחד מבני וחתני, וכל אחד מבני יקרא הצוואה הלז ביום היארצייט”. עכ”ל. ונדפסה הצוואה בספר “תולדות רבינו הגה”ק רבי אליעזר לעוו” (שבסוף ספר שמן רוקח הנדמ”ח, עמוד מא).

   (לד).   שנת תקיד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אלעזר פלעקלס זצ”ל – תשובה מאהבה

בשו”ת תשובה מאהבה ח”א (סימן מח) בתשובתו להגאון הנ”ל, כתב לו: הנה שאלתו איש חכם לב אשר נתן ה’ חכמה על דבר פאות נכריות אשר חדשים מקרוב מקילין נשים נשואות ומעלתו הרב נ”י הרחיב באר רחובות בפלפול עצום ורב להחמיר בה מאוד, עי”ש שהאריך להעמיד דברי השלטי הגבורים שהתיר רק בפאה נכרית בצדדים אבל שלא במקום שער, אבל לעשות קלעי שער כעין פרוקן של האנשים אפשר גם השלטי הגבורים לא מצא סמך היתר כאשר בארתי למעלה, אם כן כל הפוסקים בחדא מחתא ולא פליגי כולם שפה אחת ודברים אחדים, לכן לעשות קלועים משערות המכסים כל הראש ונראין כפרועי ראש אין דעתי נוטה כלל להקל. עכ”ל.

   (לה).   שנת תקיד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי רפאל מילדולה זצ”ל בעל מים רבים

בספרו מים רבים (אמסטרדם תצז, חאה”ע סימן ל): וגדולה מזו החמירו באשה נשואה שאפילו להתקשט בפיאה נכרית ובשערות של חברתה התלושות כדי שתראה היא בעלת שער, יש מי שאוסר. אמת הוא שהרב שלטי הגבורים בפרק במה אשה התירו, ואמר שאין בזה משום שער באשה ערוה, אבל בבאר שבע דף צג הביא בשם מהר”ר שמואל יהודה מקאליבוגין ז”ל שמחה על קדקד סברא זו והאריך הרבה והעלה לאיסור, ומצאתי שהרב המאסף באות ו’ כתב שרע עליו המעשה שראה מקצת נשים שלוקחים משי שחור ומשימים בפדחתם כדי להתייפות וכו’, משא מלך בתורת המנהגות (חקירה י), ע”כ, ואם דבר כזה היה רע בעיני הרב הנ”ל מעתה אצעק חמס וריב על אשר עיני ראו ולא זר במקצת מקומות שעברתי דרך העבר שהנשים הנשואות מתקשטות בשערן וכו’, אוי לעינים שכך רואות, ואוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה, ומלבד האיסור שלפי הפוסקים יש בדבר, עושים גם כן פגם למעלה כי לפי סודות הקבלה אין להראות האשה שערה לחוץ, וכפי אשר כתב בעל הלבושים וכו’. ואסיים בלישנא דזהר קדישא הכתוב בפרשת נשא, וז”ל: אמר רבי חזקיא וכו’, ודא הוא חד מאינון צניעותא דביתא וכו’. לכן השומע ישמע והחדל יחדל ועליו תבא ברכת טוב, איכ”ר, רפאל בלא”א כמהר”ר אלעזר מילדולה. עכ”ל שו”ת מים רבים. [ומה שציינו בכמה ספרים לשו”ת מים רבים סימן לו, ט”ס וצ”ל סימן ל].

    (לו).    שנת תקכ – פאה נכרית במשנת רבי ברוך פרענקיל תאומים – בעל “ברוך טעם”

בשו”ת דברי חיים מצאנז ח”א (סימן ל): “ואך באמת אין אנו צריכים לזה, כי ידעתי בבירור בהיותי אצל מורי וחמי (הברוך טעם) ז”ל, במעהררין, שגם שם לא הלכו במלבושי פריצות כזה (פא”נ) ח”ו, וכפי ששמעתי אז לא מצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חששובה לילך בשערות ופאה נכרית, רק איזה מנקלי העם פחותי הערך והיו לקלס, ורק בעוה”ר מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפיקורסים, ולכן ח”ו לא על זה נאמר שהותר גם לנשי מדינתינו לנהוג כן, והאיסור במקומו, והעובר לוקה מן התורה, ולכן מדין תורה הקדושה אסור לילך אפילו בדבר אחד פריצות כדרך העמים. עכ”ל[14].

    (לז).   שנת תקכג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה סופר זצ”ל בעל החתם סופרספר הגהות חתם סופר

בהגהות חתם סופר לאו”ח (סימן עה ס”ק ה), כתב וזה לשונו: המעיין בספר באר שבע בפנים יראה כי סוף דבריו נכונים והמה בשם הגאון מוה”י קצינלבוגין והוא הוסיף ראיה מנדרים (מח:) גבי שחורי ראש, וכן העלה מהר”י יעב”ץ לאיסור וכו’, אבל פאה נכרית לא עדיף מקלתה דאסור כדאיתא בפרק המדיר. עכ”ל. ורבים מן הפוסקים הביאו את דברי החתם סופר הזה להלכה ולמעשה, כמו מהרי”ד מבעלזא (האדמו”ר הקודם של חסידות בעלזא), ותלמידו רבי שמואל גרינפלד, ורבי מאיר הרשקוביץ, ורבי יקותיאל יהודה הלברשטאם בשו”ת דברי יציב חיו”ד סימן נו, ורבי יצחק זעקיל פאללק, ועוד ועוד, וראה בערכם.

ובצוואתו (נדפסה בספר לב העברי), כתב: השמרו לכם וכו’ ומכל שכן שתזהרו מריעות נשים רעות שמוציאים אפילו שערה אחת חוץ, וגם בפאה נכרית אני אוסרכם איסור גמור. עכ”ל. [וראה בספר אפריון חתנים (סימן יח) שפלפל בדעת החתם סופר באיסור פאה נכרית, ומסיק שלדעתו הפאה הנכרית אסורה מן התורה. ע”ש].

   (לח).   שנת תקכ –  פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם סתהון בעל “מלל לאברהם”

בשו”ת פני יצחק אבולעפיא חאה”ע (סימן ו) בנידן יציאת הנשים “לחצר” בפאה נכרית, והרב המחבר מהר”י אבולעפיא אסר לצאת בפאה נכרית לרה”ר רק בחצר, אמנם כתב לו הרב המסכים מהר”מ הררי (בעל שו”ת פני משה) וז”ל: זכורני מימי קדם בימי מהר”א סתיהון, ומהר”א שמאע ז”ל המחבר ספר קרבן אשה, היינו פלוגתייהו. עכ”ד. מפורש שכבר בדור הקודם לו נחלקו בזה גאוני ארם צובא, הגאון מהר”א שמע”א ומהר”א סתהון, אחד מהם אסר אף בחצר, והשני התיר בחצר[15].

   (לט).  שנת תקלה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב אורנשטיין זצ”ל – בעל ישועות יעקב

בישועות יעקב או”ח (סימן עה ס”ק ג): ולגוף הדין כיון דהך דיוצאה וראשה פרוע מטעם פריצות קאתינן עלה, וכיון שאין ניכר השער של פאה נכרית אם הוא משער גופה או משער נכרית וכו’, ומסיק דיש בפאה איסור תורה. עכ”ל. [ולשונו באריכות הובא בפרק ג אות א, ובפרק ו אות ה ועוד].

     (מ).     שנת תקמ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מאיר א”ש תלמיד החת”ס – בעל אמרי אש זצ”ל

בספר לב העברי ח”א (דף פא ע”ב): אלו הן הדברים אשר צוה רבינו מאיר א”ש לפני מותו לזרעו אחריו, ואמר בזה”ל: מה אצוה לכם שתלמדו בהתמדה או שתהיו עובדי השם, זה תבינו מעצמכם, אך זה אצוה לכם מאוד תזהרו, שתלמדו בהתמדה או שתהיו עובדי השם, זה תבינו מעצמכם, אך זה אצוה לכם מאוד, תזהרו להיות עוקר הרין על מנהג קל שבקלים, והנשים ישמרו מללבוש פאה נכרית ח”ו. עכ”ל.

  (מא).  שנת תקמ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אליהו שמעא אב”ד ארם צובא בעל “קרבן אשה”

בשו”ת פני יצחק אבולעפיא חאה”ע (סימן ו) הסכים הרב המחבר מהר”י אבולעפיא לאסור פאה נכרית ברשות הרבים, וכתב “שלדעתו” גם השלטי הגיבורים כוונתו לחצר בלבד אבל לא לרשות הרבים, ומטעם זה לימד זכות על הנוהגות ללבש פאה נכרית בחצרן (לשונו הובא להלן בערך “רבי יצחק אבולעפיא” שנת $). והסכים לו הגאון רבי משה הררי (בעל שו”ת פני משה), וכתב שנחלקו בזה מהר”א שמעא ומהר”א סתהון, וז”ל: “זכורני מימי קדם בימי מהר”א סתיהון, ומהר”א שמאע ז”ל המחבר ספר קרבן אשה, היינו פלוגתייהו”. עכ”ד. מפורש שכבר בדור הקודם לו נחלקו בזה גאוני ארם צובא, הגאון מהר”א שמע”א ומהר”א סתהון, אחד מהם אסר אף בחצר, והשני התיר בחצר[16].

  (מב).  שנת תקמ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מנחם מרדכי פרענקיל תאומים בעל שו”ת גדולת מרדכי

בשו”ת גדולת מרדכי (נדפס בספר אהלי יהודה, דף קעח והלאה), האריך בענין פאה נכרית, מראשונים ואחרונים, ומסיק שאף השלטי הגיבורים לא התיר ברשות הרבים רק בביתה בלבד, ושבזה סרו ממנו כל הקושיות שהקשו עליו, וזה לשונו (באות מה): והמגן אברהם (סימן עה ס”ק ה) הביא בשם באר שבע שנחלק עליו (על השלטי הגיבורים), וכן בשאילת יעב”ץ ח”א (סימן ט) וח”ב (סימן ג וסימן ח) נחלק גם כן עליו בטענות גדולות, והוא הכריע שבחצר מותר פאה נכרית, ובשוק אסור. ובבאר שבע הביא ראיה לאסור פאה נכרית מהא דתנן הנודר וכו’. ונראה לענ”ד דגם השלטי הגיבורים ורמ”א לא התירו יותר ממה שהתיר השאילת יעב”ץ (דהיינו בחצר בלבד ולא בשוק), ומה שכתב הרמ”א (סימן עה) שמותר לקרות ק”ש כנגדן, ואם פאה נכרית אסור בשוק היה אסור לקרות ק”ש כנגדן כמ”ש לעיל (אות יג), נראה לי לומר לפי ששערות אלו אינם ערוה (לענין שער באשה לקריאת שמע) ולא אסרתן דת יהודית אלא מפני שאין נכרין ששערות נכריות הן וסבורים שהם שערותיה, ולכך הוי פריצות אם יוצאה כן בשוק, אבל בביתה שפיר דמי, שהרי הם כשאר כובע בעלמא וכו’, וכיון שהעולם טועין בו אסור ברשות הרבים, אבל בעלה שיודע שאין זה אלא כובע (וגם רגיל בזה) לא מטרד ושפיר דמי. ומעתה הקולות יחדלון וסרו כל התמיהות שתמהו על הגאון הנזכר (השלטי הגיבורים). עכ”ל. הרי שמיישב דברי השלטי הגיבורים באופן דלא איירי ברשות הרבים כלל, ומודה ובא שבודאי ברשות הרבים אסור ללבוש כן, כיון דהוי נוי של שערות והוי פריצות, אבל בביתה שרי, והוא מה שהתיר השלטי הגיבורים. [ובכל זאת אף לביתה מסיק שם לאסור, וכמ”ש שם בסוף הדברים בד”ה כ”ז עלתה מצודתי, וכן בתחילת תשובתו (אות א) שציוה הרהמ”ח שלא ללמוד מזה היתר לביתה כלל. ע”ש][17].

   (מג).   שנת תקמב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ישראל ליפשיץ זצ”ל בעל תפארת ישראל

תפארת ישראל (שבת פרק ו משנה ה): בכבול ובפאה נכרית לחצר, וכו’, וקשה לי הרי אסור משום מראית העין כיון שנראית כפרועת ראש (וכונתו היא על ידי הפריצות היוצאת מלבישת הפאה), דאפילו בחצר על כל פנים כעוברת על דת יהדות הוה, ונראה לומר דמיירי הכא בחצר שאין רבים בוקעין בו דשרי וכו’. עכ”ל.

  (מד).  שנת תקמו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלמה קלוגר זצ”ל – מהרש”ק

בספרו קנאת סופרים (דף כד ע”ב, סימן עב), כתב וזה לשונו: ואדרבה מן המשנה הנ”ל מוכח דפאה נכרית אסור, דאם לא כן מה ראיה דראשה פרוע, דילמא הוי שער נכרית דהרי אי אפשר להכיר בלי הבחנה אם הוי שער שלה או של אחרת וכו’, ובעל כורחך דגם פאה נכרית אסור. עכ”ל.

וכן כתב בספרו שנות חיים (סימן שטז, דף צ ע”ד), וזה לשונו: והנה בדרך זה יש לדחות מה שהביאו ראיה ממסכת נזיק כח: במה דקאמר שם לר”מ דאפשר בפאה נכרית וכו’, והוא די”ל דמדרבנן שם מוכח להיפוך, דמה דקאמר שם דלרבנן אגב דאית ביה זוהמא מאיס ליה, אין הכונה שמכח זה יהיה נחשב דברים שבינו לבינה שיהיה יכול להפר, זה ודאי אינו, דבשביל קפידא כזו לא נחשב דברים שבינו לבינה, רק הכונה שהרואה אותה לא ידמה בנפשו דהוי פאה נכרית, כי יאמר דודאי אינו פאה נכרית, דפאה נכרית לא היה הבעל מניחה כיון דמאיס ליה, וא”כ ידמה הרואה שהוא שלה ואיכא הרהורא ופריצות, ובזה יהיה פלוגתא דר”מ ורבנן, דר”מ מתיר פאה נכרית, ורבנן אסרי, וקי”ל כרבנן וכו’. וא”כ איך יכול להפר נזירות של תורה מכח דאסור לצאת בפאה נכרית, איך כח ביד חז”ל להתיר איסור בקום ועשה, כיון דמן התורה לא הוי עינוי נפש כיון דאפשר בפאה נכרית, נהי דמדרבנן אסור אין כח בידם להיתר איסור תורה בקום ועשה, ולכך העיקר כדעת האוסרין, בפרט בזה הזמן ובפרט במדינת רוסיא כיון דהוי הגזירה על כך הוי ערקתא דמסאני, ובודאי אסור לעשות כן, ואף דמתיר שם המלכות לילך מכוסה בפרציילא (לא מובנת המילה), מ”מ שמה הגזירה כי ידוע שלא ילכו כן כי הוי כדי בזיון להנשים, וילכו בשערותיהן, ומבזן שלא יחשבו אנוסים רק שיהיה ברצון, ויתחייבו יותר, לכך חלילה לילך בפאה, אפילו נכרית רק בפארציילא, אולי ירא ה’ וישפוט וימהר גאולתינו וכו’. רק בלאו הכי אם אינה שומעת לו אין לה כתובה. ודו”ק היט”ב. עכ”ל.

עוד כתב תלמידו רבי יצחק יהודה שמעליקש בספר “שיח יצחק” (לבוב תרכ”ט, דב”ק ששמע מפי רבו מהר”ש קלוגר, עמוד ד ד”ה ולא) וזה לשונו: ומפיו לפידים יהלכו על המנהג הרע שנוהגים עתה הנשים ללבוש פאה נכרית, והוא אוסר אפילו אותם העשויים ממשי הדומים לשערות, כשיטת הר”ן בכתובות (עב.) וכו’. ולהב מפיו יצא על אשר ילכו בנות ישראל בדרכי הפרוצות, והוא יעיר ויעורר תמיד את בני ישראל ללכת בדרך התורה הקדושה המלמדת דעת לבל יחיה איש ישראל חיי הפיזור. עכ”ל.

  (מה).  שנת תקמז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים פאלאג’י – החבי”ף זצ”ל

הגאון רבי חיים פלאג'י
דמות תבניתו של הגאון רבי חיים פלאג’י זצוק”ל

בספרו רוח חיים אה”ע (סימן כא) כתב: נשים הבאות מערי פראנקי”א לערי טורקיא ואין דעתן לחזור צריכות לנהוג איסור לכסות שער שלהן אפילו פאה נכרית, דהא אפילו בפאה נכרית ומשי איכא סרך איסור כדברי הרב משא מלך בתורת המנהגות (סימן י) [שכתב שהדבר אסור בכל תוקף, ושיש בדבר סרך איסור מן התורה], ועיין מה שכתב מוה”ר כנסת הגדולה בהגה”ט (אה”ע סימן כא אות ז) [וזה לשונו: בבאר שבע דף צג, הביא בשם מהרר”ש יאודה קאצינלבויגן ז”ל שמחה על קדקד סברא זו והאריך הרבה והעלה לאיסור. וכ”כ בכנה”ג או”ח סימן שג], וכו’. עכ”ל. [ומה שכתב שהוא רק ענין המנהג, הנה לכאורה הוא כותב זאת גם על פרועת ראש וגם על פאה נכרית, ובודאי שכונתו שהדבר אסור והיא עוברת באיסור נוסף של מנהג המקום, שהרי פירוע ראש בשערותיה הדבר אסור לעולם ולא משתנה מפני המנהגות, וכמו שהארכנו לעיל בפרק ב בזה. ולכן מה שכתב חכ”א שלדעת הגר”ח פלאג’י מי שנוהגת בכך יש לה על מה לסמוך, וכו’, ליתא דאטו משום הכי אף על גילוי ראש ממש נימא הכי? אתמהה? ושוב ראיתי שגם הרה”ג הנ”ל שכתב דברים אלו, חזרר וכתב, שמכל מקום לא קיבלנו על עצמינו הוראת הגר”ח פאלאג’י. ע”ש. ואולם אחרי המחילה כך הורו כל גדולי הפוסקים המוזכרים בפרק הזה].

    (מו).    שנת תקמז – פאה נכרית במשנת רבי שלמה איגר – בעל “גליון מהרש”א”

בגליון מהרש”א (שבת סד:) כתב: “ובפאה נכרית, נזיר כח: א”ל אפשר בפאה נכרית, וע”ש מה שנדפס בגליון (א”ה: כוונתו להשלטי הגיבורים), ועיין תשובת יעב”ץ סימן ט, ותשובת באר שבע שאחר החידושים סימן יח דף עב ע”א (א”ה: שכתב דהשלטי הגיבורים איירי לענין רשות הרבים בהיות דס”ל שבחצר מותר גילוי השיער לגמרי), ועיין ש”ע אה”ע סימן כא ס”ב (א”ה: ששם מבואר לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחת פנויה ואחת אשת איש”, ומזה דייק הבאר שבע הנ”ל דדוקא בשוק אסור אבל בחצר דלא בקיעי בה רבים מותר) ובבית שמואל סימן קטו (שכתב שדעת השלטי הגיבורים שאפילו בחצר דלא בקיעי בה רבים אסורה האשה בפרועת ראש, וממילא נמצא שכל דברי היעב”ץ והבית שמואל בענין זה דחויים המה, כי בקל ניתן להעמיד דברי השלטי הגיבורים לחצר ולא לרה”ר וכנ”ל. ואח”כ מסיים, עיין) במגן אברהם סימן עה ס”ק ה (א”ה: שכתב על דברי הבית שמואל שדחויים הם בהא דסבירא ליה דאסור לקרות קריאת שמע כנגד פאה נכרית. ומ”מ לענין רשות הרבים לא מיירי כלל דהא ההכרח להעמיד את השלטי הגבורים ברשות הרבים מתוך הטענה דבחצר מותר דחויה היא, כדמוכח מדברי הבית שמואל, וגם הראיה מחוטי שיער אינה מועילה לענין רשות הרבים). עכ”ל[18].

   (מז).   שנת תקמט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מנחם מנדל מליבאוויטש – בעל הצמח צדק זצ”ל

במשניות פרק ג’ דברכות: וקצת ראיה דבפאה נכרית לא שרי רק בחצר, מדאמרינן בשבת (סד:) הכל בכבול, ואמאי עזיב פאה נכרית, אלא דבפאה נכרית גם בחול אינו מותר רק בחצר. עכ”ל.

  (מח).  שנת תקנ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים דוד חזן זצ”ל – הראשון לציון ומחבר ספר “נדיב לב”, בנו של “החקרי לב”

בספרו ישרי לב (דף מג ע”א, אות יב) כתב וזה לשונו: שער באשה ערוה וכו’, ואפילו אלמנה ובתולה בכלל זה, וכו’, דשער באשה ערוה אפילו שער של חברתה בכלל איסור זה. וכו’. וכמו שכתב באר שבע (דף צג ע”א) ומטה אהרן ח”ב (דף רס ע”ב) ובית המלך (דף יא ע”א). וכו’. עכ”ל.

  (מט).  שנת תקנ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים פונטרימולי מאיזמיר – בעל “פתח הדביר”

בפתח הדביר (סימן עה ס”א) כתב: וכן היה נראה להוכיח (שגם בזקנה יש דין ערוה) לענ”ד ממש”כ המג”א זצ”ל בס”ק ה’ על מש”כ מור”ם ז”ל דכנגד שיער נכרית “שרי לקרות”, וז”ל וכו’, והרב מחצית השקל שם כתב דעיקר רייתו מסיפא דאמרינן ילדה בשל זקנה אסור משום דמחכו עלה ואתי לאשלופי, ואי לאו דהוא מגולה היכי מכחו עלה, ע”ש, והשתא אי וכו’, אימא שאני התם דילדה בשל זקינה אין איסור בשערות, אפילו היו מחוברות כי כבר הלבינו ואין אדם חומדן, ואי מזקנה בשל ילדה הא כיון דצפד עורה על עצמה וגופה נזדקן, לא מהרהרי בה אינשי הגם שמתקשטת בשערות ילדה. (מכאן השמיטו המצדדים השונים:) ברם בילדה שיש לה פאה נכרית של ילדה אימא דאיסור נמי איכא, כי מזה נראה דלענין ערוה לא שני לן בין ילדה לזקנה, וכי שערות דידה אפילו הם לבנים, וכן טפח בבשרה הוי ערוה, ולהכי לענין שריותא דפאה נכרית ילפי מהדדי, דאי לאו דשרי בילדה לא הוה שרינן בזקנה. (ומסיים בדחייה:) אלא דיד הדוחה נטויה לדחות ראיה זו, דאימר דכונת הרב מחצית השקל לומר דהתם דילפינן מסיפא דבמגולה איירי, שמעינן דגם רישא במגולה איירי, וממילא איכא ראיה גם מרישא, אכן אפילו אם נניח דשיער זקנה ובשרה לית בה הרהור, מ”מ לפי מה שכתב הרב מחה”ש שם ס”ק בדעת רמ”א שהבין בסברת הרא”ש “דאיכא תרי איסורי, חד איסור הרהור, וחד איסור ערוה”, ואפילו היכא דליכא למיחש להרהור כגון אשתו דלבו גס בה, וכן אשה באשה אחרת, מכל מקום יש לאסור לקרות ק”ש כנגדה משום “ולא יראה בך ערות דבר”, ע”ש, אם כן לטעם זה אפילו בזקנה דליכא הרהור “לא מפיק מידי ערוה ואסור”. עכ”ל. הרי שמלבד שכל הנידון כאן בדברי המגן אברהם והרמ”א הוא רק לענין קריאת שמע בלבד (משום הרהור, וכאמור. וכ”כ שם להדיא: “דכנגד שיער נכרית שרי לקרות”) אלא שנוסף לזה גם יש כאן איסור ערוה, ומשום הכי אין להתיר[19].

      (נ).      שנת תקנג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים הלברשטאם זצ”ל – בעל דברי חיים – צאנז

בשו”ת דברי חיים ח”ב (סימן נט), כתב: שאלה, אם מותר לאשה לילך בפאה נכרית לשוק, תשובה כבר האריכו בזה בספר באר שבע (חלק התשובות סי’ יח) ובכל האחרונים ורובם מסכימים לאסור ועיין בכנסת הגדולה באה”ע (סי’ כא בהגה”ט אות ה-ז( שרבו האוסרים, וכן בעצי ארזים (שם ס”ק ב) אוסר ויותר מזה מבואר בר”ן בכתובות (עב: ד”ה בטווה ורד כנגד פניה) ובריטב”א שם מובא באסיפת זקנים שאפילו לתת חתיכת משי וכדומה על הפדחת (עיין רמב”ם הלכות אישות פרק כד הלכה יב) שיהיה דומה לשער אסור דזה הוי דת יהודית ותימה על כנסת הגדולה באה”ע שנשמט ממנו דבריהם ולכן בודאי אסור לצאת בפיאה נכרית והוא דת יהודית דברי בא על החתום. עכ”ל. [ומה שכתב שנעלם מעיני הכנסת הגדולה וכו’, הנה באו”ח סימן עה, וסימן שג, כתב בפירוש בשם הבאר שבע שאסור ללבוש פאה נכרית מן התורה כמו בשערותיה. וראה לעיל]. ותשובה זו הובאה בשו”ת בית יצחק חאו”ח (סימן יד-טז) שהביא דבריו והסכים להם. ע”ש.

ובשו”ת דברי חיים חיו”ד ח”א (סימן ל), כתב וזה לשונו: ואך באמת אין אנו צריכין לזה, כי ידעתי בבירור בהיותי אצל מו”ח ז”ל במעהרין שגם שם לא הלכו במלבושי פריצות כזה, וכפי ששמעתי אז לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופאה נכרית רק איזה מנקלי העם ופחותי הערך והיו לקלס, ורק בעוונות הרבים מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפיקורסים. עכ”ל. [וראה עוד בקובץ “יהודית” (ברוקלין תשכד, גליון ו עמוד ג) שהובהרה דעתו של הדברי חיים שיש בזה איסור מן התורה].

   (נא).   שנת תקנד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יהודה אסאד זצ”ל – בעל “היהודה יעלה”

בשו”ת יהודה יעלה חיו”ד (סימן שסו) כתב וזה לשונו: ועל דברי התורה אשר העלה בכחו כח דהתירא על השייטל מפיאה נכרית מתוס’ ערכין (ז:) אשה נהנין בשערה ואוקמי רב מתניתין באומרת תנו שערי לבתי. ומיירי בפיאה נכרית וליכא למימר בפנויה מיירי דהא יש לה בת וזה ראיה גמורה לדעת מעכ”ת משא”כ מתניתן דשבת ר”פ במה אשה (סד:), י”ל בפנויה מיירי. איברא זה אינו לענ”ד וכו’, אבל כבר הובאו שני המשניות הללו דשבת ודערכין לראיה בספרי השו”ת וגם שוברן ודחויים עמהם. וסיים: …אמנם אף שהעלה שם בתשובה מאהבה דלית בפאה נכרית משום חיתא דאיסור הנאה משער המת, ען כל זאת מסיר לאיסור משום ובחוקותיהם לא תלכו, עיין שם, וכן נראה לי, וכו’, והיותר נראה בזה לאסור ולגזור תחילתן משום סופן, דהא חזינן מה עלתה בידו על ידי זה וכו’. עכ”ל.

   (נב).   שנת תקנו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אליהו גוטמאכר אב”ד גריידיץ בעל “אדרת אליהו”

בספר מכתב מאליהו כתב: “הוי ואבוי על הוראה כזו לימוד תורה בלא יראת שמים גרוע מסם המות, פשוט וברור שהשלחן ערוך אורח חיים בסימן עה מדבר אם במקרה ארע מצב כזה ואין אפשרות אחרת אלא לקרוא ק”ש באותו המצב או לאו, אבל בודאי אסור לעשות לכתחילה חוק קבוע כזה לתת מדרס ליצר הרע”. עכ”ל. מפורש שכל הנידונים שדו הפוסקים באו”ח סימן עה, לאו למימרא להיתר להיות כך. [דהיינו שכאן בסימן עה אנו מדברים מדין המוטל על הגבר שלא לקרות ק”ש מול האשה כשאינה צנועה, אבל אין סימן עה מדבר כלל מדיני “צניעות לאשה”, שבודאי אין זה המקום ללמוד דיני צניעות. ולדוגמה נוספת, הנה הש”ע מתיר לקרות ק”ש כששומע קול אשה מזמרת שאינו יודעה ומכירה, וכמ”ש בכל בו וכו’. וכי יעלה על הדעת שאם כן יהיה מותר לאשה לשורר לכתחילה מול גברים כשאינם מכירים אותה?!].

ובהגהותיו של ר”א גוטמאכר לברכות (כד.) כתב להדיא דלא איתמר הא דפאה נכרית כלל לרשות הרבים, רק לחצר, וזה לשונו: “שער באשה, ובכתובות דף עב: אין דנין על ההסתכלות, ועיין נזיר כח: ובשלטי הגיבורים בשבת על דף סד: אות ג”. עכ”ל. מפורש בדבריו להדיא דדין הסתכלות ודין שיער באשה ערוה (שהוא לענין קריאת שמע בביתה) נפרדים הם לחלוטין, ולכן בכתובות עב: לא איכפת לנו במה שמותר לקרות ק”ש כנגדה בביתה, וכגון שיער היוצא חוץ לצמתן וכיוצ”ב. והיינו דמסיים בדברי השלה”ג לענין פאה נכרית, שגם שם איירי כלל רק מדין ההסתכלות, אבל להא דכתובות ש”אין דנים שם על ההסתכלות” (כלשונו), יהיה אסור [וכל זה מלבד דבריו באו”ח סימן עה הנ”ל, שמפורש בהן שאין ללמוד מכך היתר לקבוע חוק להיתר שהיה במצב כזה. וכנ”ל].

    (נג).    שנת תקס – פאה נכרית במשנת הגאון רבי צבי הירש אורנשטיין זצ”ל – בעל “ברכת רצה”

זקינו בישועות יעקב אה”ע (סימן כא אות ב), כתב, וזה לשונו: אשר הוגד לך ידיד נפשי משמי כי הקלתי לנשים לשאת פאה נכרית כי גם שער עצמו אין איסורו ברור באופן כזה ששאר הראש מכוסה, שקר הוגד לך, וכו’, ולמען ברור הדברים כשמלה הנני בעלי בזה לחקור אחר מקור הדברים יען כי אשר ראיתי והתבוננתי מצאתי כי נבוכו בזה רבים וכן שלמים כי לא ירדו לעומק דינים אלו, ולא בררו אותם בשרשם וכו’, אולם בגוף הדבר שכתב הגאון בעל שלטי הגבורים להתיר פאה נכרית כבר מחו אקדקדו האחרונים ז”ל, ודחו ראיותיו, וכו’, ומצד הסברא אמינא לאסור פאה נכרית לפי מה שנתבאר לעיל בשם הרא”ש ז”ל לחלק בין אלו השנויים במשנתנו ביוצאת שלא בכתובה לשאר עוברת על דת דבאלו מלבד האיסור יש ענין פריצות, ואם כן בפאה נכרית כיון שאינו ניכר אם הולכת פרועת ראש פריצותא מיהו הוי. וכו’. עכ”ל. [ובישועות יעקב או”ח (סימן עה) כתב שהעיקר הוא שפאה נכרית אסורה מן התורה. כיע”ש].

שנת תקס – הגאון רבי משה (ב”ר יעקב משולם) סופר, המכונה “מהר”ם סופר” – אב”ד “סענדרא” ו”טיסא פירעד” מפשעווארסק

הגאטן רבי משה ב”ר יעקב משולם סופר (אינו החתם סופר) בספר “מהר”ם סופר” במכתב קודש שבסוף ח”א (דף רח ע”א) כתב: בסוד ה’ מי יבוא אשר חכז”ל אמרו בצניעות היא עיקר גדול ביראת שמים, על כן מאוד צריך להשגיח שלא תצא ח”ו בשערות גלויות הן בחוץ הן בבית וכו’, וכן למדתי מוסר השכל אשר ראיתי מאמי מורתי ע”ה בעת שהיתה הולכת לרחוץ ולסרוק השערות, זרקה מטפחת על ראשה ותחת ותחת המטפחת סרקה את שערה בצניעות, ושלא תלך האשה בפאה נכרית, כי הכל פריצות ויצר הרע, ורע עלי המעשה אשר ראיתי כמה נשים ממשפחתי הולכות בפעריקטען. עכ”ל. (כך הוא שם בשם רבי אליעזר זוסמן סופר שם).

   (נד).    שנת תקסג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אהרן קריספין זצ”לספר בית אהרן

בספרו בית אהרן חאה”ע (מערכת פ אות א, דף לט ע”ג) הזכיר את המחלוקת בין השלטי הגבורים הרמ”א נגד הרב מהרי”ק שהביאו הבאר שבע, והסכים עמו לאסור בכל תוקף, ושכן העלה הגאון יעב”ץ, וכן דעת הרב בית דוד בפירוש המשניות (שבת פרק ו משנה ה), וכן כתב בספר מים רבים חאה”ע (סימן ל), ושכן היא דעת המשא מלך שהובא בכנה”ג אה”ע (סימן כא), וסיים שאף הרמ”א והשלטי הגבורים לא התירו אלא בביתה וחצירה בלבד, וסיים וזה לשונו: ואם כן מי יערב אל ליבו להתיר בקום עשה נגר ארויתא אלין, מוהרי”ק והבאר שבע והמ”מ והב”ד, והרב שבות יעקב. ומיהו אנכי הרואה לה”ה מוהרי”ק שם שכתב, שכל זה היינו דוקא בשוק או בחצר דבקעי ביה רבים, אבל בחצר שאין הרבים בוקעין בו, וכל שכן בבית לית לן בה, שהרי בכי האי גונא אפילו שערות האשה ממש מגולות שרי, וליכא משום דת יהודית ואפילו מנהג צניעות ליכא, והוכיח כן מדברי הש”ס בכתובות (עב:) לפי פירוש רש”י והתוספות והר”ן, ושכן נראה מדברי הרמב”ם והטור אה”ע סימן כא, דנקטי בלשינייהו דוקא בשוק. זת”ד. עש”ב. עכ”ל.

   (נה).   שנת תקסד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם וינברג זצ”ל – האדמו”ר מסלאנים – בעל “יסוד העבודה”

במכתב שפרסם: כבוד ידיד הרב המופלג בתו”י הו”ח מ’ נח חיים נ”י שלום. שמוע נשמע צעקתו, אשר הלכו בשערות דעמן מההיתר “פרוק”, סרחו בשערות נפשן, חס ושלום כשלומית בת דברי, פיגלו למטה, דן ידונו בטרוף זרעם דור לא יבורך! ומי יודע גודל ופגם מזה בערוה, ערו עד היסוד והולידו פרוצים! איש לביתו יחוש אשר יהיה ביתו בלי פרץ, נחל שטים! ונחל גרר המגרר שבע תועבות עמהם, אוי לאזנים שכך שומעות, ואוי ואבוי לבעל המחריש בחריש ובקציר ישבות, אין זו אסקופת החסידות כי אם סף הערלים, וערלי לב הנמכרים גופם ונפשם. עכ”ל.

     (נו).     שנת תקסד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אלעזר הלוי איש הורוויץ בעל “יד אלעזר”

בשו”ת יד אלעזר להגאון מהר”א הלוי איש הורביץ נכד בעל ההפלא”ה (סימן עח, דף מה ע”א), חיזק דברי זקינו בעל ההפלאה באיסור פאה נכרית ובדחיית הראיה שמביאים העולם להתירה, וזה לשונו: מאפס הפנאי לא היה מהאפשר להשיב לכ”ת על מכתבו היקר עד היום וכו’, הא דתמה מעלתו עמש”כ זקיני הגאון בספרו לחמי תודה ז”ל בדף ד דמה שמרגלא בפומי דאינשי להביא ראיה על היתר פאה נכרית ממתניתין דשבת סד: דיוצאה אשה בפאה נכרית לחצר, טעות הוא בידם, דהתם בפנויה איירי, ותמה מעלתו נ”י הלא מבואר טעם ההיתה בש”ס שם כדי שלא תתגנה על בעלה, הרי דבנשואה מיירי. עכ”ד. לענ”ד אין מזה תפיסה על דבריו ז”ל, משום דעדיין י”ל דמתניתין מיירי בפנויה ולא בא”א, וגם בפנויה לא התירו לצאת בפאה נכרית בחצר משום דלמא תצא בה ברה”ר אלא משום שלא תתגנה על בעלה שתנשא אליו לעתיד, וכיותר י”ל דמיירי בארוסה או בנכנסת לחופה ולא נבעלה עדין, דאז אפילו בשערות עצמה ליכא ערוה לדעת כמה רבוותא ומכ”ש דלא שייך לאסור פאה נכרית אז משום לתא דערוה, ורק משום לתא דשבת התירו משום שלא תתגנה, ולעולם בנשואה בעולם י”ל דאסור, וקצת ראיה לזה מדמייתי הש”ס ראיה מאשה נדה, דגם כן התירו משום שלא תתגנה בלעתיד. עכת”ד.

    (נז).    שנת תקסה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף גרינוואלד בעל “ויחי יוסף”

בספר ויחי יוסף לבנו של בעל ערוגת הבשם (פרשת עקב, דף קיט ע”א בהנדמ”ח) כתב: עוד יש להזהיר בענין פאה נכרית אשר חדשים מקרוב באו שלובשים פאה נכרית, שהם דומים לגמרי כשערות ראש, והוא נגד התורה, ועוקרים בזה תקנת חכמינו ז”ל שתיקנו לכסות הראש כדי שתהא היכא בין פנויה לנשואה, ושורש הדבר המביא לידי כך להתדמות לעכו”ם בבגדי שחץ הוא מה שמביאים לתוך הבית ספרי חיצונים ועיתונים הטמאים ומטמטמים כל ההוגים בהם ולאט לאט נעקר מקרב לב הקוראים בהם הרגשת היסודות, וגורם שירגילו עצמם בדברים המתועבים. עכ”ל.

   (נח).   שנת תקסו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב משה מקומרנא זצ”ל

בסוף ספר שלחן הטהור ח”ב (קונטרס שולשלת הקודש, עמוד קא אות ה) בצוואתו לבניו, וזה לשונו: “…גם אבקש מבנותי וכלותי ומנכדי עד ג’ דורות, עד כאן יש לי רשות לאסור, שאסור לילך בגילוי ראש, אפילו שייטל [פאה נכרית] משערות אסור לילך, ובאם תלך, לא היא ולא בניה ובני בניה חשובה כבני, ולא אצל אבותי, ולא בכלל ישראל, ואין עליהם שום זכות אבות. וה’ ישלם לה בעד זה בלי ספק באם שיצייתו אותי בטח בשבועה דאורייתא שתהיה רבת בנים ויתנם ה’ לאריכות ימים ופרנסה בכבוד בלי שום צער, אנכי אערבנו על הכל יתרומם השם מ”ה…” עכ”ל. [וראה שם עוד דברים מפליאים המעוררים את הלב להשי”ת].

   (נט).   שנת תקסו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי צבי הירש חיות זצ”ל

בשו”ת מהר”ץ חיות (סימן נג) כתב: נדון אשר שאלני הנהו נשי דידן אשר חדשים מקרוב באו שהנהיגו לקשט את ראשם בפאה נכרית שייטעל, וכו’, ובימי ילדותי לא שמעתי שינהגו קולא בזה בכל תפוצות ישראל במדינת פולין, רק חדשים לבקרים באו אשר הרבה פרצו הגדרות, וראוי להוכיחם ולהחזירם למנהגם הקדום. עכ”ל. [מבואר שיש בדבר איסור שלכן צריכים להחזירם למנהגם הקדום, ולא כמו שכתב בספר בעקבי הצאן ח”ב פרק כד].

וכן כתב בחידושי מהר”ץ חיות למסכת שבת (סד:), וזה לשונו: עיין באר שבע בשו”ת שבסוף הספר (סימן יח) מה שהאריך הרבה מאוד לדחות דעת בעל שלטי הגבורים שרצה להתיר לנשים נשואות להתקשט בפאה נכרית. עכ”ל.

     (ס).     שנת תקסז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם פאלאג’י זצ”ל

בספרו בירך את אברהם (פרשת בחוקותי, דרוש ב), כתב וזה לשונו: והנה כל ראש לחולי לבוא לידי הרהורים רעים, היינו ענין פאה נכרית ותודה לה’ יתברך בגבולינו לא נמצא ולא ימצא כזאת בישראל, ויתמרמר האדם ויבכה האיש אשר נגע יראת אלהים בקרבו מראות ברע אשר על הארץ, דפשתה המשפחת בערי אדום להיות יוצאות הנשים בפאה נכרית כי הוא עוון פלילי! ודבר זה גורם רעה לעשות להרבות זימה בעולם, ולא די המכשלה ממה שהנכריות יוצאות כי בהפקרא ניחא להו, ולא יבצר מפגם הראות, עוד תוסיפו צרה גם בנות עמינו, ולא תהא כזאת בישראל! וכבר בא חכם הרב לחמי תודה להוכיחם בשבט על פי, על הדבר הזה, וזה לשונו: וגם עוד ראוי להוכיח גודל המכשלה וכו’. עכ”ל.

  (סא).  שנת תקסח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק דוב הלוי במברגר זצ”ל

בשו”ת יד הלוי חיו”ד (סימן קכד), כתב וזה לשונו: מכיון שגדולי הפוסקים אוסרים ללבוש פאה נכרית וכמו שכתב הבאר שבע והתשובה מאהבה והרב מהרז”ך בספרו נחלת אבות התרעם על המקילין, פשיטא ופשיטא שאחר הוראת גדולים אלה אין לנו להקל. עכ”ל[20].

  (סב).  שנת תקסח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים זצ”ל בעל ייטב לב

בספרו ייטב פנים (מאמר דורש טוב, אות ד), כתב: ויותר מהנה הנשים עושים חדשות שהולכין בגילוי הראש בדבר הדומה לשיער ובפאה נכרית רק על קצה הראש סמוך למצח, יש להם כובע, וכו’, וגם עתה אני מבקש ומזהיר לבל יוסיפו ללכת במלבושים כאלו, ומה שעבר הוא רחום יכפר עוון, וכו’. עכ”ל.

ושם (תוכחות מוסר לי”ג מדות, אות כח) כתב: לכן הנני להזכיר את הנשים ולבקש מאיתם ולהזהירם לבל ילכו בראשיהם כאשר עד עתה כי כפי הנשמע הוא פריצות גדול, אוי לעינים, וכו’, יש מהן שהולכין בפאה נכרית שגם זה אסור, כמו שכתב בספר באר שבע באורך, וכו’, וכבר אמרתי שזה שאמרה תורה חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם בהליכות כאלו עוד יתכן לשון שער בשין שמאלית, והכונה שלא הלכו אבותיכם בשערות כמו עתה. עכ”ל.

   (סג).   שנת תקסח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי רפאל יצחק ישראל אב”ד ירושלים

בשו”ת וישב יוסף (חיו”ד סימן ב, דף טז ע”ב) כתב הרב המחבר מהר”י בורלא לאסור פאה נכרית, ושדת משה ויהודית אינם משתנים לעולם ברוח הזמנים, וכתב: “בהיות כי אין הפנאי מסכים עמי מרוב התלאות אשר מצאתני היא העולה, וזאת אשר כתבתי להלכה ולמעשה תלוי באילן גדול הוא הראש, חד בדרא סבא דמשפטים רידא דדהבא ראב”ד הרב הגדול מעוז ומגדול מלאך רפאל ב”ר יצחק ישראל וכו’ אם יסכים עמי גם בפעם הזאת אענדנו עטרות וכו’. עכ”ל. ושלח תשובתו לפני מהר”ר יצחק ישראל, והשיבו במכתב (שם דף טז ע”ג): אנכי חזון הרביתי שניות מדברי סופרים וכו’, ואנא דאמרי דאף שאור עיני אין איתי כימים מקדם, וקשה עלי הלימוד והכתיבה, אך מפני כי אהבתו חקוקה בליבי דחקתי את עצמי וקראתי בכל לב דברי המאורות הגדולים הנזכרים, ואנא דאמרי על משמרתי אעמודה כמ”ש בתחילה לאסור ולא להורות להם היתר וכו’. הנלע”ד כתבתי בח’ חשבון כ”ט לחודש, שנת תל כטל אמרתי, נאום הצעיר מקטני בני ישראל רפאל יצחק ישראל ס”ט. עכ”ל.

  (סד).   שנת תקסט – פאה נכרית במשנת רבי מאיר לייבוש זצ”ל – המלבי”ם

הגאון רבי יעקב בן ישעיהו מזא”ח ב”זכרונות” ח”ג (עמוד קח), מספר שכשהגיע המלבי”ם לכהן כרבה של מוהילוב שאלו אותו כמה שאלות (והתוכן שלהם מעותק בספר יבשר טוב להגאון רבי יחזקאל ראטנר), וזה לשונו: לקבלת פני הרב נקבצו ובאו כמעט כל בני העיר וכו’, בין השאלות ותשובות נמצאה שאלה אחת, אם מותר לבנות ישראל לחבוש פאה נכרית לראשן וכו’, והרב השיב: עד שהוא שואל אם מותר לחבוש פאה נכרית, ראוי לו לשאול כמה יארכו עוד הימים שבנות ישראל תהיינה טפשות כל כך ללבוש פאה נכרית. וכו’, כי רבות מבנות ישראל חדלו לישא פאה נכרית וכו’. עכ”ל.

  (סה).  שנת תקע – פאה נכרית במשנת הגאון רבי דוד ליב זילברשטיין – השבילי דוד זצ”ל

בשבילי דוד או”ח (סימן ב ס”ק ב), כתב: וברש”י ישעיה (ג, טז): על הלוך וטפוף בשם תרגום יונתן דזה פאה נכרית שנשים קולעות עם שערן שיראו ריבוי שער, ומזה תוכחה מגולה לנשים הנושאים פאה נכרית להעבות שערן שתחתיהן וכו’, והן הנה היו בעוכרן בעו”ה בנבואת ישעיהו הנ”ל כאמור וכו’. עכ”ל. [ומבואר בפירוש שמקום הפאה הנכרית הוא מתחת לשבכה, וכפי שכתב “שתחתיהן”. ומה שכתב שם בשם הדרכי משה וכו’, הנה התבאר לעיל בפרק ו דהדרכי משה מיירי על ביתה וחצירה, והביאור הוא כנ”ל].

    (סו).    שנת תקע – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף שאול נטנזון זצ”ל – השואל ומשיב

שעקר הספר שו"ת שואל ומשיבהגאון מהרי”ש נטאנזון בעמח”ס שו”ת שואל ומשיב ועו”ס, חָבָּר להגאון רבי מרדכי זאב אטינגא לחבר ספר גדול ומקיף על השלחן ערוך או”ח, וקראו שמו “מגן גיבורים”, בו הביעו דעתם שני מחברים אלו על סוגיית הפאה נכרית, כאשר יתבאר אי”ה להלן “רבי מרדכי זאב איטינגא” (שנת תקפ).

   (סז).   שנת תקע – פאה נכרית במשנת הגאון רבי וואלף ברייער אב”ד טאב והגליל בעל “נחלת בנימין”

בשו”ת נחלת בנימין (סימן כו) כתב: ונראה לי פשוט דלא מקרי ערוה “ומותר לברך ולקרות ק”ש באופן זה”, דהנה הרמ”א כתב בסימן עה ובדרכי משה שם וגם בסימן שג וכו’, ולפי זה אם אשה עומדת “בחצר” בגילוי ראש, ותואה פניה ודמות שיער שלה נראית בשפיעגל (מראה) פשיטא דלא מקרי ערוה, דהא השערות גופן אם כבר נחתכו מראש האשה אע”ג שהיא חוזרת ולובשת וכו’, ומכל שכן אם רואה רק תמונת פני האשה עם שערות שלה במראה שפיעגל דהוא גוף בלי נשמה וכו’. עכ”ל. וסיים שם להדיא דהיינו דוקא לענין קריאת שמע, אבל לא לענין איסור הסתכלות או היתר ללכת כך, וזה לשונו: “ולענין איסור הסתכלות אפשר דמדמינן לבגדי צבעונין דאסור להסתכל בהם אם הם של אשה המכירה, עיין בע”ז (כ.) ובש”ע אה”ע (סימן כא), והכא נמי אסור להסתכל בשער של אשה הנראה במראה, אמנם עם כל זה לא נקרא ערוה לענין קריאת שמע וברכה, דהא לא מצינו גם כן איסור לקרות ק”ש נגד בגדי צבעונים אע”ג שהסתכלות בהן אסור”. עכ”ל. מפורש שרק לגבי קריאת שמע איתמר הכי, אבל לענין איסור הסתכלות, או לענין האשה אם מותרת בלבישת בגדי צבעונין, בודאי שאסורה, וכאמור.

  (סח).  שנת תקע – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב הילברון (היילפרין) בעל “מגילת סדרים”

בספר מגילת סדרים (אוהל רעכיל עמוד כו) מובא בזה”ל: בשנת תר”ט היה מלחמה גדולה בעת מלחמת השחרור באונגרין בין הסרבים וכו’, וצרות רבות ורעות עברו במדינה הזאת ובפרט לאב”י, והודיעו לרבינו בחלום כי עלה מות בחלונינו (ירמיה ט, כ) שהיא יהרג במלחמה הזאת, ואז יגמר המלחמה, ויקץ יעקב משנתו ומיד ערך צואה מלאה מוסר בלהבת אש, ובצוואתו אוסר פאה נכרית לזרעו אחריו, וכדעת רבו החתם סופר זצוקלל”ה וכו’. עכ”ל.

  (סט).  שנת תקע – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים צבי מאנהיימער, אב”ד אונגוואר, בעל שו”ת “עין הבדולח”

בהקדמת הספר (עמוד 9) כותב תלמידו רבי אשר אנשיל גרינוואלד (נכד מהר”ם א”ש, ובעמח”ס מטה אשר, זוכר הברית, נר מצוה, טוב ירושלים), בזה”ל: “רבינו ז”ל ישב על כסא כבודו בכבוד ותפארת וכו’, ובימיו נתייסדה פה עירנו קהילת החסידים ובנו להם בית תפילה בשם קלויז החסידים, וראה והתקין להם תקנות קבועות”. עכ”ל. ובהערות שם (אות י) הביא מן התקנות, וזה לשונו: “שלא ילבשו בגדי פריצות, שלא ילכו קצוצי פאה, שהנשים ילבשו בגדים כבנות ישראל הצנועות, ולא ילכו בגילוי שער, ואפילו בפאה נכרית לא”. עכ”ל. והגאון זצוק”ל כתב על התקנות: “יען כי ראיתי תקנות הללו האמורים למעלה ומעבר לדף, ומצאתי את שאהבה נפשי כולם ברורים כולם אהובים כולם מזוקקים בנויים על אדני התורה והיראה וכו’. אמרתי גם אנכי הצעיר לתת להם יתר תוקף ועוז להיות להם ולזרעם לחוק ולא יעבור, להסכים עמהם ולחתום באהבה את שמי וכו’, הק’ חיים צבי הירש מאנהיימער”. עכ”ל.

     (ע).     שנת תקעג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלמה אליעזר אלאפנדארי – בעל הסבא קדישא

בשו”ת סבא קדישא ח”ב (סימן א) כתב: ולכן מפני פחד ה’ והדר גאונו דברתי על לב כמה מיראי ה’ ותופשי התורה לומר להם דהעיקרא דמילתא בפאה נכרית אין להתיר, וכו’, שכל הבאים אחרי הרב שלטי הגבורים לא קבלו עליהם היתר זה ונהגו בו איסור מכמה דורות, וכמה אבותינו ואבות אבותינו עם שידעו סברת המתיר, לא היה מי שמלאו ליבו לנהוג היתר, וכו’, גם שמענו מפי מגידי אמת שבסוף ימיו של מרא דאתרא הדין ז”ל, באה אשה אחת מארם צובא וגלתה את ראשה בפאה נכרית, והרב הנ”ל הרעיש את העולם בחרמות ובאלות ובקש להעניש אותה וברחה מהעיר, וכו’, חם לבי בקרבי ומה אענה ומה אומר על אודות הזמן שהגיע לידי מדה זאת, שהאנשים אשר הם צריכין לסייע על דבר כבוד השי”ת המה כשלו ונפלו ואין איש שם על לב, ואפילו מי שתופס ספר יתלה עצמו באיזה סברא דחויה מהפוסקים להורות היתר לעצמו ולאחרים ומקלו יגיד לו, גם בו לא יבושו וכו’, דבר אסור הפאה כמו שער שלה. עכ”ל. [ולעיל בסוף פרק ג העתקתי עוד מלשונותיו].

ועוד כתב שם: וצעקתי ככרוכיא, ואנא אפנה לעזרה, והגם דחם ליבי בקרבי, ומה אענה ומה אומר שהאנשים אשר הם צריכים לסייע על דבר כבוד יתברך שמו המה כשלו ונפלו, ואין איש שם על לב, ואפילו מי שתופס ספר יתלה עצמו באיזה סברא דחויה מהפוסקים להורות היתר לעצמו ולאחרים, ומקלו יגיד לו, גם בוש לא יבושו… (ואחרי שהאריך בראיות שכל מקום שמוזכר בו פאה נכרית בש”ס היינו שברה”ר היא מכוסה תחת השבכה, ושכ”כ ראשונים ואחרונים, הוסיף): וזכורני שבימי חורפי בהיותי בארץ מולדתי, היה אחד חושב עצמו כמי שתופס ספר, ואמר שמצא מציאה סברת השלטי הגיבורים דמתיר פאה נכרית, ומחכו (-צחקו) עליו כל הרבנים וכו’, בעיני יפלא איך עלה בדעתו ללמוד בדעתו ללמוד היתר אף לצאת לרשות הרבים להראות עצמה בעלת שיער לכל העולם, שיראו אותה כן ברשות הרבים בעלת שיער ויבואו לידי הרהור ומכשול, שבאמת איסור הפאה כמו שערה שלה, כמו שערה ממש שיש איסור פריעת ראש בפאה נכרית. עכת”ד.

   (עא).  שנת תקעג – פאה נכרית במשנת רבי אהרן פריעד אבד”ק בוסערמין והגליל

בספרו זקן אהרן (באיגרת שבעמוד רפז בהנדמ”ח, ד”ה ומה אוסיף לדבר) כתב בשם היעב”ץ, ומסכים לו, וזה לשונו: ומה אוסיף לדבר לדרוש טובתם להציל נפשם מיני שחת, מי יתן שומע לי ואמצא נחת, שלא תהא קולמוסי לריק טורחת, שמהראוי להיות ישראל מצויינים במנהגיהם וכל עניניהם כדי שיהא לגיון של מלך נודע בגויים זרעו הודו והדרו, לכשיבוא רועה נאמן שיכיר עדרו, ומי מכלכל את יום בואו האדון אשר אנו מבקשים, ובמה יוודעו איפא אלה האנשים, אשר הסירו הדרת פניהם להיות כנשים, ונשותיהם יותר מהם, הלא חרדה גדולה תיפול עליהם, אם יאמר להם להסיר השביסים והעכבים וכדומה, כמדומה יבחרו להשאר פה מלעזוב אחד מקשוטי תכשיטיהן הנאה, אולי מי שהוא מזרע האמת ודאי לא יכפור בארצו ולא יכזב שורשו ולא יעשה שקר בנפשו, ואין הכונה לבטל מלבושי המדינה שדרים בה לגמרי, שהוא דבר שאין רוב הציבור יכולין לעמוד נגד חומרת דקדוקי המאדע (מודה), וכל שכן להסיר המנצפת פאה נכרית מראשי האנשים ההם, קדקד שער מתהלך באשמיו, ואין צריך לומר לעקור ולהשבית דרכי הנשים השחצניות מכל וכל, וביחוד צריך לעשות גדר עכ”פ בלבישת הקטנין היקרים מאוד וכן בגדי צבעונים וכו’. עכת”ד.

   (עב).   שנת תקעד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם תאומים בעל “חסד לאברהם” תלמיד הגאון מליסא

בשו”ת חסד לאברהם מהד”ת חאה”ע (סימן פז), כתב וזה לשונו: מכתבו הטהור קבלתי ונתעורר כבודו על דבר מה שנהגו הנשים ללבוש פאה נכרית בראשם עד שנראה כאילו הם הולכות בשערות עצמן מגולה, ודבר זה שאבותינו נהגו בו איסור באו פריצים וחללו גדרן של ישראל, והאמת על כבוד תורתו כי המכשלה הזאת תחת יד חכמי הדור מובטחני בבנות ישראל הכשרות ישמעו לקול המורים בכל אשר ירזרו אומר על פי דין תורתינו הקדושה, ועל כן אני הקטן יוצא תחלה לברר בקצרה כי חלילה להקל בזה, ושפיטא שיש בזה איסור דרבנן וחוששני עוד מאיסור דאורייתא, וכבר האריך הבאר שבע לאסור בזה, וכן עיקר שגילוי שער של פאה נכרית אסור מן התורה, דאזלינן בתר טעמא דהוי פריצותא ואיכא הרהור, וכבר ביארנו בשו”ת חסד לאברהם קמא חיו”ד (סי’ פה) דלחומרא לכולי עלמא דרשינן טעמא דקרא, ולא היקל הרמ”א באו”ח (סי’ עה) אלא לענין לקרות קריאת שמע כנגד פאה נכרית, שאין זה אלא מדרבנן, תדע ממה שלא הביא הרמ”א ז”ל בהגהותיו דין זה באה”ע (סי’ כא) ששם עיקר דין פירוע ראש האשה, אלא על כורחיך שלא רצה לסמוך להקל בזה לפרוץ גדרן של ישראל, שעל כל פנים לא עדיף מדת יהודית שיוצאת בלי כתובה אפי’ ביוצאת בקלתה. אבל לפי עניות דעתי שיש בזה איסור דאורייתא לפי מה שפרש רש”י בכתובות (עב.): אזהרה לבנות ישראל שלא תצא בפרועת הראש, מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור, וכיון דעיקר האיסור משום פריצות שהיא מתנאית לבני אדם מה לי שער עצמן או שער נכרית שעשויות באופן שנראין כשער עצמן, תורה אחת להם ואסור מן התורה, ואין מקום לחלק בין שערות עצמן לפאה נכרית שנראין כשערות עצמן הואיל וקישוט זה אסרה תורה וכו’, על כן כל מה שיש בידו למחות יעשה, ולגדור פרצות ישראל ולמנוע בנות ישראל הכשרות מלצאת בפאה נכרית השומר ישמע והחדל יחדל ואנחנו נקיים והעובר חטאו ישא, וכל השומעים לדברינו יתברכו מאלהים אמן. עכ”ל.

   (עג).   שנת תקעד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי דוד יהודה זילברשטיין – שבילי דוד

בספר שבילי דוד או”ח (סימן ב) כתב בנידון כיסוי ראש הגבר בפאה נכרית, וז”ל: ומזה תוכחת מגולה לנשים הנושאין פאה נכרית להעבות שערותן “שתחתיהן” וכו’, ובדרכי משה כתב דמותר לכסות שערות בפאה נכרית (כדלהלן לא ברה”ר מיירי, דשם הוי דת יהודית) היינו באופן דלא מתעבה שערותיה על ידי פאה נכרית רק כיסוי בעלמא (ואין ניכר העובי של השערות מתחת למטפחת), אבל כשמתעבות על ידן ודאי זה פריצות גדול וכו’, כל ההוכחות שיש מהג”מ להתיר פאה נכרית כמבואר בסימן עה, זה דוקא במקום שלא התפשט מעולם ליזהר בפאה נכרית, ולא עשו דרך צניעות כלל מזה וכו’, והפ”מ בסימן עה הוכיח דבפאה נכרית לית בה משום דת יהודית מדלא תי’ הגמ’ בכתובות דדת יהודית היא בפאה נכרית, ולע”ד אין זה הוכחה, דאדרבה הגמרא מזכיר יותר רבותא בקלתה, דהיינו מכוסה במטפחת אסור בלי רדיד מכ”ש בפאה נכרית, ועוד, כיון דודאי דיש הוכחה מגמ’ דפאה נכרית מותר בשבת פרק במה אשה יוצאה כמבואר לקמן סימן עה, א”כ לא יכול הג”מ לתרץ כן, דע”כ לא נהגו הנשים אז כן, משא”כ הדורות שלאחריהם הנהיגו כן לצניעות א”כ עכשיו יש בזה משום דת יהודית. עכ”ל. ושם (סימן עה) כתב להדיא עוד שדת יהודית אינה משתנה, וז”ל: וכן מה דאסור משום דת יהודית, גם כן אין להתיר במקום שנתפרץ ולומר דעכשיו דנוהגות כן שוב אין זה דת יהודית, דאין דת יהודית בטל בשביל זה לעולם. ועיין מה שכתבנו בסימן ב משער נכרית דאית ביה משום דת יהודית. “גם עכשיו במקום שנהגו כן מתחילה, ועכ”פ אין בזה איסור ערוה”, ועמש”כ בסימן ב ראיה מקרא דישעיהו כל דהוא משום פריצותא “לא מהני אפילו רבות מתפרצות”. עכ”ל. מפורש דהא דסימן עה היינו לענין ק”ש בלבד, ומ”מ לענין כיסוי ראש הוי דת יהודית ואין זה משתנה לפי הזמנים או ריבוי המתפרצות.

   (עד).   שנת תקעה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שמעון סידאן ראב”ד טירנויא בעל “שבט שמעון”

בספר “שבט שמעון” (קידושין לא.) כתב בנידון גילוי ראש לבתולות, שלכאורה באו”ח סימן עה מצינו שמותר לקרות כנגד שערן, ואם כן משמע שהוא מגולה, ומאידך מצינו באה”ע סימן כא שלא תלכנה בנות ישראל בפירוע ראש אחת פנויה ואחת אשת איש, ומשמע שגם פנויות היו מכסות הראש, ותירץ, וזה לשונו: “ולא קשה, חדא דבאבן העזר נקט לא תלכנה בשוק, היינו ברשות הרבים, ומשא”כ באורח חיים דקאי אקריעת שמע, שהוא בבית, דבאשת איש גופא אינו אלא צניעות”. עכ”ל. ושם לגבי פאה נכרית בביתה (בהא דסימן עה באו”ח) הביא דברי השלטי הגיבורים, וכתב: והנה מנזיר כח: דאמרינן שם לת”ק אפשר בפאה נכרית יש להביא ראיה נגד הבאר שבע, אך יש לאסור לעולם דאסור מדרבנן משום מראית עין, וכיון דמותר מה”ת אינו יכול להפר דאיסורו דרבנן, לא בא אלא להחמיר ולא להקל שיהיה יוכל להפר על ידי זה נדר דאורייתא, ועוד יש לומר התם מותר ממה נפשך מי שאינו מכיר אותה ליכא מראית העין, כיון שאינו יודע שהיא אשת איש שמא פנויה היא, ומי שמכיר אותה יודע שגילחה שערה מחמת נזירות וידע שפאה נכרית עליה, וליכא משום מראית עין, אבל באשת איש אחרת יש לחוש למראית עין שיחשדו אותה שהולכת בשערותיה ולא ידעו שהן מפאה נכרית וכו’. עכ”ל. ומלבד שמפורש בדבריו שלדינא אוסר פאה נכרית בקריאת שמע, והיינו משום מראית העין (דהרהור תלוי במראית העין, וכנ”ל), אלא שכל דבריו אלו היינו לענין נידונו בביתה בלבד, דהתם תליא בהרהור ובמראית העין שהרי כל איסורו משום “אינו אלא צניעות” (כלשונו), אבל ברה”ר לא איירי כלל, כי מסכים שאף בתולות צריכות לכסות שערות ראשן, וגם בהן שייך מראית העין וכמו שכתב שם: “דבאה”ע נקט לא תלכנה בשוק, היינו ברשות הרבים”, עכ”ל.

  (עה).   שנת תקעה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שמואל פרענקל מב”ח בעל אמרי שפר אב”ד דאראג

בקובץ המאור (שנה לז, גליון רעט עמוד 30) כותב הגאון רבי אשר אנשיל קרויז ז”ל אב”ד ראצפערט בעל “בירור הלכה”, וזה לשונו: זקיני הק’ בעל אמרי שפר מדאראג זיע”א, אשר הגה”ק בעל דברי חיים מצאנז זיע”א הכתירו לרבי ולפועל ישועות, היה מתנגד גדול לפאה נכרית כמו כל הצדיקים בדור ההוא וכו’. מעולם לא ראיתי את אבי זצ”ל ברגזה, ולא שמעתי ממנו דברים בכעס, מלבד פעם אחת בעיר ראצפערט כשבאה לפניו אשה ממשפחתו בשייטעל על ראשה, כעז ורגז ונתן בקולו עליה ועל בעלה, הייתכן שנכדת הגה”ק מדאראג תחבוש שייטעל על ראשה. עכת”ד.

    (עו).    שנת תקעו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שמואל סלאנט – רבה של ירושלים זצ”ל

בספר מרא דארעא הנ”ל (פרק ג) מובא שהגאון רבי שמואל סלאנט החרים ביחד עם עמיתו הגרי”ח זוננפלד אשה אחת שהגיעה מארצות פולין עם פאה נכרית, ושאף הסכימו לחרם זה רבים וטובים מבני ישראל. וכיוצא בזה מובא בספר “שלשה דורות בירושלים” (עמוד 127), רק שם לא מובא שנעשה חרם, ולשון הדברים כאן בהערה[21]. וכל זה לא מפני הפירצה שיש בדבר כנגד “המנהג” המקובל בירושלים, אלא מפני הפריצות החמורה שיש בדבר מצד גדרי הצניעות, וכמו שיראה הקורא היקר בדברים הנלהבים הכתובים שם. [וכן כתב בקונטרס “הבירור האחרון” (עמוד 19) בשם הגרי”ח זוננפלד והגר”ש סלאנט, ובספר שקר החן (אות עג). וראה להלן בערך הגאון רבי נפתלי פורש].

   (עז).    שנת תקעז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה יהושע ליב דיסקין – מהרי”ל דיסקין זצ”ל

בשו”ת מהרי”ל דיסקין (קונטרס אחרון סימן רג), כתב וזה לשונו: עיין שלטי הגבורים פרק במה אשה יוצאה (כט. בשו”ת מדפי הרי”ף), דבשער תלוש שרי, ונראה לי דדוקא דניכר לכל שלא נעשה משער של עצמה. אבל בלאו הכי ודאי אסור, כדקיי”ל לאסור בדם דגים ובכמה דוכתי משום מראית העין. ובפרט לענין איסור ערוה שהוא חשש הרהור, גם בלאי הכי יש לומר דשם רק לחצר אמרו ובאינה מעורבת, אבל לרשות הרבים עדיין מנא לן. עכ”ל. [וראה מה שכתבנו בפרק ג אות ב, מענין מראית העין. ומכל מקום מהרי”ל דיסקין סיים וכתב שהדבר אסור מפני הרהור והפריצות הקיימת בפאה הנכרית]. וראה עוד מה שכתב בשמו בספר ים של שמואל (קונטרס לוית חן, עמוד שיג באידיש) שהיא תימה גדולה על לומדי התורה המחפשים חומרות בכל ענין שבתורה וחוששים אפילו לדעתו של פוסק בודד, ואילו כאן בחשש של “דת משה ויהודית” הם מקילים ראש, ובפרט בפריצות הנוראה הנגרמת מכך. עכת”ד.

  (עח).   שנת תקעז – פאה נכרית במשנת רבי אהרן קצנלבוגין מבעלזא – תלמיד החוזה מלובלין

בספר “ביתו נאוה קודש” (עמוד כ) מובא: הדגיש הרב זי”ע על ענינים חשובים אלו, כמו כן בעת שמחת גמר השידוך שנערכה בביתו של הרב וכו’, האריך על חשיבות הלבוש וללכת בכיסוי ראש לגמרי, ללא שום פאה נכרית כלל. עכ”ל.

  (עט).   שנת תקעח – פאה נכרית במשנת רבי דוד הלברשטאם אב”ד קאשנייב זצ”ל רבו של מהרש”ם הכהן

“הקדוש מקאשנייב (קשאנאב) שאל את אחיו “במה נלך לקראת משיח?” כי החסידים ירקדו לפניו והוא ישאל אותם על כל המאדאס הארורים שהולכות הנשים ומדמות עצמן לנשות עכו”ם, וישאל כל אחד כאיזה ערלית (גויה) הולכת אשתך? ולא יוכלו לענות כלום למשיח, ואמר שכוונתו על מה שהולכות נשים בטעם של עכו”ם בשייטיל (פאה) ובכה על זה הרב מקאשנייב מאוד” (לשון מהרש”ם הכהן על התורה, פרשת לך לך דף נב ע”א).

     (פ).     שנת תקפ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי הלל ליכטנשטיין אב”ד קאלאמיא זצ”ל

בספרו אבקת רוכל ח”ב (כלל ב פרט א): מכאן תוכחה לכמה מקומות שנהגו הנשים מנהג בורות לישא על ראשם בשוק תכשיט הנקרא פרוק או שייטל (פאה נכרית) שכולה נעשה משער ואין ניכר על ידי כן בן פנויה או נשואה, וכו’, וגם לעניות דעתי שיש לדון בדין זה שהוא גם איסור תורה, לא יהיה כלי גבר על אשה שתהא דומה לאיש כדי שתהלך לישב בין האנשים, וכו’, הכא נמי יש לומר על ידי שהולכת בפרוק תלך לישב בין הפנויות כבתולות, וכמה פריצות יכול להסתעף מזה. עכ”ל.

ובספרו “שירי משכיל” (כלל ה פרט ט), כתב: ובכלל הסתות עמלק וכו’, שטורח ומפתה לנשים שיהיו בבחינת גבהו בנות ציון שתלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים ולקשט בתכשיטים ובמלבושים כאחת הפרוצות והשרות, הגם שהם בגדי שחץ וגאוה, ולא מדרכי הצניעות, וגורמין להבעיר היצר הרע בלב רואיהם, ועל ידי כן הולכים מעט מעט מדת יהדות מדרכי הצניעות ומשנים מדרכי אמהות הכשרות להתקשט אף בפאה נכרית, הגם שהיתר דבר זה רפוי מאוד, ואחרון הכביד שהוא פריצות ועזות גדול שאין ניכר בין פנויה לנשואה. עכ”ל[22].

  (פא).   שנת תקפ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מרדכי זאב אטינגא זצ”ל – המאמר מרדכיספר מאמר מרדכי

בספרם “מגן גבורים” לאו”ח (סימן עה, אלף המגן ס”ק ח), כתבו וזה לשונם: והנה לכאורה צריך להבין מאי ראיה מייתי השלטי הגבורים מהא דיוצאה לחצר בפאה נכרית הא בחצר ליכא משום פריעת ראש אף בשערה ממש, ואף בלא קלתה, אמנם צריך לומר דראייתו הוא כיון דעל כל פנים משום דת יהודית איכא בחצר כמבואר בש”ע אה”ע (סימן קטו סעיף ב), ועיין בית שמואל שם (ס”ק ט), ואם כן על כורחינו מוכח דיש חילוק בין פאה נכרית לשערה דאף שבשערה אסור מכל מקום בפאה נכרית מותר לגמרי והוא הדין ברשות הרבים גם יש חילוק ביניהם, ולפי זה ממילא אי אפשר לומר בזה דנגזור משום מראית העין כיון דבגוף שערה אין בו אפילו איסור גמור כי אם מדת יהודית בלבד שנהגו בעצמן ובהאי גוונא אין חשש כלל, ובזה מיושב קושית התוספות בשבת (נז: ד”ה אי) דהקשו אמאי לא קתני ברישא פאה נכרית בהדי כבול דאין יוצאת בהם לרשות הרבים, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דברשות הרבים דאיכא איסור בפריעת ראש מן התורה, אם כן אף בפאה נכרית גזרינן משום מראית העין ואסור לצאת בו אף אם אין בו משום משא, ולכך לא קתני לה רק בחצר דמותר, אמנם אכתי אין ראיות השלטי הגבורים ראיה כלל דבחצר כיון דאין בו רק משום דת יהודית שנהגו בעצמן, אם כן ממילא דוקא בשערותיהן עצמן נהגו אבל לא בפאה נכרית, ומה ראיה הוא לרשות הרבים דהתורה אוסרתה שפיר אסור אף בפאה נכרית. עכ”ל. [וראה בספר דת משה וישראל (עמוד נד) שהוכיח שלא היה לפני המחברים המגן גבורים את לשונו של השלטי הגבורים, אלא כתבו מה שכתבו על סמך מה שראה בבאר שבע שהעתיק חלק מדברי השלטי הגבורים].

  (פב).   שנת תקפ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים הורוויץ הלוי זצ”ל

בספרו “חבת ירושלים” (הספר נדפס בשנת תרד לראשונה, עמוד סב), כתב: ומאוד גדול הצער על התרחבות פרצת היתר פאה נכרית (פארוק) אשר מלבד כי רבים הפוסקים שהורות בו איסור גמור, ומלבד אשר אף המתירים לא נתכוונו לפאה נכרית הנהוגה כיום, המשוכללת מבלי שניתן להבחין כי אין זה שער עצמה, ועיין בשו”ת מהרי”ל דיסקין קונטרס אחרון (סימן רג). הנה מלבד זה כבר הוכרח הדבר לאיסור פעיה”ק ירושלים ת”ו על ידי מארי דארעא דישראל הגאון קודש הקדשים רבן של ישראל מרן רבי יהושע ליב דיסקין זצוק”ל ואחריו הגאונים הקדושים מרן רבינו שמואל סאלאנט זצ”ל ומרן רבינו יוסף חיים זוננפעלד זצ”ל, ומאז התיסדות הישוב בארצנו הקדושה לא העיזו אפילו המוני העם לפרוץ בזה, ועתה התחילו גם רבים מבני התורה לנהוג היתר בדבר שהיה נהוג בו איסור, ואף משרידי הישוב הישן אשר שמרו מכל משמר כל גדרי הצניעות במסירות נפש, עתה נכנס בהם רפיון לנטוש את מסורת התלבושת של אמותינו הקדושות ולהתפס בפאה נכרית כהילוך מרבית ההמון. ופרצת ההיתר הביאה שתים רעות וכו’… כל עין תדמע וכל לב יכאב למראה השחצנות הזאת של פאה נכרית לפי המאדע החדשה, כי נשים נשואות תיראנה כבתולות אבוי לכלימה הזאת, כי בנות ישראל כשרות תתביישנה לכסות ראשם כמצווה עלינו בתורינו הקדושה, וברוב התחכמות תשתדלנה לבל תראנה שונות מן הפרוצות הסוררות ההולכות פרועות ראש ומכריזות בריש גלי על סירובן לשמור על דת משה ויהודית. אבוי על כבוד תורתנו אשר נתונה למרמס ואין איש שם על לב, אבוי על חלול שם שמים וחלול קדושת ישראל ואין גודר גדר ועומד בפרץ.

…אחריות השעה דורשת מכל אשר יראת ה’ נוגעת לליבו להשריש בלב בניו ובנותיו את החובה הקדושה לשמור בנאמנות על גדרי הצניעות אשר קיבלנו מאבותינו ואמותינו הקדושים לדעת כי שמירת הצניעות היתה מאז ומתמיד אבן יסוד עליה הושתתו החיים של בת ישראל אשר בידיה הופקדה קדושת ישראל – גם בימים כתיקונם היתה שמירת הצניעות משמשת כתריס בפני השפעת החופשים ואורח חייהם, וכל שכן בימים טרופים אלה כאשר החילוניות הרימה – ראש, ובכח הזרוע והפיתוי היא מאיימת לכלות מנפש ועד בשר, והרבה בתים טובים אשר החלו לסטות משהו מדרכי אבותינו הקדושים, הנה במשך הזמן הלכו מדחי אל דחי עד כי היו למאכולת אש רח”ל, גדולה איפא היא החובה שבעתיים, שעה זו לנטוע ולא לעקור, לגדור ולא לפרוץ, להוסיף קדושה כיאות ליושבים בפלטרין של מלך ולא להגרר ח”ו אחר היתרים שלא היה מנוס מהן בארצות הגויים. עכ”ל.

   (פג).   שנת תקפ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מאיר הרשקוביץ [תלמיד מהר”ץ חיות] זצ”ל

בתשובתו הביא דברי רבו מהר”ץ חיות ופסקו למעשה, וזה לשונו:

“ומהר”ץ חיות בתשובתו (סימן נג) בענין פאה נכרית, כתב: ובימי ילדותי לא שמעתי שינהגו קולא בזה בכל תפוצות ישראל במדינות פולין, רק חדשים לבקרים באו אשר הרבה פרצו הגדרות וראוי להוכיחם ולהחזירם למנהגן הקודם. עכ”ל. ואם החתם סופר וכו'”. עכ”ל. [הובאה תשובתו המלאה בקובץ הדרום ח”ה, עמוד קכו].

   (פד).  שנת תקפ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי עזריאל הילדסהיימר [תלמיד הערוך לנר] זצ”ל

בשו”ת רע”ז חאו”ח (סימן ח) הובאה תשובת תלמידו רבי משה ליב הכהן, ובתוך התשובה כתב בשם מהר”י מינץ שפאה נכרית אסורה, ואף בגדי משי הדומין לשיער אסורין (והובא כל לשונו בערך תלמידו רבי משה ליב), והרב המחבר רבי עזריאל הסכים לדבריו בשתיקה שהפאה הנכרית אסורה וכמ”ש מהר”י מינץ, ובתשובתו כתב שבפנויה יש להקל בפאה נכרית ובשאר דברים, דליכא מים גנובים ימתקו. עכת”ד. ולכן בנשואה דאיכא מים גנובים משמע דאסור בצמה הרגילה לצאת. ועל פאה נכרית הרהמ”ח לדברי השואל. ע”כ. עוד כתב בח”ב (אה”ע סימן לו): “שלא תצאנה הנשים בפאה נכרית להדמות ליוצאות בשערן של עצמן”. עכ”ל[23].

  (פה).  שנת תקפ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק קליש מאמשינוב בעל “אהל יצחק”

בספר על איילת השחר (עמוד קצז) מובא שסיפר רבי יצחק מאמשינוב זצ”ל, שכאשר שכב אביו הקדוש רבי יוסלה מאמשינוב זיע”א על ערש דווי, ביקש והתחנן לבנותיו ולבני ביתו שיתנו לו תקיעת כף ויבטיחו לו שלא ילבשו פאה נכרית, אך בתקופה ההיא היו נסיונות קשים מאוד, בפרט בצניעות, מפני שהדור התדרדר וירד פלאים ונפרצו גדרי הצניעות גם בבתי הרבנים והאדמורי”ם, באופן שהיה מאוד קשה להתחייב להמנע מללכת עם פאה, ואכן אף אחת לא יכלה להתחייב שלא תלך עם פאה, מלבד בת אחד שאכן נגשה לאביה הקדוש רבי יוסלה מאמשינוס זי”ע, והבטיחה לו שלעולם לא תלך עם פאה על ראשה. ומשתמה המלחמה לאחר שנות החושך, האימה והזוועות, במחנות ההשדמה, במשרפות ובתאי הגזים של מפלצות חיות האדם הנצאצים, נותרה בת זו היחידה מכל בנות אבי, ורק היא זכתה להינצל מהמלחמה הנוראה ולהשאר בחיים, מי יודע אם לא עמדה לה זכות הבטחתה שלא תחבוש פאה לראשה, זכות זו עמדה לה להינצל ולהשאר בחיים. עכ”ד.

    (פו).    שנת תקפ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מנחם הכהן אב”ד צהעלים

בספר “שמע ישראל” (נדפס בתרפ”ד, ושנית בניו יורק תשיט, דף טו ע”ב) “הערה מהרב הגאון אבד”ק בעמח”ס שו”ת לבושי מרדכי שליט”א”, שעשו תקנה אצלם שאשה שמגיעה לעזרת נשים בר”ה ויוה”כ עם פאה נכרית, לא יכניסוה, וזת”ד: ושמעתי בשם הגאון הצדיק מו”ה מנחם הכהן זצ”ל אבדק”ק צעהלים, שלא היה נמצא בכל הקהילה אשה בגילוי שער, ובראש השנה ויום הכיפורים לא היו רשאין להכנס לעזרת נשים אפילו בפאה נכרית שייטל, ואחד מבני נגידים נשא בת גדולים והיתה יוצאת בפאה נכרית, ונאמר לה שתדע כי בראש השנה ויום הכיפורים לא תכנס בזה לעזרת נשים, והיתה שוחקת, ובראש השנה נודע להצדיק (מהר”ם הכהן) כי באה לעזרת נשים, ונאמר לה על ידי השמש, שארית נשים משליכי חוצה. עכ”ל. ושם מתאונן הרבה על הפרצות החמורות שאירעו באותו הדור בצניעות, ושזו אחת מהן (וראה להלן ערך הגאון בעל הלבושי מרדכי).

   (פז).   שנת תקפח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק שמעלקיס – הבית יצחק זצ”ל

בשו”ת בית יצחק חאו”ח (סימן יד) כתב וזה לשונו: ולדינא כבר כתבתי שמהראוי להזהיר בנות ישראל שלא ילכו בפאה נכרית מלבד שיש לחוש לדעת האוסרין, והם גדולי האחרונים והמורים וכו’, וגם נכשלים בזה שרבים ילכו מפאת כן בשערות של עצמן וכו’, וגם מכמה טעמים ראוי לגדור גדר ולעמוד בפרץ, וה’ יפיץ אורו על אחינו בית ישראל לשמוע דברי חכמים בנחת וילכו בדרכי הצניעות. עכ”ל.

ובספרו שיח יצחק (עמוד ד, ד”ה ולא) כתב: ומפיו לפידים יהלכו על המנהג הרע שנוהגים עתה הנשים ללבוש פאה נכרית, והוא אוסר אפילו אותם העשויים ממשי הדומים לשערות, כשיטת הר”ן בכתובות (עב.) וכו’. ולהב מפיו יצא על אשר ילכו בנות ישראל בדרכי הפרוצות, והוא יעיר ויעורר תמיד את בני ישראל ללכת בדרך התורה הקדושה המלמדת דעת לבל יחיה איש ישראל חיי הפיזור. עכ”ל.

  (פח).  שנת תקפח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף נסים בורלא – אב”ד ירושלים זצ”ל

בשו”ת וישב יוסף חיו”ד (סימן ב, דף טז ע”ב) כתב וזה לשונו: ואני תמיה מה לנו לגלות דאגוני מגנא מגן אברהם יצ”ו בפאה נכרית וכו’ דאיך לא ראה מה שכתב הרב באר שבע בסימן יח מה שהכה על קדקדו מהרב המתיר פאה נכרית וכו’, בתשובת באר שבע דחה ראיה זו בב’ ידים והאריך בדחיות לאסור עיין שם בדבריו. גם הרב מים רבים וכו’, גם הכנסת הגדולה ציין לאסור, והמדקדק בדברי הגאון באר שבע ז”ל ישר יחזו פנימו כמה ראיות הביא לאיסור. עכ”ל.

  (פט).  שנת תקפט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי זאב וואלף וויינשילבוים זצ”ל

בספר ברכה שלמה (קראקא תרפח דף ח ע”א, ד”ה וראיתי): “…והיה דודי רבי זאב וואלף וויינשילבוים אומר שעל נשי הבעלי בתים איני כועס כל כך, וכו’, אבל ליבו דוי על נשים התלמידי חכמים והרבנים ובני גדולים וצדיקים שנושאות פאה נכרית שאסור לרוב הפוסקים, ובשגם שנשי הבעלי בתים מקילות על ידי זה לאמר, אם נשי הרבים נושאות פאה נכרית מותר לנו לצאת ודת יהודית מתבטל בימינו חלילה…” עכ”ל.

     (צ).      שנת תקצ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק אבולעפיא בעל “הפני יצחק” ראב”ד דמשק

זה לשון שו”ת פני יצחק ח”ו חאה”ע (סימן ו, מילה אחר מילה): נתתי לבי למען דעת איך ינהגו פה עירנו יע”א כל הני נשי דידן ללבוש פאה נכרית הנקראת פירוק”א לכסות שער ראשן בפאה נכרית ולצאת בהן לחצר שלהם ומחצר לחצר אחרת דרך רשות הרבים בלי כיסוי מטפחת על ראשיהן כלל [כוונתו שבחצר הם בלי כיסוי, אבל דרך רשות הרבים כתב שם אחר כך בפירוש, וזה לשונו: “וכשהן הולכים מחצר לחצר אחרת דרך רשות הרבים או לשווקים הם מתכסים מכף רגלן ועד קדקדן ועד בכלל ברדיד גדול הנקרא צעיף, ואינן פושטין אותו בדרך כלל” (להלן בהמשך התשובה וראה להמעתיק בדמו”י עמוד נט)] דלכאורה נראה דהוא הפך הדין ממש דהגם דהרב שלטי הגבורים בפרק במה אשה אמתניתין דאשה יוצאה בכבול ובפאה נכרית כתב, וזה לשונו: נראה לעניות דעתי להביא ראיה וסמך לנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן שקורין קרינאל”ו בלעז, ממה ששנינו שהאשה יוצאה בפאה נכרית בשבת, ופירשו המפרשים דהיא מגבעת ידבקו בו שער נאה והרבה ותשים אותו האשה על ראשה כדי שתתקשט וכו’, ומשמע להדיא דמותרות בנות ישראל להתקשט בהם דשער באשה דאמרו לא הוי אלא בשער הדבוק לבשרן ממש וכו’, ואין לומר שהיו משימות צעיף או סודר על הפאה נכרית, דאם כן מאי אהני האי קישוט וכו’, אלא פשיטא דמיירי שהולכות בשערות מגולין, וכו’, עכ”ל. וכן כתב עוד הוא עצמו בפרק מי שאמר (נזיר כח:) גבי מה שאמרו התם בש”ס ות”ק אמר לך אפשר בפאה נכרית, יע”ש, הנה הגם דהוא ז”ל סבירא ליה הכי, מכל מקום רבים לוחמים עליו דכל הבאים אחריו חלקו עליו ודחו ראיותיו בב’ ידיהם קודש, כמו שיראה הרואה בתשובת הרב באר שבע (סימן יח, דף צג ע”ב), שהוא והרב מהרי”ק הקפיהו בחבילות קושיות והויות עד שעשאוהו כטועה ח”ו, כיע”ש, וכן הרב אליה רבה באו”ח (סימן שג) והרב שאילת יעב”ץ בא”ח (סימן ט), והכנה”ג או”ח (סימן שג) הקשו עליו ודחו דבריו לגמרי, ועוד עיין להרב ברכי יוסף או”ח (סימן עה וסימן שג) שהשיגם דכבר קדמם הרב מהרי”ק והרב באר שבע, ובספר מחזיק ברכה (סי’ שג) כתב דכבר הרב שאלת יעב”ץ בח”ב התנצל שלא היה בידו ספר באר שבע. ע”ש.

אמנם אנכי הרואה דבכי האי גונא דנידון דידן שכל הלובשים פאה נכרית אינם יוצאין בהם לרשות הרבים בשווקים וברחובות בגילוי ראשן בלי כיסוי על הפאה נכרית מגולות כלל, כי אם דוקא כשהן בביתם ובחצר שלהן או בחצרות של חברותיהן שאין הרבים בוקעים בהם כלל, וכשהן הולכים מחצר לחצר אחרת דרך רשות הרבים או לשווקים הם מתכסים מכף רגלן ועד קדקדן ועד בכלל ברדיד גדול הנקרא צעיף, ואינן פושטין אותו בדרך כלל, ולא נראה מהן בחוש הראות רק פניהן לבד, ויש מהן הרבה נשים צנועות יותר שמכסין גם פניהם במסוה וגם כשהולכים מחצרן לחצר חברותיהן אינן פושטין צעיפן בדרך כלל עד שיכנסו לחצר ההוא כידוע, ואם כן כל כהאי גונא אין שום צד איסור בפאה נכרית כלל, כיון דאפילו בשער עצמן לא חשיבא האשה עוברת על דת יהודית אלא דוקא כשיוצאת לשוק או למבוי מפולש ולחצר שרבים בוקעין בו וראשה פרוע, ואין עליה רדיד, וכמו שכתב מרן באה”ע (סימן קטו סעיף ד), וכתב הבאר היטב שם, דבחצר שאין רבים בוקעין בו לרש”י והתוספות ליכא איסור אפילו הוא פרוע לגמרי, אבל הסמ”ג הביא דברי הירושלמי שאפילו בחצר יש איסור אם ראשה פרוע לגמרי, וכו’, ע”ש, וכל זה מיירי בשער עצמה ממש, אלא משום שבזוה”ק הזהיר מאוד בגילוי שער עצמן אפילו כל דהוא, גם הנשים הן החמירו על עצמן לבלתי ראות שערן כלל (וראה לעיל בפרק א בדברי הרקנאטי שאין זה משום צניעות), ומכסין שערן בפאה נכרית, דלא החמירו בזוה”ק כי אם בשער עצמן ממש, אבל אם פאה נכרית על גבי שער עצמה אפילו תלך לשוק בלי רדיד כלל לא הוי עוברת על דת יהודית וכל שכן מחצר לחצר וברור [והיינו לדעת השה”ג שמתיר אף ברה”ר להבנת כל הפוסקים], וכן לדעת הפוסקים דפליגי על השלטי הגבורים ואסירי פאה נכרית אינו אלא לפי דרכנו מדברי השלטי הגבורים דהוא מתיר לגמרי לילך בפאה נכרית מגולית לשוק ולרשות הרבים בלי כיסוי רדיד כלל [כל זה כפי הבנת כל הפוסקים בדברי השלטי הגבורים], ובהא הוא דפליגי עלה אבל בחצר שלהן ומחצר לחצר שאין רבים בוקעין בהם ואפילו שרבים בוקעים בהם ולרה”ר ולשוק אם הן מכוסות בצעיף מכף רגל ועד ראש ועד בכלל, ולא פשטי הצעיף בדרך כלל בהא ודאי כולהו אזלי ומודו דהיתר גמור הוא, ואין למחות בידם כלל.

והכי מוכרח להדיא דברי הרב באר שבע משם מהרי”ק ז”ל, ושכן כתב בתוך דברי קודשו, וזה לשונו: ואפילו אם יהבינן ליה להחכם הנז’ וכו’ עד מה שכתב ואפילו משום מנהג צניעות ליכא וכו’, יע”ש, הרי בהדיא דבחצר שאין רבים בוקעין בו כולי עלמא מודו דשרי ליה לגמרי, ואם כן בנידון דידן שרינן להו דאין כאן שום איסור בדבר כלל וכמדובר, והיה נראה לי דגם הרב שלטי הגבורים גופיה לא התיר להן אלא מחצר לחצר שאין רבים בוקעים בו ובדרך רשות הרבים או בשוק הן מכוסות בצעיף, ומה שכתב בסוף דבריו אלא פשיטא שהולכות בשערות בהם לרשות הרבים ולשוק אלא דוקא בחצר שלהן ומחצר לחצר ובדרך הם מכוסות בצעיף אך מה אעשה שכל החולקין עליו לא הבינו כן בדבריו, וכו’, יצחק ב”מ אבולעפיה. עכ”ל הפני יצחק. [ולאחרונה ראיתי אחד מאופקים שהעתיק את דברי הפני יצחק בתחילת התשובה, ומשום מה השמיט מה שכתב בסוף התשובה, ואוי לו שלא חת מפני כבוד הפוסקים נשמתם עדן, ומשחק ומתעתע את דבריהם להכשיל את הרבים. ומי שמכיר את האיש צריך להוכיחו על פניו שלא טוב הוא עושה, כי לא כן היא דרכה של תורה להעתיק חצי תשובה, או להשמיט מילים פה ושם, ולמה לשכנע אנשים על ידי שקרים. וד”ב].

   (צא).   שנת תקצא – פאה נכרית במשנת הגאון רבי בכור מזרחי זצ”ל – דיין בארם צובא

הגאון רבי בכור מזרחי דיין באר”צ, חתם על תשובתו של הפני יצחק אבולעפיא ח”ו חאה”ע (סימן ו) שאין להתיר יציאה בפאה נכרית רק בחצר, ומחצר לחצר, אבל לא דרך רשות הרבים או בחצר שהרבים בוקעים בה. עכ”ד. [ועיין ערך רבי יצחק לבטון, שנת תר].

   (צב).   שנת תקצב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלמה יהודא בעל תשורת שי זצ”ל

בספרו תשורת שי (סימן תקע): שאלה, נשים הצנועות ונוהגין סלסול בעצמן שלא ליתן על ראשן פאה נכרית, אם מותרין בקונסט האר שייטל העשוי מאיזה צומח בארץ ולא משער רק דומה ממש לשער. לעניות דעתי אינו סלסול אלא מדינא אסור וכו’, ממילא יש בזה משום פריצות ודת יהודית אם לא ניכר שאינן שערות אף דמשום מראית העין ליכא אם כל נשי העיר עושין כן, כיון דיודעות, מכל מקום משום פריצות יש ועוברת על דת ישראל, ועוד, וכו’, ויש לחוש משום מראית עין משום אורחים דעוברין ושבין. עכ”ל.

   (צג).   שנת תקצג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים חזקיהו מדיני – השדי חמד זצ”ל

בשדי חמד אסיפת דינים (מערכת ד אות ג), כתב וזה לשונו: הוכיח בראיות ברורות שאין להתיר הפאה הנכרית לנשואות וכו’, ודלא כהמתיר וכו’, ובעין משפט במסכת נזיר (כח:) כתב דמסוגיא יש היתר לזה, וכתב שם בהגהה בתשובת באר שבע (סימן יח) דחה ראיה זו בשתי ידיים והאריך בראיות לאסור וכו’, ומסיים בדברי הברכת רצה וכו’, ועון זה מביא מגפה ר”ל, כי מגפה ר”ת מ’פני ג’ילוי פ’את ה’נשים, וכו’, ואם כן בפאה נכרית כיון שאינו ניכר אם הולכת פרועת ראש פריצותא מיהו הוי דהרי מטעם זה אתה אומר דיוצאת שלא בכתובה אף דמצד האיסור עצמו לא איבדה כתובתה, וכנ”ל בשם הרא”ש, וזה ברור אצלי לדינא. עכ”ל.

   (צד).   שנת תקצד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יחיאל מיכל היבנר אב”ד ניזנוב – בעל שו”ת לבושי מכלול ושו”ת הד”ר ועוד

במשכנות הרועים ח”ב (קונטרס עת שלום, דף יב ע”א), כתב וזה לשונו: והנה לא אדבר באותן שכבר פרצו גדר ישראל ביתר שאת והלכו בשערות מגולה וכדומה אשר בלי ספק אין אנו אחראין וכבר יצאו מכלל ערבות, אך אני צועק מר על הכשרים שהם בגדר “ישראל” ועם כל זה מקילים להם והולכין בפאה נכרית, ובאמת הוא איסור גמור מחמת מראית העין – לפריצות שיש בדבר (וכמו שנתבאר לעיל בפרק ג), ועיין בזוה”ק (פרשת נשא): אמר רבי חזקיה תנבא ליתי על בר נש דשביק לאנתתיה דתתחזיא בשעריה לבא וכו’, גרם מסכנותא לביתא, וכו’, ע”ש, יסמר שערות ראשך, ואם כן בלי ספק גם בפאה נכרית אסור. עכ”ל. [וראה עוד בספרו מעשה יחיאל (מעשה המים, מיכלא דאסוותא סימן קיג אות טו, דף כד ע”ב) שכתב שדעת כל הפוסקים לאסור. כיע”ש].

   (צה).  שנת תקצה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר זצ”לספר לב העיברי

בספר לב העברי ח”א (דף פא ע”ב) כתב: והנה לאסור פאה נכרית הסכימו יחד בעל באר שבע וכו’, ומהר”י מינץ קצינלבויגן, והגאון מורינו הרב יעב”ץ, כולם כאחד אוסרין מן הדין וכו’, על פי ראיותיהם מהש”ס וסותרים כל ההיתרים על ראיותיהם וכו’, והכל מבואר היטב בתשובה מאהבה ומסיים שם (התשובה מאהבה) שאף המתירין לא התירו אלא דוקא על הפנים של כנגד שערות הראש, דהיינו פאות הצדדין של הראש וכו’, אבל במקום שערות הראש גם הם מורים לאיסור. וכו’. עכ”ל.

ועוד כתב ב”כולל העברים” (נדפס ב”חברה מחזירי עטרה ליושנה”, דף יג ע”ב, אות ח) כתב: “אשה אשר הולכת בפאה נכרית או במלבושי פריצות, ואשר יגלה מבשרה לחוץ על ידי קיצור מלבושים וכו’, לא תהיה בין בנות הכולל, ועל כן יכול להיות שהבעל הוא בין בני הכולל ואשתו לא תהיה וכן להיפך, ואי אפשר לפרש כל הפרטיות באלו ובאלו, וכאשר יסכימו עוד הראשי לגדר גדרן של ישראל”. עכ”ל.

    (צו).    שנת תקצ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שמחה בונים מאוטווצק זצ”ל אב”ד וורקא

“שמעתי מפיו של המשב”ק של הרה”ק רבי שמחה בונים מאוטווצק זי”ע, בנו של הרה”ק רבי מדלי מוורקא זי”ע, אחיו של הרה”ק רבי יעקב דוד מאמשינוב זי”ע, ראש שלשלת אמשינוב, שלפני עלותו לארץ הקודש בשנת תרמ”ז, נתאספו כל גדולי האדמור”ים בביתו להפרד ממנו, מצד אחד ישב הרה”ק בעל ה”שפת אמת” מגור, ומצד שני ישב הרה”ק מאלכסנדר זי”ע, וכל החדר היה מלא בגדולי הצדיקים שבפולין, עד שלא הניחו לשום גבאי להכנס לחדרו הקדוש מאפס מקום. ובאותם רגעים נעלים טרם עלותו לארה”ק, נעמד רבי בונים מאוטווצק זי”ע ואמר לכל הצדיקים המסובים שם: “הנני רואה שהחלה להתפשט פריצות של לבישת “פעל” (כעין חתיכת עור של כבש עם מעט צמר שהיה דבוק לעור, והניחו אותה בקצה המטפחת במקום שערות), דעו לכם שאם לא יעצרו פריצה זו, יבוא יום ויתחילו הנשים ללבוש ר”ל פאות נכריות הדומות לשער, ואז יקום גוי ויחריב את העולם וישמיד את היהודים רח”ל”. – כה דיבר הרה”ק, יותר מחמישים שנה לפני השואה הנוראה! וידוע ששנים מועטות לאחר מכן היתה התדרדרות עצומה בעניני יהדות בפולין ובשאר איזורי אירופא, וגם בנושא כיסוי הראש חלה נסיגה נוראה, והסוף המר ידוע לכולם רח”ל”. (מפי הרה”ק האדמו”ר מתולדות אהרן, ונתפרסם בעלון “אל תפסידו” עמוד א, ובעוד מקומות).

    (צז).   שנת תקצה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלום מרדכי הכהן – “מהרש”ם” זצ”ל

בספרו דעת תורה או”ח (סימן עה), כתב וזה לשונו: ועיין בתשובת דברי חיים חיו”ד סימן נט, שכתב דרובם מסכים לאסור פאה נכרית וכו’, דאפילו לתת חתיכת משי על הפדחת שיהא דומה לשער אסור דזהו דת יהודית, ולפי זה יש ליזהר בקריאת שמע וברכת המזון ושאר ברכות שלא לברך נגד אשה המלובשת בפאה נכרית אך בעצימת עינים אולי יש להקל. עכ”ל.

   (צח).  שנת תקצז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי גרשון ליטש ראזנבוים בן ה”מתא דירושלים” על הירושלמי זצ”ל

בספרו משיב דברים ח”ב (סימן קכז), כתב וזה לשונו: כשכל הראש מכוסה רק פאה נכרית יוצאים “מתחת השבכה” על לחי’ שקורין לאקקען בלע”ז קבוצת תלתלים, באלה כתב התשובה מאהבה (ח”א סימן מח) שהשלטי הגבורים ומגן אברהם מתירין (דהיינו מתחת לשבכה כנ”ל), אבל הנשים כעת שהולכין בשייטעל על השערות שלהן וגם כל הראש אינו מכוסה בדבר אחר רק השייטער או הפרוק הוא הכיסוי כל הראש, חלילה, ולכולי עלמא ודאי צניעות וחשיבות יותר לילך בלא פאה נכרית שמתחת השבכה [שגם השלטי הגבורים התיר רק בדוחק] וגם שער אחד לא יצא החוצה, ונשים הצנועות הולכות בלא שייטעל [שמתחת לשבכה]. עכ”ל.

   (צט).  שנת תקצז – פאה נכרית במשנת רבי יצחק בלאזר בעל הפרי יצחק

בספר שלשה דורות בירושלים (עמוד 127) כתב שמשו הרשמי של הגר”ש סלאנט על אודות שיחה שהתנהלה בין הגר”ש סלאנט להגר”י בלאזר (הובאה השיחה במלואה בערך “רבי שמואל סלאנט”, בהערה), בסוף הדברים: רבינו (הגר”ש סלאנט) שח בפניו דאגתו וכו’, מצטער אני על שלא הגבתי בראשונה, ולכן אבקש להשפיע עליה שכלתו לא תפרוץ גדר אחד מגדרי ירושלים המקודשים. הגר”י בלאזר זצ”ל הקשיב לדברי הרב, הדברים נגעו ללבו והוא פרץ בבכי, הבטיח לרבנו שכלתו לא תחבוש פאה נכרית, רק אז נרגע רבנו. עכ”ל.

     (ק).     שנת תקצח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה אהרונזון זצ”ל – בעל “פרדס הבינה”

בספר פרדס הבינה (חלק מטעי משה, דף עג ע”א), הביא דברי התשובה מאהבה הנ”ל, וכתב: ולדעתו כל מקום שנמצא בדברי אחד מן הפוסקים איזה היתר כמו השלטי הגבורים והרמ”א והמגן אברהם הוא רק על הפיאות חוץ לצמתן, אבל לעשות פארוקען הוא איסור גמור מכמה טעמים שנראות כפרועי ראש, ובפרט שהגאון מהר”י קאצינלבוגין, והגאון באר שבע, והגאון יעב”ץ כולם אוסרים, ואם כן מאן ספין וחשיב לחלוק עליהם. עכ”ל.

  (קא).   שנת תקצט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצ”ל – החפץ חיים

בספרו גדר עולם (פרק ד) המדבר על ענין גילוי הראש לנשים, כותב החפץ חיים וזה לשונו: ואל יטעה אותה היצר שתינצל מן הדין מפני שהיתה צריכה להתקשט עצמה לעיני בעלה שלא תתגנה עליו, כי באמת זוהי טעות דזהו שייך רק בביתה לבד! ולא בשוק! ועוד, דגם “בביתה” היה לה עצה לילך באיזה כיסוי נאה או בפאה נכרית על ראשה. והנה כאשר נתבונן נמצא ששתי סיבות גורמות לזה העוון לבא, אחד מפני העצלות שמתעצלת לטרוח בכל יום ללבוש איזה כיסוי על שערה (וסיבה זו אינה רלוונטית לזמנינו ב”ה. העורך), ועוד מפני פיתוי היצר שמסיתה ליפות את עצמה לפני בני אדם ולהתקשט בשערותיה ועל שתיהן היא עתידה ליתן דין וחשבון. עכ”ל. יוצא איפא שהחפץ חיים כותב בפירוש שהפאה הנכרית היא אך ורק ל”ביתה”[24].

וכן בספר “אוצרות ירושלים” (חלק קמז), כתב: “ועל זה הנני מפרסם מה ששמעתי “מפי” הרב צבי זקס, נכד רבינו בעל חפץ חיים, ששמע מפי הסבתא שלו, שבעלה הוא רבינו זצ”ל, שהזהירה בפירוש לא לצאת לחוץ בפאה נכרית בלי שום מכסה”. עכ”ל.

והגאון רבי אהרן צבי רומפלר בקונטרס “התנערי מעפר קומי” (עמוד ח הערה ח), כתב וזה לשונו: ואשת החפץ חיים בזווג שני שהלכה עם פאה נכרית היה נגד רצונו, שהתנה איתה לפני הנישואין שלא תלך עם פאה ואחר כן שינתה, כמו שהעיד נכדו הרה”ג ר’ צבי זאקס ששמע כן מנכדתו החורגת עצמה, מובא בספר אוצרות ירושלים חלק קמז. עכ”ל[25].

עוד מפורש בדברי המשנה ברורה (סימן עה סעיף א-ב) שדת יהודית אינה משתנה כלל, אפילו אם יפרצו הגדירות, האיסור עומד בעינו. ראה הערה[26].

   (קב).  שנת תקצט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה הררי זצ”ל – ראב”ד בארם צובא

הגאון רבי משה הררי בעל שו”ת פני משה, חתם על תשובתו של הפני יצחק אבולעפיא ח”ו חאה”ע (סימן ו) שאין להתיר יציאה בפאה נכרית רק בחצר, ומחצר לחצר, אבל לא דרך רשות הרבים או בחצר שהרבים בוקעים בה. עכ”ד. [ועיין ערך רבי יצחק לבטון, שנת תר].

   (קג).   שנת תר – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק לבטון זצ”ל – דיין בארם צובא, מח”ס עושה חייל

הגאון רבי יצחק לבטון, ומהר”ם הררי, ורבי בכור מזרחי, דייני ארם צובא, הסכימו לתשובת הפני יצחק אבולעפיא בח”ו חאה”ע (סימן ו) שהפני יצחק כתב, וזה לשונו: ואם כן בנידון דידן שרינן להו דאין כאן שום איסור בדבר כלל וכמדובר, והיה נראה לי דגם הרב שלטי הגבורים גופיה לא התיר להן אלא מחצר לחצר שאין רבים בוקעים בו ובדרך רשות הרבים או בשוק הן מכוסות בצעיף, ומה שכתב בסוף דבריו אלא פשיטא שהולכות בשערות בהם לרשות הרבים ולשוק אלא דוקא בחצר שלהן ומחצר לחצר ובדרך הם מכוסות בצעיף אך מה אעשה שכל החולקין עליו לא הבינו כן בדבריו. ועל פי האמור דבכי האי גונא דנידון דידן דהיתר ברור וליכא איסורא אפילו דרבנן כלל, ניצולים אנחנו מסברת רוב הפוסקים ז”ל, דסבירא להו דאפילו באיסורין דרבנן כי נהגו וכו’, פי המדבר אנא זעירא דמן חברייא, הצעיר יצחק משה אבולעפיא ס”ט. עכ”ל הפני יצחק. וחתומים על התשובה הנ”ל הגאונים הנ”ל, רבי בכור מזרחי, רבי משה הררי, רבי יצחק לבטון, שהיו חברי בית הדין באר”ץ, וכולם הסכימו לדבריו שגם השלטי הגבורים לא התיר אלא בחצר ובביתה, וכתבו: “וכולהו טעמי דיהיב בשירותא הלכתא נינהו ומפיו אנו חיים ומי כמוהו מורה” וכו’. עכ”ל[27].

   (קד).  שנת תר – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם חיים איינהורן זצ”ל בעל “עצי העולה”

בסוף ספרו “שערי טוהר” על הלכות נדה, כתב: גם בענין שבנות ישראל יוצאות בפאה נכרית לרשות הרבים כבר העלה להלכה בשאילת יעב”ץ סימן ט ובדברי חיים ח”ב סימן נט, דאסור ויש בה משום דת יהודית, וכן מבואר פשטות הש”ע באבן העזר סימן קטו סעיף ד, וכו’, וכל שכן בזה הזמן שמתקנין השיער להיות דומה ממש כמעשה הפריצות בודאי אסור מן התורה, וכמו שכתב בדברי חיים ח”א סימן ל. עכ”ל.

  (קה).  שנת תר – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה ליב כהן זצ”ל [תלמיד הגאון רבי עזריאל היילסהימר]

בשו”ת רבינו עזריאל הליידסהימר חאו”ח (סימן ח, עמוד יד) כתב וזה לשונו: ועל היתר פאה נכרית, כתב בעל חוות יאיר במקור חיים (או”ח סימן עד): בי”ב דרשות של מהר”ש בן מהר”ם פאדוואה (דף ג ע”ב) אוסר בהם אפילו בבגדים של משי שדומה לשיער. עכ”ל. משה ליב כהן. עכ”ל.

    (קו).    שנת תר – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יהושע טרייטיל – בעל חדות יהושעספר חדות יהושע

בספר חדות יהושע (סימן עה ס”ב) אחרי שהביא דברי המתירים “לקרות קריאת שמע” כנגד פאה (ולא לגבי יציאה לרה”ר), סיים וכתב: “וראיתי בשאילת יעב”ץ דכתב מצאתי דנזיר כחף נדפס בגליון היתר בפאה נכרית, ועיין שם שאלה ט מה שהוא כתב על זה”. עכ”ל. הרי להדיא מסיים ומצדד כדברי היעב”ץ לאסור לקרות ק”ש כנגד פאה נכרית, ודלא כשלטי הגיבורים. ואם על קריאת שמע איתמר (אע”פ שהרבה פוסקים חולקים על היעב”ץ ומתירין לקרות ק”ש כנגדה) כל שכן לגבי רשות הרבים שיש לאסור. וכן נקיים ציוויו של החדות יהושע ונעתיק לשון היעב”ץ שם שכתב: “וכן עיקר לענ”ד דלא עדיפא פאה נכרית מקלתה, דבשוק אסורה ממדת יהודית כדאיתא בהמדיר”. עכ”ל[28].

   (קז).   שנת תרא – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מרדכי זאב רוזנטעל זצ”ל (הרמ”ז) – אבד”ק קאלביעל

כפי שמספר בנו (בספר ליקוטי שמחה, אות כ ענף כהונה, עמוד צז), בזה הלשון: ונהירנא כד הוינא טליא, נתודע  לאבא מארי הגאון החסיד האמיתי הרמ”ז זצ”ל שכמה מנשים הצעירות התחילו ללבוש על ראשם פאה נכרית לאחר שגילחו שערם, ותיכף צוה לכרוז בשמו איסור על זה, וגם שלא להניח את הנשים האלה לבית התפילה וגם להבדיל בבית הטבילה וכו’. עכ”ל. (ראה לשונו בשלימות להלן בערך הבא).

  (קח).  שנת תרא – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם צבי קליין בעל “בארות אברהם”

בשו”ת בארות אברהם לראב”ד סילאש ח”ב (סימן י) ואחרי שהביא דברי הרמ”א באו”ח סימן עה ס”ב, והמג”א בשם השלטי הגיבורים, והמחצית השקל והעטרת זקנים, והבאר שבע שחולק ואוסר פאה נכרית בין משערות שלה וכו’, כתב: ובשו”ת מהרי”א חיו”ד סימן שסו הביא בשם תשובה מאהבה שמפלפל לאסור משום איסור הנאה דשערות המת, ומסיק דמשום זה אין אסור רק משום “ובחוקותיהם לא תלכו”, וכן כתב הגאון מהרי”א ז”ל, ועוד כיון שעל הרוב נקנין אותן שערות ארוכין מדלת העם אשר מתים בבית החולים, יש חשש בדבר, וגם מאיסי. “ועוד, דיש לגזור תחילתן משום סופן, דהא חזינן מה עלתה בידן ע”י זה באו לילך בשערות עצמן שלהם”, עכ”ד, ובספר ליקוטי שלמה לאו”ח סימן עח, כתב בשם כרם שלמה ותשובה מאהבה וכו’. הנה הבאתי לך דברי האוסרין והמתירין, ואף שלא יכולתי לחדש בזה דבר, עכ”פ וכו’ בדורינו זה שיש לחוש שאם לא יתירו פאה נכרית תלכנה בשערות עצמן בודאי יש להתיר. ועיין מה שכתב בגליון הש”ס בנזיר כח: בשם רבי יהושע בועז, ושם בהערות כתב דהלחכה כהבאר שבע. עכ”ל. הרי מלבד דמסיים שהלכה כדעת הבאר שבע שהכריע בדבר לאסור, אלא שגם לפני כן מצדד שאין הדבר מותר כלל ורק כדי להצילן מאיסור הליכה בפירוע ראש לגמרי[29].

  (קט).  שנת תרב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק ווייס מאקריטוי זצ”ל

בצוואתו הנדפסת בספר רחמי האב (קונטרס תולדות יצחק, עמוד ד אות ב), כתב וזה לשונו: הזהרו מפיאות נכרים בנשים ומהדומה לדומה ור”ל, כי סדר העולם בת קמה וכו’. עכ”ל. [ושם הרחיב שיש בפאות הנכריות פריצות].

    (קי).    שנת תרג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אליהו דוד תאומים – האדר”ת זצ”ל

הגאון רבי אליהו דוד תאומים באגרות האדר”ת (נדפס בספר “אדר היקר” לראי”ה קוק, מכתב יג) כתב לאחד מן הרבנים שרצה לעלות ארצה בתוך דבריו: “כן גם הרבנית לא תשא פאה נכרית”. עכ”ל. [וזה היה אחד מהתנאים של העולים לארץ הקודש כידוע מאותה תקופה ע”פ הכרזתו של הגרי”ח זוננפלד, כמובא במרא דארעא דישראל (עמוד מב) ובדת יהודית כהלכתה (עמוד צג, ועמוד קכא). ועוד].

 (קיא). שנת תרג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק זאב ידלר (אדלר) זצ”ל – תפארת ציון

בספר “בטוב ירושלים” (רבינו הרה”צ רב”צ ידלר, עמוד רצז), כתב וזה לשונו: הגאון הצדיק רבי יצחק זאב ידלר בעל מחבר ספר תפארת ציון על המדרש רבה, היה נמנע מלהכנס לביתם של אלו שנשותיהן לבשו פאה נכרית שכן החזיק זאת כגילוי ראש ממש וכו’. עכ”ל.

ובספר דבר ה’ (עמוד רסט), הובא בזה הלשון: ראיתי דבר נורא מה שכתב הרה”ג מגיד מישרים רבי בן ציון אדלר זיע”א בתולדות אביו הגאון רבי יצחק זאב אדלר זצוק”ל זיע”א בעל התפארת ציון, וזה לשונו: כן אסר לבישת פאה נכרית ועל כן לא רצה להכנס בשום אופן לביתם של הרבנים שבאו מחו”ל ונשותיהם היו לובשות פאה נכרית, שכן החזיק זאת בכגילוי שערות ממש. והוסיף נכדו מעשה שהלך פעם לבקר את הגר”ח ברלין זיע”א, לפני עבור את מפתן הדלת נעצר הגאון רבי יצחק אדלר זצוק”ל לזמן קט, ואחר כן נכנס, לשאלתו של נכדו על מה ראה להיעצר על יד הדלת, ענה לו שפעם אחת היתה אסיפת רבנים בבית זה, וכמדומה לו שהרגיש כאן באשה שלבשה פאה נכרית שדינה כגילוי שערות, ועל כן רצה הפעם להווכח כדי שלא יכשל בזה שוב. עד כאן לשונו. [וכן הובא בעקבתא דמשיחא (מס’ 181). ועוד].

 (קיב). שנת תרג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שמחה הכהן זצ”ל – האור שמח

“פעם הגיעה אשה אחת לרב דק”ק קריניק הגועה בבכיה “התינוק שלי לא רוצה לינוק”, הרגיע אותה הרב מקריניק, הוא בקש ממנה להתלוות אליו לביתו של האור שמח, שם, באוזני הגאון סיפר לו את המעשה וביקש ממנו פתרון וכו’, שאל אותה האור שמח: אמרי לי בשבת את לובשת פאה נכרית? האם את לובשת קרעלן וכו’. השיבה האשה בחיוב, אז נענה רבי מאיר שמחה ואמר: “זו הבעיה” וכו’. עכ”ל. [ספר על הצפנת פענח פרק ו]. (והמעשה הובא גם ב”המאיר” גליון כב בהקשר לנושאי צניעות וקדושה בבית היהודי).

  (קיג).  שנת תרד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מרדכי יהודה ליב ווינקלער – לבושי מרדכי זצ”ל

בשו”ת לבושי מרדכי חיו”ד תנינא (סימן קסח), כתב וזה לשונו: ומזה ומזה שלא תצא כלל בפאה נכרית כאשר “שייטיל” שמעתי מהגאון הצדיק מהח”ש זצ”ל אב”ד ק”ק אבראם “טול מקל והך על קדקדן דהיינו (פאה נכרית), וזכות נשים צדקניות וצנועות קרבה גאולתינו”. עכ”ל[30].

ושם ח”א מהד”ת (סימן קח) כתב וזה לשונו: מי שיש לו קרחה בראשו אם מותר להשים על ראשו פאה נכרית מה שנקרא פאריקעאן בלע”ז וכו’, ובאשה נשואה יש בו איסור ממש דהוה עוברת דת משה ויהודית כמ”ש באה”ע סימן קטו וכו’. עכ”ל. וכן כתב בהערתו שבספר “שמע ישראל” (נדפס בתרפ”ד, ושנית בניו יורק תשיט, דף טו ע”ב) “הערה מהרב הגאון אבד”ק בעמח”ס שו”ת לבושי מרדכי שליט”א”, שעשו תקנה אצלם שאשה שמגיעה לעזרת נשים בר”ה ויוה”כ עם פאה נכרית, לא יכניסוה (והובא לשונו לעיל בשנת תקפ, בערך רבי מנחם הכהן אב”ד צהעלים).

 (קיד). שנת תרד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלמה קארלעבאך רב בליבעק

בספר “לדוד צבי” (עמוד ריח) כותב הגאון רבי שלמה קארלעבאך רב בליבעק: “אמנם האיסור שלא תלך אשה פרועת ראש דין מפורש הוא בש”ס ופוסקים וכו’, והנה לכסות את השער בפאה נכרית נדון בזמנינו ובמדיתינו כהיתר גמור, והמעיין בדברי האחרונים שלקטתי יראה שחוככים בזה להחמיר ע”פ סברות ישרות ונכוחות ואני וכו’, ולהם משפט ההכרעה כיד ה’ הטובה עליהם”. עכ”ל. גם בשו”ת סתרי ומגיני ח”ב (סימן מד) הביא דברי המחבר בעל לדוד צבי שהעלה לאיסור וכו’. ע”ש.

 (קטו). שנת תרה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יחזקאל הלברשטאם אב”ד משינאווא זצ”ל

בספר דברי יחזקאל על התורה לבנו של הגר”ח מצאנז (דרוש לשבועות), כתב וזה לשונו: וכשהגעתי ללא תרצח נזכרתי, חשבתי שזה היה לי לסיבה שנרמז לי שצריך אני לפתוח פי ולהגיד מה שהיה קודם במחשבתי, אם להגיד או לחדול, ועתה ראיתי כי מוכרח אני להגיד כי איסור גדול יש לבנות ישראל לילך בבגדי פריצות ובפאה נכרית, וכל איש ישראל מחוייב למחות באנשי ביתו בכל כוחו והמקום ירחם עלינו ויסיר המכשלה מעלינו. עכ”ל.

ובליקוטים (עמודים קכ, ובמקור חיים עמוד רסב) איתא בזה הלשון: פעם אחת בא רבינו משינאווא זיע”א לעיר אחת במדינתנו מן הגדולות ובא הרב מרא דאתרא אליו לכבודו, וכו’, מובן הדבר כי היו אז בבית אנשים נכבדים למאות, ותיכף פתח הרה”ק משינאווא להוכיח בהתלהבות גדול על שאינו מוחה בבתו הלובשת פאה נכרית ושאר מלבושים מתדמים לחוקות כאחת הפרוצות וכו’, באם היה ענין התוכחה על עבירה בסתר הייתי מוכיחו בהתבודדות באין רואה, אך כאן הלא בת כבודו מטיילת בשווקים, ואדרבה רק ברבים החטא הלזה, וילמדו שאר בנות ישראל הכשרות דרכיה העקלקלות בדרך קל וחומר אם בת הרב הולכת כן, מכל שכן בנות בעלי בתים הפשוטים, ויאמרו התירו הפרושים את הדבר, לזה החיוב עלי להוכיחו ברבים למען ידעו כי הוא שלא כדין ועבירה גדולה. עכ”ל.

(קטז).שנת תרו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שבתאי פיינברג אב”ד מיכילישאק בעל “אפיקי מגינים”

בספר “אפיקי מגינים” על הש”ע (סימן עה, חלק הביאורים סוף אות ב) כתב: ועכשיו בעווה”ר נתפרץ מאוד מדת הצניעות בנשים שהולכות בפרהסיא בפרועי ראש עד שאי אפשר למחות בהן “שבודאי לא ישמעו לנו”, “לפחות” יש ללמדן שישימו על שערן סבכה קלועות מחוטין דקין של משי, או של שערות מפאה נכרית כנ”ל, “דזה מועיל לסלק האיסור דאורייתא”, וגם על ידי זה יהיה “היתר קצת” לומר דבר שבקדושה כנגדן, כמו שכתבנו לעיל “דבזה אפשר שישמעו לנו”. עכ”ל. הרי להדיא דס”ל דפאה נכרית איסורה מדרבנן, וכיון “שבודאי לא ישמעו לנו”, יש להורות להם לסלק האיסור מדאורייתא, וגם יועיל לומר דברים שבקדושה כנגדן, שבזה “אפשר” (כלשונו) שישמעו. והוא כעין דברי הגמרא בקידושין (כא:): “לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות, ואל יאכלו בשר תמותות נבילות”, וכל שכן כשהוא איסור דאורייתא ואיסור דרבנן[31].

  (קיז).  שנת תרו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יהודה הורביץ מדז’יקוב בעל “גליוני מהר”י”

בספר על איילת השחר (עמוד קצט) מובא שהיה מתרעם על פאה נכרית, וכן על הלובשים פאה וכובע, וז”ל: אמר רבינו על ההולכות עם פאה ועליה כובע, לוקחים הם פריצות (פאה) ומניחים עליה פריצות שניה (כובע), ועוד מעיזים לומר שזה צניעות!. עכ”ד.

 (קיח). שנת תרז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אריה ליביש הורוויץ זצ”ל – בעל “הרי בשמים”

בשו”ת הרי בשמים מהדו”ק (סימן לו), כתב: קונטרסו היקר הגיעני תמול שלשום ומחזיקנא טיבותא מלא חפנותא ואפריון נמטייה אחרי רואי כי העיר ה’ את רוחך ונשא לבך אותך בחכמה לאדפוסי אידרא קונטרס אסיפת חכמים מכל חכמי דורנו שיחיו לאסור איסור על נשי עמנו לבל תשאנה על ראשן פאה נכרית הנקרא שייטעל, וגם אותי קראת להיות אמרתי צרופא בצירופא דרבנן לחוות לו דעתי על פי דין תורתינו הקדושה וחשתי ולא התמהמתי למלאות משאלתו. עכ”ל. ובסוף דבר הסיק שהדבר אסור בכל לשון שבעולם. כיע”ש.

 (קיט). שנת תרט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד – רבה של ירושלים זצ”ל

בספר מרא דארעא דישראל (פרק ג) מובא: פעם באה אשה אחת לירושלים מפולין כשהיא חובשת פאה נכרית, הדבר נודע למרן הגרי”ח זוננפלד ולהגאון רבי שמואל סאלנט רבניה של ירושלים דאז, הם יצאו בחרם על אותה האשה שבשום פנים ואופן לא תוכל להתגורר בירושלים כל עוד שלא תסיר את הפאה הנכרית, ושאף אחת מנשות ישראל לא תעזנה לפרוץ את הגדר בפרצת הפאה הנכרית, כי חומת ירושלים היא חומת הצניעות, ולא ילבש בגד שיש בו פריצות בשום פנים ואופן. עכ”ד.

“שאלו את פי רבינו הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ”ל, הרב הגאב”ד פעיה”ק ירושלים תובב”א עם מותר לאשה לכסות ראשה בפאה נכרית (פארוק), השיב הרב כי בתשובות האחרונים מדובר על זה באריכות ולדעתו אסור בפשיטות מפני פריצות”. עכ”ל.

ועוד בספר מרא דארעא דישראל (עמוד מב), כתב וזה לשונו: רבינו רי”ח זוננפלד היה גם חבר קבוע ומן הראשיים “בועד משמרת הצניעות” הירושלמי, והיה מרבה להשתתף באספותיו ולהביע שם את דעותיו, כשעלה פעם על הפרק שאלת הפאה נכרית, תמה רבינו ואמר לפני הנאספים: “אתמהה, וכי איך לבושות הללו פרוק כדי שיתראו בו כפרוצות”. עכ”ל. ובהערה שם (מס’ 16), כתב המוציא לאור: “בחומרא רבה היה רבינו נוהג כלפי הפאה נכרית, ופסק שהיא גרועה יותר משער המצח שאין הנשים זהירות לגלח”. עכ”ל.

   (קכ).   שנת תרט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלמה אריה לייב וינשלבוים אב”ד טיטשין זצ”ל

בספר ההנהגות הנקרא “ברכה שלמה” (קראקא תרפ”ח דף ח ע”א, ד”ה ראיתי): “…ראיתי שהקפיד על בת תלמיד חכם אשת חבר שנשאה על ראשה פאה נכרית שייטל, כי הפוסקים אוסרים פאה נכרית, וכמו שכתב בתשובת דברי חיים ח”ב סימן נט. ועיין שו”ת בנין ציון או”ח (סוף סימן טו), וזה לשונו: ויש לחוש לדברי האוסרין והם גדולי האחרונים והמורים, וגם לפי שעל ידי כן רבים יבואו לידי מכשול וכו’, על כן שומר נפשו ירחק מזה, ומהראוי לכל ירא ה’ להזהיר לבני ביתו שלא ילכו בדרך הנשים הפרוצות, אך בדרך הצניעות ולא ילכו בפאה נכרית, ויזכו לבנים כשרים כהני משרתי עליון כמאמר חז”ל וכו’. עכ”ל. ולכן בודאי אסור לצאת בפאה נכרית, וזה מאיסור דת יהודית. עכ”ל.

(קכא).    שנת תרי – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף קאליש מאמשינוב

בספר על איילת השחר (עמוד קצז) סיפר בנו: כאשר שכב אביו הקדוש רבי יוסלה מאמשינוב זיע”א על ערש דווי, ביקש והתחנן לבנותיו ולבני ביתו שיתנו לו תקיעת כף ויבטיחו לו שלא ילבשו פאה נכרית. עכ”ל.

(קכב).    שנת תרטו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלום סופר זצ”ל בעל “תורת חיים” [בן המחנה חיים]ספר תורת חיים

בתורת חיים או”ח (סימן עה ס”ק ז), כתב: ועיין מגן אברהם לענין שער נכרית וכבר האריכו בזה המפרשים וכו’, וכל זה מדינא, אבל יש להחמיר כהבאר שבע, ובמור וקציעה כתב דיש בו איסור, ועיין בשאלות שלו ח”א סימן סט, וח”ב סימן ז-ח, ועיין בתשובת דברי חיים חיו”ד ח”א סימן ל וח”ב סימן נט, דיש לאסור, ע”ש היטב [שכתב: וכפי ששמעתי אז לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופאה נכרית, רק איזה מנקלי הדעת פחותי הערך והיו לקלס, ורק בעווה”ר מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפקורסים, ולכן ח”ו לא על זה נאמר שהותר גם לנשי מדיתינו לנהוג כן, והאיסור במקומו והעובר “לוקה מן התורה”, ולכן מדין תורה הקדושה אסור לילך אפילו בדבר אחד פריצות כדרך העמים. עכ”ל[32]], ועמש”כ בסימן שג. עכ”ל.

 (קכג).   שנת תרטו – פאה נכרית במשנת הקדוש רבי אברהם יהושע פריינד אב”ד נאסיד זצ”ל – בעל שו”ת מאור יהושע

בספר חדוות החיים ח”י (פרק סב), כתב וזה לשונו: עובדא מעניינת סיפר הרב פריינד זצ”ל (ראב”ד ירושלים) שהיתה עם סבו הגאון הקדוש מנאסיד זיע”א, שפעם באה אליו אשה שלא זכתה להיפקד בילדים שנים רבות ובכתה לפניו, הרב שהיה מגדולי הפוסקים והצדיקים בהונגריה השיב לה: “אף שקשה מאוד לפעול אצלכם שיהיו לכם ילדים, אמנם את תבטיחי להסיר את הפאה וללכת במטפחת תזכי לבת אחת”, האשה אכן קיבלה זאת וזכתה בתוך שנה לבת.

עבר זמן מה והחלו כמה מחברותיה לשכנעה שתחזור לפאה הנכרית, ומהלחץ חזרה לפאה בחושבה שבין כך ובין כך נולדה לב בת ובודאי לא יזיק, אך למרבה הצער נפטרה ביתה זו, האשה באה ישר בבכיות נוראות לרב מנאסיד, אך הרב שהיה בעל רוח הקודש מופלא זעק לעברה: “מה את חושבת שזה משחק שביקשתי שתחליפי הפאה למטפחת? זה אש, איך חזרת לפאה?”. עכ”ל. [והובא בספר דבר ה, עמוד רמט, ובעקבתא דמשיחא (גליון 93) ועוד. וראה בשו”ת אפרקסתא דעניא ח”ב חאו”ח (סימן יח ד”ה ושמעתי) מה שכתב בשם הצדיק מנאסיד זיע”א].

(קכד).   שנת תרטו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי סיני שיפפער זצ”ל בעל “סתרי ומגיני”

בשו”ת סתרי ומגיני ח”ב (סימן מד) להגאון רבי סיני שיפפער רב ואב”ד קרלסרווה, כתב על אודות תחילת פריצת המנהג ללבוש פאה נכרית בזמנם, שהיה כדי להציל הנשים מגילוי ראש לגמרי, וכפי שמעיד נאמנה על מעשה שהיה שחכם אחד הורה לאיסור פאה נכרית ופשטו כל הנשים הכיסוי מעל ראשם לגמרי ולא כיסוהו כלל, וזה לשונו: ופוק חזי מאי עמא דבר, דברוב מדינות פרקו נשים רבות מעליהם עול דת יהודית (צ”ל: משה), והולכות בפומבי בשערותיהן הטבעיות, “בעת כזאת” בודאי אין צריך לחפש בדרכים אחרי חומרות יתרות, ומאיש נאמן שמעתי שזה זמן לא כביד אשר דרש רב אחד בקהילה גדולה בענין זה במדינת פולנית ושפך כוס חמתו על אותן הנשים המכסין ראשן בפאה נכרית ולא במנצפת כמו בימים ראשונים, וקרא עליהן “ראשי חדשים לעמך נתת – זמן כפרה” ר”ל, וכשמעו זאת השלימו הרבה נשים את הפאה נכרית מראשיהן באמרן אם גם זאת לא די, למה לנו להכביד את ראשינו בשייטעל, והולכים עכשיו בלי שום מכסה על ראשיהם, ובינתיים יצא לאור ספר לדוד צבי והאריך להוכיח שם גם כן דאשה שתלך בפאה נכרית עוברת על איסור תורה, (וממשיך שם לצטט מהספר לדוד צבי עמוד ריח שכתב:) ולכסות השער בפאה נכרית נדון בזמנינו ומדינתינו כהיתר גמור, והמעיין בדברי אחרונים יראה שחוככים בזה להחמיר וכו’. עכ”ל. והנה מלבד שמפורש הדבר להדיא שהיה זה כדי להצילן מגילוי ראש לגמרי שהרי לא ישמעו לנו בזה, אלא שמפורש דמסכים לדברי הלדוד צבי שמדברי האחרונים מפורש שהדבר אסור, ולצורך שישמעו ויקשיבו לקול מורים נאמר להם שזה עדיף מללכת בגילוי ראש (או אפילו אמרו להם בלשון “מותר” כי אותה בודאי יקבלו), והוא ממש כדברי האפיקי מגינים (עיין לעיל בערכו) שכתב “ובודאי לא ישמעו”, ועל פאה נכרית כתב “אפשר שישמעו, ובזה לפחות נסלק האיסור מדאורייתא”. עכ”ל[33].

(קכה).   תרטז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלמה זלמן פינס קאטלר, נכד הגר”א

הגאון רבי שלמה זלמן פינס קאטלער נכד הגר”א, ואב”ד סוויסלאץ (נולד בשנת תקטז במינסק פלך ווילנא), כותב נכדו הגר”מ שטרנבוך (בדרשת שבת הגדול שנדפסה בשנת תשעח, והועתקה בקונטרס “דעת גדולים” עמוד יד): “וזקני הגרש”ז פינס זצ”ל סיפר לי שבזמן שהתחיל להתפשט המנהג לילך בפאה נכרית היו אלו פאה נכריות שלא היה בהם שום יופי כלל ושמשו רק ככיסוי לבד, והיום בעוונותינו הרבים כשכבר היא כלה מוציאה אלפי דולרים להשיג סוג פאה שבולט ביופיו ומושך להסתכל על זה. ותחת שהפאה נכרית מיוחד לכסות יופי השיער, נעשה סניגור קטיגור, שהפאה גופא עשויה ליופי ומושך להסתכל בה, וזהו פתח להרהורי עבירה, ואבי אבות הטומאה. והאר”י הקדוש גילה שבאחרית הימים קודם הגאולה יהיו עיקר הנסיונות בעניני קדושה. גם כל הברכות שמברכים בני ביתה כשעומרים נגדה בבית והיא לובש הפאה הפרוצה, הרי זו ברכה לבטלה כיון דהוי ברכה נגד ערוה וגם לא יצאו ידי חובת ברכה”. עכ”ל (וכנראה יש בדבריו אלו תוספת על דברי זקנו).

  (קכו).  שנת תרי – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם חיים שמחה בונם מיכלזאהן, אבד”ק פלונסק זצ”ל

בספרו מקור חיים (אות רסב, דף לו ע”ד): פעם אחת בא לעיר אחת במדינתו מן הגדולות, ובא הרב מרא דאתרא עליו באמצע השבוע לכבודו, והרב אבד”ק הוא היה מפורסם לשר התורה ועטרת הגולה, ומפני כך לא אזכיר שמו, והיה להם קרבות משפחה, מובן הדבר כי היה אז בבית אנשים נכבדים למאות ת”ח חסידים וגבירים, ותיכך פתח הרה”ק משינאווה להוכיח בהתלהבות גדול על שאינו מוחה בבתו ללבוש פאה נכרית, כאחת הפרוצות, נענה הרב האב”ד, אם רצונכם למצות עשה הוכח תוכיח, היה לכבודו להוכיח אותי במקום שאין אנשים כדין תוכחה וכו’, ובגוף הענין – אין בידי למחות ולהעבירה מרצונה בזה.

והשיב הרה”ק: דבר זה כתוב בתורה בשמעון ולוי אחי דינה, כששאל אותם יעקב מדוע וככו’, והם השיבו הכזונה יעשה את אחותינו, והדבר קשה, א), מה שאלם יעקב למה עשו ככה הא הם עדין עשו, כמו שכתבו ברמב”ן ובמפרשים. ב), מה השיבו הכזונה, הלא גם יעקב ידע מה הגיע אליהם. ג), לפי הפשט היה לו להשיב לאשר כשונה נעשה ולמה השיבו בה’ התמיה? אך הכל ניחא, דיעקב אבינו ע”ה שאל אותם אם כן רציתם להרוג אנשי שכם, היה לכם לעשות מעשיהם בלט לאט לאט מבלי פרסום ברבים בפרהסיא שעשיתם להבאיש ריחנו ברבים, ועל זה השיבו בני יעקב שמעון ולוי, הן אמת הדבר אשר אבינו דובר, אך אם היה שכם בן חמור עושה מעשהו במחשך ובלילה בלא יודע לאיש אז הינו גם מודדין לו כמדתו על חטא בסתר הריגה וכו’, אולם דינה יצאה לטייל בחוצות ושוקים באמצע היום בפני רבים ומשם כבשה ולקחה לו והוכרחנו למדוד לו כמדתו, ולכל אנשי העיר ביום דייקא ובפרהסיא. וכן הוא בכבוד הרב באן היה ענין התוכחה על עבירה בסתר הייתי מוכיחו בהתבודדות באין רואה, אך כאן הלא בת כבודו מטיילת בשוקים, ואדרבה רק ברבים החטא הלזה וכו’. לזה החיוב עלי להוכיחו ברבים למען ידעו כי הוא שלא כדין, ועבירה גדולה, והרב הגאון אב”ד הודה לו כי בצדק ידבר לשם שמים. עכ”ל.

 (קכז). שנת תרי – פאה נכרית במשנת הגאון רבי נפתלי פורש – תלמיד הגר”ש סלאנט זצ”ל

בספר מרא דארעא דישראל (עמוד מב) סיפר הגאון רבי נפתלי פורש ז”ל סופרו של מרא דארעא דישראל הגאון רבי שמואל סלנט זצוק”ל פעם בא גדול אחד מחו”ל והרבנית הלכה בפאה נכרית, ונעשה מזה רעש גדול בכל העיר, עברו כמה שנים ובנו של הרב עמד להתחתן ודרשה הרבנית שגם כלתה תלך בפאה נכרית, ושוב נעשה מזה רעש גדול בכל העיר, אז שלח רבינו מוהר”ש סלנט לקרוא להרב, ואמר לו, כאשר בא מע”כ לירושלים ונודע לי שהרבנית הולכת בפאה נכרית “הצטערנו בזה הרבה”, ועכשיו אני רואה להיכן הדברים הגיעו וכו’, הרב בכה והבטיח לרבי שמואל שלא תלך בפאה נכרית. עכ”ל. [מעשה זה הובא בדת יהודית כהלכה (עמוד קכא) שנדפס בשנת תשכח בירושלים].

(קכח). שנת תרי – פאה נכרית במשנת הגאון רבי צבי הירש שפירא – בעל דרכי תשובה זצ”ל, אביו של בעל “מנחת אלעזר” ממונקאשט

בשו”ת שבסו”ס תפארת בנים על התורה (סימן ב) כתב וזה לשונו: על דבר שוחט בקי שאשתו מתקשטת בפאה נכרית ורוב בני העיר מסכימים, ומיעוט ממאנים מלקבלו, השיב: הדין עם מעלת כת”ר, ואחוזת מרעיו שלא לקבלו לשוחט בקי, וכו’, כי הוא עון פלילי, ובספר עצי ארזים כתב דהמקלין עתידין ליתן את הדין וכו’, ומעתה בשוחט בקיא שצריך להיות ירא שמים מרבים ואם ראינו שמיקל בזה הרי נראה בעליל שהוא קל, וכו’. עכ”ל.

ובספר “אגרות שפירין” (עמוד קכה) במכתב הגאון רבי צבי הירש שפירא משנת תרס”ד, כתב לחזק את התקנות שקיבלו על עצמם “אנ”ש החסידים היראים והיקרים דבית המדרש קלויז דוו”ד יצ”ו”, בזה”ל: גם אנא אנקוט בחיזוק ידי אנ”ש וכו’, בראותי ב”ה כי תקנות גדולות שנו כאן, ותאורנה עיני בקראי אותם, ודברים נחמדים ומפז ומפנינים, וקיימים לעד ולדורות, עד נזכה לקיבוץ גלויות ותיקון עולם במהרה בימינו ברחמים”. ושם בהערה הביאו לשון התקנות (אשר חתומים עליהם למעלה ממאה מרבני ומתפללי בית הכנסת, והמעיין יראה שם כל החתימות הפלא ופלא, וכמובן אין כאן המקום להעתיקם כאן, גם לא נדע בדיוק מהו תפקידם התורני של כל אחד מן החתומים שם), וזה לשון התקנה שם (אות ב): “אסור לשום אשה לבוא לעזרת נשים בפאה נכרית שקורין שייטעל, או במצפנת שקורין היט או קאפליטעש, אפילו באקראי בעלמא כגון להזכרת נשמות וכדומה, וצריכה כל אשה להודיע האיסור למי שאינה יודעת, ואם אשה אחת תפרוץ גדר ותבוא בבגדי שחץ הנ”ל, אזי החיוב על מנהגי הקלויז לעשות כפי המבואר לקמן אות ד”. עכ”ל. ושם (אות ד): “אם ח”ו אחד מאלו שכבר קנו מקום מושב “זיטץ” יעבור על אחד מאלו המבוארים לעיל אות ב וג’, חיוב ביד מנהלי הקלויז להתרות בו שישוב ויתקן את אשר העוה, ואם לא יציית אז אבד חזקתו בקלויז, ואין לו שום דעה בהנהגת הקלויז, ומקום מושבו ישכירו מנהלי הקלויז עד משך שנה תמימה אולי ישוב מדרכו הרעה”. עכ”ל.

וכן כתב בחומרה רבה בשו”ת צבי תפארת (סימן פו, עמוד קצה בהנדמ”ח): “בדבר שאלתו בשו”ב שבא לעירכם וביקש לקבלו ולמנותו לשו”ב דמתא, ונודע לכם שאשתו מתקשטת בפאה נכרית, והרבה אנשים בעירכם רוצים לקבלו אף על פי כן, אמנם מעלת כבודו ועוד איזה יראים ממאנים בו מלקבלו. תשובה, הנה הדין עם מעלת כבודו ואחזות מרעיו שלא לקבלו לשו”ב, דבזה וכיוצא יכולים גם המיעוט לעכב, היינו לכוף את הרוב שלא לקבלו, כי הוא עוון פלילי, ובספר עצי ארזים על אה”ע סימן כא כתב דהמקילין בזה עתידין ליתן את הדין, ע”ש, ובשו”ת תשובה מאהבה וכו’, ועיין בשו”ת מהר”י אסאד שהביאו והסכים עימו לדינא. ע”ש. ועיין בשו”ת דברי חיים בארוכה כדברים האלו וכו’. ומעתה בשו”ב שצריך להיות ירא שמים מרבים, ואם ראינו שמיקל בזה הרי נראה בעליל שהוא קל וכו’. מכל שכן בזה שיש חשש שהוא חשוד לדבר החמור חשוב על הקל, כיון שהוא בכלל לאו דובחוקותיהם לא תלכו וכו’. ומהאי טעמא השוחטים בפה קהילה מוזהרים ועומדים בפקודתי אשר לא יקחו ללמד לאדם אומנות השחיטה ובדיקה באם אשתו מתקשטת בפאה נכרית. עכ”ל.

(קכט).                        שנת תרי – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אליעזר דוייטש – בעל “פרי השדה”

בשו”ת פרי השדה ח”ד (סימן כט, דף יד ע”ג) לראב”ד באניהאד, הוכיח ח”א שרצה לומר שאין איסור ללכת פרועת ראש בזה”ז, ובתוך הדברים כתב: “בשות באר שבע סימן יח כתב דגם פאה נכרית אינו מותר, ועיין בשו”ת תשובה מאהבה ח”א סימן מז שאוסר ג”כ אפילו בפאה נכרית וכו’. ועיין בית שמואל אה”ע סימן קט”ו ס”ק ט, ועיין בספר שדי חמד אסיפת דינים מערכת דלת בד”ה דת יהודית, שם אסף כל הפוסקים דאפילו בפאה נכרית אם נראית כשער ראשה דאסור, וא”כ בגילוי שערה ממש ליכא שום הו”א להתיר וכו’. עכת”ד.

   (קל).   שנת תריב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יהודה יצחק שמלקיס זצ”ל אב”ד בראדי והגליל

בספרו שיח יצחק (במבוא, ד”ה ולא על ראש): על המנהג הרע שנוהגין עתה הנשים ללבוש פאה נכרית, ואסור אפילו אותם העשויים ממשי הדומין לשערות, כשיטת הר”ן בכתובות (עב.), וכו’. עכ”ל.

(קלא).                        שנת תריב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יששכר דוב רוקח מבעלזא זצ”ל

בספר “אמרי קודש” ח”ח (עמוד פט) הובא מכתבו של מהרי”ד מבעלזא זצוק”ל בעניני השעה, וזה לשונו במכתב: “והנה כל ישראל המה בודאי כשרים, ורק שאינם יודעים חומר האיסור שנהוג עתה בעת הזאת, כי ידוע לכל חומר האיסור מהנשים ההולכות עם השערות שלהם, כי מפסק הש”ע אה”ע (סימן קטו ס”א) כי הוא נקראת עי”ז עוברת על דת משה ויהודית, ויוצאים בלא כתיבה, והנה כל מי שלומד בש”ע ביראת שמים רואה שאין חילוק בין שערות עצמם לפאה נכרית שנקראת שייטי”ל, וכל הגדולים שלמדו ביראת שמים גם כן פסקו כן, ונדפס כעת בש”ע עם הגהות חתם סופר, פוסק גם כן שאין חילוק בין שערות עצמן לפאה נכרית, גם בספר עצי ארזים שהיה גדול הדור ומפורסם, פוסק גם כן שאין חילוק (וכתב שכל המורים היתר עתידין ליתן את הדין), וכן כתב בספר באר שבע, על כן צריך כל איש לעיין היטב על בני ביתו על זה”. עכ”ל. וכיוצ”ב מובא בספר דיבורים קדושים (דרשה בענין הצניעות): “והנה כל מי שלומד ש”ע ביראת שמים רואה היטב שאין חילוק בין שערות עצמן לפאה נכרית שנקרא שייטעל וכו’, על כן צריך כל איש לעיין היטב על בני ביתו בזה. עכ”ל.

ובספר אגורה באהלך עולמים (ניימן, עמוד סב) כתב: סיפר לי רב אחד נכד לאדמור”י בעלזא, בהיותו בחור היה אצל מרן מהרי”ד זיע”א, ובתוך השיחה שאלו הרב איך אימו הולכת, והשיב בפאה נכרית, כ”ק מרן לקח את הסולם, עלה למדריגה העליונה והריד משם את ספר שו”ת באר שבע להראותו גודל האיסור. עכ”ל.

(קלב).                        שנת תריג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה בן עמרם גרינוואלד – הערגות הבושם זצ”ל

בצוואתו הנקראת “הכנה דרבה” (אות יח), כתב וזה לשונו: והוו זהירים “באזהרה יתרה” שלא יצא ח”ו אפילו מקצת שער חוץ לצמתן וכו’, פאה נכרית אני אוסר עליכם, ותזכו לזרע ברך דור ישרים יבורך. עכ”ל.

וכן כתב תלמידו בעל שו”ת “תורת יקותיאל” מהדו”ב חאו”ח (סימן ט) בשמו, וז”ל: וכן אדמו”ר בעל ערוגות הבושם זיע”א בצוואתו הק’ והנוראה פקד רבינו הגדול על בנותיו שלא יתחברו וכו’, ואפילו פאה נכרית אני אוסר עליכם עקלה”ק

 (קלג). שנת תריג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי נפתלי הירץ הלוי (הראשון) – ביאורים על ביאור הגר”א זצ”ל

הגר”א בשנות אליהו (שבת פרק ו משנה ה) כתב: יוצאה אשה בחוטי שער וכו’, ובפאה נכרית: פירוש, שאין לה שער נוטלת שער ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה בעלת שער. עכ”ל. וכתב הגאון הנ”ל בביאורים שם: לאפוקי ממה שכתב בספר שלטי הגבורים על הרי”ף ללמוד מכאן היתר לנשים נשואות וכו’, לזה כתב רבינו שכאן מיירי שהן מכוסות בצעיף. עכ”ל[34].

(קלד).שנת תריג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף ליב סופר אבד”ק פאקש בעל “ילקוט סופר”

בספר ילקוט סופר (פרשת קדושים עמוד שצא בהנדמ”ח) כתב: והתקדשתם והייתם קדושים, אני ה’ אלהיכם, ואיתא בגמרא ברכות כד. שוק באשה ערוה שער באשה ערוה, ואסור לקרות דבר שבקדושה נגד שער אשה, כמבוא רבאו”ח סימן עה, ופרועת ראש דאורייתא כדתנן בכתובות (עב.) ופרע את ראש האשה וכו’, וכמבואר ברמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא, ובאה”ע סימן כא ס”ב, ונקראת עוברת על דת יהודית כמבואר ברמב”ם פכ”ד מהלכות אישות הלכה יא, ואה”ע סימן קטו ס”ד, וכבר האריכו ספרי הקודש בגודל חומר איסור זה, ובזוה”ק פרשת נשא החמיר מאוד שלא יראה שום שער מראש האשה. ובענין פאה נכרית הנקרא שייטל, המג”א התיר, וחולק על באר שבע סימן יח שאוסר, ואמנם עיין בעטרת זקנים סימן עה שדעתו לאסור, ובשו”ת היעב”ץ ח”א סימן ט ובישועות יעקב או”ח סימן עה שתמהו על המג”א, עי”ש, ועיין בשו”ת הרי בשמים מהדו”ק סימן לו, שבירר לאסור פאה נכרית, ע”ש, ועיין בשו”ת מהרי”א חיו”ד סימן שסו שיש לגזור תחילתן משום סופן, דהא חזינן מה עלתה בידן שעל ידי זה באו הנשים לילך בשערות ראשן, ע”ש, וכבר הזהיר על זה בתל תלפיות (מחברת  ד אות ק) שהרי הרבה הזהירו חז”ל משום מראית העין, “ואף אם ממילא בא המראית העין”, ולמה לא יהיה אסור בשייטל שלובשת רק כדי להדמות שתהא נראה כשערה, “וכל שכן” עכשיו (לפני כמאה שנים!) שקלקלו הדורות ולובשים פעריקא שאף למבינים אינה ניכר שהוא פאה נכרית, וברור שיש לחוש למראית העין. ע”ש. עכ”ל. מפורש שאוסר איסר אפילו בפאות של זמנם, וכל שכן בשל ימינו. ועוד משמע שמראית העין היינו שנראה כשערה ויכשלו בה כמו בשל שערה ואין הפרש, ומטעם זה אע”פ שנפרץ הדבר בזמנו הרבה והיו הולכות עם פא”נ, מ”מ האיסור במקומו עומד.

(קלה). שנת תריג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלמה רייזנר אב”ד פלשטין בגליציה – בעל “אבני משפט”

בספרו גנזי חיים (או”ח סימן עה ס”ק ב) כתב: עיין מגן אברהם ס”ק ב שהשיג על הבאר שבע וכתב דשער נכרית אינו איסור, ובשאילת יעב”ץ ראיתי שהשיג על המגן אברהם, דמה שאמרו בשבת סד: בפאה נכרית דמותר, הוא רק בחצר איתמר, וכן בנזיר כח: דאמר אפשר בפאה נכרית, איירי בחצר. ע”ש. הנה יהיה איך שיהיה עכ”פ נראה דאין השגה על המגן אברהם, דהא המגן אברהם כאן לא איירי רק לענין קריאת שמע שמותר לקרות נגד פאה נכרית, ואם כן כיון שבחצר מותר כמ”ש (הבאר שבע), א”כ בחצר רגילין לילך בהם, א”כ שוב אין איסור לקרות כנגדן, דהא רגילים בהם, דאין סברא כיון שאסורין לגלותן בשוק יהיה איסור לקרות נגדן. והנה הפרי מגדים וכו’. ואם כן אין ראיה להשלטי הגיבורים שמותרת לילך בפרוע ראשה, דהא דמשני אפשר בפאה נכרית היינו תחת השבכה. וביותר לפי מה שכתב השאילת יעב”ץ שבחצר מותר ואם כן יהיה ראיה מנזיר דבחצר מותר אף פרוע ראש וכו’, ועל כורחינו עליך לומר שאך להסובר שמותר אין דרך לגלותן, ואם פאה נכרית היא במקום שער היינו כדי שתתחזה בעלת שער, על כורחינו נמי אין דרך לגלותן, שאם כן ידוע שאין זה שער שלה, לכן לפענ”ד אין ראיה להתיר. עכת”ד.

  (קלו). שנת תריד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אבא וואקס אבד”ק לאבאווא ואבד”ק פרושוביץ זצ”ל

בספר שכתב על רבו רבי שלמה אריה לייב וינשלבוים, הנקרא “ברכה שלמה” (דף ח ע”ב, ד”ה וראיתי), הביא בשם רבו שאסר את הפאה הנכרית (וראה בערכו), ואחרי כן כתב, וזה לשונו: עיין שו”ת בנין ציון או”ח (סוף סימן טו), וזה לשונו: ויש לחוש לדברי האוסרין והם גדולי האחרונים והמורים, וגם לפי שעל ידי כן רבים יבואו לידי מכשול וכו’, על כן שומר נפשו ירחק מזה, ומהראוי לכל ירא ה’ להזהיר לבני ביתו שלא ילכו בדרך הנשים הפרוצות, אך בדרך הצניעות ולא ילכו בפאה נכרית, ויזכו לבנים כשרים כהני משרתי עליון כמאמר חז”ל וכו’. עכ”ל. ולכן בודאי אסור לצאת בפאה נכרית, וזה מאיסור דת יהודית וכו’. ועל הישנים אנו בושים, אלא שמגלגלות עתה עלינו את החדשים שהתחילו עתה ללכת בשייטלין העשויין משערות קצרים תלויים אופן שאין ניכר כלל, ונראה ממה כהולכת בגילוי שער, ודבר זה אסור מצד הדין אליבא דכל הדעות כמבואר בשו”ת תשובה מאהבה וכו’. ומכל שכן בתועבה הזאת דשטיילן וכו’.

וכמו שכתב חותני הגאון שליט”א בהקול קורא שנדפס באשפצין (א, פנחס תרפ”ו) בחתימת יד הגאון הצדיק משם ומצאנז יצ”ו, ובראש הקול קורא כתבו: אחינו בני ישראל הנתונים בצרה ובשביה וכו’, ואין מרגיש כי השונא האמת היצר הרע הוא בעוכרם להאריך הגלות ולמעט השפע על ידי הפריצות והשחצנות במלבושי הנשים המתרבים מיום ליום, כאשר כבר הרעישו על זזה גדולי הדור בשנת תרפ”ד, והנה עתה נוסף על אתה מכה רבה תועבה מגונה וכו’. עכ”ל.

 (קלז). שנת תריח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף רוזין – עדות ביהוסףספר עדות ביהוסף

בשו”ת עדות ביהוסף (סימן כט ענף ג, דף צא ע”א) אחרי שהביא את הקושיות שהקשה חתנו “התפארת ישראל” על השלטי הגבורים, כתב: אמנם זה אינו קשה, דהשלטי הגבורים אזיל לשיטתו דסובר בסוגיא דכתובות דגם בחצר איכא איסור דפרועת ראש, ודלא כשיטת רש”י ותוספות אך כדברי הירושלמי, וכו’, ולכן התיר בפאה נכרית בחצר שהרי לדעת הירושלמי בשערותיה אסור, והוא מביא ראיה ממתניתין בשבת (סד:) שעל כל פנים בביתה מותר, אבל לאו למימרא דלרשות הרבים שרי וכו’. ואם כן אדרבה יהיה מוכרח דבפאה נכרית לחוד יש משום פרועת ראש וכו’. עכ”ל[35].

(קלח).                        שנת תריח – פאה נכרית במשנת  רבי ברוך בענדיט אב”ד קראסנא

בספר “זכרונות אברהם” לתלמידו רבי אברהם פישמאן מרבני קראסנא (עמוד מד, אות טז) מובא: זמן קצר לאחר המלחמה בא רבינו ז”ע אליו בביתו, והבחין שאשתו לובשת פאה נכרית, קרא לו ואמר לו בזה”ל, ישראל מאיר, ביי דיר קען איך שוין אויך נישט קיין ברכה מאכן? ושמע לקול רבינו ואשתו פשטה הפאה נכרית, לימים השתדך זקנינו עמו כשבנו של הרה”ח רבי ישראל דוד גראס וכו’ נראה חתן של בנו וכו’. עכת”ד.

(קלט).            שנת תריח – פאה נכרית במשנת הגאון המקובל רבי שאול הכהן דוויק (השד”ה), ראש ישיבת “רחובות הנהר”

הגאון המקובל השד”ה, שהיה אב בית דין מקודש בארם צובא ועלה ארצה, ובשנת תרנ”ו הקים ישיבה לעשרות מקובלים מכוונים ע”פ הרש”ש. בספר דת משה ויהודית (עמוד מד אות ח) כתב: “שמעתי מפי קודשו של מורי הגאון הצדיק המקובל רבי חיים שאל הכהן דוויק (דוויך), שכשהיה רב בעיר ארם צובא התחילו הנשים לפרוץ גדר הצניעות, והוציאו שערם חוץ לצמתן (ולבשו פאה נכרית, כ”כ בספר על איילת השחר עמוד קפא) באומרם שסומכין על מהר”ם אלאשקר, והרב הנ”ל דרש בכל תוקף לבטל את הפרצה, ואם לא יעזוב את העיר, וכך היה שעזב את העיר. וכשיצא מן העיר פרצה דליקה גדולה. ואח”כ באו חכמי אר”צ לבקשו שישוב אליהו בחזרה ולא רצה בשום אופן”. עכ”ל.

  (קמ).  שנת תריט – פאה נכרית במשנת  רבי יהודה פתייה בעל “יין הרקח”

בתיקון נפטרים הקצר (בפתיחה, ביאור סדר התיקון מהגר”י פתייה) כותב: “נשים יכולות לומר תיקון הנפטרים, אולם עליהם לאומרו כאשר הן לבושות בצניעות, ועם כיסוי ראש לראשן, מטפחת ולא פאה נכרית שאיסור חבישתה גדול וחמור מאוד”. עכ”ל.

(קמא).                       שנת תרכ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק זעקיל פאללק זצ”ל

בספר זכרון למשה (במכתב של הגה”ק מהרי”ץ דושינסקיא), כתב וזה לשונו: ושמעתי למורי הגאון רבי יצחק זעקיל פאללק זצ”ל בהתווכחו עם תלמיד חתם סופר על סדר דברים שיצאו מפיו בדרשה אחת כשהחל להתפרץ פאה נכרית ועבירה גוררת עבירה לילך פרועות ראש, הוא אמר ז”ל, סדר דבריו היה לברך כל מי ששומע לדבריו לילך בצניעות בדרך דורות ראשונים יזכה לבנים מהוגנים ויתברכו בעל ענינים, והרים קולו בכח “מכלל לאו אתה שומע הן” וכל העם אחזום חיל ורעדה בשמעם דברים אלו יוצאים מפיו בליל כל נדרי בקדושה ובטהרה. עכ”ל.

(קמב).                       שנת תרכ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שמואל הכהן בורשטיין אב”ד שיטאווש בעל “מנחת שבת”

בספר “מנחת שבת” (סימן פד ס”ק סב) כתב: שוב בא לידי ספר הנחמד שדי חמד, וראיתי בו בקונטרס אסיפת דינים במערכת הד’ אות ג שהביא שם בשם ספר לחמי תודה שצווח ככרוכיא על דבר לבישת הפאה נכרית הנ”ל הנקרא פארוק אפילו בחול, וסיים שם דמרגלא בפומייהו דאינשי דיש ראיה להיתר מדרבנן בפ”ו דשבת משנה ה דיוצאה אשה בפאה נכרית, אך אין משם ראיה דהתם מיירי בפנויה, וכל דיני שבת המוזכרים במשניות ובש”ס ובפוסקים אין מקיימות, כי מטלטלות מוקצה ונושאות משאוי בשבת דרך רה”ר וכו’, ורק היתר זה במשנה לפי דעתם אוחזים בידיהם, ופירש בזה דרך הלצה מ”ש בחגיגה (ט:) הלכות שבת הן כהררים התלויים בשערה, ר”ל שעשו הכל להיתר כהיתר השערה וכו’, ע”כ דברי הלחמי תודה המובא בשדי חמד הנ”ל, ומשמע מדבריו דבשבת יש בזה איסור גם משום טלטול מוקצה ומשום משאוי ברה”ר או בכרמלית. והנה אין ספר לחמי תודה הנ”ל מצוי בידי, ואפשר גם לדבריו היכא שהוכנו לכך מע”ש וגם עשה בהם מעשה המוכיח שוב אין בהם לא משום מוקצה ולא משום משאוי ברה”ר. ועיין שם עוד בשדי חמד הנ”ל שהביא שם עוד הרבה גדולים מה שצווחו כככרוכיא על דבר לבישת הפאריקין הנ”ל אף בחול”. עכ”ל. הרי דמסכים לדינא לדברי הלחמי תודה והשד”ח שאין ראיה להיתר פאה נכרית, ושאף בחול היא אסורה[36].

(קמג).                        שנת תרכ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים שמחה ליינער בעל “מלון אורחים”

בספר “מלון אורחים” להרה”ק מראדז’ין בהקדמת המחבר (דף ג ע”ב) כותב על מאמר שפרסם בשעתו על איסור פאה נכרית (אבד, וחע”ד), וזה לשונו: “וספרי בשני חלקים אשר חלק הראשון קראתי בשם מענה מן השערה, וחקל השני בשם קצוצי פאה, וענינם הוא שני תשובות בהלכה, הראשון על ענין פריעות ראש באשה בשוק, והשני הוא מענין פאה נכרית, שכאשר ראיתי שיצאו אנשים בני בליעל לשלוח פרי עטם לפרוא ראש ולענה בלשון אפעה בקהלת יעקב, גלוי גם במכתבי העתים ובספריהם החיצונים בדעותיהם המקולקלות להתיר פריעות ראש באשר בשוק ולעבור על דת משה ויהודית, ולגלות פנים בתורה שלא כהלכה, ובעבור שכבר קודם איזה שנים ביארתי זה הענין בפלפול החברים על כן אמרתי אשימה עיני עוד הפעם מחדש על ענין הזה ביותר עיון להלכה על ענין איסור פריעות ראש באשה בשוק המובא במסכת כתובות (עב.), ושער באשה ערוה המובא במסכת ברכות (כד.) ואגב גררא אדבר גם מענין פאה נכרית המובא בהרבה מקומות בש”ס, אשר גם בזה יש דעות בין גדולי הראשונים אוסרין ומתירין כמו בתשובות באר שבע בשם הרב המובהק מהר”ר יהודה ז”ל קאצינעלינבויגין שצווח ככרוכיא לאסור פאה נכרית, והשלטי הגיבורים שסביב הרי”ף מתיר, וירדתי לעמקי כוונת חז”ל בעז”ה לפי בינת שכלי הקטן עד מקום שידי הקצרה מגעת, והעליתי מרגניתא טבא דלית לה טימא דבר בעיתו מה טוב, והוצאתי הדין לאמיתה של תורה, ולא הבאתי שם את דעותיהם הכוזבות, ולטעון עליהם, כי מה לתבן את הבר, רק אברר הדין אליבא דהלכתא וממילא יפלו דעותיהם הנפסדות לעסקי תהום רבה ולבאר שחר במצולות ים, ודבר אמת תכון לעד”. עכ”ל.

(קמד).               שנת תרכא – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שמואל גרינפלד אב”ד אנסטרופאן [תלמיד מהרי”ד מבעלזא] זצ”ל

הביא דברי רבו מהרי”ד על ענין השייטיל (פאה נכרית), בזה הלשון: והנה כל ישראל המה בחזקת כשרים, ורק שאינם יודעים חומר האיסור, דידוע לכל חומר האיסור של גילוי שערות הנשים, כמו שנפסק בש”ע שהאשה נקראת על ידי זה עוברת על דת משה ויהודית (אה”ע סימן קטו סעיף ד), ויוצאת בלא כתובה, והנה כל מי שלומד בש”ע ביראת שמים רואה היטב שאין חילוק בין שערות עצמן לפיאה נכרית הנקראה “שייטיל”, וכל הגדולים שלמדו ביראת שמים גם כן פוסקים כן, ונדפס כעת ש”ע עם הגהות החתם סופר (או”ח סימן עה) ופוסק גם כן שם שאין חילוק בין שערות עצמן לפיאה נכרית, גם בספר עצי ארזים אה”ע (סימן כא) שהיה גדול הדור ומפורסם, פוסק ג”כ שאין חילוק, וכן כתב בספר באר שבע וכו’. על כן צריך כל איש לעיין היטב על בני ביתו בזה. (בחוברת לקוטי אמרים טהורים ח”ב שיצאה לאור על ידו, סטנציל, פרשת ואתחנן עמוד קכז). [הדברים הובאו גם בערך רבו מהרי”ד רוקח].

(קמה).                        שנת תרכג – פאה נכרית במשנת רבי נפתלי הירץ זצ”ל – רבה של יפו

בספר הכתר והכבוד לחי העולמים (עמוד נג), הובא בזה הלשון: מעשה ברבה של יפו הגאון הצדיק רבי נפתלי הירץ זצ”ל, אשר החליט לצאת במיוחד לירושלים כדי לחפש את סידור הרש”ש, הוא יוצא לירושלים ופנה אל כיוון ישיבת בית אל בית מדרשו של הרש”ש, בהכנסו אל שערי העיר העתיקה נתקל בלויה רבת משתתפים, היתה זו לויתה של הרבנית הצדקנית רחל לבי ע”ה, אלמנתו של הראב”ד הגאון רבי יעקב לייב זצ”ל, רבי נפתלי הצטרף מיד אל המלוים, והלך אחר המטה ביחד עם שני גדולי ירושלים רבי ישעיה ורבי יעקב אורינשטין זצ”ל. בעבור ההלויה ליד ישיבת אהל משה, הופתע רבה של יפו לראות כיצד מופיע הגאון הקדוש רבי יהושע לייב דיסקין “השרף מבריסק” זצ”ל על גזוזטרת ביתו לחלוק למנוחה את כבודה האחרון, היה זה מאורע מיוחד במינו, מפני שידוע היה לכל שהרב מבריסק לא יצא מעודו ללויה של אשה, גם אם היתה זו בעלת דרגה עליונה ביותר, וכאן הוא טרח ובא אל הגזוזטרא והמתין עד שאחרוני המלוים לא נראו כבר ברחוב! רבי נפתלי הביא השתוממותו על כך בפני גאוני ירושלים, נענה רבי ישעיה אורנשטין ואמר, אשה זו סבלה ביותר מצער גידול בנים, היא שיכלה בחייה שלושה בנים תלמידי חכמים וצדיקים, ומכאובים ויסורין למכביר היו מנת חלקה, ולכן זכתה לכבוד הזה שחלק לה הרב מבריסק, ואולם כאשר הרגיש רבי יעקב אורנשטין שהסבר זה אינו מספקו, נענה ואמר, שלדעתו פשר הדבר טמון בעובדה שרבי יעקב לייב היה לומר תורה לילות שלימים מתוך יסורים, ובכדי שלא תחטפנו שינה היה שם את רגליו בגיגית מים צוננים וכך היה יושב ושונה ומעמיק במשנתו במשך שעות רצופות, והרבנית נטלה על עצמה את העולם לסייע לו בכך ומידי לילה בלילה היתה שואבת מים מן הבור ומושיטה לבעלה את גיגית המים כדי שיוכל ללמוד תורה בלילה בלי תנומה כמנהגו, וכך היה דרכה מאז שנישאה לו ועד יום פטירתו, וכי בשל כך לא היתה זכאית לכבוד הזה? רבי נפתלי התפעל מאוד מעבודת הקודש של הרבנית הצדקת, ואולם בכל זאת הרגיש שעדין יש סיבה נוספת. ושמא, חזר רבי ישעיה ואמר, משום כבודו של בעלה הגדול הראב”ד? “עדין לא” אמר רבי נפתלי. רבי ישעיה אורנשטין ייעץ לרבי נפתלי “תשאל על כך את תלמידו המובהק של הרב מבריסק, הלא הוא רבי יוסף חיים זוננפלד”!

נפרד מהם ופנה להגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, “במה זכתה צדקנית זו לכבוד המופלא שחלק לה הרב מבריסק”? – הדבר מובן לי יפה, ופשוט אצלי בתכלית הפשיטות, ענה רבי יוסף חיים, ורבה של יפו שם אוזנו כאפרקסת, כל אלה שבאו להשתקע בעיר העתיקה בירושלים על מנת לחיות בה חיי קדושה וטהרה, היו נזהרים ללכת כרצון ה’ בצניעות כיסוי ראש עם מטפחת בלבד, ובשום אופן לא לחבוש אפילו משהו משער פאה נכרית, ונזהרו שלא יראה על ראשם שום דבר הנראה כשער, אפילו חתיכה קטנה חלילה.

צדיקה זו שאנו מלוים אותה – ממשיך רבי יוסף חיים ואומר, השקיעה הרבה כוחות ועמל בענין זה, להשפיע על נשי ישראל שעלו מחו”ל להשתקע בירושלים להסיר את הפאה מעל ראשן, ולכסות את הראש במטפחת כדת וכדין כרצון השי”ת. עמלה נשא פרי כי דבריה יצאו מהלב ומעשה בגאון נודע שעלה מרוסיה והשתקע בירושלים שרעייתו הרבנית לא רצתה לשנות את כיסוי הראש שלה ממה שלבשה בחו”ל, וצדקנית זו דיברה על ליבה ולא נלאתה לבוא אליה בענין זה פעם אחר פעם, עד שהצליחה לבסוף לשכנעה לשנות את דרכה, רבות עשתה והצליחה בשטח זה, והרב מבריסק ידע על כך, על כן מצא לנכון לחלוק לה את הכבוד הגדול הזה. אכן נודע הדבר אמר הגאון מיפו, אלמלא באתי לירושלים אלא בשביל לשמוע דבר זה דייני! אכן אני חוזר מיד ליפו לעורר את בני קהילתי על תפקידם להתחזק ביותר בגדרי הצניעות לבל ילבשו הנשים פאות נכריות… עכ”ל. [והובא בספר דבר ה’ עמוד רעט].

 (קמו). שנת תרכה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי דוד מנחם מוניש באב”ד זצ”ל – חבצלת השרון

בשו”ת חבצלת השרון ח”ב חאה”ע (סימן ד דף ה ע”ד, ד”ה גם) אחרי שדן באשה שסיכמה שלא תלבש פאה נכרית אחר נישואיה וכו’ אי הוי מקח טעות כיון שהוא איסור ופריצות ועוברת על דת, וכתב: ובעוונות הרבים עלמא נהגו היתר בדבר וכו’. עכ”ל.

(קמז).שנת תרכו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם מרדכי זצ”ל – “האמרי אמת” מגור

בספר אורך ימים (עובדות מהאמרי אמת), הובא בזה הלשון: כבוד הקדוש האדמו”ר “האמרי אמת” זיע”א התבטא… וביאר דבריו הגאון הקדוש רבי בנימין מנדלזון הרב דקוממיות זיע”א… ובענין הזה יש לומר בכיסוי ראש הנשואות שאיסור התורה בזה נלמד מהבזיון שעושין לסוטה שמגלים את שערה לפי שהיא גילתה שערה בפני הזר שנתיחדה עמו, דהיינו שהקב”ה גילה רצונו ודעתו הקדושה שאשה לא תתיפה בשער לפני זרים, ובדורותינו מתחכמים שתכסה שערה היוצא מגופה, ותתיפה עדין בשער אחר בפני זרים, והנה פתרנו את הבעיה ההלכתית החמורה ונפטרנו מהצרה הנוראה שהתורה רצתה להמיט עלינו, ונתבטלה הגזירה הקשה!. וזהו שאנו מתפללים: אבינו מלכנו בטל מעלינו כל גזירות קשות ורעות… ופשוט וברור שחילול ה’ גדול הוא, להראות חוסר אהבת קושי וכבידות בקיום המצוות רצון להיפטר מציווי ה’ ולהתחכם נגד התורה הקדושה, כאילו שאפשר לשבור את החבית ולשמור את יינה, פסיק רישיה ולא ימות, וכך גם נשים צדקניות שמרחוק ה’ נראה להם ושבו בתשובה שלימה מאהבת עולם שבין ישראל לאבינו שבשמים, וטעם הגיעו לעובדו ב”מלומדה”, אינן יכולות בשום פנים ואופן ללבוש את הפאה הנכרית, באומרן: הלא אלקינו זה שונא זימה, והוא ציוונו שנתרחק ממלבושי נכריות ומהמתבטלות, ונצטנע בפרק הלכה זו של שער באשה ערוה, ואיך נעשה “שקר” בנפשינו לכסות שערינו ולהתבלט עוד יותר בשער אחר, האם בכך נתרחק מהכיעוד או נעשה בזה עוול ומשפט שער, חכמה ועורמה על רצון אלוקינו, שכתב בתורתינו שפריצות היא להתנאות לפני אנשים בשערות, ואיך נעשה הרעה הזאת וחטאנו לאלוקינו בעשותינו תורתו פלסתר, ובהראותנו בושה בקיום המצוות? אדרבה כל ריחוק וניכור לכל תועבות הגויים! וכל קרבה ודביקות באלקים חיים, היא שמחה ואושר לנו ותענוג אין סופי! עכ”ל. [והובא בספר דבר ה’, עמוד רנז, ובעקבתא דמשיחא גליון 169].

(קמח).                        שנת תרכו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי דוד בהר”ן – מרבני ירושלים זצ”ל

בספר אורח דוד (עמוד רטו) ובספר דת יהודית כהלכתה (עמוד קכא) מובא בזה”ל: שמענו מאחד מזקני התלמידי חכמים בירושלים שהגאון הצדיק רבי דוד בהר”ן ז”ל כאשר שמע על אשה חשובה שבאה מחו”ל שלובשת בפאה נכרית כתת את רגליו להוכיחה ודיבר על לבה כמה שעות שתסיר את הפאה הנכרית מראשה. עכ”ל. וכיוצ”ב מובא בספר אדרת שמואל (להגר”ש סלאנט, במילואי אדרת עמוד שצח).

(קמט).                       שנת תרכז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אליעזר זוסמן סופר בעל מלאה קטרת זצ”ל

באגרת הקודש שכתב לבנו הגרש”ס זצ”ל (נדפס בריש ספר מהר”ם סופר על התורה): שלא תלך האשה בפאה נכרית או קונסט האר (שערות מלאכותיות) כי הכל פריצות ויצר הרע. עכ”ל.

ובספר תולדות רבי זוסמן סופר (עמוד כב), מובא מעשה מרטיט: “בחורה אחת חלתה חולי גדול, הביאו אותה לפני רבינו זיע”א, רבינו עשה לה פדיון נפש, ואמר שיוטב לה אבל בתנאי שתכסה ראשה מהיום והלאה כדת משה וישראל, בעלה (שהיה מפורצי הגדירות) קנה עבורה פאה נכרית כדי שבשבת ראשונה כשתלך לבית הכנסת תלבש את הפאה נכרית, אמנם אביה לא הסכים בשום פנים ואופן שתלבש פאה. כשחזרה מבית הכנסת נפלה שוב למטה ובעוד ימים מועטים הובילו אותה לקבורה, ותהום כל העיר, ונהיה לאות שדברי רבינו המה כגחלי אש”. עכ”ל.

   (קנ).    שנת תרכז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חנינא יוסף טטלבויים – הקדושת יום טוב זצ”ל

הגאון בעל קדושת יום טוב (הובא בספר זכרון יעקב יוסף לרי”י רובינשטיין), “התבטא מספר פעמים שהפאה הנכרית גורמת לפריצת גדר הצניעות בעם ישראל”. [והובא באור תורה שנה כא עמוד ריח, במאמרו של הגר”ד טהרני].

 (קנא). שנת תרכח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי דוד בער מניצבורג זצ”ל – ראב”ד הונגריה – מחבר ספר “ארץ השלום”

בספרו “ארץ השלום” (אות קח) אחרי שכתב שהמנהג נתפשט מן הגזירה שהיתה ברוסיא ושצריכין להנהיג שיחזרו לכסות את הראש ברדיד, כתב וזה לשונו: ולכן הודעתי ברבים גודל המכשלה בלבישת פאה דהיינו נכרית, כי מלבד שפשט לשון הראשונים בפרק המדיר (כתובות עב.) שטעם שאסרה תורה פריעת ראש באשה משום צניעות, כמ”ש רש”י וריטב”א ורשב”א ורא”ש ומאירי, ושלטי גבורים כתובות לב ע”ב בדפי הריא”ף ועוד, הלכך אין חילוק בין שערות הפאה לשערות המחוברות לבשרה. וש”מ כן בשו”ת דברי חיים למופה”ד מצאנז ח”ב (תשובה נט) שכתב בשם הר”ן והריטב”א בכתובות שם, שאם תתן האשה בד משי על פדחתה ותצא בו לרשות הרבים, הוי עוברת על דת יהודית, ייע”ש, וכל שכן בפאה הנכרית שהשערות ארוכות יותר מבד משי, דשויה לפרועת ראש, הוי דת משה. ובקרא לא כתיב אלא טעמא שהתנאתה בשערותה שלא בצניעות, והתורה מגנה אותה על כך וכו’. ומה שמצאו להם סמך משלה”ג, אחהמ”ח, התם לחצר התיר וכפי שעיני המעיין תחזינה מישרים, וחלילה לנו למילף מקלקלתא. והחח”מ בשד”ח כתב שעון זה מביא מגפה ר”ל, כי מגפה ר”ת מ’פני ג’ילוי פ’את ה’נשים, הוסיף שבפאה נכרית כיון שאינו ניכר אם הולכת פרועת ראש פריצותא מיהו הוי דהרי מטעם זה אתה אומר דיוצאת שלא בכתובה אף דמצד האיסור עצמו לא איבדה כתובתה, וכנ”ל בשם הרא”ש, וזה ברור אצלי לדינא. עכ”ל.

 (קנב). שנת תרכט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלום יוסף פייגנבויים בעל “משיב שלום”ספר משיב שלום

בשו”ת משיב שלום לאבד”ק לאקאטש (סימן לד) דן אם בכלל בדורו שכולם הלכו ללא גילוי ראש יש איסור לגלות הראש, ותוך כדי הדברים מתייחס לפאה נכרית, ומעיד נאמנה מה היה המנהג באותו הדור בענין פריעת הראש לאשה בדברים חוצבי להבות, וזה לשונו: בעוונות הרבים אוי לנו שכך עלתה בימינו שגם נשואות נשאו ראש בגילוי ובפרהסיא יוצאות בשוק פרועות לשמצה בקמיהם, שאפילו בנות הערלים לא חצופות כל כך, וזה עיקור דת משה ויהודית ביד רמה פור”ע רא”ש ולענה. “ונלאו חכמי הדור ודורשיו וסופריו ורבניו למצא עצה נכונה” לעצור בעד רעה חולה זאת ולגדור פרצה, כי בעווה”ר שומע להם לא נמצא, וכל כך גברה החוצפה עד אשר אין תרופה, כי בת קמה באמה וכלה בחמותה, וכולנה הצעירות פרצו גדר התורה בעשותן המזמתה, ואפילו הכשרות שבהן במעטות בטלה דעתן ובושות כמעטה ראש לעטות כי תהיינה לשחוק וללעג הרבה ולבוז וחרפות בין הרוב הניכר רובן ככולן החצופות, ואפילו בפאות הנכריות שהיו נוהגות מקדמת דנא שבזה כבר פשט ההיתר מכמה פוסקים עפ”י הש”ג, “וגם שהרבה אחרונים מחו לה אמוחא”, מכל מקום בחרו “הרע במיעוטו” והתירו פרושים ואינש לא ימחא, מאסו את פרות הבשן, אשר בחדש הוציאו מפני הישן וכו’, ומיהו נשואות ואפילו אלמנות וגרושות ודאי אסורות מה”ת בשוק בגילוי ראש, וחז”ל החמירו אפילו בחצר שרבים בוקעים בו ומחומרת הזוה”ק גם בביתן, ובפאה נכרית מחלקו בתראי והלוואי היינו ניצולין בקולא זו, (ומסיים, שגם הפאה הנכרית היא פרצה וכנ”ל, אלא שגם היא לא נשמרת אלא נפרצה לגמרי:) ולא באנו לידה “פרצה זו” שבעווה”ר עכשיו נפרץ לגמרי”. עכ”ל. מפורש להדיא שאין דעתו להתיר, אלא אדרבה קורה את הפאה הנכרית “פרצה זו”, וכן קוראה “הרע במיעוטו”, כי הכל היה למטרת הצלה לרבים מאיסור היותר גרוע, וכמו שאמרו בקידושין (כא.) מוטב יאכלו תמותות שחוטות וכו’. ע”ש.

 (קנג). שנת תרל – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים אלעזר שפירא אב”ד מונקאשט – המנחת אלעזר זצ”ל

בספר נמוקי או”ח (סימן עה) כתב וזה לשונו: ועיין בדברינו בשו”ת מנחת אלעזר ח”ה (סימן לה) באריכות על דברי מגן אברהם אלו, וכו’, ודברי הבאר שבע נכונים, וראיתי גם כן לגדולי אחרונים בזמננו שכתבו גם כן בהרבה תשובותיהם שיש לגדור גדר שלא לילך בהשערות נכרית כי שומר נפשו ירחק מהם. עכ”ל. ובספר שלחן העוזר ח”ב (סימן ט, שמלה לצבי ס”ק יא) העתיק מה שראה בשו”ת מנחת אלעזר ח”ה בכת”י, דהעיקר כשיטות דפאה נכרית אסורה מן התורה. עכ”ל.

ובצוואתו כתב: “מוזהרים בפקודתי אשר לא יקחו ללמד אומנות השוחט ובודק אם אשתו מתקשטת בפאה נכרית, כי הוא עוון פלילי”. עכ”ל.

 (קנד). שנת תרל – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה חיים גרינפעלד, אב”ד סענפעטר, בעל “חיים ברצונו”

בהקדמת הספר (עמוד כה) כתב המלבה”ד (ד”ה והנה): “כבר רמזתי לעיל אודות המספחת החדשה אשר בשם לאנגע שייטלען תכונה, וכן הנראות כשער ממש, שעושין עבירה בידים ללבוש בגדי פריצות. “וכלשון רבינו הקדוש זצ”ל, מי התיר פאה נכרית באופן כזה שיהיה נראה כשערות ממש ובמאדע חדשה, גג על גג”, והוא על הדרך שכתב רבינו הקדוש זצ”ל דלילך עם אנפלאות שקופות הוא חמור טפי מללכת בלי אנפלאות כלל, וההסבר הוא, דהא בכהאי גונא עושים מעשה לבישת בגדי פריצות בידים, והעושה מעשה בידים חמיר טפי מהעובר בשב ואל תעשה כמובן, ובכמה קהלות קדושות אסרו על הנשים להכנס לבית המדרש בבגדים כאלו שהם נגד חוקי הצניעות והשכינה מסתלקת ח”ו על ידי זה”. עכ”ל.

 (קנה).שנת תרל – פאה נכרית במשנת הגאון רבי סיני מז’מיגראד זצ”ל – בעל “דרשות למועדים”

בספר הכוה”כ לחי העולמים (עמוד תקצו), כתב וזה לשונו: בשנים ההם התחילו קצת נשים ללבוש בשיטלען (פאות) אשר אדוני אבי זקני [בעל הדברי חיים מצאנז] היה אומר שהוא איסור על פי דין ואין שום חילוק בין פאה נכרית לשערות עצמה, וכו’, אח”כ היה מעשה שנפטרו אצל אדוני אבי זקני שלושה מילדיו ב”מ, אז אמר שברצונו לעשות להם הספד, והלך לבית הכנסת ועשה הספד, ואמר שכל זה בא לו מחמת שמחריש על הפאה הנכרית וכו’, לזאת מוכרח לצעוק ולצאת נגד זה בכל כוחו. עכ”ל.

  (קנו).  שנת תרל – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שלמה גבריאל רוזנטעל מווארשא זצ”ל – אבד”ק לאדז

בהערותיו על ספר ליקוטי שמחה להגאון רבי שמחה בונים שארפהרץ (שיצא לאור על ידו) כתב: ונהירנא כד הוינא טליא, נתודע לאבא מארי הגאון החסיד האמיתי הרמ”ז זצ”ל שכמה מנשים הצעירות התחילו ללבוש על ראשם פאה נכרית לאחר שגילחו שערם, ותיכף צוה לכרוז בשמו איסור על זה, וגם שלא להניח את הנשים האלה לבית התפילה וגם להבדיל בבית הטבילה, כי כל היה דרכו בקודש תמיד וכו’, וראיתי אז שאברך אחד בן תורה ועשיר בא לפניו בקובלנא שבעיר מולדתו יש גאון גדול וזוגתו הרבנית הולכת בפאה נכרית, והביא גם ספרו לפני אבא מארי זצ”ל, אבל אבא מארי זצ”ל נזף בהאברך הזה, ואמר לו שלא יועיל כלום. וכן היה, כל משך ימי חייו לא נמצא שום אשה בפאה נכרית. ונהירנא שבספר יש סדר למשנה, אשר נדפס בש”ס וילנא, ובמסכת שבת שם אוסר באיסור גמור וחמור את הפאה הנכרית, ומחברו הוא רבינו ישעיה פיק זצ”ל אשר האיר עיני כל ישראל בתורתו וכו’, ועתה אוי לנו מה שעלתה בימינו, אבל זאת ינחמנו כי באמת כהיום עוקבא דמשיחא הוא וכו’. עכ”ל.

 (קנז).  שנת תרל – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שמואל רובין בעל “חומת הדת”

בספר חומת הדת להגאון רבי שמואל רובין (נדפס במיהלוביץ שנת תרפט, עמוד יז) הביא דברי הגה”ק רבי חיים מצאנז בשו”ת דברי חיים חיו”ד סימן ל, וסיום דבריו: “וידעתי בבירור בהיותי אצל מו”ח במדינות מעהרין דגם שם לא הלכו במלבושי פריצות כזה ח”ו, וכפי ששמעתי אז לא נמצאת בכל מדינות אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופאה נכרית, רק איזה מנקלי העם פחותי הערך והיו לקלס, ורק בעוה”ר נשתרבב מנהג זה מן האפיקורסים. לכן ח”ו לא על זה נאמר שהותר גם לנשי מדינתינו לנהוג כן, והאיסור במקומו עומד, והעובר לוקה מן התורה, לכן מדין תורה הקדושה אסור לילך אפילו בדבר אחד של פריצות כדרך העמים. עכת”ד. ושם הביא ע”ז מש”כ בדברי יחזקאל משינאווע על הפסוק ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה וכו’ שמלות, ושמתם על ביניכם ועל בנותיכם וכו’, שבשביל ד’ דברים נגאלו ישראל ממצרים וכו’. ע”ש באורך. ושם (עמוד צ) הביא דברי החתם סופר בצוואתו שכתב: “ומכל שכן שתזהרו מריעות נשים רעות שמוציאין אפילו שער אחד, וגם פאה נכרית אני אוסרכם באיסור גמור”. עכ”ל.

 (קנח).שנת תרל – פאה נכרית במשנת הגאון רבי בנימין פליישער בעל “שבי בנימין”

בשו”ת רביעי בקודש למהר”ב פליישער אב”ד ניו יורק (בתשובה בדין חציצה בטבילה, בעמוד סו) תוך כדי שהרחיב בדין חציצה ובדברי האמרי אש חיו”ד (סימן עה-עו) לגבי חציצה במוך וכו’, הביא ראיה מדין פאה נכרית וציין לדברי הבאר שבע שדחה דברי השלטי הגיבורים (ומשמע שמסכים לו), וז”ל: “הרי התנא אומר בכבול ובפאה נכרית לחצר, והרי שם מסירה הפאה נכרית תיכף כשבאה לבית, עיין נזיר כח: מסורת הש”ס ובשלטי הגיבורים שם בשבת במשנה סד: ובשאלות ותשובות באר שבע סימן יח פלפול עצום ועמוק”. עכ”ל.

(קנט). שנת תרלא – פאה נכרית במשנת רבי יקותיאל אריה קמלהאר – בעל “מבשר טוב”

בספרו דור דעה (נדפס תרל”א, תקופה א) כתב: הרב הגאון החסיד מהר”ר ר’ פינחס הלוי איש הורויץ, האב”ד דקהלת פרנקפורט דמיין, ערך מלחמה עם המתקדמים שבקשו לשנות סדר החינוך, והחרים אותם בשנת תקנ”ד, גם הכריז חרם על הנשים אשר ילבשו פאה נכרית או ילכו בשערותיהם, עיין לחמי תודה מבנו ז”ל. עכת”ד.

  (קס).  שנת תרלד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי בן ציון יאקאבואוויטש זצ”ל

בספרו זכור ימות עולם (שער התקנות, אות ב) כתב, וזה לשונו: שלא ילכו גם בשווקים וברחובות בשייטלעך ופרוזעטען של פאה נכרית הדומות לשער, אך יתאמץ וישתדל כל איש אצל בני ביתו שילבשו זשיאן או פריזעט של משי או מגעדריבעלט – ובאם אי אפשר יהיה לכל הפחות של משי געדריבלעט במראה דינקיל במכוסה נעץ על ראשם ובאופן אחר שאינו של משי כלל וכלל לא. שנת תרעב. עכ”ל.

(קסא).                       שנת תרלה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק אייזיק מספינקא זצ”ל

בשו”ת חקל יצחק (סימן פא), כתב וזה לשונו: על דבר הנשים אשר מקרוב נהגו את עצמן לישא על ראשן “זשיאאן” והוא נעשה ממין הנראה כשערות וכו’, דיש מקום לומר דהוא אסור מדאורייתא, דהא הוא דמי ממש לשער שלה וכל הרואה אותן ידמה בעיניו כאילו הן שערותיה, על כן יש ביה איסור מדאורייתא משום פריצות כמו בראש פרוע לגמרי, וכו’, ולענין דינא, מסיק התשובה מאהבה דגם השלטי הגבורים והרמ”א לא התירו בפאה נכרית כעין פריקע וכו’, והובאו דבריהם בשד”ח שם ס”ד, ועי”ש ס”ב שכתב כי עון זה מביא מגפה ר”ל, כי מגפה ר”ת מפני גילוי פאה הנשים, וכו’, סיומא דפסקא, הליכה ברשות הרבים או במקום שרבים בוקעין בו בפאה נכרית הדומה לשערות של גופה ונראית כפרועת ראש, לכולי עלמא אסור מדת יהודית ויוצאה בלא כתובה, ואולי הוא אסור מדאורייתא, על כן יאזר נא רום מעלתו כח ויצרף עמו היראים שבעירו לבטל המנהג הרע הזה, וכל השומעין ונזהרין יתברכו בבני חיי ומזוני, אמן כן יהי רצון. עכ”ל.

(קסב).                        שנת תרלה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק צבי ליבוביץ אב”ד טשאפ – שלחן העוזר זצ”ל

בשלחן העוזר ח”ב (סימן ט אות י, דף פד ע”א) כתב, וזה לשונו: פאה נכרית העבה אף שניכר לכל שהיא פאה נכרית מכל מקום אינו מותר וכו’, ופאה נכרית הדקה שנראה כמו שערות [פשיטא ד]אסור לכל. ובהערות שם (אות ז) כתב: וקרוב הדבר לאסור דהוי מאבזריהו דגילוי עריות, ולכן פשוט דמראית העין דגילוי שיער חמור טובא. עכ”ל. [ובהערות בשמלה לצבי שם (אות י, יא, יב), הרחיב שהוא ספק איסור דאורייתא, והעיד שראה בכת”י של הגאון המנחת אלעזר ממונקאשט זצ”ל שחבישת פאה נכרית זהו איסור מן התורה. ע”ש. ושוב התאונן על הפריצות הקיימת בלבישת פאה נכרית קחנה משם].

(קסג).                        שנת תרלט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ זצ”ל – החזון איש

בספר דת משה וישראל (עמוד יז) כתב: מרן החזון איש אמר: “ס’ שמעקט א דאורייתא” [פאה נכרית יש בה ריח של איסור דאורייתא (ומובן שאיסור דרבנן בודאי יש). עכ”ל]. מפי אחר מבאי ביתו הקרובים. ע”ש. וכן מביא עדות זו בספר הכתר והכבוד ח”א (עמוד עה-עו), בלשון דומה, שיש בפאה הנכרית ריח של איסור דאורייתא. ע”ש. [וכבר ידועים דברי החזו”א באגרות ח”ב (אגרת כח): “והריני מקדים, שעל המתיר להביא ראיה ולבסס ההיתר על מקור נאמן מן הגמרא ומן הפוסקים, אבל האוסר די לו להראות שאין ההיתר מבואר וכו’. וכל אלו הדברים אינם נקבעים על ראיות מכריעות אלא נובעות מהעיקר היסודי, שאין להתיר אלא בוודאות, וכל שאינו בוודאות היתר, הוא אסור”. עכ”ל. ועוד כתב באגרות ח”ב (סימן מא): “ואם כתב גאון אחרון להמליץ על המקילים, אין זו הוראה לחקות את המקילים”. עכ”ל].

ומפי אחד מתלמידיו המקורבים; החזון איש נאנח רבות על היוצאות עם פאה נכרית שיש בה סרך איסור דאורייתא. ולפי זה לא יתכן להחמיר באיסורי דרבנן ולזנוח ספיקי דאורייתא שהן אסורין מן הדין. עכ”ד (מובא שם עמוד נח). ובספר “על איילת השחר” (עמוד קפט) מובאת עדות מת”ח נאמן ששמע מפיו של החזו”א: “מאוד קשה עלי הדבר, שאינו ממידת הצניעות, ואין זה לבוש ישראל, רק למדו מהגויים, ושוללים בזה קדושה. ואף שפשטה המחלה גם בין התורניים יחיו, לא נשתנה הדבר בשביל זה”. עכ”ל.

(קסד).                        שנת תרמ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף צבי דושינסקיא – מהרי”ץ דושינסקי זצ”ל

בשו”ת מהרי”ץ דושינסקי (סימן קכז) כתב, וזה לשונו: ובתשובת באר שבע בשם מהר”ם וכו’, וחלילה לזוז מזה אפילו זיז כל שהוא, ועי’ בתשובת תשובה מאהבה ח”א סימן מז שכתב השואל בעל מחבר ספר טעם המלך שהיה בנו של ריש אסיא בפראג שנשאל על פאה נכרית, וכתב “אין זה מדרכי צניעות ולא בשביל נשים כאלו נגאלו אבותינו במצרים”, ע”ש שהאריך בלשונו, ואיך נלך להתיר עוד יותר מה שלא עלתה על דעת כל הולכי דרכי התורה המורשה לנו. עכ”ל.

(קסה).                        שנת תרמ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב דידאווסקי זצ”ל – מרבני ירושלים

בספרו מחניך קדוש (ירושלים תרס”א, עמוד ד אות ז) כתב וזה לשונו: פאה נכרית העבה אף שניכר לכל שהיא פאה נכרית מכל מקום אינו מותר וכו’, ופאה נכרית הדקה שנראה כמו שערות [פשיטא ד]אסור לכל. ובערות שם (אות ז) כתב: קרוב הדבר להאסר דהוי מאבזריהו דגילוי עריות, ולכן פשוט דמראית העין דגילוי שיער חמור טובא. עכ”ל.

 (קסו). שנת תרמ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה הכהן גורדון זצ”ל

בספרו ויקהל משה (פרשת וישב, עמוד קיד), כתב וזה לשונו: הרה”צ רבי יחזקאל זצ”ל בעל דברי יחזקאל היה מדקדק ומוכיח נגד כל אלה שלובשים לפני האופנה (המאדע), ובמיוחד נגד הנשים הלובשות פאה נכרית ושאר מלבושים לפי האופנה החדשה של הגויים, והביא ראיה לדבריו מן התורה, על הפסוק: “ויהי יוסף יפה תואר”, מבאר רש”י כיון שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, והקשה, היתכן שיוסף הצדיק וכו’. עכ”ל. [וה”ויקהל משה” אחר כך הוסיף עוד לחזק את דבריו. ע”ש].

(קסז). שנת תרמ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל – בעל “משפטי עוזיאל”

בשו”ת משפטי עוזיאל ח”ט (סימן ל) נשאל אודות תקנה שתיקנו בקהילת “ליבטשוב” שבעל שאשתו לובשת פאה נכרית לא יעלה לדוכן, ואי אפשר להם לעמוד בתקנה בהיות שבעווה”ר הגדר נפרץ, וזה לשון תשובתו: “על דבר תקנת בית דין בהבלעזיר קלויז בעיר ליבטשוב, שלא יתפלל לפני העמוד איש אשה אשתו נושאת אפילו פאה נכרית שייטעל, רק בשטערנטיכל או מטפחת, וברוב השנים לא היה מי שיתפלל לפני העמוד, יען שרוב נשי עירנו הלכו כבר בשערותיהם, ומיעוט שבמיעוט נושאים שייטלים, ומטעם זה העלה כת”ר, מצוה על בית הדין לבטל תקנה זו מדין אמרינן דעייתיהו של בית דין מתקני תקנה זאת שאדעתא דהכי לא תקנו, ואילו היה מצב זה קיים בשעתם לא היו מתקנים. ואף אני הנני מסכים לדעתו, “באזר תקנה זו שהיתה (שמי שאשתו לובשת פאה לא יעלה לדוכן) טובה ורצויה בשעתו, נשתנית לקלקלה, שעל ידה אין כמעט מי שיתפלל, ואין לך קלקלה גדולה מזאת, של ביטול תפילה בציבור, וממנה ימשך גם ביטול תפילה בבית הכנסת חלילה. וה’ עמו שהלכה כמותו. עכ”ל. מפורש בדבריו להדיא שאם היו יכולים לעמוד בתקנה זו, בודאי “טובה ורצויה היא” (כלשונו), ואדעתא דבית דין הראשונים אנו אומרים שהיו גם הם מבטלים זאת התקנה. [ובודאי אין פוסק שיחלוק ע”ד בפרט בימינו שכמעט ואין לך מנין ואין בו מתפללים שנשותיהם הולכות בכך, ובפרט אצל בעלי בתים שרבים מהם אינן מכסות ראשן כלל, ופוק חזי ממנינים רבים המתקיימים בכותל המערבי ובשאר מקומות ציבוריים המורכבים ברובם מאינשי הנ”ל. ולא שייך לגזור כנ”ל, מטעם שעי”כ תתבטל תפילה בציבור, ותתבטל תפילה בבית הכנסת, וכאמור]. ועיין עוד בשו”ת משפטי עוזיאל ח”ז חאה”ע (סימן צד) שכתב להדיא, שגם המתירים פאה נכרית כהש”ג וסייעתיה, לא התירו רק בחצר, ואדרבה אם תצא כך לרשות הרבים הוי עוברת על דת, וז”ל: מסוגיא דגמרא למדנו דבקלתה דהיינו שיש מטפחת על ראשה יוצאה מאיסור תורה דפרועת שיער, אבל היא עוברת משום דת יהודית כשהיא יוצאת למבוי אפילו חצר שבוקעים בו רבים, וכמ”ש בירושלמי, ולא הותרה אשה מדת יהודית לצאת אפילו למבוי אלא בצעיף או רדיד שבראשה, והשתא נחזי אנן פאה נכרית מה דינה אם דומה היא לקלתה שמותרת רק מדין תורה, או שעדיפא מינה שהיא דומה לצעיף שעל ראשה שמותרת לצאת בה גם לשוק. והנה בספרי הפוסקים שברשותי לא מצאתי הלכה מפורשת ומבוררת. אבל כן ראיתי בבתי רבנים וגאונים חסידים ואנשי מעשה “שלא מיחו בנשותיהן שישבו בבית ובחצר בפאה נכרית, ובשוק בכובע שעל ראשן” (א”ה: וכך העיר הגר”ש סלאנט על המנהג בירושלים בימים ההם, שלא הלכה אשה ברה”ר בפא”נ), והיינו ודאי משום “דכובע שעל פאה נכרית” ואפשר על הראש ממש חשוב כצעיף שעל הראש להתיר אפילו בשוק. עכ”ל. מפורש שאין היתר לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים רק כשיש מטפחת וצעיף על הראש ממש, ובפאה נכרית מותר לצאת בחצר ועל זה דיברו הפוסקים.

(קסח).                        שנת תרמא – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים צבי טייטלבוים – האדמו”ר מסיגט בעל “עצי חיים”

מתוך מכתב (הובא בספר הכוה”כ עמוד תקטז): ב”ה יום ה’ קרח תרפב לפ”ק, סיגוט יצ”ו. כבוד תלמידי וכו’, ועל דבר אשר שאל אודות השטיילען [פאה נכרית] מחתיכות משי, שנמשכו במקומות נפרדות, ונראה כמו רצועות קטנות שהולכין על פני כל הרוחב, והנה כפי דאיתא בתשובת דברי חיים ח”ב סימן נט אין חילוק, כולן שוין לאיסורא, כל שדומה לשער, על כן אין שום היתר, רק שלא יהיה מאומה דומה לשער. עכ”ל.

(קסט).                        שנת תרמב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אפרים הלוי בילליטצער הי”ד – בעל “יד אפרים”ספר שות יד אפרים

הגאון רבי אפרים הלוי ביליצר הי”ד אב”ד בטלאן (שנספה בשואה עק”ה עם כל בני קהילתו) בשו”ת יד אפרים (סימן כג) דן בענין פאה נכרית העשויה משערות המת, ובסוף תשובתו כתב: “אמנם בעיקר הדבר כבר צווחו גדולי האחרונים לאסור פאה נכרית מכמה טעמים, בשו”ת תשובה מאבה אוסר משום ובחוקותיהם לא תלכו, ובשו”ת דברי חיים למרן הגאון הצדיק מצאנז ח”א חיו”ד סימן ל אוסר ג”כ משום ובחוקותיהם וכו’. ובדברי חיים ח”ב יו”ד סימן נט כתב שהוא דת יהודית, ואסור לצאת הפאה נכרית. ובשו”ת מהר”י אסאד אוסר וכו’. ובשו”ת בית יצחק סימן יד וכו’. גם בתפארת ישראל במשניות אוסר וכו’. ועיין בספר מגן גיבורים הביא בשם הבאר שבע בתשובה סימן יח וכו’. ועיין בישועות יעקב תשובה מהרצ”ה אורנשטיין וכו’. וידוע שמרן הגאון החתם סופר ותלמידו הגאון מהר”ם א”ש ז”ל בצוואותיהן הזהירו לבניהם שהנשים ישמרו נפשם מללבוש פאה נכרית ח”ו, ואסרו עליהם באיסור גמור, והגם שבהגה מרמ”א והמג”א באו”ח סימן עה כתבו להתיר בשם שלטי הגיבורים פאה נכרית ומקורו ממשנה שבת (סד:) וכו’, אמנם נגד זה חלקו הגאון בעל באר שבע ומהר”ם מינץ והר”י קאצנלבוגין, והגאון מוה”ה יעב”ץ שאסרו מן הדין פאה נכרית, והגאון מהר”ם פאדוובה החמיר אפילו לקרות ק”ש כנגדן, וכן אחריהם בעל עטרת זקנים ובעל עצי ארזים וכן התשובה מאהבה כולם אוסרים מן הדין וכו’, ובצירוף מה שהבאתי האחרונים למעלה רבו האוסרין וכו’. ונוסף לזה שכתב התשובה מאהבה סימן מד ומה, שאף המתירים לא התירו אלא בפאה נכרית דוקא על הפנים שלא במקום שערות הראש, אלא כשמו פאה הנקרא בל”א [הארלאקען], אבל במקום שערות הראש גם הם מודין לאסור וכו’. ע”ש. ועל כן אם היה כח בידינו להעמיד הדת על תילה היה חיוב גדול על כל יודעי דת ודין לעמוד כעמוד ברזל וכחומה חזקה לדרוש ברבים ולמחות ביד עוברי עבירה. עכ”ל.

   (קע).   שנת תרמה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יקותיאל יהודה רוזנברג בעל “תורת יקותיאל”

בשו”ת תורת יקותיאל מהדו”ב חאו”ח (סימן ט) נשאל (ממהר”ר חנינא יום טוב ליפא ברוין אב”ד גרוו”ד) אם מותר לצאת בפאה נכרית לרה”ר, ואם מותר לומר לפניה דבר שבקדושה, והשואל כתב שיש לאסור, בהיות שהדברי חיים מצאנז אוסר, וכן הגה”ק רבי הלל מקאלאמעיא שאוסר לומר נגד פאה נכרית, וביקש לדעת דעת המחבר. והשיב וז”ל: “מכתבו הגיעני ואם אמנם בעווה”ר נתפרץ הדבר בין היראים וכהיתר יחשב, על כן קשה לומר דבר בזה שנתפרץ כי מי ישמע לי בזה, עם כל זה הואיל ושואל לדינא אמרתי לברר. ראשית דבר אמינא שבודאין אין לומר כיון שנהגו היתר בדבר מסתמא היתר גמור הוא, שבעווה”ר לא אכשור דרא כל כך, ותורה חדשה רק הקב”ה יוכל לומר מאתי תצא, ואנחנו אומרים בכל יום אני מאמין שזאת התורה לא תהא מוחלפת, וכ”כ אא”ק מרן הד”ח או”ח סימן כד שאין להקל מצד לחוש להוצאת לעז שח”ו ילכו בנ”י בפרועי הראש כאשר במדינותיהם, ונימא אם ימחו במדינותינו בפרועי ראש יוצאי לעז על בנ”י אשר שם, ובודאי מי שיש לו מח בקדקדו לא יאמר זה, וכ”כ בחיו”ד בד”ח מ”ק סימן ל שבהיותו אצל מו”ח הברוך טעם במעררין לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בפאה נכרית רק איזה מקלי העם פחותי ערך והיו לקלס, ורק בעווה”ר בקרוב נשתרבב מנהג זה מן האפיקורבין, ולכן לא על זה נאמר שח”ו הותר גם לנשי מדינתינו, והאיסור במקומו עומד, יע”ש בד”ק, ובחיו”ד ח”ב סימן נט, דרובם מסכימים לאסור פאה נכרית, ויותר מבואר בסיפת זקנים בהר”ן והריטב”א כתובות (עב.) שאפילו לתת חתיכת משי על הפדחת שיהיה דומה לשיער אסור, דהוי דת יהודית, ולכן בודאי אסור לצאת בפאה נכרית והוא דת יהודית, עכלה”ק (וכ”ה בדרשות מהר”י מינץ דרוש א) וכו’. והגאון האדיר בישועות יעקב או”ח סימן עה תמצית ד”ק אחרי אריכות דבריו, דמסוכה סיים כיון דמקור האיסור הוא משוםפ פריצות, ופאה נכרית דמחזי כמו שיער ואינו ניכר הוי ג”כ פריצות ואסור משום דת יהודית ויוצאת שלא בכתובה, יע”ש, הרי לך גדול הדור בימיו מתקיפי אשכנז המורה לאיסור, וגאון עוז השאילת יעב”ץ אוסר ג”כ וכו’, והגאון רבי צבי אורנשטיין בישועות יעקב וכו’, ודברי באר שבע נכונים ואמתיים. והנה בתשובתי הארכתי שמ”ד ר”מ גופא מוכח דמיירי במכוסה שאל”כ ח”ו נחוש לדברי הבעל שיאמר אי אפשרי באשה מגולחת, ואלף כיוצ”ב יבטלו ואל יבטל אות אחת מהתורה, ואפילו מדברי חז”ל, אלא על כורחינו דמיירי במכוסה, כן הארכתי אז בשנת תרסח, כעת הגיע לידי תשובה מאהבה ח,א סימן מז וכו’, אע”ע כתב דמיירי במכוסה ממש, כמו שכתבתי בתשובתי, ונהניתי וכו’. אמנם בעווה”ר נתפרץ מאוד מקילים לגמרי בפרועי ראש ממש, שזה דת משה, ובכמה מדינות שהדבר אצלם להיתר גמור וכמעט אחד בעיר שמזדמן שלא ילכו בפרועי ראש דבמדינת בוקאווינע זה גם כן נתפרץ על ידי היתרים שפרצו תחילה ובטח במקומות הללו מוטב להחזיק “הרע במיעוטו” כל מה שאפשר, אבל במדינות שעדיין לא תפרץ כל כך והיראים עוד מתנהגים בזה כדת משה וישראל “אין שום היתר”, וכל הירא את דבר ה’ מחוייב להתאמץ עד מקום שידו מגעת למנוע מבניו ומבני ביתו מזה חס ושלום, ואשרי הזוכה לגדור גדר בזה, ומרן גדול האחרוני רכבה”ג החתם סופר זיע”א בצוואתו לבניו כתב: ומכל שכן שתזהרו מריעות נשים רעות וכו’, אפילו בפאה נכרית אני אוסר עליכם באיסור גמור. עכלה”ק. ומי לא יחוש להוראת ראש המורים אשר כמעט כל המדינות הם מתלמידי תלמידיו ומחוייבים לקבל ד”ק באימה. וכן אדמו”ר בעל ערוגות הבושם זיע”א בצוואתו הק’ והנוראה פקד רבינו הגדול על בנותיו שלא יתחברו וכו’, ואפילו פאה נכרית אני אוסר עליכם עקלה”ק. הרי כמה הזהירו באיסור גמור בחומר דבר זה, והגאון בתשובה בית יצחק הרחיב במדובר בזה וסיים שמצד זה לבד יש לאסור שעי”ז ירגיל לילך בפרועי ראש, יע”ש, והגאון האדיר מרן מהר”י אסאד זצ”ל ג”כ כתב הך טעמא, על כך נראה לפענ”ד אמנם לא אכשיר דרא, עם כל זה הירא את דבר ה’ יתאמץ בכל יכולתו מלהקל בזה, ומחוייב להתאמץ למנוע בני ביתו בכל האפשרי כאזהרת רבותינו שאסרו בפאה נכרית. עכ”ל התורת יקותיאל.

(קעא).                        שנת תרמה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי עזרא עטיה זצ”ל – ראש ישיבת “פורת יוסף”

בספר כנסת עזרא (עמוד קו, אות נג), מעיד עליו ידידו הגאון רבי יעקב מוצפי ז”ל ראב”ד העדה החרדית, בזה הלשון: בענין פאה נכרית רבינו נקט כדעת האוסרים לבישת פאה נכרית ובקפידא חמורה דזהו כידוע כך המסורת למנהג הספרדים ללבוש מטפחת בלבד, ועל זה נאמר וכו’, ובפרט שגם מגדולי האשכנזים ידוע שנהגו כך הרבה שיש עשרות פוסקים שאמרו שיקפידו לכסות את השער רק במטפחת! וכן נוהגים הרבה מקהילות האשכנזים חוץ מהליטאים, ואין להביא את הראיה מנשות הגדולים שלא לובשות מטפחת לומר שכך הוא שיטת בעליהן, כי מצוי שהרבה נשים לא שומעות לבעליהן אלא אם כן אמר הגדול במפורש לכסות בפאה אבל יש הרבה מגדולי האשכנזים הליטאים שהתירו וכו’, ועוד אומרים בשמו של רבינו שאף אסור ללבוש כובע על גבי הפאה. וכו’. וכל שכן בפאות של ימינו “שדומה ממש לשער רגיל של אשה, ומכשילה להאנשים שמסתכלים וחושבים שזהו השער שלה ובאים להרהורים” וכו’, וזהו איסור דאורייתא וכו’. עכ”ל. [וכן העידו תלמידיו מרן הראש”ל שליט”א והגרב”ץ אבא שאול משמו, כיע”ש].

(קעב).                        שנת תרמה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי עקיבא פרוש זצ”ל בעל “משנת רבי עקיבה”

הגאון רבי עקיבא פורש בקונטרס קדושת ישראל (בסוף ספר אבני שוהם לחתנו רבי יעקב ראטמן) כתב: “הדבר כל כך מגונה לראות נשים מבנות ישראל הלובשות פאות נכריות ובכך מגרות את היצר הרע בגברים, וטוב מראה עינים באשה מגופן של עריות (יומא עד:), עד כי נפרץ הדבר ואין איש שם על לב” וכו’. עכת”ד.

 (קעג).שנת תרמו – פאה נכרית במשנת הגאון בעל “הנתיבות שלום” מסלאנים

בספרו נתיבות שלום (משמרה ראשונה עמוד מב): האמת היא שכל עצם ענין הפאות נכריות לחמו נגד זה אפילו כשהם בשיא הצניעות, בענינים אלו אין המודד האם זה אסור או מותר, אלא הם ענינים התלויים בתכונת הנפש העדינה, עדין הנפש מתרחק מכל ענין כזה. ודברים כגון דא קובעים את קדושת הבית שאין בזה ממוצע, או ששכינה שרויה ביניהם, או ח”ו להיפך. עכ”ל. ועוד ציטוט משמו בספר על איילת השחר (עמוד קצו) שקילס מאמרו של הגרי”ח זוננפלד, שאמר לאחת שלבשה פאה (לפני 70 שנה!): “קשה לי לומר עליך שאת ממש פרוצה, אבל שאת דומה לפרוצה, זה דבר ברור!”. עכ”ל.

(קעד).                        שנת תרמה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אריה לוין בעל “משנת אריה”

בספר משנת אריה להגאון רבי אריה לוין (נזיר פרק ד משנה ו) מסיים בדברי הבאר שבע, שאין ראיה מהש”ס נזיר (כח:) להתיר פאה נכרית, וזה לשונו: ומה שכתב הר”ב ות”ק סבר וכו’, שהרי יכולה לעשות פאה נכרית וכו’, לכאורה יהיה מכאן ראיה דנשים נשואות מותרות בפאה נכרית, ועיין שו”ת באר שבע סימן יח שדחה ראיה זו. עכ”ל.

(קעה).                        שנת תרמז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יואל טייטלבוים זצ”ל – אב”ד סאטמר

בספרו דברי יואל (פרשת בראשית): ובעוונות הרבים על ידי שהדורות מתמוטטים ומתמעטים, היה באמת הצורך וההכרח לעשות גדרים וסייגים יותר, וזכור אני שזה כחמש עשרה שנים בעירנו נמנעו מלהשתדך עם מי שבני ביתו לובשת שייטל (פאה נכרית) מיראתם שגם בתה תעשה כמעשה אמה, ועכשיו בעוונות הרבים כבר התירו לעצמם גם פרושים ונתרבתה המספחת הזאת גם בבתי החרדים. הביטו וראו מה שכתב הגאון בעל מנחה לוי שהיה אב”ד בפראנקפורט שהבית דין צדק בעירו יצאו בחרם נגד כל אלו הלובשים פאה נכרית, וברור שבימיו לא נמצאו אף יחידים שעברו על החרם, ועכשיו ראו איך ירדו הדורות אחורנית אלף מעלות ועוד יותר, והגורם לזה על שהתחילו ליסוג אחור מעט מעט, והקילו בשמירת הגדרים והסייגים, וראו מה עלתה בידם.

והנה דברנו עד כה מהחיוב לעשות גדרים וסייגים, אבל באמת כבר פסק הסמ”ק דדבר שיש בו משום לתא דפריצות אסור מדינא משום ובחוקותיהם לא תלכו, ובתשובת חתם סופר חאו”ח (סימן לו) הביא מתשובת מהר”ם אלאשקר סימן לה שצווח השואל על מנהג נשותיהם בארץ ישמעאל שיוצאות הנשואות בשורה אחת של שער בין האוזן לפדחת תלוי לה, וכתב המהר”ם על זה שגם בימי חכמי הש”ס יצאו כן על פי הערוך בפרק חזקת, ע”ש, וסיים החתם סופר זלה”ה דבארצותינו שהמנהג על פי הזוה”ק להחמיר בגילוי שער, המנהג עוקר הלכה וכו’, ויש לחוש לרבוצת האלה האמור בזוהר הקדוש פרשת נשא, וכו’, ומי שחפץ בברכה ירחיק ממנו. עכ”ל. ובפרט במדינתינו שקבלנו עלינו הוראת הדברי חיים זלה”ה שאוסר לצאת לשוק בפאה נכרית וכל הדומה לשער אסור משום דת יהודית, וכיון שנהגו אבותינו כן, הוי המנהג קבוע ואסור מדינא, כמו שכתב החתם סופר זלה”ה, בשם מהרא”ש בסימן הנ”ל. עכ”ל.

ובסוף ספר “שומר ישראל” (הנהגות מרן החיד”א, שער התקנות, תקנות מאב”ד סאטמר דף מו ע”א) כתב: “שלא ילכו גם בשווקים וברחובות בשייטלך ופרוזעסען של פאה נכרית הדומות לשער”. עכ”ל.

 (קעו).  שנת תרמז – פאה נכרית במשנת הגרי”ז [רבי יצחק זאב] סולוביצ’יק מבריסק זצ”ל

בספר דת משה וישראל (עמוד יז) כתב בשם בנו של הגרי”ז (הגאון רבי משולם דוד סולובייצ’יק) שאמר בזה”ל: פעם ישב אבי מרן הגרי”ז זצוק”ל עם שני תלמידי חכמים, ושמעתי בבירור שהוא אומר להם מפורש: “דער היתר פון שייטלען איז זייער א שוואכער היתר – נאה הנח להם לישראל” וכו’. עכ”ל. [היתר הפאה נכרית הוא היתה חלוש “מאוד” (והדגיש והאריך במילה “מאוד”), אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין]. עכ”ל. [וראה מה שכתבנו בענין זה להלן בפרק י אות ב שהעירו הפוסקים דלא אמרינן הכי בכל דוכתא, וכ”ש היכא שמעטים מקבלים דברי התוכחה].

 (קעז). שנת תרמז – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ישראל וועלץ בעל שו”ת “דברי ישראל”

בשו”ת דברי ישראל ח”א (סימן לד) כתב: ולענין שער נכרית הנקרא שייטל או פעריקע, כבר האריכו גדולי האחרונים וכו’, אבל יש להחמיר כבאר שבע סימן יח, והגאון יעב”ץ במור וקציעה כתב דיש בו איסור, ועיין בשו”ת שלו ח”א סימן ט, וח”ב סימן ז וסימן ח בארוכה, ועיין מש”כ בזה בתורת שבת סימן שג אות יד. ע”ש. ובשו”ת תשובה מאהבה ח”א סימן מז וסימן מח, ועיין שו”ת דברי חיים מצאנז ח”א יו”ד סימן ל וח”ב סימן נט דיש לאסור, יע”ש היטב, וכבר קיבץ כעמיר גורנה מורי הגאון ז”ל בילקוט סופי ערך נשואין (פרשת תצוה אות ו, ופרשת קדושים אות כז, ופרשת נשא אות יב) כל דברי גדולי האחרונים המדברים מענין גילוי שיער באשה ומענין פאה נכרית. ע”ש. ועיין שו”ת פרי הארץ ח”ג סימן קפח וח”ד סימן כט אות ב. עש”ב. עכת”ד. [ושם הוסיף וכתב עוד שמדינא כל שלא כיסתה בכיסוי את שער ראשה ולבשה פאה נכרית וכו’, הוי עוברת על דת ויוצאת בלא כתובה, וכמפורש בירושלמי “היוצאת בקפליטין” ופירש בעל הערוך שהוא פאה נכרית וכו’. כיע”ש. וכן כתב עוד בח”ב (סימן כו) ע”ש באורך. וכן יעויין לעיל פרק ד אות ג, אם מהני מה שמכסה ראשה כהלכה ומע”ז שמה הפא”נ. ע”ש דאין שום הפרש].

(קעח).                        שנת תרמח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יששכר דוב ליפשיץ אב”ד אונגוואר

בנו הרה”ק מסטראפקוב אב”ד ירושלים כותב בספרו “דברי יחזקאל שרגא” (עמוד כז): בזה נדחתה ההודעה לרבים שנתפרסם בהכתבי עת שרצה לחלק בין שערות מתבטלות שיש בזה איסור חמור דפריצות ובין שערות פאה נכרית, שחילוק זה הוא נגד דברי חז”ל ועירוס הצניעות רח”ל, ועצם פירצה זו היא נובעת ממלכות הרשעה רוסיא שגזרו גזירות, כן שמעתי מאבי אדמו”ר זצוק”ל. עכ”ל.

(קעט).                        שנת תרמח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים מאיר הגר זצ”ל בעל “אמרי חיים” מויזניץ

בספר על איילת השחר (עמוד קצט) כתב: “הפאה נחשבה תמיד ממש טריפה, פעם נכנסה אלי אשה שלא היו לה ילדים ובקשה בתחנונים הבטחה שתפקד בזש”ק, אותה אשה היתה לבושה בפאה, א”ל: “לילדה לא יכול להיות ילדים! תקבלי על עצמך ללבוש מטפחת, ואז אני מבטיח לך שיהיו לך ילדים”. עוד מובא שם, שפעמים רבות ניסה לעורר בענין הפאה, ואמר: “שוה לי לעשות את כל הכינוס אפילו אם אשה אחת תסיר את הפאה”. עכ”ל.

  (קפ).   שנת תרמח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה חיים גרינפלד בעל שו”ת “חיים ברצונו”

בספר מקור חיים לאב”ד סענפעטער בעל שו”ת חיים ברצונו (בהקדמה בתוספת חיים, ד”ה והנה) כתב: “והנה כבר רמזתי לעיל אודות המספחת החדשה אשר בשם לאנגע שייטלען תכונה, וכן הנראות כשער ממש שעושים עבירה בידים ללבוש בגדי פריצות (וכלשון רבינו זצ”ל: “מי התיר פאה נכרית באופן כזה שיהיה נראה כשערות ממש ובמאדע חדשה, גג על גג”), והוא על הדרך שכתב וכו’, וההסבר הוא דהא בכהאי גונא עושים מעשה לבישת בגדי פריצות בידים, והעושה מעשה בידים חמיר טפי מהעובר בשב ואל תעשה כמובן, ובכמה קהלות קדושות אסרו על הנשים להכנסת לבית המדרש בבגדים כאלו (פאה נכרית ואנפלאות) שהם נגד חוקי הצניעות והשכינה מסתלקת על ידי זה”. עכ”ל.

(קפא).                        שנת תרמט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב צבי כ”ץ בעל לקט הקמח החדש

בספר לקט הקמח החדש לאב”ד דק”ק הידוסובוסלו (סימן עה ס”ק יט-כב) כתב בפירוש שפאה נכרית אסורה מכמה טעמים, וז”ל: “ובסימן ב כתב אבל פאה נכרית אם הכל הולכים בפאה נכרית אין בה משום דת יהודית, ועוד כתב וראיתי בשבילי דוד שכתב בזה מה שאסור משום דת יהודית אין להתיר במקום שנתפרץ ולומר דעכשיו דנוהגות כן שאני דאין דת יהודית בטל בשביל זה לעולם וכו’. “והגם שהוכיח להתיר מכל מקום יש לחוש לגדולי האחרונים שאוסרים, דברי חיים חיו”ד ח”ב, וגם יבואו למכשול לסרוק בשבת, ועוד שעל ידי שאינו ניכר יבואו שהולכין בשערות עצמן, ויבואו לאיסור דאורייתא, כמו שכתב בשו”ת בית יצחק, עתה “בעוונות הרבים” נתפשט היתרו. עכ”ל. מפורש שאוסר פאה נכרית גם מטעם שיש לפסוק כדברי האוסרים, וגם מטעם שיבואו ללכת בגילוי ראש ממש וכו’. (ולכן איסור פרועת ראש מדאורייתא לשיטתו, ואיסור פאה נכרית מדרבנן).

(קפב).                        שנת תרנ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי בן ציון יידלר (אדלר) זצ”ל

בספרו בטוב ירושלים (עמוד רצז) כתב בשם רבותיו שגינו מאוד את הלובשות פאה נכרית, והוסיף שאביו הקדוש היה נמנע מלהכנס לבית שהאשה לובשת פאה נכרית. [וכן כתב משמו בדבר ה’ עמוד רסט, והובאו דבריו בדברי אביו רבי יצחק זאב ידלר, לעיל אות פו].

(קפג).שנת תרנ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב זאב ברכר הכהן הי”ד

בספר משיב מלחמה שערה לרי”ז ברכר הכהן הי”ד (שנהרג עק”ה בשואה. בהקדמת המחבר) כתב את מטרת כתיבת ספרו, וזה לשונו: חלק השלישי קראתיו בשם “משיב מלחמות שערה ומקים שערה לדממה” בו יצאתי להכות על קדקוד ומוח גיבורי המלחמה הלוחמים עם וכו’, ואני במענה רך ישן נושן באתי להצדיקן בדין וכתבתי להוכיח כי שער ראש אשה לספר (לרשות הרבים), הוא נוול בוז וחפר, ותלתלי ראשה אם קלועות (כמו פאה נכרית) ולא מכוסות באפר (בסודר) יושבת “בביתה” בלי פקפוק וחשש, עדי וקשוט אשה שערה לשושש, ואם כובע בראשה לצאת לרשות הרבים מותרת, ורק אם בגילוי (הקליעה) לחוץ תצא על דת יהודית עוברת ופרוע ראש שאסור משום דת משה. וכו’. עכ”ל. [וכל כוונתו היא על המכריזים שיש איסור בלבישת קליעת שערות כעין הפאה הנכרית “בביתה”, אבל ברשות הרבים לדעתו הרי זו עוברת על דת וכנ”ל מלשונו].

ובספרו (עמוד פב) כתב: ועוד ראיה ממה שכתבו התוספות שם (שבת נז:) ד”ה אי כבלא, שהקשו דאמאי לא תני נמי ברישא פאה נכרית בהדי כבול דאין יוצאין בה לרשות הרבים, ותירץ דמילתא דפשיטא דאסור לצאת בה לרשות הרבים דודאי משלפא משום דמחכין עלה, וקשה, היאך היא מילתא דפשיטא שלא תצא ממה נפשך אי מיירי שהפאה נכרית מכונה בשם דבר הלא אם תשלוף הפאה נכרית תשאר בגילוי ראשה ותעבור על דת משה ובודאי לא תשלפנה ואי דמיירי שהולכת בשבכה על הפאה נכרית לפי שצריכה ב’ כיסויין משום דת יהודית, הלא גם כן לא תשלוף שתשאר רק בכיסוי אחת ותעבור על דת יהודית, אלא ודאי דבכיסוי אחת על קליעות שערה גם כן אינה עוברת על דת יהודית, וזאת הכיסוי היא קלתה או שבכה או כיפה, והפאה הנכרית היא כמו שערה ממש, וצריכה שבכה או כיפה, ויש לחוש דלמא שלפא הפאה נכרית. ואף לדעת השלטי הגבורים יש לומר דסבירא ליה דאמאי לא תני ברישא פאה נכרית בהדי כבול, דאסור לצאת ברשות הרבים בפאה נכרית לפי שמילתא דפשיטא וכו’, אבל בחצר איצטריך לאשמועינן דמותרת, כיון דבחצר מותרת אף בלי שום כיסוי. עכ”ל.

ובהערות שם (הערה כו) כתב: ועי’ בהקדמה, וכמו שנאמר: העין רואה והלב חומר, וממילא וכו’, כי העיקר ראיית עין האדם הן לשבח והן לגנאי, וכו’, שאן יעלה על הדעת שתצא בפאה נכרית בגילוי להטעות הבריות שיסברו שהשערות שלה הן ועוברת על דת משה וכו’, לא אדע מאי הקשה לו, הלא בודאי יש חילוק בין מלבוש של קידוש ליתר שאת למלבוש שלובשת לקישוט וכו’. עכ”ל.

(קפד).                        שנת תרנ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ישראל אבוחצירא זצ”ל – הבבא סאלי

הרה”ק רבי ישראל אבוחצירא (המכונה “בבא סאלי”), שהיה דיין בארצות רבות במרוקו (תשובות הלכתיות ממנו הובאו בשו”ת יפה שעה ועוד), והסמיך רבנים רבים לרבנות ברחבי ערי מרוקו, בסוף ימיו איתן היה מושבו בעיר נתיבות בארה”ק.

חתנו ומקורבו רבי דוד יהודיוף זצ”ל כתב ספר שלם על הנהגותיו, ושם (עמוד ריח) כתב: “רבינו הקפיד מאוד על הנשים הנשואות שיכסו ראשן כדרך אמותינו הקדושות במטפחות, ואת כל שער ראשן שלא תראה אפילו שערה אחת, ומעשה היה שאחת מנכדותיו החלה ללבוש פאה נכרית, רבינו אסף את כל בנות המשפחה והטיף להן מוסר, באומרו: האם אתן חושבות לרמות גם את הקב”ה בלבשכן פאה נכרית, וכאילו בזה אתן יוצאות ידי חובת כיסוי הראש, אם כן דעו לכן, כל אשה הלובשת פאה נכרית ואפילו רק חצי פאה מכינה לעצמה חומר הסקה שבו ישפוה בגהינום. וכאשר באו נשים מבנות המשפחה הרגילות ללבוא פאה נכרית, היו מכסות ראשון במטפחת, ונכנסות עם הרבנית לקבל את ברכתו, היה רבינו אומר ברמז: כן, רק אצלי…” עכ”ל[37].

(קפה).                       שנת תרנ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים זלמן שרל אב”ד אייזפוטע בעל “דברי חיים”

בספר דברי חיים ח”א (ע”ז ענין מראית העין אות ב) כתב: עוד מצינו עניני מראית העין בשבת פ”ו מ”ה, יוצאה אשה וכו’ ובפאה נכרית. ובתפארת ישראל שם כתב וזה לשונו: וקשה לי הרי אסור משום מראית העין מדמתחזי כפרועת ראש, דאפילו בחצר עכ”פ כעוברת על דת יהודית הוי, והרי אפילו באיסור דרבנן אסור משום מראית העין, ואין לומר דהכא בבתולה מיירי, דהרי קאמר בש”ס הטעם שהתירו לאשה שלא תתגנה על בעלה, ול”נ נמי דאיירי הכא במכוסים השערות בשבכה וע”י שיתעבה השבכה תראה כבעלת שער, ובכה”ג אפילו ברשות הרבים שרי זה דוחק, ונראה לי דמיירי הכא בחצר שאין הרבים בוקעים בה, עכ”ל, וכמו בזמנינו דידוע דנשים צדקניות נושאות ראש ראשן פאה נכרית “ואם כי גם על הפאה לובשות עוד שבכה” אך ככל זה אין שום מראית העין והוא פשוט”. עכ”ל. מפורש להדיא שגם הנשים הצדקניות בזמנם היו לובשות “עוד שבכה” על הפאה הנכרית. ועוד מוכח שכל דברי המשנה בשבת שם איירו לענין ביתה וחצירה דלא בקיעי בה רבים כלל, ומסכים לדברי התפארת ישראל.

 (קפו). שנת תרנ – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב אשר הלוי גראייבסקי – בעל “ברית עולם”

בספר ברית עולם (יבמות מח. ד”ה וגלחה) כתב להדיא שלא דנו הפוסקים רק לענין ביתה בלבד, והבאר שבע שאסר לא אסר אלא בשוק כלפי אנשים אחרים, ולא לגבי בעלה בבית פנימה, וזה לשונו: מכאן תשובה לאותם המבהילים פה עיר הקודש בחומרות אשר לא שערום אבותינו בשערות הראש של נשים לאונסן לגלחן וכו’, כי מפורש אמרו בסוגיא גאן שגילוח לאשה ניוול הוא לה, ובנזיר כח. ס”ל לר”מ כי הבעל מפר לנזירות אשתו וכו’, ואף לת”ק דס”ל דאפשר בפאה נכרית, הרי אותם המבהילים אוסרים אף פאה נכרית אף לבעליהם, נגד גמרא מפורשת זו, ועוד סוגיות, וכבר השיגו על ספר באר שבע (סימן יח) שאוסר פאה נכרית, “ואף הבאר שבע לא אסר אלא בשוק כלפי אנשים אחרים, ולא לגבי בעלה בבית פנימה”. עכ”ל. הרי להדיא שרק בביתה ובחומותיה לפני בעלה מותר.

 (קפז).שנת תרנא – פאה נכרית במשנת הגאון רבי רפאל זילבער בעל “מרפא לנפש”ספר מרפא לנפש

בשו”ת מרפא לנפש לאב”ד פריימאן ח”ב (סימן כח), כתב: כתבו תוספות כתובות עב: דבחצר שאין רבים מצויים מותרות נשים בגילוי ראשן, אמנם בית שמואל סימן קטו מייתי סמ”ג בשם ירושלמי וב”ח כתב דכן שיטת רמב”ם וגם הטור ס”ל כן, ומגן אברהם סימן עה כתב כן בשם הזוה”ק לאיסור, ושכן ראוי לנהוג, וכן כתב החתם סופר סימן לה, ולפי עניות דעתי פשטות דברי שלטי גיבורים גם כן משמע כן דמייתי ראיה להיתר פאה נכרית משבת סד: היתרו “לצאת בפאה נכרית לחצר”, והקשה ישועות יעקב סימן עה הא בחצר בגילוי גם כן מותר, ועי”ש שתרץ בדרך פלפול, אבל פשטות דבריו משמע לאיסור, וחידוש על הישועות יעקב דלא מייתי כלל הך שיטה. עכת”ד. ושם מאריך עוד בדבר, וכתב שבאמת מדינא יש לאסור פאה נכרית אף בחצר (“דגם בחצר אסור”, כלשונו), אך שנהגו היתר בזה לצאת בהן בחצר. ע”ש.

(קפח).                       שנת תרנג – פאה נכרית במשנת הגאון רבי שמואל דוד קרויז אבד”ק אודוואדי בעל “יד שמואל”

הגאון רבי אשר אנשיל קרויז אב”ד ראצפערט בעל “בירור הלכה”, מעיד במכתבו (נדפס בהמאור שנה לז, עמוד 30): מעולם לא ראיתי את אבי זצ”ל ברגזה, ולא שמעתי ממנו דברים בכעס, מלבד פעם אחת בעיר ראצפערט כשבאה לפניו אשה ממשפחתו בשייטעל על ראשה, כעז ורגז ונתן בקולו עליה ועל בעלה, הייתכן שנכדת הגה”ק מדאראג תחבוש שייטעל על ראשה. עכ”ל.

(קפט).         שנת תרנד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי אהרן ראטה (מברגסאז) זצ”ל בעל “שומר אימונים” ו”טהרת הקודש”

בצוואתו הקדושה, כתב בזה הלשון (מתורגם מאידיש): הנני מבקש מכל הנשים והבנות של הילדים שלי ושל התלמידים שלי שיח’, וגם מהיהודים שחפצים לשמוע בקולי, סמוך אל הדור החשוך והעני הזה התחילו לפרוץ את הגדר והתחילו לשאת פאה נכרית, ומאז והלאה המשיכה התדרדרות לרדת בתכלית הירידה בעוונותינו הרבים, הצדיק הקדוש רבי פנחס קאריצער אמר כך: “כאשר משיח יבוא אזי יראו שהגאולה היתה תלויה ועומדת עבור שערה אחת”, ובגוף כתב היד כתוב, שהכונה היא באמת על ענין השערות [הנכריות] שהנשים מקילות רחמנא ליצלן, ואם כן, כעת בני המתוקים, איזה פנים לכם לפני משיח צדקינו, כאשר כל האבות והאמהות וכל הנשים הצדקיות יבואו יחד על משיח, ויראה שאתה עיכבתם את הגאולה רח”ל לא יזרקו ויוליכו אתכם, על כן אני מבקש שכל אשה, חס ושלום, לא תקל שום קולא כל דהיא בלבישת פאה, אפילו שערה אחת, ושיהיה לכל אחד מסירות נפש על כל הגדרים וסייגים של קדושה, הן מצדו הן מצד אשתו ובניו שלא ילכו עם פאה. עכ”ל הקדוש.

   (קצ).   שנת תרנד – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ישעי’ אשר זעליג מרגליות

הגאון רבי ישעי’ אשר זעליג מרגליות זכה לשמש בקודש אצל מהרש”א אלפאנדארי, הוא והרה”ק ממונקאשט בעל מנחת אלעזר, וגם זכה לסדר כתביו לדפוס. ותשובה ממנו הובאה בשו”ת סבא קדישא ח”ג (סימן א, דף יא ע”א), וז”ל: אבל עכ”פ הדין דין אמת משום דהש”ס מיירי בתחת השבכה דוקא והוא מוכרח כדכתבינא, ולכן שפיר עשו מה שהחרימו הג’ מר אביו והרב מר בריה בת”ד, דשפיר חל החרם מן הדין, ויבוא עוד בזה בתוך דברינו להלן וכו’, ונמצא שמלבד חומר האיסור שבו איכא עוד איסור מוסיף מחמת החרם. עכ”ל.

(קצא).                        שנת תרנה – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יוסף תאומים – בעל “נחמת יוסף”

הגאון בעל שו”ת נחמת יוסף תאומים אב”ד קאלבאשוב, בתשובתו להגרב”ץ עוזיאל בשו”ת משפטי עוזיאל ח”ט (סימן ל) כותב: על דבר תקנת בית דין בהבלעזיר קלויז בעיר ליבטשוב, שלא יתפלל לפני העמוד איש אשה אשתו נושאת אפילו פאה נכרית שייטעל, רק בשטערנטיכל או מטפחת, וברוב השנים לא היה מי שיתפלל לפני העמוד, יען שרוב נשי עירנו הלכו כבר בשערותיהם, ומיעוט שבמיעוט נושאים שייטלים, ומטעם זה העלה כת”ר, מצוה על בית הדין לבטל תקנה זו מדין אמרינן דעייתיהו של בית דין מתקני תקנה זאת שאדעתא דהכי לא תקנו, ואילו היה מצב זה קיים בשעתם לא היו מתקנים. עכ”ל. הרי דמסכים לעיקר התקנה שאין להעלות לשליח ציבור מי שאשתו לובשת פאה נכרית, רק שמצדד להתיר התקנה מפני שאי אפשר לעמוד בה, ולא על דעת כן גזרו ותיקנו זאת התקנה. וכן משיב לו הגרב”ץ עוזיאל שם לדינא: “הנני מסכים לדעתו באשר תקנה זאת שהיתה טובה ורצויה בשעתו נשתנית לקלקלה שאין כמעט מי שיתפלל” וכו’. הרי להדיא שתקנה זו “טובה ורצויה” היתה.

(קצב).                        שנת תרנה – פאה נכרית במשנת רבי ישראל אלתר האדמו”ר מגור זצ”ל בעל הבית ישראל

במכתבו (שהתפרסם בשנת תש”י), כתב: “היות כי בעוונותינו הרבים נפרץ באחרונה שנשים נשואות לובשות פאה נכרית הדומה ממש לשיער כו’, מינים ממינים שונים, לא שערום אבותינו כו’, הרינו רואים חובה לעצמינו להודיע דעת תורתינו הקדושה כי הדבר אסור מדינא, אין שום היתר”. עכ”ל (הובא בעל איילת השחר עמוד קצה). ובעק”ד (גליון 151) מובא בזה”ל: שח אחד מזקני ירושלים שליט”א, את העובדה הבאה דלהלן שמעתי מבעל העובדא עצמו, אותו יהודי הנמנה על המשפחות המקורבות ביותר לאדמו”רי גור, לאחר נישואיו הגיע לביתו באחד מימי ה”שבע ברכות” הרה”ק ה”בית ישראל” מגור זיע”א, כשעלה במדרגות, עמדה הכלה בדיוק במטבח, והרבי הרגיש בה, מיד שאל הרבי את החתן: מי הילדה הזו? לאחר מכן הסתובב הרבי בסלון הבית ופנה לאביו החתן ושאלה: מי הילדה הזו? ושוב שאל כן את אבי הכלה. הללו לא הבינו מה כונת הרבי בכך, לאחר מכן ביקש הרבי את המחותנים שיכנסו אצלו הערב בקבלת קהל, כי דבר מה לו אליהם, אכן לאחר מעריב נכנסו אל הקודש פנימה וכשהם במתח רב פנה אליהם הרבי ואמר: ידוע כי רש”י הקדוש מפרש על האפוד (שמות כח, ד): כי הוא כמין סינר שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים. עכ”ל. ומדוע ראה רש”י לפרש כך, אלא היות ופעם יצא רש”י מבית המדרש ופתאום פגע באשת שר שרכבה מולו על הסוס, והיה מיצר רש”י מדוע נכשל בשגגה בראיית אשה, לשניה קלה, אך כשעמל רש”י לפרש מהו “אפוד” הבין למה הכשילוהו מן השמים כדי שיבחין בסינר שהיא חוגרת ואז יבין פירוש “האפוד”. סיים הרבי ואמר: אני מעולם לא ראיתי אשה, וכשהרגשתי בכלה בביתכם ההולכת בפאה הנראית כשער, חשבתי מדוע מן השמים סובבו שאבחין באשה? והבנתי כי פשוט רוצים שאדע כיצד נראית אשה לא נשואה, בכדי להזהיר ולעורר אתכם, כי אשר נשואה אסור לה להראות כמו אשה לא נשואה, ומה יש להוסיף על דברים כה פשוטים בעת כזו הגיע השעה כבר כי אחת לאחת תסיר את לבוש הפאה נכרית למטפחת יהודית. עכ”ל. וכ”כ בדבר ה’ (עמוד רנב) בשמו.

 (קצג). שנת תרנו – פאה נכרית במשנת הגאון רבי מנחם מענדל קרישבוים בעל “מנחם משיב”

בשו”ת מנחם משיב (סימן כו) כתב: אודות אשר הרבה מנשי החרדים הנוהגים היתר בפאה נכרית אם על פי דין ראוי לצעוק וכו’, הדרינן לדברינו דדוקא לילך בגילוי ראש ליכא איסור דפריעת ראש, “וכן אפילו בקלתה אין ראוי והגון” (היינו בחצר, כי להבבלי שרי) אבל אותן הפאה הנכרית שנשים נוהגות לילך בהן (בביתן) וכרדיד דמי להו דאע”פ דאין היתר גמור, אבל עכ”פ איכא משום דא”כ לא הנחת בת לאברהם “שיושבת תחת בעלה” (א”ה: דבר זה נאמר בפירוש בכתובות עב: לגבי ביתה בלבד. ע”ש) וכו’, וסיים לגבי פאה נכרית ברה”ר: “וכן כתב בתשובת יעב”ץ ח”א סימן ט, ובח”ב סימן ב-ד, ובהגהותיו בנזיר שם לענין פאה נכרית, וכן האריך בזה בתשובה בית יצחק או”ח סימן יד-טז, ומ”ש בסימן יד אות ג ראיה דאפילו בחול אסור לצאת בפאה נכרית, לא ראה שכבר קדמו בתשובת יעב”ץ ח”א סימן ט. עכ”ל. הרי להדיא שכל היתרו הוא לחצר בלבד דעליה קאי, אבל לרה”ר אין היתר וכמ”ש היעב”ץ.

(קצד).                        שנת תרנח – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק מאיר פצינר רב דפתח תקוה בעל “פרשת המלך”

בספר פרשת המלך לחתנו של הגרא”ז מלצר (הלכות אישות פי”ג הלכה יא בהערה) הביא דברי הערוך בערך קפליטין דמפרש דהיינו פאה נכרית ובלשון רומי קוראים לזה קפליטין, וכתב: “ואם בדבריו דן דאין בזה משום פריעת ראש, ואפשר דכוונתו רק לאיסור דאורייתא דאין בזה, ובמשנה הרי נאמר רק דיוצאה בחצר, דלר”ה ממנה נפשך אסור לצאת בזה בשבת, ומשום פרועת ראש אינו אסור בחצר רק באיסור פרועת ראש דאורייתא וכמבואר בכתובות שם, אבל באמת יש הוכחה וכו’. וסיים: ובכל אופן כדאי לעמוד על דעתו של הערוך בזה לפי פירושו בירושלמי, ואין כאן המקום להאריך בזה. עכ”ד (וכל הקטע הנוכחי הושמט במתכוין בקונטרס חן וכבוד, וחבל). הרי דמסיים שהעיקר כדברי הערוך, ועוד כתב שגם השלטי הגיבורים בודאי לא התיר משום דת יהודית, ורק בחצר איתמר. ועוד כתב שם: אמנם ראיתי דהערוך בערך קפליטין מפרש דהיינו פאה נכרית ובלשון רומי קוראים לזה קפליטין, ולפירושו אין שום סמך מירושלמי על זה, דאין לאשה לצאת במטפחת וכו’, אגב כדאי להעיר דלהערוך יש להוכיח מירושלמי דאין לאשה לצאת בפאה נכרית לשוק משום דת יהודית ואין זה ממנהג הצניעות, וזה נגד המקובל בהרבה ארצות דוקא למנהג של [היפך כצ”ל] צניעות בבנות ישראל. וכו’. ובמשנה הרי נאמר דיוצאה בחצר, ומשום פרועת ראש אינו אסור בחצר רק באסור פרועת ראש דאורייתא וכמבואר בכתובות שם, אבל וכו’. עכ”ל. [ומה שכתב שם שדת יהודית משתנית וכו’, כבר השבנו על דבריו לעיל בפרק ג אות א מדברי הרמב”ם בהלכות יסודי התורה פרק ט. ע”ש].

(קצה).                        שנת תרנט – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ”ל – הקהלות יעקב

בספר “דת משה וישראל” (עמוד יז) כתב וזה לשונו: מעשה במי שבא לפני מרן בעל “הקהילות יעקב” הגרי”י קנייבסקי זצוק”ל וביקש להוציא מפיו היתר לפאה נכרית, והגריי”ק סירב בתוקף להורות היתר בדבר, שאל הלה: ומה עם נכדותיו של הרב היוצאות בפאה נכרית? ענה הקהלת יעקב: “אל תיקח מהן ראיה כל עיקר, כי הן לא שאלו אותי כלל בזה”. עכ”ל.

[וכן מבואר בספר קריינא דאגרתא (מכתב קכד), וזה לשונו: מכתבו קבלתי והנה חפשתי בתשובת מהרי”ל דיסקין ז”ל ולא מצאתי מה שכתב מעלתו בשמו, לא בסימן רג שבדף נג, ולא בסימן רג שבדף פד סוע”ב. ואם אמת הוא שנמצא הוראה לאסור בספר הגאון רבי יהודה ליב דיסקין, עצתי הוא שיפסם מעלת כבודו דברי הגאון רבי יהודה ליב ז”ל ככתבו וכלשונו, ואם נמצא אחד מלאלפים אשר היה ציית, וכמובן לעשות מלחמה על זה לקול אחר מחכמי ורבני הדור כל שכן וקל וחומר שיציית לדברי הגאון רבי יהודה ליב דיסקין. וכו’. עכ”ל. וראה לעיל אות סא שהבאנו את דברי מהרי”ל דיסקין ז”ל, וזה לשונו: שיער תלוש וכו’ ובפרט לענין איסור ערוה שהוא חשש הרהור גם בלאו הכי יש לומר דשם רק לחצר אמרו ובאינה מעורבת, אבל לרשות הרבים מנא לן? עכ”ל].

ובקונטרס “הבירור האחרון” (עמוד 20) כתב, וזה לשונו: הגה”צ רבי דן סגל שליט”א העיד בדרשותיו (מתוך ובקונטרס קלטת): “בצעירותי הייתי אצל מרן הסטייפלער ושאלתיו בענין (פאה נכרית), והשיב לי שמטפחת זה העיקר מה שראוי לכתחילה” גם כאשר בא לפניו אברך וביקש להוציא גילוי דעת להיתר לפאה נכרית, סירב בתוקף, וכששאל על נכדותיו היוצאות כן, ענה הגרי”ק “אל תיקח מהן ראיה כל עיקר כי הן לא שאלו אותי בזה, ואין כאן מעשה רב ולא כלום”. עכ”ל.

  (קצו). שנת תרס – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יעקב מוצפי – ראב”ד העדה החרדית הספרדית זצ”ל

במכתב (נתפרסם בחודש חשון תשל”ו), תחת הכותרת “לאפרושי מאיסורא”, כתב וזה לשונו: אודות הפירצה הנוראה שנפרצה בעוונותינו הרבים בכרם בית ישראל שבנות ישראל מבלי ידיעת חומר האיסור נכשלות והולכות ויוצאות ברבים בפאה נכרית שרוב הפוסקים ראשונים ואחרונים אסרו זאת, וגדולי הפוסקים ראשונים כמלאכים יצאו בביטויים חריפים נגד זה, וכגון “איסור דאורייתא”! “פריצות” “ולוקה מן התורה” וכו’. ובפרט בפאה נכרית דזמנינו העשויות במומחיות ובשכלול רב, אשר לא שערום אבותינו, ועל זה בודאי לא עלתה על הדעת לאף מיקל להתיר זאת! לזאת באנו לגלות דעתינו דעת תורה שאיסור חמור וגמור ללכת ולצאת לחוץ בפאה נכרית, ודינה כשער עצמה, וכל בעל בעצמו מחוייב להשגיח על בני ביתו שלא יפרצו ח”ו בזה, שלא יהיו חלילה בכלל חוטאות ומחטיאות את הרבים, וגם להשגיח שתלכנה במלבושי צניעות כדת וכדין לבל ילכד ח”ו בעוון אנשי ביתו, וכן מצוה על כל מי שבידו למחות לגדור גדר ולעמוד בפרץ, וזכות הרבים תלוי בו, ולמזהיר ולנזהר שלומים תן כמי נהר, ויתברך מכל הברכות שבתורה, ויזכה לראות בנים תלמידי חכמים וצדיקים ויזכה לכל טוב. ובזכות שמירת הצניעות וגדריה שומר ישראל ישמור כרמו מכל פגעים ומרעין בישין, ואין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו, ובזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ועתידים להיגאל על ידי משיח צדקינו בב”א. על זה בעה”ח הבד”ץ להעדה החרדית הספרדית פעיה”ק ירושלים ת”ו, נאום יעקב מוצפי. עכ”ל. [מכתב זה הובא בספר הכתר והכבוד לחי עולמים, עמוד תשנז].

וכן מובא בספר “ארי עלה מבבל” (עמוד רג): וגם בענין פאה נכרית היה מהזהיר לנשים שלא ילכו בלא מטפחת על ראשם”. עכ”ל. ובספר כרם אליהו (רביע, עמוד רס) כתב: “ואספר בזה מעשה מבית ההוראה דמורי ורבי הגה”ק כמהר”ר יעקב מוצפי, כלתו של בחור בן תורה מירושלים דיברה עימו לפני האירוסין על כך שהיא מעונינת לחבוש לאחר הנישואין פאה וכובע, אמר לה החתן שהוא ישאל את מוקו ורבו הגאון רבי יעקב מוצפי זצ”ל, ואשר יפסוק כן יקום. קיבל החתן את תשובת רבינו שהדבר אסור ואמר זאת לכלתו. חזרה ואמרה לו שהיא רוצה לפחות לחבוש רק פוני, שוב אמר לה החתן נשאל את הרב ומה שיפסוק נעשה. הרב אמר לו גם על זה לאסור. חזר החתן ואמר זאת לכלתו. אם כך אמרה הכלה, אני אכסה במטפחת אבל אוציא מהשיער שלי פוני. החתן לא ידע את נפשו מצער, הוא הלך שוב לרבינו וסיפר לו דברי כלתו, ניחמו הרב ואמר לו בחכמה, כשתוציא אל תתרגש, אל תפחד, העיקר שלא תתן פתח לפאה שתכנס לבית אפילו מעט, ואתה לאחר הנישואין בחכמה תשית לדבר על לבה שבכל זמן שהוא תכניס עוד קצת ועד שתכסה את כל שערותיה במטפחת כרצון ה’. וכך היה שב”ה זכתה האשה אחר נישואיה לקבל על עצמה לכסות ראשה כהלכה מבלי שום שערה שאינה מכוסה במטפחת. עכ”ל. וכיוצא בזה בספר “זכרון ישעיה” (חנון, עמוד ז ד”ה כאשר).

 (קצז). שנת תרס – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יצחק כדורי זצ”ל – זקן המקובלים

במכתב גילוי דעת שפרסם (הובא בדבר ה, עמוד קא), כתב וזה לשונו: עקב התדרדרות החמורה והמציאות הקשה ביסודות הצניעות, פונים אנו בקריאה נרגשת מקירות לבנו אל כל החרדים לדבר ה’ ואל כל בנות ישראל הכשרות להתחזק בצניעות ובקדושה ולבער את חוסר הצניעות מרחובותינו, לא ללכת אחרי האופנה הקלוקלת לדאבון לבנו ולחרפתנו הפאה הנכרית יוצרת פרצות, גורמת כישלונות ומהווה מכשול גדול לרבים בראש כל חוצות, יש להסיר את המכשלה של הפאה הנכרית ולכסות את הראש כהלכה כנתינתה מסיני. חובה קדושה לרבנן די בכל אתר ואתר להיות גיבורים לעמוד בפרץ לקום ולגדור את הפרצה הנוראה הזאת מישראל, לאסור את הפאה וכו’, לומר די לצרה הזאת ולהסיר מכשול גדול זה מרשות הרבים. על המחנכות והמורות בכל בתי הספר והסמינרים לשמש דוגמא ומופת לצניעות אמיתית כמנהג אמותינו הקדושות, דור ההמשך תלוי בידיהן, לא לחטוא ולא להחטיא, ואין דבר שיכול למנוע גזירות יותר מזה. עכ”ל.

(קצח).                        שנת תרס – פאה נכרית במשנת הגאון רבי משה יהושע לנדא זצ”ל – בעל “ישועות משה”

הגרמי”ל לנדא היה מראשוני ומגדולי תלמידיו של החזון איש (ובספר מעשה איש ח”ד עמוד יג, מתואר: “תלמיד מובהק לחזו”א”), ובעל מח”ס “ישועות משה”. הובא מכתבו בהקדמה לספר “דת יהודית כהלכה”, וזה לשונו: בנות ישראל כשרות טהורות הנפש, ממשבצות זהב לבושן, אשר לעומתן חברותיהן המתחכמות להתראות בציצית ראשן פרועות ראש כבנות הארץ וכו’, מאז ועד עתה נפרץ לצערנו הדבר יותר ויותר, ואף בין בני התורה וכו’, כי נפלאת בעינינו הפלא ופלא על רבים משומרי התורה ובהם תלמידי חכמים מובקים המדקדקים במצוות בתכלית הדקדוק וכו’, ובכל זאת מעלימים עין מדבר זה הנוגע לדת משה ויהודית שיוצאות בלא כתובה וכו’, ולדעת הרבה מהם מהפוסקים נשותיהם עוברות על איסור דאורייתא או דרבנן, ואיך לא עלה בדעתם לחשוב שמא פאה נכרית הזאת של האופנה החדישה אינה בכלל זו המותרת לדעת המקילין, ואם אין הדבר ודאי להם איך לא יחושו להסתלק מן הספק וכו’. והסיבה שהתירו פעם את הפאה נכרית היא שהותר להם הדבר על ידי רבותינו למען לא יכשלו בפריעת הראש לגמרי, ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות (ראה בשו”ת שנות חיים להגרש”ק סימן שטז), ולעתים יש להעריך את התנהגותם בזאת בהיות מציאותם ברחוב פרוע לשמצה, אבל איך היה הדבר להיתר גמור אף לאלה שתורתם אומנותם, וכו’, ואיך לא יעצרו כח בדבר זה לשמור על כיסוי בני ביתם ללא פקפוק וכו’. עכ”ל. והובא כמ”כ בספר דבר ה’ (עמוד רמ).

ובספר על איילת השחר (עמוד קצה) מובא מכתב נוסף ממנו על הפא”נ בהרחבה, ונביא קטעים נבחרים ממנו בדקדוק: “מצאנו מחובתינו לעורר את החרדים לדבר ה’, וביחוד את ציבור בני התורה המדקדקים במצוות, לתת לבבם, כי ענין של זה לבישת פאה נכרית, מפוקפק הוא וכבר נתפרסם כי לדעת הרבה פוסקים איסורו מפורש, והמה רבותינו אשר בית ישראל נשען עליהם. על כן החובה לאלו אשר הורגלו בלבישת פאה נכרית, לחקור ולבחון, א, אם אמנם היתר נכון הוא, ואז יווכחו לדעת כי אמנם לא הוכרעה בזה ההלכה להיתר. ב, ולפלא הדבר איך בני תורה אינם נותנים ללבם האמנם מתאים הוא לבני תורה שנשותיהם יתכסו דבר בכיסוי כזה אשר תיראנה כפרועות ראש, דבר שתורתינו הקדושה גינתה אותו כנאמר בפרשת סוטה ופרע את ראש האשה. ג, וכי לא יראה להם כיסוי המטפחת שנהגו בה אימותינו הקדושות בכל הדורות בטרם נתפשטה ההשכלה הארורה אשר לבישת פאה נכרית היא אחרת התוצאות המרות הימנה. ד, האם אין בכחם של בני התורה לאזור עוז ותעצומות לנטוש את תלבושת הפאה ולחזור למסורת קדושת אבותינו ואמותינו. ה, האם אינם חשים לענין של חילול ה’, רח”ל, לצערינו ולחרפתינו מעשה שטן מצליח שמשכללים את הפאה בכל מיני שכלולים שתראה הפאה כמו שער עצמה ממש, רחמנא לצלן, ה’ ירחם”. עכ”ל.

(קצט).                        שנתתרס – פאה נכרית במשנת הגאון רבי ראובן בן דוד זצ”ל – המשיב דבר

בשו”ת משיב דבר ח”ב (מערכת פ) כתב, וזה לשונו: פאה, כתב בספר לחמי תודה (דף ד) וגם ראוי להוכיח ותהודיע גודל המכשלה אשר זה כמה שנים שיצא הכרוז מפי כבוד אאמו”ר הגאון זלה”ה בצירוף שני בתי דינים יצ”ו בחרם על לבישת נשים בפאה נכרית. וכו’. עיין שם. עכ”ל.

     (ר).      שנת תרסא – פאה נכרית במשנת הגאון רבי יחיאל יהושע מביאלא זצ”ל – החלקת יהושע

“הרינו רואים חובה לעצמינו להודיע דעת תורתינו הקדושה כי הדבר אסור מדינא, שאף מקומות שנהגו היתר בפאה נכרית [של זמנם העשויה כגיזי צמר, (כלשון הגרש”ז זצ”ל)] לא עלתה על הדעת להתיר פאות נכריות כאלו של ימינו [שדומין מעט לשער], ובכגון דא אין שום היתר”. עכ”ל. [הובא מכתבו בעיקבתא דמשיחא 310].

   (רא).   שנת תרסב – פאה נכרית במשנת הגאון רבי חיים כסא’ר זצ”ל – מח”ס כתר שם טוב על הרמב”ם

“יש מחמירין בזה מפני מראית העין (ראה בספר זה פרק ג אות ג מהי מראית העין) אף שעושין שער מנילון, הואיל ודמי לשערה ממש, ובפרט אם הוא משוכלל. ולפיכך לגבי התימנים ההולכים אחריהם שלא נהגו בכך, ראוי להחמיר בכל גונא”. עכ”ל. [מתוך מכתב תשובה לשואל]. [א”ה, מי שילמד בכל ספריו של המורי הגאון זצ”ל, יראה שכן הוא לשונו בהתבטאויות על הרבה דברים אסורים מדינא ואף האסורים כמפורש בשלחן ערוך, ובמכתב אחר כתב, שמכיון שחומת היהדות בתימן היתה כחומה אצורה, ואילו כשהגיעו יהודי תימן ארצה נפערה החומה, לכן לא בא לחזק אלא את הפירצות בגדר הטהרה, וכשכותב שלא נהגו כך בתימן, כונתו היא שהדבר אסור ומגונה שעד כדי כך אפילו בתימן שהיא ארץ העמים לא נהגו כך, וכל שכן שאין לנהוג דברים מאוסים אלו בארץ ישראל. כיע”ש. היש”ר]. [ולאחרונה ראיתי לאחד מאופקים שהעתיק חצי לשון מתשובת רבי חיים כסאר, ולא יפה עשה שמשקר בדברי גאוני ישראל נשמתם עדן, ואוי לו שלא חת מפני צער הנפטרים ומשקר בדבריהם. ושוב ראיתי בגליון “אליבא דהלכתא” על סימן שג, שהרב הכותב הביא עוד רשימות מדברי הנ”ל מאופקים, והראה קבל עם ועדה כיצד הוא משקר וחותך ומשמיט שורות ומילים מדברי הפוסקים, ותשח”ח לו].

   (רב).   שנת תרסב – פאה נכרית במשנת הרה”ק מליובאויטש רבי מנחם מנדל שניאורסון הרב דחב”ד

בעוונות הרבים התפרסם בקרב ישראל בשם הרה”ק מלויבאוויטש שהעדיף לאשה לחבוש פאה נכרית יותר ממטפחת, ואולם בעובדות שתקראו להלן (שמקורם בספרים של תלמידיו, ומכתבי באי ביתו ומשמשיו) תווכחו שכל כונתו היתה אך ורק לקדושה וטהרה, שבנות ישראל יכסו את ראשן בפאה נכרית (דאז) מאשר ללכת בפירוע ראש לגמרי כפי שהיה נהוג באותן הימים באמריקה (וראה הערה)[38]. אבל כשבאים לשאול איזה כיסוי יש לכסות על פי ההלכה, בודאי שההלכה מחייבת כיסוי במטפחת, ושאין להתייחס להקנטות וכיוצא באלו, וכדלהלן:

בספר “משבחי לרבי” להרה”ג מנשה לאופר שליט”א (נדפס בשנת תש”ס, בפרק ד עמוד 61) בענין כיסוי הראש (והובאו דבריו ב”תורת נחלת הר חב”ד” גליון לט, עמוד כט-ל), בזה הלשון:

“רעייתו של הרה”ח רבי אוריאל צימר ז”ל סבלה מהקנטות של נשים שלעגו לה על שהיא חובשת מטפחת, הדברים הגיעו לידי כך שבבית כנסת מסוים בו התפללה ביום הכפורים חשה אי נעימות מצד כמה נשים למרות היום הקדוש, כיון שגרו בויליאמסבורג לא התפללה בליוביאויטש, במוצאי יום הכפורים בכתה לפני בעלה שרצונה לעבור לכיסוי של פאה נכרית, הסיבה לכך, היות שהן בבית כנסת בו הם התפללו בויליאמסבורג והן בליובאויטש נוהגות כן הנשים ואינה יכולה לעמוד בהקנטותיהן של הנשים. לא יכול היה רבי אוריאל לעמוד בכך, וסוכם אצלם לשאול את חוות דעת קדשו של הרבי, וכאשר יורה כן יעשו, מיד במוצאי יום הכפורים נסעו ל-770 והכניסו פתק דרך המזכירות על שאלתם, למחרת קיבלו טלפון מהמזכיר הראשי הרב חדקוב כי הרבי רוצה למסור להם מענה קדשו בפה ולא בכתב, בימי חודש תשרי העמוסים לא נהג הרבי לקבל “ליחידות” מחמת הטרדות העצומות, אך הפעם קבע להם באופן יוצא מן הכלל וחריג זמן “ליחידות” בעיצומו של אחד מימי חול המועד סוכות, בהיכנסם אל הרבי (נמסר בזה רק תוכן הדברים) כי הרבי העדיף להסביר באופן ישיר ולא בכתב כדי להסיר כל עגמת נפש, היות והוא מתכוין להציע לגברת צימר שלא לשנות כי אם להמשיך לחבוש מטפחת כיון שהם זקוקים בביתם להשפעות בבני חיי ומזוני, וידוע מהזוהר הקדוש (פרשת נשא, דף קכו ע”א) עד כמה תלויות ההשפעות בתוספת הידור בענין שערות האשה, לכן רצוי להחזיק בחומרא של כיסוי המטפחת כדי שהקב”ה ישפיע שפע רב לבית. שמיעת הדברים מפי קודשו של הרבי באופן ישיר ומשכנע הקלה על הגברת צימר לעמוד בקשיים. עכ”ל. (הסיפור מאושר על ידי רבי טוביא בלוי שליט”א, מחשובי חסידי חב”ד).

עוד מוזכר בספר “משבחי לרבי” (עמוד 62), בזה הלשון: והרב החשוב המפורסם לשם ולתהלה, רבי משה וובר זצ”ל היה כואב מאוד שמפרסמים כמה חסידים שצריך ללכת בפאה, והיה כואב מאוד שאין להם דאגה אחרת רק להחליש “הצניעות” (אם כי בודאי אין כונתם הפנימית להחליש את הצניעות, רק לא מודעים לחומרא שבדבר), וכשניסו לברר אצל רבי משה האם באמת יתכן הפרסומים של מי מהחסידים, הרי כל לב יהודי מרגיש כי פאה פריצות היא, והיה משיב רבי משה זצ”ל על הפרסומים הנ”ל בסערה: “שקרים”! “שקרים”!, ועובדא היתה עם אמו של אחד החסידים רבי חנניא יוסף אייזנבך אשר שאלה את הרבי האם לפי מה שמפרסמים, עליה ללכת בפאה? והשיב הרבי: חס ושלום! לא נתכוונתי לאלו ההלכות במטפחות, רק לאלו שיש חשש שבכלל לא ילכו בכיסוי ראש (בחו”ל באותן התקופות)” וכו’, עכ”ל. והדברים הובאו בספר דבר ה’ (עמוד רסב), ובגליון עקבתא דמשיחא (גליון 174). ועוד.

וכן כתב הרה”ג יששכר דוב קלויזנר (מרבני חסידות חב”ד, הובא בעל איילת השחר עמוד קצ): “ולא רק שהרבי לא אסר מעולם את המטפחת, מפני ירידת הדורות הרבי העדיף בעבורם את הפאה ותו לא, ופשוט שלא יתכן לומר שהרבי העדיף פאה חס ושלום